אגדתא

פרטים

כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו. נכנס רבי אליעזר בן הורקנוס ואמר לו – אדם הראשון היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומין וכו'.

אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של אדם הראשון.

נכנס רבי יהושע ואמר... איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד וקיבל עליהן תנחומין אף אתה קבל תנחומין וכו'.

אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של איוב?

נכנס רבי יוסי וישב לפניו... אהרן היו לו שני בנים גדולי ומתו שניהם ביום אחד וקיבל עליהם תנחומין שנאמר וכו' ואף אתה קבל תנחומין...

אמר לו: לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אהרן?

נכנס רבי שמעון ואמר... דוד המלך היה לו בן ומת, וקיבל עליו תנחומין ואף אתה קבל תנחומין, ומנין שקיבל דוד המלך תנחומין? וכו' ואף אתה רבי קבל תנחומין.

אמר לו: לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של דוד המלך?

נכנס רבי אלעזר בן עזריה [ויש אומרים שהיה זה רבי אלעזר בן ערך] ואמר משל למה הדבר דומה לאדם שהיה לו פיקדון מאת המלך וכל יום בכה לו יהי שהפיקדון יצא ממני בשלום, אף אתה רבי היה לך בן שקרא תורה מקרא נביאים וכתובים וכו' ונפטר מן העולם בלא חטא, יש לך לקבל תנחומין כשהחזרת פיקדונך בשלום.

אמר לו: רבי אלעזר בני נחמתי כדרך שבני אדם מנחמין.

אומר הרב אברמסקי זצ"ל [הובא ב'והגדת'] כאשר אדם נתון באבלו לבו נתון בצרתו ואטום בפני צרותיהם של אחרים.

ראיה לדבר: מתי לאדם יש יותר כסף כשהוא עורך שמחה או כשהוריו נפטרו והשאירו לו ירושה? התשבוה ברורה, והנה בכל זאת אנו רואים שבעת שמחה מחלקים צדקה בעין יפה ובשעת אבל היד קפוצה.

ואילו רבן יוחנן בן זכאי מתאבל כל כך עד שיש להפציר בו הפצרה אחרי הפצרה שיקבל תנחומין, וכשמזכירים לו:

אבלו של דוד המלך שארע אלף שנים קודם לכן,

אבלו של אהרן שארע 1500 קודם לכן,

אבלו של איוב שארע אלפי שנים קודם לכן [ישנן דעות מתי בדיוק חי איוב],

אבלו של אדם הראשון מלפני 4000 שנים,

הוא מצטער ומתמרמר שהזכירו לו צרותיהם שכן הוא מצטער בצערם.

כמה מפעים ליבם של רבותינו, כמה היו ערים רגשותיהם כמה נשאו בעול הזולת על כל צרה ששמעו.

כמה מאתנו מסוגלים להצטער בצערם של אחרים, ועוד בצערם של אנשים שנפטרו לפני אלפי שנים?

פרטים

מספרת הגמרא על רבי עקיבא שיצא לאסוף כסף לצדקה והגיע לעיר אחת בה ביקש להתאכסן. אלא שהאנשים שם לא נתנו לו אכסניא ורבי עקיבא בלית ברירה נאלץ להשתכן ביער הסמוך. אמר רבי עקיבא כל מה שעושה ה' לטובה.

 

עם רבי עקיבא היה תרנגול אותו לקח שיעיר אותו עם הזריחה, חמור עליו רכב, ונר לאורו הגה בתורה בלילה. והנה הגיעה רוח וכיבתה את הנר, וגם לא איפשרה להדליקו שוב. עוד רבי עקיבא יושב בחשיכה וקול בעל חי קטן נשמע: היה זה חתול שהצליח לגרור את התרנגול ולטרוף אותו. מיד אחר כך הגיע בעל חי נוסף ממשפחת החתוליים – אריה וטרף את החמור.

 

רבי עקיבא לא כעס אלא אמר: כל מה שעושה ה' הוא לטובה.

 

באישון ליל הגיעו שודדים אל העיר ושבו את כל בני העיר. רבי עקיבא הבין שאם הוא היה מתאכסן בעיר גם הוא היה נמכר לעבד. יתירה מזו, אם הנר היה דולק, החמור היה נוער, והתרנגול היה קורא, היו מבחינים בו השודדים ונוטלים אותו עמהם.

 

אמר רבי עקיבא לתלמידיו: "וכי לא אמרתי לכם כל מה שה' עושה הוא לטובה"?

 

עד כאן הסיפור ממסכת ברכות דף ס.

 

הבן איש חי מעיר, מדוע השתמש רבי עקיבא בלשון "וכי לא אמרתי לכם כל מה שה' עושה לטובה הוא עושה"? מדוע לא אמר בפשטות: כל מה שה' עושה הוא לטובה.

 

מסביר רבינו יוסף חיים, כי רבי עקיבא התכוון ללמד אותנו שכאשר אדם פותח את פיו תמיד לטובה ומרגיל את עצמו לומר שהכל לטובה, הוא אכן יראה שהכל נעשה לטובה.

 

גם אם נגזרה עליו גזירה כעה, אך הוא פותח את פיו לטובה ואומר שהכל מאת ה' לטובה, עשויה הגזירה להתבטל. זו הסיבה שרבי עקיבא אמר לתלמידיו: 'וכי לא אמרתי לכם שכל מה שעושה ה'הוא לטובה'? כלומר, הלא אני אמרתי לכם, וגוף האמירה פעלה לטוב ועל כן ניצלתי. 

פרטים

למה מת האיש שביקש להתחתן עם בתו של רב? חלק ב

מסכת יבמות דף מה, א.

דההוא דאתא לקמיה דרב [הגיע אדם לפני רב] אמר ליה: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל מהו? [כלומר האם מותר לילד הנולד מאב גוי ואם יהודייה להתחתן עם אשה יהודייה], אמר לו: הולד כשר. אמר ליה: הב לי ברתך [אמר האיש שהיה בן לזוג כזה לרב: תן לי את בתך לאשה]. לא יהיבנא לך [רב סירב לתת לו את בתו]. אמר שימי בר חייא לרב: אמרי אינשי גמלא במדי, אקבא רקדא, הא קבא והא גמלא והא מדי - ולא רקדא [כלומר במדי כשרוצים לאדם כי הוא מגזים בדבריו אומרים לו: אתה אומר שניתן להרקיד גמל בתוך כלי קטן, בא תנסה! הנה הגמל והנה הכלי... כך אמר שימי לרב: אתה אומר שבן הנולד מגוי וישראלית רשאי להינשא ליהודייה, אבל אתה בעצמך לא מוכן לתת לו  את בתך, הדבר מוכיח שלא התכוונת באמת לפסוק להיתר, אלא אמרת את דבריך בדרך גוזמא]. אמר לו: אי ניהוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתי [אמר לו רב: גם אם היה האיש הזה גדול וצדיק כמו יהושע בן נון לא אתן לו את ביתי. כלומר, אין לי בעייה עם האיש הזה פרסונלית אלא אינני רוצה שבתי תתחתן עם אדם בעל ייחוס כזה]. אמר לו: אי הוה כיהושע בן נון אי מר לא יהיב ליה אחריני יהבי ליה האי, אי מר לא יהיב ליה אחריני לא יהבי ליה [אמר לו שימי: אם הוא היה כיהושע בן נון, אזי הוא היה מוצא אשה גם אם כבודו לא היה נותן לו את בתו. כעת שהוא אינו כיהושע בן נון, הרי שאם כבודו לא ישיא לו את בתו – איש לא יקח אותו]. לא הוה קאזיל מקמיה [האיש התעקש, המשיך לבקש מרב את בתו, ולא הסכים ללכת] יהיב ביה עיניה ושכיב [נתן בו רב את עיניו – ומת].

 

סיומו של הסיפור מעלה תחושת אי נוחות קשה: האיש שהטריד את רב וביקש את בתו, לא היה כפי הנראה אדם מנומס במיוחד. הוא לא הבין או לא רצה להבין כי רב מסרב לתת לו את בתו. והמשיך להציק לרב. ועם זאת, האם זה העונש שמגיע לו, מוות? רק בגלל שהוא רוצה להתחתן עם בתו של רב?

 

בשבוע הקודם הצענו פירוש אחד שתיאר את המבוכה הקשה שפשתה בעם בעקבות שאלת נישואי תערובת והתבוללות. בגליון זה, אבקש להציג פירוש נוסף אותו מצאתי בספרו של הרב חנוך גבהרד -  'שיעורים בהגדות חז"ל' המבוסס על רבנו יוסף חיים מבאגדד.

 

פעמים רבות מצאנו שישנם טעויות שאדם משלם עליהם בחייו, לא בתור עונש, אלא שעל ידי מעשה מסויים הוא בעצמו קובע את מעמדו ומבטל את סיבת חייו. משל לאדם שטייל על גג הבית, מעד ומת, ודאי שחסר זהירות זה אינו מחייב אותו בעונש מוות, אך המוות במקרה זה אינו עונש אלא תוצאה של מעשהו הבלתי זהיר.

 

האיש שהתעקש לישא את בתו של רב, התריס כלפי בית הדין והפריע למהלך התקין של מסירת ההלכה. אם היה האיש ממשיך לעמוד ולדרוש את בתו של רב, היתה השמועה נפוצה כי רב סירב להשיא לו את בתו, ותוקף ההלכה של רב שהולד במקרה כזה כן כשר, היתה נפגע [שהרי רב עצמו מסרב].

 

אדם כזה שחרט על דגלו מאבק נגד רבנים ודיינים, ובעצם נגד שמירת החוק וניהולה התקין של החברה הוכיח שהוא אינו מועיל לחברה אלא טפיל שלה, וממילא הוא בעצמו מבטל את סיבת חייו.

 

הרב גבהרד מוסיף כי אותו בן גויים לא רק שהפריע למהלך התקין של בית הדין, הוא אף הוכיח אופי תלותי, וגילה כי הוא אינו מסוגל לקחת אחריות על חייו. הוא אינו מסוגל לקבל את הסירוב וממשיך לחתור אל המטרה הדמיונית שהציב לעצמו.

אדם שאינו מסוגל ליטול אחריות על חייו, שלא יתמה מדוע חייו חסרי הטעם נלקחים ממנו. 

פרטים

הגמרא במסכת יומא כג מספרת את המעשה המזעזע הבא:

תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר, אמר: הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין, ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.

 

אחת העבודות בבית המקדש היא תרומת הדשן. במרכז המזבח היתה כמין תפיחה עגולה שנוצרה מצבירת אפר (דשן) המערכות, ובכל בוקר היה כהן מחתה בגחלים נוטל מהם במחתה של כסף ומניחם על הארץ במרחק שלשה טפחים מהמזבח. תרומת הדשן היתה מצווה חביבה והכהנים כולם ששירתו באותה עת בבית המקדש חפצו לעשותה. כיצד היה נבחר הכהן שיבצע את העבודה? הגמרא מספרת כי בתחילה היה זה באופן שרירותי בלבד בשיטת 'כל הקודם זוכה', כלומר הכהן שהיה מגיע ראשון על הכבש אל ארבע האמות הקרובת למזבח – זכה בעבודה. מרגע שדרכה רגלו, כמו במירוץ אולימפי על קו ארבע האמות, זוכה היה הכהן במצוות הגריפה. ומה קורה כאשר היו שני כהנים מגיעים אל קו הסיום בשווה? אז היה נערך גורל ביניהם.

 

באחד הימים, רצו שני כהנים על פני הכבש כדי להגיע אל קו ארבע האמות, ולאחר שהאחד הגיע שלף המפסיד סכין מבגדו, ודקר את המנצח בליבו. רבי צדוק שנכח בבית המקדש עמד על מדרגות אחד האולמות וקרא אל הכהנים והעם שעמדו שם באותה שעה: נאמר בתורה "כי ימצא חלל בקרבך ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו את העיר הקרובה לחלל", ומשזו נקבעה מצווים זקני אותה העיר לשחוט עגלה ערופה אל נחל איתן ולהכריז כי 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. במקרה הזה, על מי מוטל להביא את העגלה, על הכהנים בעזרות הסמוכים פיסית למקום הרצח, או על אנשי ירושלים הנחשבים ל'עיר הקרובה לחלל'? העם בתגובה פרץ בבכייה.

 

אלא שבזאת עדיין לא הסתיים המעשה הנורא. האב שהוזעק לזירה ראה את בנו מפרפר ונושם את נשימותיו האחרונות על העפר שלמרגלות המזבח והוא מיהר לקרא: יהא בני קרבן לכפרתכם, ועתה מהרו להוציא מליבו את הסכין שכן הוא עדיין לא מת וניתן להציל את הסכין הטהורה מטומאת מת. אמרו על כך חכמים: מכאן אנו למדים שענין טהרת כלים חשוב היה להם משפיכות דמים.

 

עולם כמנהגו נוהג

מה מבקשת הגמרא הקשה הזו ללמדינו? מה רצה רבי צדוק מהעם ומדוע רק לאחר דבריו 'געו כל העם בבכייה'? למה התכוון אביו של ההרוג כשאמר ש'יהיה בני כפרתכם' והאם באמת התכוון להוציא את הסכין רק כדי שלא תיטמא?

 

היהדות, על אף הרושם שהתקבל אצל רבים, אינה דת פאגאנית, מפחידה הנכנעת לאל קפדן המעניש את כל מי שלא סר למרותו והופך את חייהם של מאמיניו לסוג של חיי נזירות, פולחן, וטקסים. להיפך, היהדות היא תורת חיים. התורה המעצבת את נפשו וחייו של העם היהודי, אינה יכולה להצטמצם בבית המדרש בלבד, אלא חייבת היא לבא במגע ובאינטראקציה עם תנאי החיים, והוויות העולם הכללי. התורה רואה בנורמליזציה – בעולם כמנהגו נוהג -  אידיאל, רק שאת אותו עולם שפוי יש לבחון כל העת על פי השקפתה של התורה.

 

הנה דברי הגמרא במסכת ברכות [לה]: "תנו רבנן: 'ואספת דגנך' מה תלמוד לומר? לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר 'ואספת דגנך' – הנהג בהם מנהג דרך ארץ". כלומר על האדם לחרוש ולזרוע ולעשות את מלאכתו כדי שיוכל לחיות חיים נורמטיביים. כך נפסק גם להלכה בשולחן ערוך. אי אפשר גם שלא להזכיר את הגמרא הידועה ממסכת יומא [פה] המצווה על האדם להימנע מכל סיכון בריאותי גם במחיר של עבירה על כל המצוות שבתורה וכמו שנאמר 'וחי בהם – ולא שימות בהם' ומכאן אמרו שפיקוח נפש או אפילו ספק פיקוח נפש, דוחה את כל האיסורים שבתורה [מלבד שלשה].

 

רצח מתריס

כעת נבין את מהותה של מצוות 'עגלה ערופה'. רצח, כל רצח של אדם הוא חריגה קיצונית מהתנהלות תקינה ומצדק חברתי, אולם המקרה של עגלה ערופה לא עוסק ברצח רגיל, אלא בהתנקשות המערערת את כל יסודות החברה, את בסיסה המושתת על נורמטיביות וצדק. הנה התיאור של הזירה המחייבת 'עריפת עגלה': אדם מוטל על פני השדה בסמוך לעיר מבלי שיוודע מי הרוצח או מה המניע לרצח. מלבד הערפל סביב פרשית הרצח מוסיפה הגמרא במסכת סוטה הגבלות נוספות כמו דרישה למציאת הנרצח על פני האדמה ולא על גבי אילן או מוסתר באשפה, וכמו כן ההרוג נהרג מפציעה ולא מחנק. מדוע? מה זה משנה איך נהרג הנרצח והיכן מוטלת גופתו? הרב הירש מסביר כי נטישתה של הגופה על אם הדרך, ללא כל ניסיון הסתרה, או אי העלמת סיבת המוות [כמו חניקה] מוכיחות כי הרוצח שם ללעג וקלס את מוסדות השלטון ואת החברה, ובמעשהו החצוף הוא מתריס כי אין לו כל אימה או מורא מן הרשויות. זו גם הסיבה שהנרצח חייב להימצא מת כדי לחייב את קיום טקס עריפת העגלה - ולא גוסס או מפרפר, שכן פציעה מוכיחה כי הרוצח חשש ממשהו, ובחר שלא להשלים את מלאכתו.

 

מציאתה של הגופה בצירוף ההגבלות שצויינו מוכיחה כי קיים כאן ליקוי חברתי עמוק. החברה מורכבת מאנשים שאחד מהם הוא רוצח חסר רחמים המתריס כנגד מוסדותיה והשם ללעג את יכולותיה. סדר העדיפויות או הערכים מקבל היררכיה אחרת אצל האיש: ערך חיי אדם הנחשב לערך עליון והאולטימטיבי נדחק בעבור ערך אחר כמו כסף, שנאה, קנאות דתית, או כל מניע אחר. זקני העיר, כלומר מנהיגי הקהילה נדרשים להגיע אל זירת הרצח ולהכריז כי הם מבחינתם ביצעו את תפקידם כראוי: הם לא הזניחו את התיירים שהגיעו אל עירם, דאגו להם למזון, שינה ולוויה או כדברי המשנה בסוטה [מה]: "ידינו לא שפכו את הדם הזה – וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה". במילים אחרות, זקני העיר מתבקשים להבהיר כי מבחינתם לא חל כל שינוי בערכיה הבסיסיים של החברה, וכי מדובר במקרה חריג ונקודתי. למעשה זה יש משמעות מושתקת. במקרה בו זקני העיר לא מסוגלים להכריז כי 'ידינו לא שפכו את הדם הזה' אות הוא כי החברה הולכת לקראת קטסטרופה סוציאלית ויש להתעשת בטרם יהיה מאוחר.

 

העריפה של העגלה על שפת נחל איתן מהווה את המשכו של קו מחשבה זה: מאחר שהרוצח לא נתפס מבצעים זקני העיר אקט סימבולי של הוצאה להורג בעגלה, כדי להצהיר על חומרת המעשה ועל העונש הראוי למבצעו. ההתייחסות הקשה למעשה הרצח מבהירה כי קברניטי העיר רואים בחומרה רבה את הארוע הקשה המאיים על הנורמליזציה של החברה. במעשה זה מבקשים הזקנים מהקב"ה שיכפר לעם על מעשה הרצח המחריד שארע בתחומי עירם ונושאים תפילה שהרוצח יבא על עונשו "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך". ולמה דווקא עגלה? הגמרא במסכת סוטה אומרת: "אמר הקב"ה יבא דבר שלא עשה פירות [עגלה שעדיין לא המליטה] ויערף במקום שאין עושה פירות [נחל איתן – שקרקעיתו קשה ואינו מסוגל להצמיח פירות], ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות [הנרצח שלא יוכל יותר להוליד].

 

רבי צדוק והשאלה הארסית

הרצח הפומבי בראש המזבח אל מול קהל של כהנים ללא כל ניסיון של הסתרה או הטעיה מוכיח כי בחברה בישראל חל ריקבון עמוק. שוב אין כל חשש מפני רצח לאור יום, והערכים ההומאניים של החברה התחלפו להם בערכים דתיים, דוגמטיים, חסרי 'נשמה יהודית' שקיבלו משנה עדיפות על פני ערכי האנוש הבסיסיים - כמו הזכות לגרוף את הדשן [פעולה דתית] אל מול ערך חיי אדם [נשמה יהודית].

 

רבי צדוק שמודע היה לשבר החברתי העמוק ידע שמבלי לזעזע את העם אין כל סיכוי לגאולה. הוא בוחר להציג בפניהם שאלה אבסורדית ברמה ההלכתית שתציב מראה מול פניהם והם יבינו כי כי הם מצויים בשפל חברתי: הוא מתעניין מי חייב להביא את העגלה מן הבחינה הפרקטית, הכהנים בעזרות הסמוכות למקום הרצח או העם שבעיר ירושלים הקרובה אל החלל? השאלה של רבי צדוק כמובן, איננה יישומית: הלא חובת עריפת העגלה הוא רק במקרה בו 'לא נודע מי הכהו', וכאן צפו כולם באקט הרציחה, מה רוצה רבי צדוק? רבי צדוק מבקש בשאלה סרקסטית להראות לקהל שומעיו את האבסורד שבהיצמדות לטקסט ההלכתי תחת שמירה על ערכים אנושיים בסיסיים והוא שואל אותם לאור הטירוף הפונדמנטליסטי שדבק בהם – מי צריך להביא את העגלה? ובמילים אחרות, הרצח לא באמת חשוב, גם לא העובדה שהיה זה לאור יום על רקע של תחרות דתית בלי חשש ומורא מן הרשויות, מה שמטריד כעת הוא כיצד אנו מקיימים את הצו ההלכתי היבש, הריטואלי, הקונסטיטוציוני של טקס עריפת עגלה כתקנו. העם הבין את עומק כוונתו של רבי צדוק וגעה בבכי.

 

אלא שה'עם' לא כלל כנראה את כולו, ולפחות אחד מהם, עדיין לא הבין כי הוא חי בתוך עולם מעוות -  אביו של הנרצח. הוא מיהר לזירת הרצח וכשהוא רואה את בנו מפרפר ונושם את נשימותיו האחרונות הוא מוטרד רק משני דברים: האם מותו הקרב של בנו משרת ענין דתי, והאם ניתן להציל את הסכין מטומאה. על שני הצרכים הללו הוא ענה בחיוב: את מותו של הבן הוא הקדיש כקרבן כפרה "הרי הוא כפרתכם", ועל הסכין הוא גילה שהבן עדיין לא מת וביקש לשלוף אותו מלב הגוסס כדי שלא תיטמא.

 

חטאו הגדול של האב היה חוסר אנושיותו. סדר העדיפויות חסר ההיגיון שלו שביכר את טהרת הסכין וכפרת קרבן האדם על פני צער טבעי של אב על מות בנו או לחילופין על ניסיון להציל את בנו דמו ובשרו. יתירה מזו, האב אפילו לא ניסה להתנפל על הרוצח, הוא לא ביקש לעשות בו שפטים ולא החל להשתולל כחיה פצועה ששחטו כרגע את בנה. את משאביו המנטליים הוא מפנה רק לערוץ אחד: הערוץ הדתי, הפונדמנטליסטי שמכלה כל חלקה טובה של אנושיות.

זהו הצעד הקונטרסטי ביותר לתפיסתה של התורה. שכן התורה לא מבקשת מן האדם להתעלות מעל החומר ולהיות על אנושי. חיי נזירות ומיאוס החומר הם פרי המצאתה של הנצרות והנזירות הבנדיקטית. לפי היהדות, אין קדוש מהחיים ואין טהור מחיים נורמטיביים על פי התורה. האדם מקדש את החומר ופועל אתו על פי השקפתה של תורה. לא בלעדיו, לא מעליו, ולא בהתכחשות לו. בהקשר זה ראוי להביא את פירושו של האדמו"ר מליובאוויטש בהקשר למותם של נב ואביהוא.

 

אחת הפרשות הקשות והמסתוריות שבתנ"ך, הוא מותם של שני בני אהרן נדב ואביהוא. הגורם למותם נותר עמום והוא עורר לאורך השנים הדים רבים ודעות שונות בקרב  הפרשנים. מעניינת פרשנותו של האדמור מליובאוויטש ז"ל הסבור כי דווקא קדושתם, ודבקותם הרוחנית הבלתי אנושית היא שהביאה למותם. שכן אדם, ילוד אשה, אינו מתבקש להיהפך למלאך, אלא להיפך ליהנות ולפעול בעולם הזה כאדם נורמטיבי עם רצונות, יצרים ודחפים. השאיפה להגעה לדרגה רוחנית גבוהה ולקרבת ה' אינה צריכה לפגום בהתנהגותו ובנפשו של האדם כאורגניזם. גם צדיק צריך לישא אשה ולהוליד ילדים, וגם ירא שמים מחוייב לאכול ולשתות ולשמוח. נדב ואביהו, שכאמור לא נשאו אשה, לא הולידו ילדים, ובאורח ספרטני התנזרו מכל צרכי הבסיס של האדם האנושי לא יכלו, בקונספט של העולם אותו יצר אלוהים, להמשיך ולהתקיים. שכן למרות קדושתם האמיתית וצדקותם הפנומינלית, העולם הספציפי הזה, בכדור הארץ הזה, מיועד עדיין, לאנשים בני תמותה. ולא למלאכים.   

 

 

פרטים

מסכת יבמות דף מה, א.

ההוא דאתא לקמיה דרב [הגיע אדם לפני רב] אמר ליה: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל מהו? [כלומר האם מותר לילד הנולד מאב גוי ואם יהודייה להתחתן עם אשה יהודייה], אמר לו: הולד כשר. אמר ליה: הב לי ברתך [אמר האיש שהיה בן לזוג כזה לרב: תן לי את בתך לאשה]. לא יהיבנא לך [רב סירב לתת לו את בתו].

אמר שימי בר חייא לרב: אמרי אינשי גמלא במדי, אקבא רקדא, הא קבא והא גמלא והא מדי - ולא רקדא [כלומר במדי כשרוצים לאדם כי הוא מגזים בדבריו אומרים לו: אתה אומר שניתן להרקיד גמל בתוך כלי קטן, בא תנסה! הנה הגמל והנה הכלי... כך אמר שימי לרב: אתה אומר שבן הנולד מגוי וישראלית רשאי להינשא ליהודייה, אבל אתה בעצמך לא מוכן לתת לו  את בתך, הדבר מוכיח שלא התכוונת באמת לפסוק להיתר, אלא אמרת את דבריך בדרך גוזמא].

אמר לו: אי ניהוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתי [אמר לו רב: גם אם היה האיש הזה גדול וצדיק כמו יהושע בן נון לא אתן לו את ביתי. כלומר, אין לי בעייה עם האיש הזה פרסונלית אלא אינני רוצה שבתי תתחתן עם אדם בעל ייחוס כזה].

אמר לו: אי הוה כיהושע בן נון אי מר לא יהיב ליה אחריני יהבי ליה האי, אי מר לא יהיב ליה אחריני לא יהבי ליה [אמר לו שימי: אם הוא היה כיהושע בן נון, אזי הוא היה מוצא אשה גם אם כבודו לא היה נותן לו את בתו. כעת שהוא אינו כיהושע בן נון, הרי שאם כבודו לא ישיא לו את בתו – איש לא יקח אותו].

לא הוה קאזיל מקמיה [האיש התעקש, המשיך לבקש מרב את בתו, ולא הסכים ללכת] יהיב ביה עיניה ושכיב [נתן בו רב את עיניו – ומת].

 

סיומו של הסיפור מעלה תחושת אי נוחות קשה: האיש שהטריד את רב וביקש את בתו, לא היה כפי הנראה אדם מנומס במיוחד. הוא לא הבין או לא רצה להבין כי רב מסרב לתת לו את בתו. והמשיך להציק לרב. ועם זאת, האם זה העונש שמגיע לו, מוות? רק בגלל שהוא רוצה להתחתן עם בתו של רב?

התמיהה הזו כל כך קשה, עד שאני סבור כי יש צורך להוסיף מעט רקע לסיפור כדי להבין מה אירע פה.

 

סוגיית נישואי בן זוג מעורב ומתבולל עם יהודייה היתה שנויה במחלוקת קשה, כפי שניתן לראות בגמרא שם. מסתבר כי מדובר היה בנושא כאוב ובלתי פשוט: יהודים מתבוללים וקבלת צאצאיהם בעם היהודי. בשנים הללו – המאה העשרים ואחת, שאחוזי ההתבוללות ברוב ארצות העולם מתקרבים ל-90 אחוזים, קל יותר לתפוס את עומקה של הטרגדיה של העם היהודי שכמו שאמר פעם הרב הראשי ישראל לאו כי מתוך מאה יהודים חילוניים בחו"ל שורדים בממוצע לאחר ארבעה דורות כ- 13 אנשים המזוהים כיהודים.

 

טיעוניו של הרב לאו מקבלים אסמכתא אקדמית: פרופ' דלה-פרגולה, דמוגרף מהאוניברסיטה העברית אומר כי הגידול במספר יהודי העולם מאז 1945 שואף לאפס, לעומת גידול של למעלה מ-70% בכלל אוכלוסיית העולם באותה תקופה, וזאת בגלל נישואי תערובת והתבוללות בקרב יהדות העולם.

 

למרות זאת, פסק רב בניגוד לדעת חבריו, כי ילד הנולד מזוג מעורב ומתבולל רשאי להינשא ליהודייה, וילדיו יהיו כשרים. האם התכוון רב לעודד את התופעה? בוודאי שלא. רב פסק כך, בעקבות הבנתו את ההלכה התלמודית, אך אין ספק, כי האמורא הגדול, מייסד ישיבת סורא, כאב את ההתבוללות שהחלה אולי לפשות בחברה היהודית.

 

מכאן  ניתן אולי להניח [וחשוב לציין כי זו השערה בלבד] שבן הגוי והיהודייה שהגיע לרב ודרש ממנו להשיא לו את בתו ביקש להעביר בכך מסר: אין כל פסול בנישואי תערובת. כל עוד האם יהודייה, הוולד הנולד כשר לבא בקהל, והוא יכול אפילו להינשא לבתו של אחד מראשוני האמוראים – רב. לא לחינם אם כן הוא הגיע לרב. הוא ידע שרב, כמי שהתיר את הנישואים הללו, יתקשה לסרב לו, שהרי בכך הוא מקעקע את האמינות של הפסק שלו גופו, וכפי שאכן שאל אותו שימי. אולם רב, שהבין את כוונתו, הסביר: גם אם היה האיש צדיק וגדול כיהושע בן נון, אינני מוכן לתת יד לתוצרים של נישואי תערובת הפוגמים בקדושתו של העם  היהודי.

 

ה'סאבטקסט' של הדיון בין רב לאותו אדם אם כן היה, ניסיון של בן נישואי התערובת להוכיח כי אין כל פגם בנישואין בין אדם שאמו התבוללה, והתנגדות מוחלטת של רב לניסיון הזה. כשהאיש הבין שרב לא משתף אתו פעולה הוא החליט להישאר במקום ולהביך את רב, כשבכך הוא מקדם את מטרתו הלא כשרה. בלית ברירה נתן בו רב את עיניו והוא מת עם תכניתו.

פרטים

הגמרא במסכת תמיד [דף לב] מספרת על מפגש מרתק בין המלך אלכסנדר מוקדון הגדול, לבין עשרה זקנים חכמים מן הדרום שכונו בגמרא 'זקני הנגב'. אלכסנדר שאל את הזקנים שאלות שונות שעל כולם השיבו לו בחכמתם, ולבסוף, לפני פרידה, ביקש מהם עצה כיצד להגיע לאתר מסויים:

אמר להן [אלכסנדר לזקנים] בעינא דאיזל למדינת אפריקי [אני מבקש להגיע למדינת אפריקי, עוצו לי עצה כיצד אעשה זאת]. אמרו ליה לא מצית אזלת דפסקי הרי חושך [אמרו לו הזקנים: אינך יכול, שכן מדינת אפריקי נמצאת מעבר להרי החושך – הרים בהם אין אור לעולם - ואין איפא אפשרות לחצות אותם]. אמר להן לא סגיא דלא אזילנא [אמר אלכסנדר: אין אפשרות שלא אלך לשם] ואמטו הכי משיילנא לכו [ולכן אני מתייעץ אתכם] אלא מאי אעביד [מה אעשה]? אמרו ליה אייתי חמרי לובאי דפרשי בהברא [אמרו לו הזקנים: קח אתך חמורים לוביים המסוגלים להתנהל גם בחשיכה מוחלטת], ואייתי קיבורי דמתני וקטור בהאי גיסא [קח אתך גם חבלים אותם תקשור בגדה אחת של הרי החושך, ואת קצם השני קשור בגדה השניה לאחר שתחצה את הרי החושך], דכי אתית נקטת בגוויהו ואתית לאתרך [כדי שתוכל לחזור בעזרת החבל - אם החמורים יאבדו את דרכם]. אבד הכי ואזל [עשה כך והגיע למדינת אפריקי]...

 

בהמשך מספרת הגמרא את קורותיו של המלך הגדול באפריקי, אך אין זה מענינינו. במאמר קצר זה הייתי מבקש להתייחס לשורה אחת בטקסט המתייחסת לדבריו של אלכסנדר הגדול. כאשר הסבירו לו הזקנים כי הוא אינו יכול להגיע למדינת אפריקה, ואלכסנדר התעקש, שלפו לו מיד האנשים את רעיון החמורים הלוביים, והחבל בין שתי הגדות. הרעיון עצמו, יש לומר, לא נשמע מבריק במיוחד. הרי החושך הם מקום בו לא ניתן לראות מאומה מפאת החושך השורר שם תמיד [המפרשים מסבירים שהיה שם מעין ענן שחור ועבה שלא איפשר להדליק כל פיסה של אור], כך שחמורים שמסוגלים לראות גם בחושך הם הפיתרון הטבעי והמתבקש. כך גם מתיחת החבלים מן העבר האחד לשני באזורים בהם קיים חשש לאיבוד ההתמצאות היתה מן הסתם טכניקה מוכרת, מדוע אם כן לא הציעו לו החכמים מיד, את אותו רעיון?

 

מסתבר כי עצות 'החמורים והחבלים' הן עצות גרועות. החמורים מסוגלים אולי לראות בחושך, אך שוטה יהיה מי שישליך את יהבו על בהמות משא במקום בו לא ניתן לראות עשרים ס"מ קדימה. גם החבלים נשמעים אולי כפתרון חביב, אך מתיחתם על פני הרי ענק בתקווה כי הם יוותרו גם ימים לאחר מכן, לא נחשבת להתנהגות הגיונית במיוחד. זו הסיבה שהחכמים לא העלו את ההצעה הזו, שכן מוחם המבריק ניסה לאתר למלך עצה נבונה, פרקטית, שתבטיח לו דרך חלקה ומוצלחת, ולא דרך חתחתים מלאה סכנות. אלא שכעת נשאלת שאלה הפוכה: מדוע אם כן הציעו זאת הזקנים בשלב השני? האם הם רצו לסכן את חייו של אלכסנדר הגדול?

 

כאן מופיעה האמירה הקצרה של המלך ששינתה את פני הדיאלוג: "אמר להן: לא סגיא דלא אזילנא", כלומר אין אפשרות שלא אלך. במילים אחרות, החלטתי שאלך, וכעת אנו ניצבים בפני נתון. עליכם נותר רק לפתור את בעיית הדרך. החכמים הבינו כי אין כל אפשרות אחרת, ואז צץ במוחם הרעיון הפחות מוצלח אך היישומי לכל הפחות – החמורים הלוביים והחבלים. כח רצונו האדיר שלך אלכסנדר מוקדון, לא איפשר להם להימלט מאיתור של פיתרון כל שהוא, והם במהירות אילתרו איזו שהיא דרך שתצליח להעביר אותו מצד לצד וגם תותיר אותו בחיים. ואמנם, אלכסנדר הגיע בשלום לאפריקי, וגם חזר ממנה. כח הרצון מסתבר, עשוי לחלץ פתרונות גם במקרים מורכבים בהם נראה שאין כל אפשרות להתיר את הסבך.

 

פרטים

לאמא שלום - אשתו של רבי אלעזר ואחותו של רבן גמליאל היה שכן נכרי, פילוסוף - שופט, שהצליח לייצר לעצמו מוניטין כי הוא מעולם לא נוטל שוחד מבעלי הדין. לאמיתו של דבר היה נוטל גם נוטל האיש שוחד בסתר. רצו רבן גמליאל ואחותו ללעוג לו פרסם ברבים את רמאותו של האיש ועל כן ביצעו את ה'תרגיל' הבא.

 

הם באו לפניו לדין כשקודם לכן דואגת אמא שלום להביא לו כשוחד מנורת זהב. כשהגיעו השנים לפניו אמרה אמא שלום: אני רוצה חלק בנכסים שהוריש אבי במותו. פסק השופט הנוכל: חלקו ביניכם את הירושה. אמר רבן גמליאל: אבל כתוב בתורתינו שבת לא יורשת במקום בנים? אמר השופט: מן היום שגליתם מארצכם התבטלה תורתכם, וניתן ספר אחר במקומו, שם כתוב שגם הבן וגם הבת יורשים בשווה.

 

למחרת הופיע רבן גמליאל בביתו של השופט והביא לו חמור מתנה. לאחר מכן חזר עם אחותו לדין והשופט הפתיע את הנוכחים כשאמר: חשבתי שוב על כל הסוגיא וקראתי שוב בספר החוקים החדש ומצאתי בסופו את ההוראה כי אין לגרוע ואין להוסיף על תורת משה, המשמעות: בת לא יורשת במקום בנים.

 

אמרה לו אמא שלום בדרך רמז: האר מאורך כמנורה [כשבכך היא מרמזת לו על מנורת השוחד שקיבל].

 

אמר לו רבן גמליאל בדרך רמז: החמור הגיע נתן מכה למנורה - והיא נפלה לארץ [כשבכך הוא מזכיר לו את מתנת החמור].

 

הנוכחים שמעו את הרמזים הללו, והבינו אל נכון כי מדובר בשופט מושחת שנוטל שוחד.

 

הסיפור מופיע במסכת שבת [דך קטז], והוא מעט  מפתיע: מה היתה מטרתם של רבן גמליאל ואחותו, כלום לא מצאו אל נכון אלא להוציא לאור את רמאותו של שופט גוי? האם לא היו שופטים נכרים רמאים באותה עת, ובכלל בכל הזמנים?

 

בעל ה'דורות ראשונים' סבור כי רבן גמליאל ואחותו נאלצו להופיע לפני השופט הנכרי לצורך משפט ירושתם, מאחר שעל פי החוק ששלט באותם ימים – תקופת אספסיינוס קיסר - כל חלוקת ירושה מחוייבת היתה לקבל אישור של שופט אזרחי, כיוון שכך ביקשו הם להוכיח את שפלותו. זהו פירוש מעניין, אך בגמרא מכל מקום, היא אינה מוזכרת. לפי המסופר, האיש הצליח לקנות מוניטין של אדם ישר וכיוון שכך ביקשו אימא שלום ואחיה ללעוג לו 'לאחוכי ביה' בלשון הגמרא ולפרסם לעין כל את נוכלותו.

 

שמעתי פעם בדרך צחות: נאמר בדברים טז 'צדק צדק תרדוף'. לשם מה כפלה התורה את המילה 'צדק'? התשובה: את 'הצדק צדק' – תרדוף, כלומר את מי שמנסה להיות 'צדיק' גדול, עליך לרדוף. אלו המציגים עצמם כצדיקים, כיראים ושלמים עד כדי קיצוניות – אלו הדמויות המסוכנות ביותר. אלו האנשים שחוש המידה שלהם מעוות, נפשם מושחתת וכדי לחפות על כך הם מציגים עצמם כצדיקים. לעיתים כל חזות הצדקות היא כסות עיניים, כפי שראינו במקרה השופט הנוכל, ולעיתים הם אכן מוצאים לעצמם אפיק חיובי אחד בו הם 'מצטדקים' כשבדרך הם רומסים את הזולת. על כך אולי כיוון קהלת שאמר 'אל תהי צדיק הרבה'.

 

בהקשר לכך יפה המעשה עם מחולל תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר שהתארח בביתו של גביר העיירה ולהפתעת הכל מיהר באכילת הסעודה כאחד מבעלי הבתים שרק המתין לארוחת ליל השבת לאכול את הדגים ואת הבשר. כשסיים את הסעודה כעבור שעה קלה, החל לפתוח בדברי תורה ובזמירות. להשתאותם של הנוכחים הסביר הרב: במטבח ישבה העוזרת שהמתינה בכליון עיניים שהסעודה תיגמר ותוכל לשוב לביתה. על פי התכנון המקורי, את הבשר היתה היא מגישה בשעות הקטנות של הלילה אחרי שכל אנשי העיר היו מגיעים לשמוע את דברי התורה ואת הזמירות. הגיגי המוסר, והניגונים המופלאים היו בוודאי מרוממים את נפש כל הנוכחים מלבד אשה מסכנה אחת, שהיתה פוכרת את ידיה במטבח.  כעת, סיים רבי ישראל, לאחר שהעוזרת חזרה לביתה, אפשר לשיר ולשוחח עד אור הבוקר.

 

אין צורך להכביר בדוגמאות על 'הצדיקים' שמסתובבים בינותינו, המטפסים על גופות חבריהם בדרך את המטרה – כס הצדיקות, זה שכולם מבחינים ומכירים בו.

 

השופט נכרי, שהגמרא מכנה אותו בשם פילוסוף, היה שייך לרשימה הלא מכובדת מאד הזו של 'הצדיקים'. האיש, כפי הנראה הוכר כאחד האנשים החכמים, המלומדים, וההגונים באותם ימים. ניתן להניח כי גם יהודים רבים ראו בו מודל לחיקוי, ושחו בינם לבין עצמם על ענק הרוח, האינטלקטואל הישר, המשפטן הדגול, זה שמעולם לא נטל שוחד. הוא היה אחד מדמויות המופת של הנרטיב הרומי, זה שרק אחרי מותו מצבעים עליו תחקירים שמוכיחים כי דמותו היתה מעט יותר מורכבת.  רק שאז לא היו עדיין תכניות תחקירים.

 

העבודה של האיש ביצירת המוניטין הייחודי שלו, הולידה חשד כבד בליבם של רבן גמליאל ואחותו, והם הבינו כי איש כזה מסוכן הוא יותר משופט קלאסי שנוטל שוחד מחולשת אהבתו לכסף. הוא אידיאליסט מסוכן שמסוגל לדרוס אנשים בדרך את המטרה המזוייפת שבנה לעצמו. 

 

זהו 'צדיק' - שיש לרדוף.

פרטים

פרק ראשון

גדעון היה אחד האנשים עליהם אפשר היה להכריז בוודאות כי הם 'אנשי אשכולות'. נדמה היה שהיה בו הכל. הוא היה תלמיד חכם שהיה מקדיש שעות ארוכות ללימוד התורה, מחבר ספרי הלכה מוכרים שקנו להם שם על פני הארץ, ועם זאת גם איש עסקים מוצלח. עסקיו של גדעון ומפעליו בהם עבדו אלפי עובדים, השתרעו על פני כל המדינה והכל שחו בעושרו. תורה וגדולה במקום אחד.

 

כגודל עושרו של גדעון כך גודל צדקותו. את רשת בתי התבשיל שהקים הכירו כולם, ואלפי אנשים נזקקים היו מגיעים מידי יום לסעוד באחד מהסניפים את מזונם מבלי שנתבקשו לשלם כל תמורה. למרות מעלותיו התרומיות, לא היה גדעון איש יהיר, כי אם נח לבריות, ומקבל כל אדם וכל פונה בסבר פנים יפות.

 

באחד הימים הוזמן גדעון לפגישה עם מנהל בית ספר לבנות באחד מיישובי הפריפריה. היה זה לאחר שגדעון בחר לתרום סכום עצום להקמת מבנה חדש למוסד החינוך שסבל מאפליה ארוכת שנים מהרשויות מאחר שהיה מיועד למשפחות 'חלשות' ממעמד סוציו – אקונומי נמוך, ולהם, מטבע הדברים, לא היה פתחון פה ויכולות דרישה כמו משפחות מהמרכז...

 

גדעון הופיע לפגישה ולחץ את ידיו של המנהל בחמימות. הוא באמת שמח לעזור וחש שבכך הוא ממלא את חובתו. באהבה אין סופית הביט על הבנות המאושרות שזכו סוף סוף לקבל בנין מפואר ומודרני וביקש להיפרד מהמנהל לעיסוקיו הרבים. המנהל לחץ שוב את ידו וביקש לגמול לו ולו בדבר אחד. הוא מבין, כך הסביר, כי הוא לא יכול לגמול לו בכסף, אך אולי יחפוץ גדעון בדבר אחר?

 

גדעון ביקש מהמנהל להתלוות אליו ונסע אתו לסניף בית התבשיל המקומי השייך לרשת אותה הקים. הוא הצביע על העניים הרבים שסעדו בו במרץ ואמר למנהל: תראה ידידי. זה שכרי. האושר שאני רואה אצל העניים המסכנים שמוצאים פיסת מזון חם במשך כל היום, ממלאים אותי בחדווה וסיפוק כה רב, עד שאין אני זקוק למאומה.

 

המנהל הביט בקבצנים ובפניו השמחות של גדעון ואמר מבלי שיכל לשלוט על עצמו:

טוב, זה באמת תחושה נעימה לראות את העסק שלך מצליח. אתה בטח נהנה לראות עוד אחד מהמפעלים שלך פורחים.

 

גדעון החוויר, ועוזריו שעמדו לצידו הביטו בהלם על האיש החצוף שקיבל זה עתה סכום של שש ספרות, ובחר להעליב את הנדיב בטיעון מוזר כי הוא רואה במעשי הצדקה הגדולים שלו עוד מפעל עסקי המעניק לו סוג של קורת רוח אישית. הם עמדו לפנות אליו במילים קשות, וגם הוא עצמו היה נראה מבוהל ומלא חרטה על האמירה שנפלטה, אבל אז הפתיע גדעון עצמו ואמר בלחש:

הוא צודק. רק כעת תפסתי בעמקי לבבי שהוא צודק.

 

מר עוקבא שכיב ליה בר חמוה [בנו של חמיו של מר עוקבא נפטר, כלומר גיסו – אח של אשתו]. סבר למיתב עליה שבעה ושלשים [חשב רב עוקבא שמן הראוי שישב עליו שבעה, כדי להשתתף בצערם של חמיו ואשתו] על רב הונא לגביה, אשכחיה [בא רב עוקבא לנחם את המשפחה, וראה את רב עוקבא יושב בין האבלים] אמר ליה צודנייתא בעית למיכל [אתה יושב שבעה כי אתה מבקש לטעום מן הכעכים המיוחדים אותם מגישים לאבלים]. לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו [הלא לפי ההלכה אין אתה צריך לנהוג באבילות עם אשתך, אלא רק כאשר מתו עליה הוריה כלומר חמיה וחמותך, אולם על שאר קרוביה, כגון אחיה, אין אתה צריך לנהוג אבילות. אם אתה יושב בכל זאת, ייתכן שאף מבלי שהכרת בכך, חפצת ב'תת המודע' שלך, בעמקי לבבך, במזון המיוחד המוגש לאבלים]. (מועד קטן כ,ב).

 

פרק שני

גדעון המשיך לפזר את ממונו לטובת מעשי צדקה וחסד, והתקרית עם המנהל מהפריפריה כאילו נשכחה מלב. אלא שגדעון לא שכח אותה.

 

לא רבים שמו לב, אך האנשים הקרובים לו ביותר הבחינו כי בכל פעם שהעניק גדעון תרומה הגונה לטובת מוסד כל שהוא, הוא הקפיד כי התרומה תיזקף לו כהוצאה מוכרת, כך שיוכל באמצעותה לזכות בהחזר כספי ממס הכנסה בסוף השנה. גדעון טרח ליידע את המקבלים, והסביר להם באופן גלוי כי הוא שמח לתרום להם, אך מבחינתו מדובר גם בעסק, שכן על ידי התרומה הוא מקבל החזרים כספיים משמעותיים. לעיתים הוא היה מזכיר את הפרט הבלתי חשוב הזה גם בנאומים אותם היה נושא בכנסים אליהם הוזמן בעקבות תרומותיו

 

באחד הימים ניגשה רעייתו של גדעון ושאלה אותו על מנהגו המוזר. מדוע הוא צריך לפרסם לכולם שהוא גם מרוויח מהתרומה? האם הוא מנסה לבזות את עצמו בכח? גדעון סיפר לה בקצרה את המשפט התמים שאמר לו המנהל ההוא מבלי שנתכוון, והסביר לה כי הוא הבין שבנתינת הצדקה שלו עד אותו יום, היה מימד של סיפוק עצמי, אגוצנטריות "הנה אני מצליח להקים מפעלי צדקה, שפועלים ללא רבב בזכות כספי". מאחר שאני לא מעוניין לעשות שקר בנפשי אני מבקש להדגיש לכל הנתרמים כי אכן גם לי יש תועלת בתרומה, ואם כי אינני מעוניין להזכיר את תחושת היהירות שבי, אני מזכיר לכל הפחות את מאוויי הכספיים כמו החזרים ממס הכנסה.

 

אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא [אני נחשב ל'חומץ בן יין' כלפי אבא שלי, כלומר שהוא צדיק ממני] דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא [מפני שאבא, כאשר היה אוכל בשר ביום אחד, לא היה אוכל גבינה עד לאותה שעה למחרת, כלומר הוא היה ממתין 24 שעות בין בשר לחלב] ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא [ואילו אני, אילו אכלתי בסעודה אחת בשר, אני אוכל כבר בסעודה הבאה – כעבור 6 שעות – חלב]. (חולין קה, ב).

 

הקשו המפרשים: מדוע איפוא לא המתין רב עוקבא כמו אבא שלו 24 שעות? האם כה קשה היה עליו לאכול ביום אחד בשר ורק ביום למחרת חלב? נדמה שמר עוקבא, בעקבות הסיפור המוזכר בפרק הראשון, החליט לבחון כל פעולה וכל הנהגה שלו, ולהתחקות אחר מקורה. האם הוא נוהג כך ממקום של יראת שמים, או שמא מרצון להידמות לאביו, אולי 'להרגיש טוב' שגם הוא מסוגל להיות 'מחמיר' כמו אבא, להיות 'ממשיך דרכו'. לאחר שרב עוקבא הגיע למסקנא כי ההחמרה במקרה כזה לא מגיע ממקום נקי, ומעורב בה, ולו בקמצוץ, רצון להידמות לאביו וכדו' הוא בחר לוותר על החומרא הזו, והוא אף לא התבייש לספר על כך לחבריו.

פרטים

מספרת הגמרא במסכת תענית: חוני המעגל, אחד מן התנאים, הצטער כל ימיו בגין חוסר מובנו של הפסוק: שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' – שמשמעו הוא, שגלות בבל, שנמשכה 70 שנים, תיחווה כמו חלום, כאשר ישיב ה' את שיבת ציון. ותמה חוני, הייתכן כי אדם יחווה תקופת זמן של 70 שנים בצורה של חלום, של שנת לילה?

 

באחד הימים הלך חוני בדרך ופגש אדם שנטע עץ חרובים. לחרוב אורך לגדול 70 שנים, ועל כן שאל אותו חוני: לשם מה אתה נוטע את החרוב, הלא הסבירות שאתה תיהנה מהחרוב ששתלת נמוכה? ענה לו האיש, אני אמנם לא יהנה ממנו, אך בני ונכדי יהנו מזה, בדיוק כפי שאני נהנה מהחרובים אותם שתלו אבותי.

 

חוני המשיך בדרכו עד שמצא לעצמו מקום בו התיישב לאכול. לאחר הארוחה שכב לישון, ונרדם במשך 70 שנים רצופות. ואיך לא הבחינו באיש שישן כה הרבה? הגמרא מספרת כי שונית שן של סלע כיסתה אותו וכך נסתר הוא מעין רואים.

 

כשהתעורר חוני, הלך שוב בדרך ממנה הגיע ופגש אדם עומד ליד עץ חרובים וקוטף פרות. אמר לו חוני: האם אתה זה ששתלת את העץ? אמר לו האיש: לא. אני נכדו. חוני המשיך לביתו וגילה שחמורו שהיתה מעוברת כבר הולידה צאצאים רבים, ושתי התמונות הללו גרמו לו להבין כי חלפו 70 שנים מאז נרדם.

 

הוא שאל את בני הבית בו התגורר האם בנו של חוני נמצא? ענו לו בני הבית כי האיש מת, אולם בנו נמצא, כלומר נכדו של חוני. חוני הביט בפניהם ואמר בהתרגשות: שלום אני חוני המעגל, סבכם. האנשים הביטו בו בתמיהה, כפי שמביטים  באדם שדעתו לא מיושבת עליו. לא קשה להבין אותם. 70 שנים חלפו מאז נעלם חוני, והעולם היה סבור שהוא נפטר. האם הוא עלה לפתע מן האוב? לא מסתבר.

חוני המשיך לבית המדרש ושם שמע את החכמים מתדיינים ביניהם ואומרים לעצמם: אח, הדברים ברורים ומיושבים משל היה פה חוני המעגל שחי לפני 70 שנים, והיה מסביר את הדברים בדיוק רב ובבהירות נפלאה כל כך.

 

שמח חוני שעדיין זוכרים אותו ופנה לחכמים ואמר: אני הוא חוני.

 

אלא שבדיוק כמו בביתו שלו, גם כאן חזר הסיפור על עצמו. החכמים לא האמינו לו, או לא היו מסוגלים להאמין שהזקן שנכנס לפתע לבית המדרש הוא חוני שנפטר ככל הנראה לפני 70 שנים.

 

ראה חוני כי איש לא מכיר אותו, נשא עיניו לשמים ואמר: רבונו של עולם קח את נפשי. והאלוקים נענה לבקשתו. אמר על כך רבא: זהו שנאמר 'או חברותא או מיתותא', כלומר אם לאדם אין חבר, עדיף המוות על פני מצב זה.

 

עד כאן סיפורה של הגמרא. אלא שהסיומת הטראגית לא לגמרי מובנת. מדוע ביקש חוני למות? האם העובדה שלא מכירים אותו מהווה סיבה מספיקה למות? ואם משום שחשש שלא ילמדו עמו מאחר שלא הכירו אותו – הלא יכל בקלות להוכיח להם כי הוא חוני המעגל, התלמיד חכם המפורסם. כל מה שנדרש ממנו היה להציג בפניהם את יכולותיו הלימודיות ומקומו בבית המדרש היה מובטח?

 

כבר לא רלוונטי

וידידי הדיין החכם הרב אייל גיאת הסביר כי, כמו שלכל תקופה יש את אופיה, את תרבותה, ואת המנטליות שלה, כך לכל תקופה יש גם את סגנון השיח שלה, ואינו דומה השיח שבימי הביניים לזה של העת החדשה, סגנון הלימוד והמחקר של המאה ה- 18 לזה של המאה ה-21.

 

ואם נכונים הדברים כלפי שיח, תרבות, ומחקר, נכונים הדברים גם כלפי צורת חשיבה, ותפיסת עולם ביחס ללימוד התורה. אינו דומה לימוד התורה של התנאים לזה של הראשונים, ואין כל קשר בין אופי הלימוד של תקופת בעל השולחן ערוך לזה של ראשי הישיבות מן הדורות האחרונים.

 

כולם לומדים אמנם את אותה תורה, אך סגנון הלימוד, אופיו, ותבניתו כה שונים. כל כך שונים, עד שבן תקופה אחת, שישוחח בלימוד עם בן תקופה אחרת, לא יצליח להבין על מה הוא מדבר. מה הוא מבקש לטעון, ומפני מה הוא חוזר שוב ושוב על אותו טיעון ומחדד את אותה נקודה. בסלנג הישראלי נהוג לכנות את התופעה הזו: שיח של חרשים.

 

חוני המעגל הגיע לביתו וגילה שאיש לא מכיר אותו. הדבר כאב לו מן הסתם, אולם הוא ניחם את עצמו שלכל הפחות בבית המדרש, מקום המחיה שלו, הוא יוכל להשתלב. התורה היא אחת, ובה לא חל כל שינוי. אלא שאז הודיעו לו החכמים כי הם אינם מכירים אותו. מה משמעות הכרזה זו? האם הם אינם מכירים את פניו? לא הגיוני. הלא מה שחשוב הלא הוא התוכן והאינטלקט של האיש? מסתבר כי חוני ניסה להרצות בפניהם את תורתו, והחכמים הבהירו לו כי דבריו יפים היו אולי לאז, לתקופה של 70 שנים לאחור. הדברים אותם הוא אומר היום, לא ברורים, ושונים מתפיסת הלימוד המקובלת. ייתכן שכאשר הוא שמע את דברי התורה שלהם, הוא אפילו לא היה צריך להרצות בפניהם. די היה לו במה שקלט כדי להבין שתפיסת לימודו כבר לא רלוונטית. הוא ניסה בכל זאת לצין בפני החכמים כי הוא חוני, ובמילים אחרות: אולי תרצו לשמוע את צורת החשיבה והלימוד כפי שנהוג היה לפני 70 שנים? החכמים, לא בזדון כמובן, אלא מטבע העולם, לא הבינו על מה הוא שח, ולחוני לא נותר אלא לבקש את נפשו למות. הוא הרגיש שהוא כבר לא רלוונטי. 

פרטים

מספרת הגמרא במסכת תענית: לרב יוסי שהגיע מן העיר יוקרת היה תלמיד בשם רבי יוסי בר אבין. באחד הימים נטש התלמיד את רבו והלך ללמוד תורה אצל רב אשי. בשיעור, כאשר רב אשי אמר הלכה, העיר רבי יוסי בר אבין הערה, ורב אשי שלא הכירו הסב את תשומת ליבו שאת אותה הערה כבר אמר חכם בשם רבי יוסי בר אבין. רבי יוסי בר אבין מיהר לומר לרב אשי כי הוא עצמו רבי יוסי בר אבין, ורב אשי העיר לו שוב: האם אינך לומד תורה אצל רבי יוסי מן העיר יוקרת?

 

ענה לו רב יוסי בר אבין: רבי יוסי דמן יוקרת לא ריחם על בנו ועל בתו, ואם כן כיצד אצפה כי הוא ירחם עלי?! למה התכוון רבי יוסי בר אבין? הגמרא לא משאירה אותנו בחוסר וודאות והיא מספרת: באחד הימים עבדו פועלים אצל רבי יוסי מן העיר יוקרת. מזונותיהם של הפועלים בשעת עבודתם מוטלת היתה על בעל הבית. רבי יוסי מיוקרת התעכב מלשוב לביתו והפועלים נותרו רעבים. עמד בנו של רבי יוסי מיוקרת ואמר לעץ התאנה שבחצר: "תאנה תאנה הוציאי פרותייך", ואכן ארע נס והתאנה חנטה פגיה באותו רגע. כאשר הגיע רבי יוסי מיוקרת לביתו, התנצל בפני פועליו והסביר להם כי הוא היה עסוק במצווה. הפועלים הרגיעו אותו והסבירו לו כי בנו כבר דאג להם למזון באמצעות נס מופלא. שמע רבי יוסי את הדברים ואמר: "אתה הטרחת את קונך לשנות גדר הטבע, כך גם אתה תיאסף שלא בדרך הטבע, כלומר קודם זמנך", ואמנם הבן מת קודם זמנו.

 

גם לגבי בתו של רבי יוסי מופיע סיפור מצמרר. לרבי יוסי מיוקרת היתה בת יפהפיה באופן מיוחד. באחד הימים מבחין רבי יוסי באדם המנסה לעקור את העצים שבגדר המקיפה את הבית. רבי יוסי ניגש אליו ושאל אותו מה הוא עושה. האיש ענה: "אם לשאת את הבת היפה איני יכול, לפחות אזכה ליהנות מיופיה". הצטער רבי יוסי ואמר לבתו: "אם מצערת את את בני האדם, מוטב שתשובי לעפרך", ואמנם מתה בתו של רבי יוסי מיוקרת. זו הסיבה, אמר רבי בר אבין לרב אשי שעזבתי את מקום לימודי אצל רבי יוסי מיוקרת ובאתי לאן, שכן הקפדתו היתירה של רבי יוסי קשה עלי.

 

לאחר שני סיפורים אלו מוסיפה הגמרא סיפור נוסף על רבי יוסי מיוקרת. ברשותו של רבי יוסי היה חמור אותו היה משכיר לאנשים למלאכת יומם. בתום היום היו השוכרים מניחים את שכרו של רבי יוסי על החמור ושולחים אותו לביתו. אלא שהחמור לא היה זז ממקומו אם הכסף שהיה מונח על גבו היה עודף מעט על הכסף עליו סוכם מראש. הגמרא מספרת כי באחד הימים הניחו שוכרים את סכום השכירות המדוייק על גבו של החמור, אך החמור בכל זאת לא זע ולא נע. ניסו השוכרים להבין את פשר התעלומה עד שגילו כי אחד מהם שכח את סנדליו על גבו של החמור. החמור חש שהוא נושא על גבו רכוש שאינו שייך לבעליו ובאינטואיציה המיוחדת שלו ידע שלא לזוז.

 

האם יש מכנה משותף לשלשת הסיפורים הללו? נדמה כי בשלשת הסיפורים עולה בבירור דמותו של רבי יוסי מיוקרת כאדם ישר דרך באופן כמעט מוקצן, היודע היטיב את חובתו בעולמו, ואינו מוכן לסטות כמלא נימה מאמונתו, ומדרכו. רבי יוסי לא רק מאמין בדרכו, אלא הוא גם בצורה הזו עד שכל צורה אחרת נראית כלא רלוונטית בעיניו. כאשר בנו של רבי יוסי מייצר נס שלא לצורך, חוטא הוא לתפיסתו של אביו הרואה את חובתו של האדם בעולמו באופן ובדרך מאד מסויימת. העולם מתנהל על פי הטבע, וכל סטייה מדרך חיים זו – אינה מילוי המשימה בגינה נשלח האדם לעולם. אם האדם לא ממלא את הפונקציות המסויימות אליהם נשלח, אין לו כל סיבה להיוותר בעולם. זו הסיבה שבתו שגורמת צער לבני האדם מאבדת את זכות קיומה. היא לא ממלאת את ייעודה, או ליתר דיוק היא מקלקלת אותו.

 

אמירתו של רבי יוסי אינה קללה או עונש, שהרי הבת לא חטאה, ובוודאי שאין היא אשמה ביופיה הנדיר, אלא שבעקבות התגנבותו של הגבר המציצן, מבין רבי יוסי כי בתו לא ממלאת את הייעוד אליו נשלחה לעולם שבוודאי אינו כולל 'צער הבריות'. גם החמור שינק את האינטואיציות המופלאות שלו שלא לישא על גבו ממון שאינו שלו, שייך לתימה הזו. נטילת כסף לא כשר היא היפך ההתנהלות השלימה בעולם, והחמור, לא משתף פעולה עם כך. גם כאן, לא מסופר שהחמור נער וכעס או שרבי יוסי החזיר את הכסף, אלא הדגש הוא על הפעולות היומיומיות, על אינרציית החיים - כמו צעידה בדרך המוכרת חזרת אל בית אדונו, שהן לא תתרחשנה כל עוד לא שב הכסף לבעליו החוקיים.

 

 

פרטים

מספרת הגמרא במסכת גיטין:

מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים [כדי לבחון אותו]. אמר: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? [רבי יהושע ציטט תחילית של פסוק מישעיהו פרק מב]. ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" [התינוק סיים את הפסוק עד תומו]. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה [נשבע אני]: שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע.

 

השאלה המפורסמת המלווה סיפור זה, היא מדוע התפעל כל כך רבי יהושע מכך שהתינוק סיים פסוק? והשאלה מתחזקת לנוכח העובדה שאת תחילת הפסוק אמר רבי יהושע עצמו?

 

אלא שפסוק זה, מסביר בספר ברכת מרדכי, כולל שלשה חלקים: א. מי נתן למשיסה יעקב וכו' ב. שה' הוא המעניש כלומר הוא נתן את יעקב למשיסה וכו'. ג. הסיבה לכל  זאת – לא אבו בדרכיו הלוך, ולא שמעו בתורתו.

 

כנראה שהשאלה 'מי', כוללת גם את הכח העומד מאחורי העונשים, גם את הסיבה להפעלת כח עונשין זה.

 

כששאל רבי יהושע בן חנניה מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, היה התינוק המחוכם צריך לענות הלא ה', ולהסתפק בכך, שהרי זו היא התשובה על שאלתו של רבי יהושע בן חנניה. מדוע המשיך התינוק את הפסוק כולו? וכי רבי יהושע ביקש להמשיך פסוקים? הלא שאלה נשאלה, חייבים לתת תשובה, ותו לא.

 

כנראה שהתינוק הבין את השאלה, כי לא באה רק לאמת את כוחו הבלתי מוגבל של בורא עולם, ולא רק כדי להודיע מי הוא בורא העולם, אלא כדי לדעת  מה גרם לכל זה. ולא רק זאת בלבד אלא גם לדעת במה אפשר לתקן, מה ניתן לעשות כדי להפסיק את המשיסה ואת הביזה, מה מוטל עלינו לעשות.

 

זהו כושר ניתוח, זוהי חתירה אל האמת. זו היא בריחה מן השטחיות וחתירה לעמקות.

 

אלו הם הנתונים הבסיסיים והמינימליים של משפט צדק מקיף ומעמיק. לשים לנקודה, אל העיקר, לשים כל דבר במקומו הנכון, הטפל כטפל והעיקר כעיר.

 

ועל כן מובטחני בו שיהיה מורה הוראה בישראל.

פרטים

רבי מאיר, רבי יהודה, ורבי יוסי, הילכו בדרך והגיעו לאכסניא שהיתה בבעלות של אדם בשם 'כידור'. רבי מאיר להבדיל מחבריו, היה מדקדק בשמותיהם של אנשים, ושמו של האכסנאי לא מצא חן בעיניו. הוא נזכר בפסוק מפרשת האזינו "כי דור תהפוכות המה" [דברים לב, כ] המספר על עזיבת ישראל את הקב"ה, והבין כי יש לחשוש למהימנותו של האיש. חבריו לעומת זאת לא חששו כמוהו. היה זה ביום שישי, וחבריו החכמים של רבי מאיר הפקידו בידי האכסנאי כנהוג את כספם עד למוצ"ש. רבי מאיר לעומתם, בחר להחביא את כספו למראשותיו של קבר שנכרה בסמוך בו היה טמון אביו של האכסנאי.

 

עם בוקרו של יום השבת קם כידור האכסנאי ובקול מרתת סיפר לאורחיו כי אביו נגלה אליו בחלום ודיווח לו על הכסף הטמון למראשותיו, כשהוא קורא לו לבא וליטלו. רבי מאיר וחבריו ביטלו את דבריו והסבירו לו כי חלומות ליל שבת אין בהם מאום ואין לחוש להם. לאחר שנראה היה כי כידור השתכנע מיהר רבי מאיר למקום הקבר ועמד שם עד לצאת השבת מחשש שכידור יבחר בסופו של דבר לבדוק מקרוב את פשר חלומו המוזר.

 

עם צאת השבת נטל רבי מאיר את כספו, ובבוקר ניגשו שני החכמים לכידור וביקשו ממנו שישיב להם את פקדונם. כידור הביט בהם בתמיהה ושאל אותם בהשתאות אמיתית על מה הם מדברים. לא הועילו לחכמים כל נסיונותיהם – כידור לא הסכים להודות בשום צורה שהוא נטל מהם אי פעם פרוטה אחת. לאחר שהבינו החכמים כי בדרך החוקית נכון להם כישלון, הציעו לו לבא עמם לשתות שיכר. כידור נענה ברצון, ולאחר שהשתכר בדקו אותו החכמים וזיהו על שפתיו שאריות מארוחת הבוקר שכללה עדשים. הם הותירו אותו מתגולל בבית המרזח וחזרו לביתו כשהם מוסרים לאשתו בשמו כי כידור ביקש שתעביר להם את ארנקיהם. לאות כי דבריהם אמת מסרו לה סימן, כי הוא אכל בבוקר עדשים. האשה שזכרה כי סעודת הבוקר אכן כללה עדשים לא חשדה במאום והגישה לחכמים את כספם.

 

כשהתעורר כידור משכרונו והגיע לביתו הבין כיצד הערימו עליו החכמים. בכעסו הרב נטל סכין ורצח את אשתו. בהמשך מספרת הגמרא, כי אילו היה מקפיד כידור על הלכת "מים אחרונים", ונוטל את ידיו ומנגב את פיו, לא היו מצליחים חכמים לזהות את שאריות העדשים על שפתיו והאשה המסכנה לא היתה נרצחת בדם קר [על פי מסכת יומא, פג,ב].

 

על אף סיומו היפה מחד, והטראגי מאידך, מלא סיפור זה בסימני שאלה. מדוע חשד רבי מאיר באדם ששמו מזכיר באופן לא מדוייק את הפסוק מפרשת האזינו [כידור – כי דור תהפוכות וכו']? מדוע סיפר להם כידור בבוקר את דבר החלום, ואיך הגיע האיש למצב בו הוא רוצח את אשתו רק בגלל שחכמים הצליחו לחלץ ממנה את הכסף שלא בידיעתה?

 

פרסומת ישר אל תוך הווריד

מחקרי פרסומות מוכרים יודעים לספר כי כאשר נחשף הצרכן למוצר מסויים, גם אם הוא לא מתעמק ביתרונותיו, עשוי הוא לרכוש אותו כאשר יעמוד מולו בחנות בלי להיות מודע כי ידו נשלחת אל עבר המוצר רק בגלל שתמונתו נצרבה אצלו באחת מתכניות הפריים טיים שבערב הקודם. מחקרים דומים מצאו שכאשר מציגים בפני נבדקים תריסר תצלומים של אנשים, כל אחד במשך שתי שניות, אך בתכיפות שונה: יזכו התמונות שהוצגו בתכיפות רבה יותר לחיבה גבוהה יותר מן הנבדקים. הללו כמובן לא זכרו, ולא יכלו לדעת כי הם צפו בתמונה זו פעמים רבות יותר שכן התמונות הוחלפו כהרף עין, אך ציוני החיבה שהם נתנו להם היו גבוהים. מסקנת החוקרים היתה שכל גירוי, אליו אנו נחשפים בתכיפות רבה, מתחבב עלינו בסופו של דבר.

 

הפסוק "כי דור תהפוכות המה" מדבר על הפכפכותו של עם ישראל וכמו שכותב הרב הירש במקום "הם דור הפכפך, ממהרים לשנות דעתם, עוברים מהר מהשקפה להיפוכה". מסתבר כי אביו של כידור הכיר היטיב את הפסוק, והוא עורר אצלו גירוי יתר. מסתבר כי הוא זיהה בו את עצמו – אדם הפכפך – ובכל עת שבעל הקורא הגיע לטקסט הזה הרגיש אבי כידור איזשהוא רגש. תחושה זו הולידה אצלו, אולי אפילו בתת המודע שלו, זיקה וחיבה לצירוף המלים 'כי דור', ובעת הכנסתו של הבן בבריתו של אברהם אבינו קרא את שמו כידור.

 

רבי מאיר חשב על כל הענין כהרף עין, ועל אף שלא יכל לקבוע בוודאות שהוא אדם רשע העדיף לחשוש ולהטמין את כספו במקום בטוח. אלא שבבוקר קם כידור וסיפר לאורחיו על חלומו המוזר. מדוע סיפר כידור? בספר בן יהוידע מוסבר כי כידור הבחין שרבי מאיר לא הטמין אצלו את כספו. הוא הבין שהוא חושד בו, ואת כספו הניח במקום אחר. החלום המוזר חיזק אצלו את הסברא הזו והוא החליט לערוך לרבי מאיר מבחן קטן. הוא 'ינחית' על החכמים את סיפור החלום באחת ויעקוב אחרי מבע פניו של רבי מאיר. הוא קיווה שרבי מאיר יירתע, יחוויר, ובהתנהגותו העצבנית יאותת כי כספו אכן מונח באותו קבר, אך רבי מאיר שלט היטיב בהתנהגותו ובקול אדיש הסביר לכידור כי חלומות ליל שבת אין בהם מאום.

 

כידור השתכנע, הניח לכסף שבקבר, ובבוקר שדד את שני החכמים. כפי שכבר ציינו, אביו של כידור סבל מאופי הפכפך – תכונה שעברה באופן מדוייק גם לבנו. האם שיעתוק התכונה היה גנטי או שכידור פשוט רכש אותה מהתבוננות מאביו קשה לדעת, וגם אין זה משנה. כידור ההפכפך מכל מקום, הודיע לחכמים כי אין לו כל מושג על כספים שהופקדו אצלו. ייתכן שבתחילה לא תכנן כידור לגנוב את האורחים, ולאחר מכן גבר עליו אופיו הבלתי יציב, וייתכן שכך תכנן מתחילה. קשה לדעת, אם כי חלק מן המפרשים מצביעים על העובדה כי כידור לא היה אכסנאי רגיל אלא קיבל את החכמים בסטטוס של 'הכנסת אורחים', כלומר בחינם. אם אכן כך ארע, כידור היה אדם חיובי מיסודו, אלא שאופיו הפכפך גרם לו לשנות את דעתו ולגזול את אורחיו.

 

בינתיים מציעים לו חכמים לבא ולשתות עמם בבית המרזח והוא נעתר להם. כיצד מסכים כידור לשתות עם אנשים שאך לפני שעה קלה הטיחו בפניו כי הוא גנב? הפכפך כבר אמרנו. חכמים מחלצים ממנו את סימן העדשים ומצילים את כספם. כידור מגיע לבית מגלה את מה שעוללה אשתו, והוא הופך באחת לחיה זועמת: הוא רוצח אותה ומאבד את עולמו.

 

 

פרטים

ושוב פעם אחת נמצאת הלטאה בבית המטבחים, ובקשו לטמא כל הסעודה כולה [מאחר שלטאה מתה מטמאת במגע]. באו ושאלו את המלך, אמר להם: לכו ושאלו את המלכה. באו ושאלו את המלכה אמרה להם לכו ושאלו את רבן גמליאל. באו ושאלו אותו אמר להם: בית המטבחים רותח או צונן? אמרו לו רותח. אמר להם לכו והטילו עליה כוס של צונן. הלכו והטילו עליה כוס של צונן וריחשה [זזה מעט, והוכח כי היא עדיין חיה, וממילא שלא מטמאת],וטהר רבן גמליאל כל הסעודה כולה. נמצא מלך תלוי במלכה ונמצאת מלכה תלויה בר"ג נמצאת כל הסעודה תלויה ברבן גמליאל[פסחים פח, ב].

 

מה בא סיפור זה ללמדנו? האם יש לפנינו מסר מלבד העצה הפרקטית שנתן רבן גמליאל בזיהוי זוחל, אם חי הוא או מת? מהסגיר של הסיפור: נמצא מלך תלוי במלכה, ומלכה ברבן גמליאל, ונמצאת כל הסעודה תלויה ברבן גמליאל, נדמה כי חבוי פה לימוד נוסף, אלא שמשמעותו אינה ברורה די: מדוע 'נמצאת כל הסעודה תלויה ברבן גמליאל', ומה זה בכלל משנה?

 

בימים בהם נערך קרב לייפציג המפורסם בין נפוליאון לכוחות הגרמנים התהלכה לה אחת הבדיחות המוכרות עד היום: כל הצבא הגרמני החזק מפחד למעשה מעכבר. וכל כך למה? ובכן, החיילים מפחדים ממפקדיהם, המפקדים מפחדים מהגנרלים, הגנרלים מפחדים מהמפקד העליון, וזה אחוז בעתה מנפוליאון. נפוליאון הגדול עצמו, רועד מאימה מאשתו הקשה ז'וזפין, וז'וז'פין כידוע פחדה מעכברים, ומכאן שהעולם כולו חשש בסך הכל מעכבר קטן.

 

בסופו של יום – כולנו פחדנים

לבדיחה זו יש עומק פסיכולוגי שאותו למדתי ממאמר שכתב אדם בשם עידו פרידמן

 

המדרש במסכת שבת (דף עז:) מספר שיש 5 סוגים של אימה בעולם, וכולן אימת חלש על הגיבור – הגדול מפחד מהקטן.

 

"אימת המפגיע על הארי [כלומר האריה מפחד מחיה קטנה בשם מפגיע], אימת היתוש על הפיל, אימת סממית על העקרב, אימת סממית על הנשר, אימת כלבית (דג קטן) על הלויתן". כל אחת מהבריות הקטנות הללו, מסוגלות להכות את הבריות הגדולות מהם, כמו ה'מפגיע' שיודע לזנק על כתפו של הארי ובעזרת ציפורניים חדות, לחפור בגולגלתו של מלך החיות עד למותו, ועל כן הן פוחדות מהן.

 

המהר"ל מפראג מסביר כי מדרש זה בא להסביר כי אף אחד לא מושלם. לכל אחד יש ממה לפחד. ומציאות חיים ללא אמונה עלולה להיות רצופה באימות מסוגים שונים.

 

ה' ברא בעולם יצורים גדולים וחזקים, שלכאורה בראש שרשרת המזון – אין להם ממה לפחד. ובכל זאת העולם מסודר כך שיש יצור קטן שהם מפחדים ממנו, על מנת ללמד אותנו, שאסור לאדם לסמוך על כוחו וגבורתו שהוא בלתי פגיע, שהוא מסודר בחיים. הנה גם האריה מפחד לפעמים ובורח על נפשו. בוודאי גם אנחנו זקוקים להישען על מישהו.

 

המלך מפחד מהמלכה

כאשר המלך שומע שהסעודה כולה עומדת בסימן שאלה בעקבות הלטאה, הוא מציע לפנות למלכה. למה? מדוע לא פנה המלך באופן ישיר לרבן גמליאל או שהיה מוצא פיתרון אחר? מסתבר כי הוא ידע שהנושא חשוב לה, והוא חשש בפשטות לעשות צעד שיעורר את כעסה עליו. המלכה עשויה היתה לצורך העניין להחמיר על עצמה ולצוות על הכנת סעודה חדשה, ופנייתו של המלך אל רבן גמליאל, היה גורם לה לכעס.

 

ואמנם המלכה שומעת את הפניה ומעבירה אותה לרבן גמליאל. כאשר המלכה מעבירה את השאלה לרבן גמליאל היא למעשה אומרת כי שיקול דעתו מקובל עליה, ומאחר שכך, הוא מקובל גם על המלך. הרי שלפנינו פרק בהלכות מלכים: גם המלכים הגדולים, מבינים כי כוחם מוגבל, והם פגיעים. בסופו של יום גם הם נזקקים לסיוע מן החוץ במקרים בהם הם עצמם לא יכולים לפתור את הבעייה [ולמשל בסוגיא של לטאה קפואה, שלא ניתן לדעת האם חיה היא או מתה].

 

פתרונו של רבן גמליאל אינו רק מענה הלכתי אינפורמטיבי. רבן גמליאל מגיע עצה מבריקה מן התחום הפיזיולוגי [מה שמכונה 'הסתגלות' – לאחר שאורגניזם התרגל לטמפרטורה מסויימת – שפיכת נוזלים בטמפרטורה נגדית עשויה לעורר את עצביו], לאמור, יש לרבן גמליאל יכולת שלא קיימת אצל המלך והמלכה, ועליהם להכיר בכך, כפי שאכן עשו.

 

פרטים

מספרת הגמרא בעבודה זרה [דף סה]: רבא שלח מתנה לגוי בשם בר שישך ביום חגם של הנוכרים. לתלמידיו הסביר רבא, שגוי זה אינו עובד כוכבים ולכן שולח הוא לו מתנה. כשהלך רבא לבקר את בר שישך, מצא אותו מבלה בנעימים ושקוע בתאוותיו.

בר שישך מביט ברבא ושואל, מאתגר, אותו: האם יש לכם עונג כמו זה בעולם הבא? עונה לו רבא: ההנאה שלנו בעולם הבא עדיפה מההנאה בה אתה מצוי כרגע. בר שישך שואל: כיצד ייתכן? האם קיימת הנאה גדולה מזו? עונה לו רבא, לכם, הנהנים בעולם הזה, אין הנאה שלמה שכן יש עליכם מורא מלכות, ואילו לנו בעולם הבא אין מורא של מלכות. על כך הגיב בר שישך: עלי על כל פנים, אין כעת כל מורא של מלכות, ואני פנוי לגמרי להנאותי.

תוך שהם מדברים הגיע שליח המלך בבהילות כדי לקרא לבר שישך אל המלך שנצרך לו לדבר מה. בר שישך נאלץ להפסיק את המרחץ הנעים, ולהתלוות אל שליח המלך. כאשר יצא בר שישך אמר לרבא: כל עין המבקשת לראות ברעתכם [של ישראל] תיעקר. רבא ענה אמן, ובאותו רגע נעקרה עינו של בר שישך. 


אפשר להעיז ולקבוע כי כל מי שנתקל בגמרא זו בפעם הראשונה, הרהר בינו לבין עצמו, שהסיפור כפי שהוא, מאד לא הולם את התפיסה היהודית על עולם הרוח והחומר. כיצד ניתן להשוות כלל הנאות חומריות, פחותות ובזויות, לאושר הנצחי של העולם הבא? האם בר שישך הגוי, שהיה כנראה אדם חכם לא מסוגל להבין זאת? גם רבא עצמו, לא מסביר לו שיש הבדל איכותי בין הנאות הגוף והגשם, לעונג רוחני בעולם הבא, אלא הוא מסתפק בהערה טכנית, שבעולם הזה מלווה ההנאה באימת המלכות, ואילו בעולם הבא ההנאה לא טעונה במורא מלכות. משמע, שאילו בעולם הזה לא היה מורא מלכות, היו שני סוגי ההנאות - שוות.
 
זהו דבר שאין הדעת סובלת.
 
הדוניסטיות פוטנציאלית
לאחר עיון נדמה, כי סיפור זו הוא דוגמא טובה, לסוגיא בה בגוף השאלות טמונות התשובות. בר שישך הציב בפני רבא שאלה פילוסופית קיומית על פשרה של ההנאה בעולם. האדם, כך הבין נכון בר שישך, מורכב מרצונות ודחפים שסיפוקם מכוון בסופו של דבר להנאה [מה שנקרא בשפה הפסיכולוגית המודרנית – ליבידו]. כל מהותו מכוונת להשגת מטרה זו, וכשהגיע אליה מבקש הוא אחר ההנאה הבאה.
 
את סוגי ההנאות אפשר לחלק לקטגוריות שונות, תלויי מקום, תרבות, זמן, ואישיות. יש מי שנהנה מהנאה גשמית בסיסית כמו מזון, שינה, ומין, ויש הנהנה מאלמנטים רוחניים יותר כמו מוסיקה, אינטלקט, גירוי מחשבתי וכן הלאה. יש מי שנהנה מעירור של רגשות כמו עצב, חמלה, והזדהות עם הזולת, ומפעולות אופרטיביות המתלוות לעירור של רגשות כמו מעשי צדקה, חסד, אהבה, רחמים וכו', ויש הנהנה לחיות בעולם צודק ומסודר ולמלא אחר החוק כפי שהוא נתפס אצלו, ומוכרע בעיניו.
 
הבסיס המשותף להנאות כולם, הוא כמובן רצונו והכרעתו של האדם בדבר ההנאה אותה הוא מבקש לחוות, והמחירים שהוא מוכן לשלם עבורה. כך למשל, אדם מוכן להפסיד ממון לצורך הנאת השינה. אדם מוכן להפסיד הנאות חומריות לצורך הנאת ההקרבה עבור מעשה אלטרואיסטי המעניק לו סיפוק, ואדם מוכן להקריב את שאיפתו למלא את מחויבותו לחוק, כדי לבצע פשע מסויים הגורם לו הנאה. 
 
מנקודת מוצא זו יצא בר שישך והוא שואל את רבא בכנות: מאחר שבסופו של התהליך, מכוון הכל להשגת ההנאה האישית, האם ההנאה של העולם הבא 'שווה' בעיניך היום, יותר מההנאה המושלמת בה אני מצוי כעת. בר שישך ידע, שרבא מתנזר באופן יחסי, מהנאות העולם הזה, מפאת האמונה, והידע התורני שלו בדבר העונג הטמון בחיי העולם הבא. כלומר, רבא אמנם לא מכיר אמפירית את ההנאה הרוחנית בעולם הבא, אלא שהוא בוחר ליהנות מהעולם הזה בצורה מוגבלת מתוך חישוב שבעולם הבא תהיה לו הנאה רוחנית. על כך אומר בר שישך לרבא כי מאחר שפעולות האדם כולם מכוונות בעצם להשגת ההנאה האישית, מדוע לו לא לבחור וליהנות הנאה מושלמת כאן בעולם הזה, במקום להמתין ולצפות להנאות בלתי מוכרות, שהידע עליהן תיאורטי בלבד?
 
מכאן, התשובה של רבא ברורה וחדה בפשטותה: גם בראייה עכשווית, הנאות העולם הזה לעולם אינן שלמות, כמו אלו הנצחיות בעולם הבא, וההוכחה: ארעיותן ותלותן בגורמים סיטואציוניים העשויים לערער ואף לבטל אותן. לדוגמא, מביא רבא את מוסד המלכות, ככח שיכול להפסיק ולבטל כל הנאה. בר שישך, מנסה להמשיך ולהתווכח כי כעת על כל פנים הוא נהנה ואין מה שמפריע לו, אך באותו רגע כאילו על פי תכנת קבועה מראש, מגיע שליחו של המלך ועוקר אותו מהמרחץ הנעים ללא כל יכולת להתנגד. 
 

פרטים

מספרת הגמרא במסכת ברכות:

רבי זירא חלש ליבו מרוב תלמודו.

 

אמר: כיוון שאי אפשר לי לעסוק בתורה, אשב בפתח בית המדרש ואקום בפני תלמידי חכמים ובכך אזכה לשכר.

 

יצא רבי נתן בן טובי מבית המדרש ורבי זירא שאלו: מי אמר היום בבית המדרש כי הלכה [בעניין מסויים] כרבי יהודה?

 

השיב לו רבי נתן שבבית המדרש הובאה דווקא באותו יום הלכה בשם רבי יוחנן ושלא כרבי יהודה באותו עניין.

שאל אותו רבי זירא: רבי יוחנן הוא בעל השמועה הזו?

 

השיב לו רבי זירא: כן, רבי יוחנן הוא בעל השמועה.

 

תנא מיניה ארבעים זימנין – כלומר רבי זירא חזר על העובדה הזו – שרבי יוחנן הוא בעל השמועה ארבעים פעמים – על אף שאת תוכנה של השמועה ידע, וכל מה שנתחדש לו היה ייחוסה לרבי יוחנן [ברכות כח].

 

הרב בייפוס העיר על הסיפור הזה שתי הערות: מדוע ציין רבי זירא את קבלת השכר על קימה בפני תלמידי חכמים? האם רבי זירא היה עושה מצוות על מנת לקבל שכר?

 

ועוד, כיצד הצליח רבי זירא לחזור 40 פעמים על מה ששמע מרבי נתן כי רבי יוחנן אמר הלכה מסויימת, הלא רק קודם לכן צויין כי 'ליבו חלש' מן התלמוד, אז 40 פעמים?

 

רבי זירא חלש מלימודו האינטנסיבי והוא חייב לנוח. היכן מבקש רבי זירא לנוח? בפתחו של בית המדרש. למה? האם מלון מפנק לא היה הולם יותר את הנסיבות? נדמה כי ברור שרבי זירא הלמדן, אוהב התורה, לא היה מסוגל לנוח בבית מלון כשהוא יושב בטל על כיסא נח במרפסת מול הים. ישיבה כזו היתה מרעה לו פיזית, ולא היה לה כל ערך. רבי זירא הבין זאת, והאפשרות כלל לא עמדה על הפרק.

 

יחד עם זאת, ישיבה-רביצה על פתח בית המדרש ללא מעש גם לא מצאה חן בעיני רבי זירא שלא היה מסוגל לשבת ללא מעש. מלבד העניין הרוחני-סגולי המיוחס ללימוד תורה, והחשיבות שהעניק בוודאי רבי זירא לכל רגע בעולם המעשה, ייתכן גם שרבי זירא באישיותו לא היתה מסוגל לקבל חוסר פעילות, וחוסר תוחלת. ישיבה על פתח בית מדרש ללא לימוד ועיון אין בה כל תועלת, והיא קשה לו מנטלית.

 

זו הסיבה שרבי זירא אמר כי הוא ישב בפתח בית המדרש ויקום בפני החכמים כדי לקבל שכר. לא מפני שהוא היה חפץ בשכר, אלא כי השכר היה סוג של תוחלת, של תפוקה עבורו, רוחנית, וכאמור אולי גם מנטלית.

 

כאשר יוצא רבי נתן שואל אותו רבי זירא: מי אמר את ההלכה משמו של רבי יהודה. כלומר רבי זירא לא נכנס אתו לפלפולי הלכה, מאחר שהוא מודע למצב בריאותו.

 

במקום זה הוא מבקש ללמוד באופן מינורי: מי אמר מה. רבי נתן מתקן אותו [ייתכן שרבי זירא אכן לא ידע את זהות אומר ההלכה, ואפשר כי הוא טעה בכך מחמת חולשתו], ורבי זירא מבקש לאמת את הייחוס של ההלכה לרבי יוחנן.

כאשר רבי נתן אישר לו כי רבי יוחנן הוא בעל השמועה, הבין רבי זירא לחדוותו כי הוא למד משהו חדש, וכי ישיבתו במקום לא היתה לריק. מלבד השכר שבקימה לפני תלמידי חכמים, 'הרוויח' הרב דבר מה נוסף: ייחוס ההלכה המדוייק. רבי זירא חושש לאבד את הידיעה היקרה הזו [ייתכן כי הוא חשש לכך גם מפאת חולשתו] והוא חוזר על כך שוב ושוב, לא פחות מ-40 פעמים.

פרטים

אנשים שליליים, בעלי מידות ותכונות רעות לא חסרים להוותינו בעולמינו הססגוני, ועם זאת ישנם מספר טיפוסים, שמלבד אופיים השלילי, הם מעוררים סלידה, התנהגותם דוחה, ואתה שואל את עצמך, האם יש אי מי בעולם שמסוגל לסבול את האנשים הללו?

א. ראובן. המכונה בפי כל רובן, הוא אחד ממתפללי בית הכנסת הרעשנים ביותר. בכל אסיפה מתיישב הוא בכותל המזרח, מביע את דעתו בקול רם, ולא שוכח לציין כי אם מצב הענינים לא ישתנה, הרי ש'לא נוכל לתמוך בבית כנסת יותר'. הוא מסיים את המשפט ושותק שתיקה רבת משמעות כדי להניח לאיום הקשה שלו ליפול על אזניים חרדות. אלא שרובן הוא אדם חסר אמצעים. הגבאי מוכן לספר בסודי סודות כמובן, שהוא מעולם לא תרם מאומה לבית הכנסת, וגם את חובותיו הוא גורר ונזכר לשלמם טיפין טיפין בסוף השנה. התנהגותו השחצנית מעוררת רוגז רב אצל חברי הקהילה: על מה הוא לכל הרוחות מתגאה? על סמך מה?
 
ב. איציק הוא אחד מעשירי הקהילה. רכושו נאמד במיליוני שקלים, ונראה שלא חסר לו דבר. נקל לשער איפא מה רבה היתה התמיהה כאשר נצפה איציק עולה לבית הדין של הרב ומתייצב לדיון על חוב פעוט של 200 שקלים אותו נתבע לשלם על ידי אחד משכניו. למרות שהכניסה לבית הדין היתה אסורה לקהל הרחב, זלגו השמועות החוצה במהירות. איציק הכחיש מכל וכל את ההלוואה, הוא טען שמעולם לא דיבר עם שכנו על כסף, אלא שאז עלו שני עדים על דוכן העדים והעידו נאמנה כי הם היו עדים להלוואה המדוברת. בנוסף הוציא השכן את מכשיר הסלולר שברשותו והראה לדיינים את ההסרטה בה נראה איציק בבירור לווה ממנו 200 שקלים. איציק היבט בעיניים מזרות אימה בעדים, והוציא בזעף את 200 השקלים כשהוא מפטיר: שילך הכסף הזה לתרופות.
 
ג. זאב הוא זקן נשוא פנים. זקנו הלבן יורד על פי מידותיו והדרת פניו מעידה בו כי באמתחתו ניסיון חיים רב. אלא שמאחורי גבו מרננים עליו, כי בנושאי קדושה וצניעות מתנהג זאב כבחור צעיר וחוטא. בשיחות סגורות זאב לא מכחיש זאת, אלא שהוא לא מצליח להבין מדוע התנהגותו גורמת לדחייה יותר מכל צעיר אחר שמועד גם כן בנושאים כגון אלה.
 
ד. מינויו של גד כאחראי על כספי המוסד התקבל בהפתעה. הכל ציפו כי דווקא מתחרהו יעקב יזכה במינוי, אך המנהלים מלמעלה חשבו כנראה אחרת. החברים עלו לחדרו של גד לברכו ולאחל לו בהצלחה אלא ששם הם נתקלו בכתף קרה. גד הודיע בקול מקפיא כי 'החגיגות נגמרו' ומעתה הכל ישתנה. אחד מן העובדים ניסה לשאול בזהירות על איזה 'חגיגות' מדבר המנהל החדש, אלא שגד ביקש בקול חד לא להפריע לו באמצע דבריו. הוא הוסיף שגם זו תרבות שצריכה להיפסק: התפרצות של עובדים זוטרים לדבריו של המנהל. גד המשיך לדבר בקול מדוד, קר, ואיטי, וחבריו הבינו, האיש שהיה עד לא מכבר חברם הפך לאדונם והוא החליט לנצל את מעמדו ולהשתרר עליהם על לא עוול בכפם.
 
ארבעה אין הדעת סובלתן, אלו הן: דל גאה, ועשיר מכחש, וזקן מנאף, ופרנס מתגאה על הציבור בחנם [פסחים קיג, ב]

 

פרטים

מספרת הגמרא:

גוי הגיע לפני הלל הזקן וביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת. אמר לו הלל: דעלך סאני לחברך לא תעביד, זוהי כל התורה כולה, ואידך פירושא היא, זיל גמור.

 

אם נתרגם את הסיפור לשפת ימינו הרי שהוא ישמע כך. גוי הגיע לרב מכובד, גדול הדור, והוא אומר לו משפט שכמעט לא ניתן לפרש אותו אלא כזלזול: למד אותי את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. והלל לא מתרגז. הוא עונה לגוי בשלווה: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. שאר התורה היא רק פירושים לכלל הזה, לך ולמד אותה.

 

התורה כידוע רחבה מיני ים. ישנם 24 כתבי קודש עמוקים ורחבים, מלבדם ישנם מדרשים, תלמוד בבלי וירושלמי, ראשונים, רמב"ם, טור, ושולחן ערוך, ספרי פרשנויות ופסקי האחרונים, ואת כל זה מבקש הגוי ללמוד כשהוא עומד על רגל אחת? גם בזמנו של הלל שחלק מן הספרים שצויינו עדיין לא נכתבו, היתה התורה רחבה מכדי שניתן יהיה ללומדה במשך כל ימי חיי האדם.

 

מה היא אם כן תשובתו של הלל הזקן כי 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך', איך הכלל או המצווה – החשובה הזו מחד, אך הפרטנית מאידך -  כוללת את התורה כולה?

 

החזון איש מסביר כי בדבריו של הלל טמונה היתה אמת פסיכולוגית עמוקה מאד.

 

האדם עובר עבירות מאחר שהוא אינו מוכן 'לוותר' לקדוש ברוך הוא. ואדם לא מוותר לקדוש ברוך הוא, מאחר שהוא אינו מוכן לוותר לזולת.

 

בכל אדם קיימים יצרים, דחפים ורצונות.

 

תאווה, קנאה, כבוד, צרות עין, חמדנות, רכושנות וכו'. רק הדחפי הללו הם שגורמים לאדם לא לקיים את המצוות שבין אדם לחברו וממילא בין אדם למקום.

 

אדם לא נזהר בכבודו של חברו מאחר שהוא משוכנע שכבודו שלו עדיף. כך גם בעניין רכושו, משפחתו, ושאר ענייניו.

 

התחושה הזו מובילה אותו לזלזל גם במצוות שבינו לבין קונו.

 

הוא לא רואה צורך להיכנע ולדכא את יצריו ודחפיו המניעים אותו לעבור על המצווה והמוסר. בעיניו, הם חשובים יותר.

 

כאשר הלל הזקן אומר לגוי כי הוא יצליח להכניע את אותם יצרים, הרי שמובטח לו כי גם שאר התורה תתקיים על ידו בקלות, שכן הכנעת הלב והוויתור לזולת הם הבסיס לתורה כולה.

 

פרטים

האווירה ששררה בחדר היתה בלתי נעימה, בלשון המעטה. מנכ"ל המפעל ישב עם שני עוזריו, עם הסמנכ"ל, עם הגזבר, ועם חמשת חברי הדירקטוריון שהיו גם בעלי המניות של החברה. הם הביטו כולם בנתונים שהוצגו בפניהם שמהם עלה בבירור כי 250 אלף דולרים נעלמו בדרך מסתורית מחשבון החברה. האווירה היתה קשה ומתוחה שכן ברור היה כי רק אחד מן היושבים בחדר היה מסוגל למעול בכספי החברה, רק לאי מי מביניהם היתה גישה לחשבונות שהיו סגורים לכל אדם זר מן החוץ.

האנשים הביטו אחד בשני במבוכה, והמנכ"ל אמר: לא נעים לי להעלות את זה, אבל אני חושש שניאלץ כולנו לעבור בדיקת פוליגרף. מישהו מאתנו משקר. האנשים נעו בא נוחות על כסאותיהם והגזבר אמר: בדיקת פוליגרף לא מקובלת בבית המשפט כראיה תקנית ולא בכדי. פושעים מנוסים יודעים לרמות גם את בדיקת הפוליגרף ולשלוט אפילו בשינויים הפיזיולוגיים שלהם. שוב שררה שתיקה מתוחה שאותה הפר הסמנכ"ל: אני מציע שננסה לעשות סדר בדברים. נרשום את הכל בצורה מסודרת ונראה היכן טעינו. הוא חיפש פיסת נייר, ומצא פנקס קטן ששייך היה לאחד העובדים. על הדף האחורי הוא כתב את שמות כל הנוכחים בחדר, את תפקידם והחל למלאות טורי מספרים.

המנכ"ל נעמד התבונן בסמנכ"ל ואמר: אל תטרח. אין צורך לחפש יותר. הגנב נמצא. כולם הביטו בו בציפייה והוא המשיך להתבונן ישירות לעבר סגנו ואמר: אתה הגנב. החזר את הכסף. בשקט הרועם שליווה את דבריו אמר המנכ"ל: אתה נטלת פנקס שלא היה שייך לך ובנונשלנטיות השתמשת באחד מדפיו בלי לחשוב אפילו שהוא לא שייך לך. הוכחת בזה שממון חברך לא חשוב אצלך. האנשים הביטו במנכ"ל בחוסר אמון ואחד מבעלי המניות אמר: הלא לפני זמן קצר קיבלת את הטיעון של הגזבר שאפילו את מכונת האמת ניתן להוליך שולל, כיצד אתה מוכיח ממקרה קטן של נטילת דף פנקס ללא רשות שמדובר בגנב? זו בדיוק ההוכחה השיב המנכ"ל. את הפוליגרף, ניתן לרמות עם מאמץ מסויים, הדבר איננו קל, אך אפשרי. מפעילויות יומיומיות לעמות זאת כמעט ואי אפשר להימנע. גניבת הדף הקטן אינה הוכחה לגניבה הגדולה, אך היא מבהירה את תפיסתו המכתיבה את אורח חייו של הנוקט בה ככזה שאינו מחשיב את ממון הזולת. אני מתכונן בתוקף סמכותי כמנכ"ל המפעל, לערב את המשטרה ולבקש מהם חקירה ישירה של הסמנכ"ל.
אין צורך בכך אמר הסמנכ"ל כשפניו כבושות בקרקע. אני אחזיר הכל, ואתפטר בשקט ובלא מהומה תקשורתית מתפקידי.
 
מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא [מר זוטרא החסיד התארח עם תלמידיו באכסניא, כשבמהלך הארוח נגנבה ונעלמה כוס כסף].
חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה [הבחין מר זוטרא באחד מן התלמידים כשהוא מנגב את ידיו בגלימתו של חבירו].
אמר היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה [אמר: זה הוא הגנב. במעשיו הוא הוכיח שלא אכפת לו מממון חבירו]
כפתיה ואודי [כפתוהו והודה].
 
מסכת בבא מציעא דף כד, א

 

פרטים

מספרת הגמרא במסכת עירובין:

רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר [לרבי פרידא היה תלמיד קשה הבנה, שהיה מצליח לתפוס את הסבריו של הרב רק בתום חזרה של 400 פעמים].

 

יומא חד בעיוה למלתא דמצוה תנא ליה ולא גמר [באחד הימים, נדרש רבי פרידא לדבר מצווה קודם השיעור. טרם היציאה, שנה לתלמיד, כהרגלו, את לימודו במשך 400 פעמים, רק שהפעם התלמיד לא הבין].

 

אמר לו האידנא מאי שנא[שאל רב פרידא: מדוע היום לא הבנת?]

אמר לו מדההיא שעתא דאמרו ליה למר, איכא מילתא דמצוה, אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא השתא קאי מר השתא קאי מר [אמר התלמיד: מאותה שעה שהבנתי כי אתה צריך לצאת, הוסחה דעתי ואמרתי לעצמי בכל רגע, עכשיו יצא הרב, עכשיו יצא הרב, וטירדה זו מנעה ממני להבין את ההסבר].

 

אמר לו הב דעתיך, ואתני ליך. הדר תנא ליה ד' מאה זימני אחריני[אמר לו רבי זירא, תתרכז, ואסביר לך. ואכן שב רבי פרידא ושנה לו את תלמודו במשך 400 פעמים נוספות].

נפקא בת קלא ואמרה לו: ניחא ליך דליספו לך ד' מאה שני או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי [יצאה בת קול והכריזה: האם תרצה בשכרך רבי פרידא, להאריך ימים עד גיל 400 שנים, או שתזכו אתה ודורך לחיי העולם הבא?]

 

אמר דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי[בחר רבי זירא באפשרות השניה, כלומר בנחלת העולם הבא, לו ולבני דורו].

 

אמר להן הקב"ה: תנו לו זו וזו[אמר הקב"ה למלאכים, תנו לו גם את הארכת הימים, וגם את נחלת העולם הבא לו ולבני דורו] (מסכת עירובין, נד).

 

רבי פרידא זוכה לשכר עצום, שוודאי מגיע לו. סבלנותו נראית כבלתי אנושית, לאחר הסבר מייגע של 400 פעמים, מכריז התלמיד כי הוא לא הבין, ורבי פרידא חוזר שוב על ההסבר 400 פעמים נוספות, ובמספרים מוחלטים – 800 פעמים בסך הכל. אין כל פלא כי אריכות הימים כמו גם נחלת העולם הבא הינם תגמולים לגמרי הוגנים.

 

מסתבר גם, כי הקב"ה הודיע למלאכים הממונים כי רבי פרידא שבחר באפשרות השניה [עולם הבא לו ולבני דורו] יזכה גם באריכות הימים, מאחר שלאיש שמתעלה מעל לטבעו ועושה חסד כפול [400 ועוד 400] מגיע שכר כפול. בפרט, שרבי פרידא, הוכיח שוב, כמה הוא נעדר אנוכיות וחף מאגוצנטריות כאשר וויתר על 400 שנים תמורת עולם הבא לבני דורו [שכן לו עצמו, האמורא הגדול, מסתבר, הגיע נחלה בעולם הבא בלאו הכי, שרק היה משתבח בעוד 400 שנים של פעילות רוחנית].

 

מה שעדין לא ברור הוא מדוע מצויין רבי פרידא לטובה ואף זוכה לשכר רק לאחר סיפור ה-400 הנוספים. האם העובדה שהוא בכל יום מוסר שיעור ובו הוא חוזר על כל פסוק במשך 400 פעמים לא מספיקה כדי לזכות אותו בשכר נצחי? כמה אנשים יכולים להתהדר בסבלנות כזו?

 

למה לא הבין התלמיד

נדמה כי בסיפור של רבי פרידא טמונה אחת מן השאלות הפילוסופיות הגדולות סביב נושא האלטרואיזם וטוב הלב. מדוע אנשים עושים טוב לזולת? אחת התיאוריות הבסיסיות מדברת על סוג של 'אבולוציה חברתית', אם אני ייטיב לך, כך גם אתה תיטיב איתי, והמין כולו ירוויח מכך. יש הטוענים כי מדובר בסופו של דבר ברצון אנוכיי שבא להשקיט תחושות של חמלה ורחמים [נקיפות מצפון], יש הטוענים כי מדובר בעניין ביולוגי, כלומר יש אנשים שנולדים עם מזג טוב יותר מאחרים, וישנה גם תפיסה המבוססת על מושג הבחירה החופשית לפיה אדם בוחר להיות טוב גם אם הדבר לא נח לו, מאחר שהוא מאמין בצדק או בערכים אנושיים אבסולוטיים.

 

אלא שכל הקונספציות הללו הזו קורסות כאשר התלמיד הודיע לרבי זירא שהוא לא הבין מאומה. רבי זירא מנסה לברר מדוע ואז משיב התלמיד תשובה מתסכלת שהופכת את כל השאלה האלטרואיסטית למיותרת:

הייתי מוטרד.

 

מה בעצם אומר התלמיד לרבי פרידא?

אילו היה התלמיד חי היום, קרוב לוודאי שפסיכולוג התנהגותי היה מסיק מדברי התלמיד כי הוא סובל מבעייה של כפייתיות. הכפייתיות, או האו.סי.די. כפי שהיא מכונה היום, הובילה למחשבות טורדניות שלא השאירו לו די משאבים כדי להתרכז בדבריו של הרב. המחשבה ש'הנה הרב יוצא עוד מעט', 'הנה הרב יוצא עוד מעט', לא הרפתה ממנו ולא הותירה כל סיכוי לניסיון הבנה כל שהוא. את האבחנה הפסיכולוגית הזו לא קשה, כך נדמה, להסיק. שכן לתלמיד לא היתה כל סיבה לא להבין את דבריו. הוא חזר עליהם 400 פעמים, וניתן להניח כי גם אם היה יוצא באמצע לאותה משימת מצווה, היה משלים את השיעור כאשר היה שב. אלא שהתלמיד שמוחו לא פסק מלחשוב על הרגע בו יוצא רבי פרידא לא הצליח לקלוט מאום.

 

באותה שעה, הבין רבי פרידא, כי גם 400 הפעמים אותם הוא מסביר הם מיותרים. התלמיד מסוגל להבין כבר בפעם הראשונה. אין לו באמת קשיים של הבנה. הכפייתיות היא זו שלא מאפשרת לו להתרכז, להבין, ולתפוס עד הפעם ה-400. ומה קורה בפעם ה-400? קשה להצביע, אך גם כפייתיים הסובלים ממחשבות טורדניות מגיעים בשלב מסויים למנוחה זמנית. דומה הדבר לאותו אדם כפייתי שלא הפסיק לרחוץ את ידיו מאחר שחשש כי הם מלאות בחיידקים, או לבדוק אם הוא סגר את האור בבית במשך עשרות פעמים, ורק כעבור עשר דקות של קרצוף הידיים מתחת לברז וחזרה של 20 פעמים לבית, הוא חש שהוא אכן הגיע לניקיון מושלם, והחשמל באמת סגור.

ההבנה הזו שהכתה ברבי פרידא היתה עשויה למוטט גם את האדם הסבלן ביותר. הוא תפס כי לחינם מסביר הוא לתלמיד את השיעור מאות פעמים, ואין כל ערובה כי המחלה - כדרכם של הכפייתיים - לא תחמיר. בפעם הבאה יעלה המספר ל-500, 600, ומי יודע היכן זה יסתיים. לא לחינם זוכים הכפייתיים לכתף קרה מן הסביבה שלא מסוגלת לתפוס מדוע הם לא מבינים כי מה שהם עושים מיותר לחלוטין. אין באמת צורך לחזור ולבדוק האם הדלת נעולה במשך 14 פעמים. כיום, יודעת הרפואה הפסיכיאטרית כי לסובלים מאו.סי. די. יש חוסר איזון כימי במח [בחומר שנקרא סרוטונין], והיחס אליהם סלחני מעט יותר, אך אז, בתקופת התלמוד, מסתבר היה כי הכפייתים נחשבו לאנשים הדוחים, המאוסים, והשוליים בחברה.

 

אלא שרבי פרידא לא כועס, לא מטיח בתלמיד כי הוא חייב להתגבר על הנטייה חסרת ההיגיון הזו, ובעיקר להתחיל להיות 'נורמלי'. הוא פשוט חוזר עוד ארבע מאות פעמים על השיעור בסבלנות על אנושית. זו הסיבה שבהלימה שמימית מובהקת הוא זוכה גם כן, לשכר בלתי אנושי.

 

 

פרטים

רבי עקיבא כידוע היה חוזר בתשובה. בגיל ארבעים, כשהוא משמש כרועה צאן, נשא את רחל בתו של כלבא שבוע לאחר שהתחייב בפניה כי ילמד תורה. עם תום ימי שבעת המשתה, הזכירה לו רחל את הבטחתו וביקשה ממנו שילך ללמוד תורה.

ענה לה רבי עקיבא בעצב: "כיצד אלך, הלא כל יושבי בית הספר ילעגו לי, אדם מבוגר בן ארבעים שנה, שאינו יודע אפילו קרוא וכתוב"?
 
כתשובה ביקשה רחל שיביא לה חמור נכה שחוליותיו הפצועות יצרו שקעים וגומות בגבו. את הגומות מילאה בעפר ובתוכו הניחה זרעונים. לא חלף זמן רב ובגבו של החמור צמחה גינה קטנה. הוציאו רבי עקיבא ואשתו את החמור לשוק, וגרמו לצחוק גדול אצל הקונים: חמור וגינה על גבו. אטרקציה בכיכר השוק. גם ביום השני, צחקו העוברים והשבים על הבריה המשונה, אך ביום השלישי איש כבר לא צחק. האנשים התבוננו בחמור ואמרו כנראה זהו מנהגו של חמור הזה.
 
צא ולמד, אמרה רחל לרבי עקיבא, ביום הראשון יצחקו עליך ואפילו יפגעו בך, ביום השני גם כן, ביום השלישי התגובה תהיה כבר שונה, או במילים של המדרש "יאמרו זה מנהגו כך". [מדרש הגדול לפרשת שמות].
 
מה בעצם אמרה רחל לבעלה? שבסופו של יום שאר התלמידים יתרגלו לנוכחותו וכבר לא ילעגו עליו? הלא את זה יכל רבי עקיבא להבין בכוחות עצמו, החשש או המצוקה שלו נבעה מהלעג הראשוני, מקבלת הפנים החייכנית, מהעקיצה המושחזת שתילחש מאחורי גבו כשיכנס לכיתה, ולזה, צריך עדיין להבין, מה הועילה רחל במשל החמור?
 
עובדה חברתית
אחד ממונחי היסוד הבסיסיים במדע הסוציולוגיה הוא ה'עובדה החברתית' שטבע דורקהיים מאבותיה המכוננים של הסוציולוגיה. לדבריו, האדם מתנהל על פי המוסדות ומערכות ההתנהגות של החברה הסובבת אותו, לפני שהוא פועל על פי ההתנהלות האישית שלו. דורקהיים מביא כדוגמא את הנכות. הגדרת הנכות אינה תוצאה של קריטריונים פיזיים אלא חברתיים בלבד. החברה מגדירה מצבים [פיזיים ואחרים] מסויימים כנכות ואחרים כנורמטיבים. במשך השנים חלו תמורות ושינויים בפרשנויות אלו, כמו היחס למחלות רוח, תזונה, יכולת קריאה וכתיבה, וכן הלאה. דוגמא נוספת: צחצוח שיניים קודם השינה. אדם מבוגר מצחצח את שיניו בלילה לא מפני שהוא חשב על כך והגיע למסקנא כי כך ראוי לנהוג, אלא משום שהוא נולד לתוך מציאות חברתית הרואה מגיל קטן מאד בצחצוח השינים אלמנט חשוב. מכאן מגיעה האמירה של דורקהיים כי ה'עובדה החברתית הינה בעלת משמעות כפייתית', כלומר האדם נולד לתוך עובדה חברתית וקשה לו מאד לשנות אותה.
 
כשרחל שומעת מרבי עקיבא על חששו מלעגם של התלמידים, היא מעמידה בפניו את משל החמור כדי להסביר לו, שהעובדה שהוא מתחיל ללמוד בגיל 40 אינה נכות ביולוגית או מנטלית אובייקטיבית, אלא היא שייכת לעובדה חברתית שנוצרה על ידי החברה. מאחר שכך, אין לו 'לקחת ללב' את לעגם של חבריו אף מהרגע הראשון. בנוסף, אל מול העובדה החברתית של החברה, ניתן לייצר עובדה חברתית חדשה ושונה שאם רק מתמידים בה, הופכת היא לעובדה חברתית אלטרנטיבית שמקובלת גם על ידי החברה. זו הסיבה שאחרי שלשה ימים אמרו הבריות כי החמור כבר לא מעורר גיחוך אלא הוא זן חדש של חמור – חמור גינה. גם רבי עקיבא בתחילה שיתקל בעובדה החברתית המוצקה הרואה לימודים של בן 40 כמשהו יוצא דופן, ייצר לאחר שלשה ימים עובדה חברתית חדשה לגביו, והתלמידים ושאר הצופים יבינו כי אין מדובר בו במשהו מעורר גיחוך אלא ביצירת זרם חדש, אולי אלטרנטיבי, אולי נועז וחדשני, אך לא פחות לגיטימי. 
 
 

פרטים

הגמרא במסכת סוטה דף מ מספרת: רבי אבהו ורבי חייא בר אבא איקלעו לההוא אתרא [נקלעו למקום מסויים],

רבי אבהו דרש באגדתא, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא [רבי אבהו דרש בדברי אגדה, ורבי חייא דרש בדברי הלכה עמוקים]. שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דרבי אבהו [עזבו כולם את דרשתו של רבי חייא לטובת דרשתו של רבי אבהו]. חלש דעתיה [של רבי חייא, שנפגע מנטישת הציבור].

אמר ליה [רבי אבהו]: אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לשני בני אדם אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סדקית. על מי קופצין, לא על זה שמוכר כל מיני סדקית? כל יומא הוה מלוה רבי חייא בר אבא לרבי אבהו עד אושפיזיה משום יקרא דבי קיסר [עד אותו יום, נוהג היה רבי חייא ללוות את רבי אבהו לאכסנייתו כדי לכבדו, לפי שהיה מקורב רבי אבהו לבית הקיסר], ההוא יומא אלוויה רבי אבהו לרבי חייא בר אבא עד אושפיזיה [באותו יום ליווה רבי אבהו את רבי חייא לאכסנייתו כדי לכבד אותו ולפייסו], ואפילו הכי לא איתותב דעתיה מיניה [לא התיישבה דעתו של רבי חייא מנסיון פיוסו של רבי אבהו].

 

סיפור זה מאופיין בשני רבדים - הערכי והאישי, ולאורך כל שלביו, נדמה כי חלים מעברים בין שני המישורים הללו, כאשר רבי אבהו מנסה לפייס את רבי חייא ולהציב בפניו מענה על שני היבטים אלו.

 

רבי חייא דורש בדברי הלכה עמוקים והוא לא יכול שלא להבחין בנטישה ההמונית של הקהל לבית המדרש הסמוך, שם דורש רבי אבהו. רבי חייא נפגע. מדוע? האם היתה כאן פגיעה אישית? או שמא נפגע הוא בשם 'ההלכה' שלא מהווה מוצר אטרקטיבי בעיני הציבור שמצידו מעדיף כנראה סיפורים ואגדות?

 

רבי אבהו ממהר לפייס את חברו והוא מציב בפניו משל מעט משונה: שני מוכרים מגיעים אל השוק. האחד מוכר אבנים טובות השוות מליונים, והשני מוכר מיני סדקית – מחטים ומסרקים. הקהל מגיע באופן טבעי אל מוכר הסדקית. עד כאן המשל. והנמשל? אתה רבי חייא מוכר אבנים טובות, לאנשים אין את היכולת לקנות אותם, אני לעומת זאת מוכר סדקית הקלה להבנה, ולאנשים יש את האפשרות לרכוש אותם.

 

זוהי כך נראה, בפשטות, כוונת דבריו של רבי אבהו. אלא שאם כך, משתמע מדבריו של רבי אבהו, שדברי האגדה אותם מסר אינם אלא 'סדקית', כלומר מוצר פשוט וכמעט חסר ערך, בטח לעומת דברי ההלכה העמוקים השווים הון רב. האם לכך התכוון רבי אבהו? האם אכן לטעמו דברי אגדה הינם מוצר זול אותו ניתן לרכוש בקלות יתירה? קשה להאמין. גם רש"י בפירושו לגמרא כותב: "ולהפיס דעתו היה אומר כן", כלומר גם רש"י מבין שהמשל הזה אינו אלא סוג של פיוס, אך אין הוא נכון אובייקטיבית.

 

מכל מקום, רבי אבהו לא מסתפק בהמשלת המשל העונה על ההיבט הערכי, כלומר על ההבדל המהותי בין דברי הלכה לדברי אגדה, אלא גם מנסה לפייס את רבי חייא ברמה האישית. הוא מלווה אותו אל אכסנייתו – אקט אותו היה עושה רבי חייא עד אותו יום, אלא שכל זה לא עוזר ורבי חייא חש עדיין פגוע. מדוע? האם היתה הפגיעה אכן כה עמוקה? נקודה נוספת הצריכה בירור: גם אם רבי אבהו לא התכוון להשוות באמת את דברי האגדה וההלכה לאבנים טובות וסדקית, יש מן הצדק הסוציולוגי בדבריו: לאנשים קל יותר לקלוט דברי אגדה מדברי הלכה. זו היא העובדה החברתית היום, והיא היתה נכונה מסתבר גם אז. מדוע רבי חייא לא מקבל את הטיעון הזה, לפחות בהיבט האישי?

 

מי אוהב את צ'יקובסקי?

אחד מהסוציולוגים הגדולים של המחצית השניה של המאה העשרים היה פייר בורדיה. בורדיה כמו מרקס בזמנו דיבר על הבדלים מעמדיים המרכיבים את החברה אלא שלהבדיל ממרקס, הפערים אינם רק כלכליים לטעמו, אלא בעיקר תרבותיים. בני המעמד הגבוה קובעים כי צורת חיים מסויימת נחשבת יותר, והמעמד הנמוך מקבל את הדפוס הזה כמובן מאליו. בורדייה מביא דוגמא כך את מערכת החינוך, שדה האמנות, האוכל, ועוד.

 

אציין דוגמא משדה האמנות: מקובל, כי רק היצירות אותם לא קל לרכוש נחשבות לבעלות ערך מוזיקלי, או אמנותי. לצפות בסרט בורקס עם מוטיבים בין עדתיים מבדרים כולם מסוגלים, קל 'להתחבר' אליהם וגם האיש הפשוט ביותר עשוי לאהוב אותם. לצפות וליהנות מ-בלט אגם הברבורים של צ'ייקובסקי למשל, יש לעמול קשה ולרכוש את טעמו המשובח. כך גם בתמונה של פיקאסו, באוכל, מוזיקה, היחס לדמויות סמכות וכו'. לא כולם מסוגלים לרכוש את ההון הזה, ולעבור את המסע המפרך שיוביל אותם להנאה מיצירה מוסיקלית למשל, ולכן רק בעלי המעמד המסויים שלדידם צ'יקובסקי – אותו רוכשים רק לאחר מאמץ - הוא דוגמא לערך תרבותי, יוותרו בראש ההיררכיה. שאר החברים יקבלו את הקביעה של הקבוצה הבכירה ויחיו לפיה.

 

בחזרה לרבי חייא ורבי אבהו. לאחר שרבי אבהו מבחין שרבי חייא נפגע הוא ממשיל לו את משל הסדקית והאבנים הטובות, רבי חייא שומע במשל הזה, אמירה פנורמית יותר. לדידו, רבי אבהו בעצם אומר, שהמצב כיום הוא שהלימוד ההלכתי, העמקה הפלפולית הפכו להתנהגות המאפיינת את בני המעמד העליון, קבוצת העילית של החברה היהודית – תלמידי החכמים. האנשים הפשוטים מקבלים כמובן מאליו את העובדה כי הם  לא מסוגלים ליהנות מטעמו המשובח אך הקשה להשגה של הפלפול ההלכתי. בין תיאור מצב זה למשל האבנים טובות והסדקית קיימת איפא הלימה מובהקת. לאבנים טובות אין כל ערך אובייקטיבי מלבד ערכם השרירותי התרבותי על ידי בני קבוצה מסויימת. אין באמת מה לעשות עם אבן נדירה, או עם פיסת זהב. לברזל, או לצורך העניין לסדקית יש ערך פרקטי יותר. אלא שבני האדם קיבלו את קביעתם של בני המעמד העליון שבחרו להפוך את האבנים הטובות והמרגליות לחפץ יקר ערך שרכישתו אינו דבר של מה בכך. לאחר הפנמת הנורמה הזו, נותר אכן שדה מכירת האבנים הטובות רק לקבוצה מצומצמת השייכת למה שמכונה 'העשירון העליון'.

 

 דבריו של רבי אבהו אם כן עשויים לנחם את רבי חייא, אך הם גם מהווים סוג של קובלנה. ייתכן שרבי אבהו התכוון אליה וייתכן שרק רבי חייא שמע אותה. לימוד ההלכה אינו דבר הקשה אובייקטיבית. גם אם הוא דורש מאמץ רב יותר מלימוד אגדה, אין סיבה שהמון העם לא יתאמץ קצת וינסה להבין את הדברים. בסופו של יום, ללימוד ההלכה ערך פרקטי גדול יותר מלימוד האגדה. במשל הסדקית והאבנים הטובות, לימוד ההלכה, מקביל יותר לסדקית, אתה ניתן לעשות שימוש יומיומי. מדוע בכל זאת העם נטש את דרשת רבי חייא? מפני שהוא הורגל שלימוד ההלכה שייך לבני המעמד העליון. הוא מראש וויתר עליו, והותיר אותו לקליקת תלמידי החכמים. רבי חייא אם כן מזהה כי הם ניצבים בפני שבר או לפחות פתלוגיה חברתית, ומכאן צערו העמוק.

 

באך בשפת ההמון

יחד עם זאת ייתכן מאד שרבי חייא הבין, או לפחות חשב, כי גם אם העם התרגל ליהנות רק מטעמה המתוק של האגדה, הרי שהוא צריך היה לנסות ולהעביר את שיעור ההלכה בשפה שגם הם יבינו. אם הוא לא הצליח, הרי שהוא לא מדבר את השפה העדכנית. כשרבי חייא מפנים את זה הוא רואה בכך כישלון אישי, הוא נשבר, ודעתו לא מתיישבת גם כשרבי אבהו מלווה אותו עד לאכסנייתו.

 

הרציונאל העומד מאחורי תפיסה זו הוא שגם הגות פילוסופית עמוקה ניתן להפוך למוצר צריכה המוני אם רק עושים זאת בכלים הנכונים. פסרי עיון ומחקר היו בשנים האחרונות לרבי מכר היסטריים, לא פחות, ואולי גם יותר מספרות פרוזה פופולארית. הסיבה: הגשה נכונה, בשפה עדכנית.

 

בגמרא במסכת תענית מסופר כי חוני המעגל נרדם ל-70 שנים וכשהתעורר וגילה שאנשים לא מכירים אותו ביקש מהאלוקים למות מה שאכן קרה. בספר המרחשת מבקש להסביר את התמיהה המתבקשת: וכי מפני שלא הכירו אותו הוא ביקש למות? האם הוא לא יכול לנסות לייצר קשרים חדשים? התשובה היא שחוני המעגל, אחרי תרדמה של שבעים שנים תפס כי האנשים מולו לא מדברים בשפתו. הסלנג אחר, השיח שונה, זווית הראייה מגיעה ממקום שהוא לא מכיר והוא הבין כי על הפער הזה הוא כבר לא יוכל לגשר, את התהום הזו הוא לא יוכל לחצות. הוא לעולם כבר לא יוכל לדבר בשפה של הצעירים. זו פשוט לא שפת האם שלו, ולהתחיל ללמוד אותה בגיל הזה, כנראה היה כבר מאוחר. והא ביקש מה' שיקח את נפשו שכן בעולם כזה הוא לא יכול לחיות.