נהגו בתפוצות ישראל לקרות את מסכת אבות, [המסכת התשיעית שבסדר נזיקין שהוא הסדר הרביעי שבששה סדרי הש"ס] בתקופה שבין פסח לשבועות, ויש שנהגו לקרותה במשך כל חודשי הקייץ. מנהג קדום זה התחיל כבר מתקופת הגאונים [סוף המאה ה 6 - תחילת המאה ה 11].

טעמים שונים נאמרו ביסוד המנהג לקוראה דווקא בתקופה זו, ביניהם, א) מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא מעורר את האדם ויוצר אצלו מוכנות להקשיב אל דברי מוסר וחכמה, ב) ההכנה לקראת מתן תורה החל בחג השבועות ג) האיפיון האקולוגי של תקופה זו המתבטא בלבלוב ופריחה של הטבע כולו ומטבעו של אדם להימשך אחרי מראה קסום זה ולהיגרר בליבו אחר התאווה החמרית, באה קריאתה של מסכת אבות הגדושה בדברי חכמה ומוסר והנהגות אנושיות ומזכירה לו לאדם כי מורכב הוא גם מרוח ונפש.

במסגרת זו נעסוק אחת לשבוע בעז"ה, בפרק הנלמד באותו שבוע תוך המקדות במשנה אחת ובהשלכותיה לימינו אנו.