פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

עם סירובו של מלך בני עמון נחה על יפתח רוח ה', וכשהוא טעון בעוז וגבורה גשמית ורוחנית הוא יוצא ללא מורא למלחמה. אלא שקודם היציאה למלחמה מבקש יפתח לבצע עיסקה לא שגרתית עם אלוקים

וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי, וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה

יפתח, באופן ברור, קוהרנטי וחד משמעי מבטיח כי אם הכל יתנהל כשורה, והאלוקים יתן בידו את אויביו, הרי שהוא בתמורה יקריב לעולה את הראשון שיצא מפתח ביתו. ואמנם יפתח במהלך צבאי מזהיר מביס את בני עמון ומכה אותם מכה ניצחת. הוא לא נלחם נגד החיילים העמונים הניצבים כזכור בגלעד, אלא הוא מאגף אותם מסביב ומגיע ישר לארץ בני עמון עצמה

וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן

הצבא העמוני שמבין לפתע כי רומה, ניסה לחזור במהירות  לעבר ארצו, אך שם כבר חיכה לו יפתח שבעזרתו של ה' מנחיל לו כישלון צורב, והוא כובש מהם עשרים ערים, עד שבני עמון נאלצים להכריז על כניעה מוחלטת מפני בני ישראל.

יפתח, עטור ניצחון חוזר לעירו, ופוסע בשביל המוביל את ביתו שבמצפה גלעד, כאשר באותו רגע יוצאת בתו היחידה, כולה צוהלת ושמחה ובידה תופים ומחולות לקראת אביה הגבור. בין רגע צף ועולה במוחו של יפתח הנדר הנורא אותו נשא ערב מלחמה והוא מבין כעת את משמעות התוצאה

וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת: וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב

לאחר שיפתח מבהיר לבתו כי 'אין דרך חזרה', ובצערו הבלתי נתפס הוא  אפילו מאשים אותה בכאבו הגדול, 'מפתיעה' אותו הבת, מאמצת את מסקנתו, ומחזקת את רוחו

וַתֹּאמֶר אֵלָיו: אָבִי, פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵֹה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָֹה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן

עם זאת בצעד נוגע ללב מפצירה הבת באב לאפשר לה לדחות את גזר הדין הנורא בחודשיים. בימים אלו היא תלך עם חברותיה הטובות, תיפרד מהם, ותבכה אתם ביחד על נעוריה שיגדעו בקרוב. האב מסכים לבקשתה האחרונה של בתו ולאחר חודשיים חוזרת בת יפתח אל אביה והוא מבצע בה את הנדר ומעלה אותה לעולה

וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶֹה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי: וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשֹ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר

מעשה בת יפתח, מותיר רושם עמוק על בנות ישראל שצפו בחברתן מוקדשת כקרבן עולה, והם מקבלות החלטה, שהופכת עם הזמן ל'חוק', כי פעם בשנה, במשך ארבעה ימים, יעלו הבנות אל ההרים, ויבכו על בתוליה ונעוריה של הבחורה הצעירה שהוקרבה לעולה על ידי אביה

וַתְּהִי חֹק בְּיִשְֹרָאֵל. מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְֹרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה

מה היה שם?

סוגיית 'בת יפתח' שמעבירה צמרמורת בלב כל מי שנתקל בה לראשונה, וגם בשניה, מעלה באורח קבע את השאלה המציקה שחולפת בראשו של כל אחד: האם יפתח באמת העלה את בתו לעולה, ובמלים בוטות יותר, האם הוא אכן שחט אותה?

שאלה לא קלה זו, עמדה במוקד של פרשנויות שונות, ומסתבר כי הדעות בין הפרשנים חלוקות. יש הסבורים כי 'העלאה לעולה' היא מונח מטאפורי, ולא מעשי, ועל כן לטעמם יפתח הקדיש את בתו לעבודת האל, כשהמשמעות לכך היא, סגירות ובדידות מוחלטת - כעין נזירות קיצונית, ללא מגע כלשהוא עם העולם החיצון, ועם צרכי האנוש הגשמיים. הנה לשון הרלב"ג בפירושו לתנ"ך

עשה לה יפתח בית מחוץ, לא ראתה אדם בו, ולא אשה, וישבה שם... והיא היתה פרושה מאיש כל ימיה

לפי תפיסה זו, פעם אחת בשנה, היו עולים לאותו בית מבודד בהרים, חברותיה הטובות של בת יפתח, מתראים אתה, אולי מספרים לה מעט על הנעשה בעולם במשך השנה החולפת, ומבכים אתה ביחד על גורלה ועל מצבה הנורא

לעומת פרשנות זו, פרשנים אחרים רבים, רואים בקיום נדרו של יפתח, הקרבה פיסית כפשוטה. הרמב"ן למשל בחומש ויקרא, מבקר בחריפות את התפיסה שבתו של יפתח נותרה בחיים והיא רק הופרשה מחברת בני האדם. הוא סבור כמו עוד רבים אחרים שמשמעות הדברים כפשוטם. הנה לשון המצודות והמדרש

ורבותינו ז"ל אמרו שנדר להקריב עולה כל היוצא וכו' וכן עשה נדרו... עלה ושחטה לפני הקב"ה.

בקרב לומדי התנ"ך, מפעמת התחושה כי לפי הפרשנות  הראשונה, הרי שמצבה של בת יפתח, לא היה נורא כל כך. היא בסך הכל הופרשה מעולם הגשם והחומר והתנזרה מחברת בני אדם. אביה לא הרג, או שחט אותה פיזית על גבי מזבח והיא יכלה, באופן תיאורטי, להזדקן ולמות כאחד האדם. אלא שבמחשבה שניה מותר אולי להרהר, כי דווקא פרשנות זו מחמירה ומעמידה את גורלה של הנערה הצעירה באור קשה  יותר. תחת מוות מהיר, חסר כאבים, ונטול רגשות נידונה בחורה צעירה, כפי הנראה בקושי נערה [שהרי עדיין לא נישאה], לגור בבקתה, באחד ההרים, ולא לראות נפש חיה. לא את אביה, לא את אמה, לא את חברותיה, ואפילו לא אנשים זרים. האם ייתכן מוות איטי קשה מזה? הילדה בת בלי שם הזו, עשויה היתה ליפול למשכב, ואף למות, גלמודה ובודדה בבקתתה כשאיש אינו יודע על כך, עד אותם ארבעה ימים בשנה בהם באים חברותיה לפגשה. בצורה הכי בוטה ומצמררת אפשר לדמיין את רגעיה האחרונים של בת יפתח האומללה כשהיא גוססת לבדה באמצע השנה ויודעת כי גופתה תיוותר מוטלת על רצפת הבית במשך חודשים ארוכים עד ביקור החברות השנתי.

נדר על בסיס פגאני

ריבוי האלילים העצום אותם עבדו בשקיקה בני ישראל כמתואר בפרק הראשון מבהיר כי לפנינו חברה פגאנית, אלילית, שלא הצליחה להשתחרר מהפרימיטיביות ומהאליליות של עמי הסביבה. אפשר להניח, כי גם לאחר שחזרו הם בתשובה, נותרו עדיין אלמנטים, או רבדים פאגאניים בליבות האנשים, אלא שהם העתיקו אותם לאלוקי ישראל. ומכאן, שאם את אלוהי הבעל, האשרה, והמולך מרצים בקרבנות כשהמעולה בהם הוא קרבן אדם, כך גם אלוקי ישראל 'אוהב' קרבנות אדם, והוא גומל אך טוב למי שמקריב לו את היקר לו מכל, יתירה מזו, הוא גם עשוי לסייע לו במלחמותיו.

הנה, שנים לא רבות מאוחר יותר, בני ישראל נלחמים במואב (מלכים ב, ג). המלחמה מתלהטת, ומלך מואב מבין במהירות כי הוא עומד להפסיד בקרב. הוא עולה לראש החומה שחצצה עדיין בינו לבין התבוסה, ועושה את הדבר האחרון שנותר לו לעשות                                                                                         

וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה... וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְֹרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ

מדוע שחיטתו של מישע - בנו של מלך מואב - בראש החומה הביא למפנה במלחמה ולתסוגת ישראל? ובכן זו שאלה שורשית למאמר בפני עצמו, אך מכל מקום ההתנהגות הפאגאנית הזו, של הקרבת ילדים לאל, לצורך השגת ערך כלשהוא, כמו נצחון מלחמתי - היתה קיימת אז באופן מובהק. הילידים סברו ככל הנראה, כי הגשת 'מנחה' לפני האל תישא חן וחסד לפניו כמו בדיוק כמו שליט אנושי המשוחד ממתנה שמגישים לו נאמניו. זו הסיבה שיפתח עומד מתוח ערב המלחמה והוא מבטיח לאלוקיו כי הראשון שיצא מפתח ביתו יוקרב אליו. הוא בוודאי מודע לעובדה כי ה'עולה' המדוברת עשויה להיות בתו היחידה, הבלתי נשואה שמתגוררת בביתו, אלא שהוא 'לוקח את הסיכון', מאחר שהוא מאמין כי רק הקרבה או הימור נאצל כל כך מבחינתו – יביא לו את ישועת הא-ל.

כפי שכבר צויין לא אחת בסדרה זו, היה יפתח איש חזק, עז, אמיץ, וידע את אשר לפניו. אפשר להבין את תחושתו הקשה, ההלם, וקריעת הבגדים, כאשר הוא רואה את בתו יוצאת לקראתו. הוא ידע היטיב אמנם כי קונסטלציה כזו תיתכן, אך ההתמודדות שלו בפועל עם המציאות האכזרית היתה קשה מנשא והותירה אותו מובס ואבל. ועם זאת, לא איש כמוהו יעלה על שפתיו הבטחות שוא שאין הוא מתכונן לעמוד אחריהם. העסקה החד משמעית שלו, זו שלא מותירה מקום לספיקות עם זקני גלעד, כזכור מן הפרק הראשון, והמשא ומתן הברור והחריף שלו עם מלך עמון המתואר בפרק השני, מבהירים זאת היטיב. לפי המתואר בכתוב, קיבלה מיד הבת את גזר הדין בהשלמה הירואית ואפילו חיזקה את אביה, אך במדרש מתארים חז"ל שיחה מקדימה נוספת שהיתה בין האב לבת

כיוון שביקש לקרבה, היתה בוכה לפניו, אמרה לו בתו: אבי, יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי? שמא כתב הקב"ה בתורה שיהו ישראל מקריבים לפני הקב"ה נפשות אדם?

יפתח, ישר, חד, והגון אפילו בכאבו הגדול ביותר נצמד לאמונתו ולהבטחתו והוא משיב לבתו באופן הפשוט ביותר

אמר לה: בתי, נדרתי 'והיה היוצא', שמא כל הנודר יכול הוא שלא לשלם את נדרו?

ובמלים אחרות: צריך להיות 'פייר'. הבטחתי שכל היוצא מפתח ביתי יוקרב, וכך עלי לעשות. אחרת, מה ערכה של הבטחה או של נדר אם אין מתכוננים לקיימו. יפתח הוא איש פשוט או בלשון חז"ל "קל שבקלים". בן של אשה זונה, שנרדף ואף גורש על ידי אחיו וזקני עירו. בחו"ל הוא הופך למנהיג של אספסוף מקומי, ורק מכח גורמים סיטואציוניים בלתי צפויים הוא הופך למנהיג העם. הוא לא אינטלקטואל גדול או בלשון חז"ל "שלא היה בן תורה". ועם זאת הוא נשאר 'גבר' שעומד מאחורי המילה שלו, גם אם המחיר לכך הוא מותה של בתו. הנערה הצעירה מנסה עוד לשכנע את אביה ולהוכיח לו מן מובאות במקרא כי הוא טועה, אך הוא מסרב לשמוע או ממאן לוותר לעצמו, לפי אמונתו, והיא במחווה אירואית, כמעט סוריאליסטית מקבלת עליה את הדין ורק מבקשת ממנו חודשיים כדי להיפרד. הלוך המחשבה הזה שאיפיין את יפתח – וכנראה גם חלק נכבד מאנשי דורו - שהאמין בכל לב כי הוא פועל נכונה, הוא הגורם הישיר לכך שבכתוב לא נמצא כל איזכור ביקורתי למהלכו המפחיד של יפתח. גם בחז"ל, מאוחר יותר כפי שיתואר בהמשך, הביקורת על יפתח מתונה ולא חריפה כפי שניתן היה לחשוב.

בין כה וכה מתה העלובה

על אף הדברים המחמיאים יחסית שנאמרו על יפתח תוך ניתוח התנהגותו, חז"ל מבחינים בתכונת אופי נוספת שהביאה למותה המיותר של בתו. תכונה זו עולה בקנה אחד עם תיאורו של יפתח שצויין עד כה. לתכונה הזו קוראים גאווה, וכשהיא מעורבת עם העקשות המתוארת כאן שוב ושוב היא עלולה להוביל לאסון קולוסאלי, מה שאכן ארע.

כיצד מגיעים חז"ל למסקנא חריפה זו? המדרש שואל שאלה פשוטה ומתבקשת: מדוע איש לא קם ואמר ליפתח, שלא היה רב גדול בלשון המעטה, כי הנדר אותו נשא לא חל ולא יכול כלל לחול לעולם על בן אנוש? האם נעלמה מן תלמידי החכמים שבאותו דור האזהרה החמורה של האל בדבר איסור שריפת ילדים לצורך פולחני כ'תועבות הגויים' [ראה ויקרא יח, כא: דברים יב, לא: מלכים ב, טז, ג: דה"י ב, כח]?

המדרש מציין כי מעשהו של יפתח, על אף שנעשה בתום לב כאמור, לא עבר בשתיקה בשמים

עלה ושחטה. ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי רוצה שתקריב לפני? אשר לא ציוויתי ולא עלה על ליבי?

במדרש נוסף מתוארת גם ההשפעה ההרסנית הקולקטיבית של מעשהו הנורא של האב בבתו

בתקופת טבת נשחטה.. ונהפכו כל המימות שבעולם לדם

גם בגמ' נחלקו החכמים האם צריך היה יפתח, בעקבות נדרו, לשלם את ערכה של בתו בממון להקדש, או שגם מכך הוא היה פטור, כלומר החכמים דנים בשאלת חיוב הממון שבעקבות הנדר, אך ברי לכולם כי הנדר כמתכונתו לא חל ולא עשוי היה לחול על גופה ונפשה של הנערה התמימה. השאלה איפא אך מתעצמת: מדוע לא בירר יפתח אצל חכמי הדור האם לנדרו יש תוקף? גם הם מצידם מדוע לא ניגשו אליו והסבירו לו בעדינות כי תפיסתו מוטעית ואינה שייכת כלל ליהדות? צריך לזכור גם כי באותם ימים חי פנחס, תלמיד חכם עצום, כהן גדול, והאישיות התורנית הבכירה באותה עת.

מספרים חז"ל

והלא פנחס היה שם?.. אלא פנחס אמר: אני כהן גדול בן כהן גדול, ואיך אלך אצל עם הארץ! יפתח אמר: אני ראש שופטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט!? מבין תרוויהו אבדא ההיא עלובתא מן עלמא.

יפתח ופנחס שיחקו משחקי כח. יפתח לא ראה את עצמו, בסטטוס הבכיר אליו הגיע כראש העם, מבקש ומתחנן לעצה ופתרון מאדם חסר מעמד מנהיגותי. ייתכן כי דווקא הכרתו כי הוא עם הארץ הקשתה עליו, כמנהיג הגדול עטור הניצחון והתהילה, להודות כי בשטחים מסויימים הוא סובל מחולשה וכי לאחרים יש את היתרון. באימוץ החלטתו הראשונית, החזיר יפתח אולי באופן לא מודע, את יתרונו המנהיגותי. פנחס מצידו לא יכל לסבול שהוא, תלמיד חכם מופלג, וכהן גדול מיוחס, יטריח את עצמו לביתו של אדם נטול השכלה, שכל גדולתו מתבטאת בנצחונותיו בשדה הקרב, ויפתור לו את בעיותיו. ייתכן כי הוא חשש שבכך תיפגע מעמדה של ההנהגה הרוחנית.  חז"ל מספרים כי יפתח ופנחס נענשו על התנהגותם אך בסופו של דבר למשחק האכזרי של שני האישים הללו,  היה קרבן אחד שנפל בין הכיסאות – בת יפתח העלובה שאיבדה את חייה בגלל שיקולי כבוד של שני מנהיגים שלא השכילו לגלות מנהיגות ולהתעלם משיקולי יוקרה ומעמד. "מבין תרוויהו, אבדא ההיא עלובתא מן עלמא".

מי את בת יפתח

בכל הטרגדיה העצובה הזו, בה ממלאת בת יפתח תפקיד מרכזי, חסר פרט אלמנטרי מתבקש שאף המפרשים לא נתנו עליו את הדעת: שמה של בת יפתח. במקורות מאוחרים, ומעטים מאד מסופר כי שמה היה 'שוקמזיי' וכי על שמה אף נקראה עיר מאוחר יותר, אך בזרם המרכזי של מפרשי התנ"ך אין לכך כל התייחסות. הסיבה לכאורה פשוטה, התנ"ך אינו ספר היסטוריה והוא מספר רק את מה שרלוונטי כהוראה או מוסר לדורות, ועם זאת נדמה כי התנ"ך בהתעקשותו לכנות את שוקמזיי האומללה בתואר 'בת יפתח' מבקש להעביר מסר כי סופה של נפש רכה זו הגיע רק בשל היותה בתו של אדם, שסבר בתמימותו כי זו הדרך וכך ראוי לנהוג. אילו היה אדם זה עם מעט יותר ידע תורני, או עם עם קצת פחות עיקשות לא היתה מאבדת סתם כך  נערה צעירה את  חייה.

מקורות

מדרש תנחומא בחוקותי
מדרש רבה בראשית ס
גמ' מסכת תענית דף ד,א
רש"י
רבנו דוד אבודרהם שער התקופות
תרגום ירושלמי במדבר לד
מצודות דוד
רלב"ג
רד"ק
מלבי"ם
ילקוט מעם לועז
דברי טובה

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

מדוע המלך מציב בפניהם משימה כה קשה ובעצם בלתי אפשרית. אז הגיע צעיר רזה וחלוש, שאהב את המלך מאד והאמין בו ללא סייג. הוא אמר לעצמו כי אם המלך הציב כזו משימה – הרי שניתן ככל הנראה לעמוד בה.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

יפתח, שנעשה למלך ומושל, לא מבזבז זמן ושולח מסר מדיני למלך בני עמון: מה לך ולי, מדוע מבקש אתה לפתוח במלחמה? מלך בני עמון משיב לצירי יפתח כי ישראל גזלו את אדמתו והוא דורש אותה חזרה

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח: כִּי לָקַח יִשְֹרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן, וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם.

על מה דיבר מלך בני עמון? כאשר עלו ישראל ממצרים ארצה, נלחמו הם עם האמורי, שהתעקש לפתוח עמם במלחמה, וירשו את ארצו. חבל ארץ זה היה שייך פעם לעמון ומואב ונכבש על ידי סיחון מלך האמורי. כעת מבקש מלך בני עמון להשיב לו את ארצו הגזולה, ואף לשלם לו פיצויי שכירות על מאות השנים בהם ישבו שם ישראל ועל כן "השיבה אתהן בשלום". יפתח שומע ומשיב למלך העמוני תשובה המורכבת מארבע טענות. בטיעוניו מתייחס יפתח גם לארץ מואב הגזולה כביכול. הסיבה לכך לדעת חז"ל היא משום שעמון ומואב היו ארצות תאומות (מכח היות עמון ומואב אחים) ומלך אחד שלט על שניהם, פעם היה זה מבני עמון ופעם מבני מואב. לגישה אחרת, בחלק מואב שהורש על ידי ישראל היתה רצועת אדמה וחבל ארץ ששיך היה לבני עמון, ומפני כך התייחס יפתח למואב.

בטענתו הראשונה מתייחס יפתח לעובדה כי הארץ נכבשה מסיחון, ולא ממואב ועמון, כך שאין לישראל כל שיג ושיח עם העמונים. יתירה מזו מבהיר יפתח, כאשר עברו ישראל ליד ארץ בני מואב, ביקשו ישראל מהם כמו ממלך אדום קודם לכן, לעבור בתשלום בארצם, וכאשר סירבה מואב נזהרו ישראל לא להתקרב ולחדור את גבול מואב וחנו מעבר לארנון שהיווה את גבול מואב

כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְֹרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן: כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְֹרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה: וַיִּשְׁלַח יִשְֹרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְֹרָאֵל בְּקָדֵשׁ: וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב: 

בטענתו השניה מוסיף יפתח, כי גם מסיחון ביקשו הם לעבור בארצו, ואף הוא סרב. אלא שלהבדיל ממואב, בחר האמורי לצאת למלחמה עם ישראל, מלחמה בה נוצח והפסיד את ארצו

וַיִּשְׁלַח יִשְֹרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְֹרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי: וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְֹרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְֹרָאֵל: וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְֹרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְֹרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא

עוד מוסיף יפתח ואומר כי על מלך בני עמון לזכור כי כל נצחונות ישראל, וירושת הארץ היו ענין אלוהי, מיסטי, רוחני, ומאחר שכך אין לו למלך העמוני לטעון טענות מדיניות – ארציות שאינן תופסות במקום של התערבות אלוהית. הוא מוסיף בלעג, או ברצינות - תלוי את מי שואלים - כי גם אילו היה משיג המלך העמוני את ארצו, או כל חבל ארץ אחר, בעזרת אלוהיו, לא היה מצפה כי יתבעו אותה ממנו אחר שהוא קיבל אותה ישירות מן האל.

וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְֹרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְֹרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא: וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן:וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ? הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִיֹשְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ.

לבסוף מציג יפתח את טיעונו האחרון, שנוגע שוב בסוגיא משפטית מדינית, ומזכיר למלך בני עמון, כי בלק מלך מואב בעת ההיא, ידע שישראל נטלו את ארץ מואב הישנה, ועל אף חוזקו הרב לא מחה, ולא ערער על עובדה זו. מאז חלפו 300 שנים, ומלכים רבים התחלפו במואב ועמון ואיש מהם לא הגיש תביעה לשינוי המצב הקיים. עובדה זו מוכיחה כי מנהיגים אלו הבינו כי אין להם כל עילה לתביעה על חבל ארץ זה, ושתיקתם רבת השנים מהווה כעין הסכמה להיאחזות בני ישראל בעבר הירדן, או בלשון חז"ל "ואין לך חזקה גדולה מזו"

וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרֹב רָב עִם יִשְֹרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם? בְּשֶׁבֶת יִשְֹרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא?

בסיס הטענות

טיעוניו של יפתח, נתפסים במבט ראשון, כקביעות לוגיות שקשה לערער אחריהן. יפתח בארבע טענות מקיף את כל סוגיית כיבוש ארץ סיחון, הן ברמה המדינית, הן במישור המשפטי, והן ברובד האלוהי, ומבהיר למלך בני עמון כי לתביעותיו אין 'קייס'. ועם זאת בהתבוננות מעט יותר מעמיקה עולים מספר חולשות בטיעוני יפתח: יפתח מסביר כי ישראל לא לקחו את הארץ ממואב אלא מסיחון. מדוע עובדה זו צריכה 'לעניין' את המלך העמוני, וכי מפני שישראל השיגו את הארץ מגוף אמצעי שגנב את האדמה, הם פטורים מלהשיבה לבעליה החוקיים? גם האיזכור של סיחון שפתח במלחמה נשמע לא רלוונטי ביחס למלך העמוני שמבחינתו טוען שגם סיחון ההיסטורי הוא גנב וגזלן שלקח בכח את ארצו.יפתח נעזר בעובדה שכיבוש ישראל וירושת הארץ היו ענין אלוהי טהור, וכי אל לו למלך בני עמון להתערב במה החליט האל. אלא שקביעה זו נשמעת משונה מעט לאור ההנחה שמלך בני עמון אינו מאמין כלל בה' אלוקי ישראל. להיפך, הוא מאמין באליל בשם 'כמוש' כמו שמציין יפתח עצמו מיד. ולבסוף, הטיעון כי בלק והמלכים במשך מאות השנים לא ערערו על חזקת בני ישראל, הוא אמנם טיעון משפטי, הגיוני וחזק, אלא שעל זה יכל אולי מלך בני עמון לטעון כי הגם שבלק והמלכים שבאו אחריו אכן פחדו מהישראלים, הוא לעומתם לא חושש ועל כן מכריז עליהם מלחמה.

לא שיחות שלום

לאור האישיות העזה חסרת המורא והפחד של יפתח שהוזכרה גם בפרק הקודם, נדמה שהקריאה בטיעוניו של יפתח או 'המנגינה -, האינטונציה שלהם, צריכה להיות שונה. יפתח לא בא להסביר, לשכנע, או להצטדק בפני מלך עמון. להיפך, יפתח מאיים על העמוני ומבהיר לו שלא כדאי לו לפתוח במלחמה. לצד טיעוניו כי הארץ, לפחות על פי תפיסתו שייכת לישראל, מונח גם המסר למלך העמוני כי לטובתו הוא, כדאי שייסוג מן תכניתו, שאם לא כן יובס ויוכה במערכה. ייתכן שזו הסיבה ששליחותו של יפתח נפתחת במלים הקשות והמאיימות "כה אמר יפתח".

הצעת דבריו של יפתח נפתחת באמירה כי ישראל לא לקחו את ארץ בני מואב, אלא הם כבשו אותה מסיחון. בעובדה הזו מציין יפתח כי ישראל אינם מחרחרי מלחמה, להיפך, ממואב ואדום שלא איפשרו להם לעבור בגבולם התרחקו. גם מסיחון מלך האמורי ביקשו בנימוס לעבור בגבולו אלא שהוא לא רק שלא איפשר זאת אלא גם נערך עמם למלחמה. במלחמה הזו הפסיד סיחון וגם איבד את ארצו. בתיאור ההיסטורי הזה, מלבד ציון העובדה היבשה כי הם לא נטלו מאום מבני מואב, יש יותר מרמז גלוי למלך העמוני הנוכחי: ישראל הוא אולי עם שוחר שלום ומתעב מלחמה, אך אל תטעה, אם ייאלץ להגן על עצמו - מכתו תהא כואבת. ראה על כך מקרה סיחון.

עוד מבהיר יפתח כי את הנצחונות שלהם השיגו הישראלים בעזרתו של האלוקים בו הם מאמינים. גם כאן  - מעבר לעובדה כי ישראל, מבחינתם מכל מקום, לא רואים עצמם כגזלנים מאחר שהארץ ניתנה להם כירושה אלוהית - מסתתר איום גלוי. שכן האלוקים הזה, פתח בפניהם את שערי ארץ ישראל, הביס וגרש את גויי הארץ, וכנגד כל הסיכויים איפשר לעם של עבדים להכות את צבאו הכובש של סיחון מלך האמורי שוק על ירך. יפתח איפא, לא משכנע את מלך בני עמון להאמין באל, אלא הוא רק מציין בפניו עובדה כי צבאו שמאמין ובטוח באותו אל ניצח  בכל מלחמותיו. לצורך ההשוואה וכדי להקל על העמוני את ההחלטה מציע לו יפתח להשוות בין אלוקי ישראל לבין אלוהיו הוא ולבחור האם כדאי לו לצאת למלחמה. לבסוף, אם המלך העמוני עדיין לא השתכנע, מציג יפתח את טיעונו הפרקטי ביותר: 'הטוב טוב עתה מבלק בן ציפור', ובמלים אחרות, האם אתה באמת סבור כי אתה יותר 'חכם' מאותם עשרות מנהיגים שבמשך 300 שנה הבינו את הלוגיקה אותה אני מנסה להסביר ולכן נמנעו מלתקוף את ישראל?

את דבריו, בדיוק כמו את טיעוניו, מסיים יפתח במסר פייסני הכולל בתוכו גם הרתעה ואזהרה

וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶֹה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי. יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן.

אלא שמלך בני עמון מסרב להבין או להירמז והוא נותר בדעתו להילחם עם ישראל.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

נכרי מבקש להתגייר אבל יש לו תנאי מוזר: על רגל אחת. שמאי מסרב והלל מוצא את הדרך להעביר את היהדות על רגל אחת. מה מונח מאחורי הדרישה המשונה? איך שמאי והלל התמודדו איתה?

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

 פרק 1.

פרשיית יפתח הגלעדי זכורה בעיקר לכל בגלל סופה הטראגי: העלאת בת יפתח לעולה, בעקבות הנדר הנורא שנשא יפתח ערב מלחמת עמון. מי היה יפתח, מדוע מונה דווקא הוא לעמוד בראשות הצבא הישראלי, למה נדר את נדרו המוזר, והאם בסופו של דבר הוא אכן העלה את בתו כקרבן אנושי? כמו בכל הארועים שארעו את ישראל יש לבחון ראשית דבר את הגורמים הסיטואציוניים, את הסביבה החברתית והתרבותית, ואת הרקע ההיסטורי, הסוציאלי, והמדיני ששררו באותה העת.

ערב מלחמת הישרדות

לאחר מותו של יאיר הגלעדי ששפט את ישראל 22 שנים, הוסיפו בני ישראל לעבוד אלוהים אחרים מסוגים שונים (7), עד כי חרה בם אף ה' והוא מכרם לשעבוד בידי הפלשתים ובני עמון. במשך 18 שנים התעללו הפלישתים והעמונים בבני ישראל עד שבשנה ה- 19 החליטו אנשי בני עמון לקום ולהילחם בישראל. הם עברו את הירדן והחלו להתקדם בצעדים בטוחים לכיוון ישראל. בשלב הזה הבין העם בישראל כי כלו כל הקיצים והוא חוזר במהירות לכור מחצבתו. הם מתחננים לאלוקים כי יציל אותם מידי בני עמון ומבקשים מחילה על היצמדותם לאלילים. האל שמזכיר לעם את הישועות החוזרות ונשנות שלו מאז הוציא אותם מארץ מצרים מסרב בתחילה להיענות והוא שולח אותם לאלוהיהם אותם הם כה התעקשו לעבוד. רק לאחר תפילה וזעקה אין סופית 'נכנע' כביכול הקב"ה והוא מחליט להושיע את ישראל, מה שיקרה מאוחר יותר באמצעות יפתח .

בינתיים, מתאספים שרי גלעד למועצת מלחמה אסטרטגית, מתבוננים ב'מצפה' ורואים בייאוש את המון חיילי בני עמון מתכונן למלחמה. בחוסר אונים הם מביטים על הכח הישראלי שחסר ארגון ופיקוד מינימלי והם מצהירים כי האיש שיוכל להילחם בבני עמון ייעשה לראש יושבי גלעד.

וַיֹּאמְרוּ הָעָם שָֹרֵי גִלְעָד אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן? יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד:

אלא שלהצעה המפתה לא נרשמה כל תגובה הולמת, ושרי גלעד, ערב מלחמה, נותרים ללא מנהיג

ייחוס מפוקפק

בגלעד התגורר אדם בשם גלעד. לגלעד זה היתה אשה חוקית שילדה לו מספר בנים. בנוסף היתה לגלעד מערכת יחסים נוספת עם אשה זונה, ממנה נולד בן בשם יפתח שהיה איש גיבור חייל. לאחר שגדלו בני  גלעד החוקיים הם הביטו בעין רעה באחיהם החורג והמפוקפק והם מחליטים לגרש אותו ממשפחתם, מנחלתם, ומארצם

וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרֲשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה: וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ:

בארץ טוב הופך יפתח למנהיג פופולארי. לגיבור של אספסוף מקומי. יפתח גיבור החיל, שואב אליו קבוצה גדולה של אנשים בני בלי בית, חסרי השכלה, ויושבי קרנות המבקשים להסתופף תחתיו. שמעו של האיש העז בעל תכונות המנהיגות מגיע עד לגלעד, וזקני גלעד נזכרים בנער שגורש מארצם לפני שנים. הם מחליטים לבא אליו ולהציע לו לעמוד בראש הצבא לקראת המלחמה בבני עמון. גלעד מקבל את משלחת השרים אך הוא לא ממהר להיענות להצעה. בקול קר הוא שואל אותם

וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׁנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרֲשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם?

הזקנים הנבוכים משיבים לו כי הנה כעת הם מגיעים אליו בעצמם, דבר המוכיח על הכבוד שהם רוחשים לו, והם מבטיחים לו כי הצעתם כוללת את התמנותו לראש בני גלעד. יפתח, משיב לזקנים כי אם הוא ינצח את בני עמון, הוא ייעשה בלאו הכי למנהיג העם, גם ללא הבטחתם או עזרה מצידם. כהוכחה לרצינות כוונותיהם הוא מבקש מהם הבטחה כי הוא ימונה למנהיג העם עוד קודם המלחמה ללא קשר לתוצאותיה. הזקנים נעתרים מיד ונשבעים לו על כך

אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ: וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶֹה.

מדוע היה חשוב ליפתח כי הזקנים ישבעו לו כי הוא יהיה למנהיג עוד קודם למלחמה? מהו פשר הדיאלוג המוזר ביניהם על הגירוש שהתרחש לפני זמן כל כך רב? בפרט שהגירוש נעשה בכלל על ידי אחי יפתח ולא על ידי הזקנים שמשום מה חשים אשמים על כך?

החזק שורד

ניתוח המצב החברתי ששרר אז אצל העם מעלה תמונה ברורה מאד: באנשים פעם יצר הישרדותי חזק, והם היו עסוקים בטובתם האישית, ובמילוי צרכיהם הבסיסיים. את ההתחלה של ההתנהגות הזו אנו מוצאים - בכמה פסוקים שקדמו למינוי יפתח - באלילים הרבים שעבדו העם

וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל לַעֲשֹוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים

חז"ל גם יודעים לספר כי בדמשק באותם ימים, נהגו הנכרים לעבוד 365 אלילים שונים כאשר בכל יום מימות השנה נערכה העבודה לאליל אחד. בני ישראל, מציינים חז"ל עבדו את כל האלילים גם יחד. ריבוי האלילים וחוסר היכולת להתמקד באליל אחד מוכיחה כי האנשים ניסו להיאחז בכל מה שניתן, כאשר הם אינם מוכנים לוותר על כל פיסת עבודה זרה, שמא יש בה תועלת כל שהיא.

הסיפור על יפתח ואחיו החורגים מעצים את התמונה האנוכית הנ"ל ומבליט את מאפייניה החברתיים. בני גלעד מבינים כי יפתח, אחיהם החורג, עשוי לבקש מהם חלק מן הירושה בבא היום. על אף היותו אחיהם, דמם ובשרם, הם אינם מוכנים לסבול זאת והם מבקשים את הירושה כולה לעצמם "לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה". יפתח נאלץ לברוח לארץ טוב [חו"ל, לפי חז"ל] ולהשתקע שם. מדוע ברח יפתח? למה לא נשאר לעמוד על זכויותיו או לחילופין לוותר עליהם? מסבירים חז"ל

"'ויברח', וזה מורה שרצו להורגו עד שהוכרח לברוח"

ובמלים אחרות, אחי יפתח לא הסתפקו בהודעה הרטורית לפיה לא ינחל יפתח בנחלת אביהם, אלא הם ביקשו לסלק פיזית את המכשול הבירוקרטי שעלול להפריע להם בבא יום הירושה. והשאלה המתבקשת היא היכן היו הרשויות, לאן נעלמו האחראים על הרווחה? האם הם לא הבחינו כי ביישוב מתגוררת משפחה, מטורפת וחמומת מח המבקשת לחסל את אחד מבניה בעבור בצע כסף? האם הם לא ניסו להגיע לאיזושהיא פשרה? והתשובה הכואבת מסתבר, שאכן לא. לרשויות, או 'זקני גלעד' כפי שהם נקראים, לא היה אכפת מגורלו של הנער שנולד לאשה הבלתי לגיטימית של גלעד. חלק ממאפייני החברה ההישרדותית היא מקומם הנמוך של הנחותים בחברה, ודחיקתם אל לשוליה או אף מעבר לכך. רק העצמתו של ה'חזק', וסילוקו של ה'חלש' תותיר חברה מסוג כזה בחיים. יפתח שהוא בן של אשה חלשה, מקבל מעמד חברתי נמוך וסיכויי ההישרדות שלו נמוכים. יפתח מבין ומודע למה שמתנהל מאחורי גבו, והוא מקדים לברוח לחו"ל.

בארץ טוב, מסתופפים תחת יפתח קבוצה של אנשים ריקים. יפתח שהביא אתו מארץ ישראל את המשנה ההישרדותית, את יכולת הקיום מכל הבא ליד, ואת הדאגה האנוכית לצרכים העכשוויים והבסיסיים ביותר מקים עד מהרה כנופיה שמתקיימת איך לא, מפעולות לחימה, וביזת השלל

והיו הולכים למלחמה תמיד, ומשם חפרו אוכלם

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

תלמידיו של רבי יוחנן מספרים לו חדשות: יש זקנים בבבל. את רבי יוחנן זה מפתיע 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

 פרק 1 כרונולוגיה של אמונה

 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

בארץ ישראל חי יהודי שמפורסם היה כחוטא גדול. כל כך חוטא היה האיש, עד שגם שמו - פנטקקה -  סימל את מהותו, שכן פירוש המילה פנטקקה ביוונית הוא חמש עבירות. עיסוקו של האיש, כמה מפתיע, היה ניהול בית הזונות של העיר.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

מסופר בספר הזוהר הקדוש: רבי יצחק תלמידו של רבי שמעון בר יוחאי ישב פעם בפתח של מערה ועבר שם אדם אחד עם שני בניו. שמע אותם רבי יצחק משוחחים ואומרים סודות תורה גדולים ונשגבים. החליט רבי יצחק ללוות אותם ולהקשיב לשיחתם. עד מהרה התברר כי השלשה הולכים לחתונת הבן הגדול מבין השנים.

כאמור שוחחו האב ובניו בדברי תורה והאב אמר: כתוב בתהילים קומה ה' למנוחתך אתה וארון עוזך", משל למה הדבר דומה, לעבד שאומר למלכו 'יקום המלך ויבוא לבית המטרוניתא ששם משכנו'. הסביר האב, כשדוד המלך הביא את ארון ה' אל עיר דוד הסמוכה לירושלים, הזמין את הקב"ה למקום משכנו כלומר למקום ארון ה'. עם ההזמנה החגיגית, מסופר כי דוד ערך שינויים בסדרי השירה, ותחת שהלוויים ישירו כנהוג בבית המקדש, נתן דוד לכהנים לשיר במקומם וזהו שנאמר "כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו".

אמר לו הקב"ה: מדוע עשית כך, הלא הלויים צריכים לשיר, כידוע?

ענה דוד לקב"ה: כשהארון נמצא בהיכל שלך, כלמר בהיכלו של הקב"ה בבית המקדש, אז תנהג כרצונך, אכן כאשר הארון נמצא בביתי, בעירי, אני קובע את סדרי השירה ואני חפץ שהכהנים ישירו. ומספר הזוהר כי הקב"ה הסכים עם טיעונו של דוד.

מכאן, לומד הזוהר הנהגה חשובה, כאשר אדם נמצא ביתו שלו רשאי הוא לנהוג ככל שיחפוץ ולסדר את עניניו כפי השקפתו, אולם כאשר מתארח הוא בביתו של אחר צריך הוא להתנהג כפי שאומר לו בעל הבית.

אורח בביתו
מדוע סיפר זאת האב דווקא בדרך לנישואי הבן? כיצד קשורים דברי הזוהר הקדוש לעובדה שאחד הבנים עומד להקים בית בישראל?

כאשר אדם מגיע להתארח אצל זולתו, עליו לעזוב את עקרונותיו האישיים, ולקבל את דברי בעל הבית. אלו הם בעצם דברי הזוהר. האם מדובר על עקרונות הלכתיים או השקפתיים? נדמה שניתן לקבוע בוודאות שוודאי שלא. הזוהר מתכוון מסתבר, כי כאשר אורח מגיע לביתו של מארחו, הגם שהוא לא מעוניין להשליך מאחורי גוו את כל השקפת עולמו או את תפיסת חייו, מכל מקום הוא מכיר בעובדה כי קיימים עוד אנשים בעולם מלבדו ובמצבים מסויימים כמו במקרה של ארוח, עליו 'ליישר קו' עם המציאות, ולהבין כי עליו להתנהג בצורה שונה מזו שהורגל.

כאשר אדם מקים בית עם אשה חדשה, ושני בני זוג המגיעים מרקעים שונים, מבתים שונים מסגננות לא זהים – מתאחדים, חשוב לדעת כי כל אחד מבני הזוג, נחשב הוא כאורח בביתו כלפי בן זוגו. עליו להיות מודע לעבדה כי יש אנשים שונים ממנו ועליו לקבל גם את דעתם גם אם דעתו העקרונית אינה כך, וגם אם הוא הורגל לחיות בצורה שונה.

את הלקח הפשוט אך החריף הזה, חשוב היה לאב להבהיר לבנו ערב חתונתו.

[על פי ספר אדני הבית]

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

 כל האמת מאחורי המינוי השנוי במחלוקת: כיצד הצליח יהושע לשכנע אלמנה עשירה להיות אשתו ומה הקשר לכהונה הגדולה

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

 "אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. אמר ליה רב פפא לאביי: דידי ודידך מאי [האם אין לימודינו חשוב גם כן]? אמר לו: אינו דומה הבל שיש בו חטא, להבל שאין בו חטא".

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

מעשה בכהן פשוט שרצה להיות כהן גדול. אשתו העשירה "קנתה" עבורו את המינוי מינאי המלך. רב יוסף מזהה כאן "קשר של רשעים" למרות שאולי המינוי היה ראוי.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

 הגמרא במסכת שבת מביאה את אמרתו של רבי יצחק: "לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה, אומרים לו, הבא זכות והיפטר".

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

אגדתא מרתקת, על מפגש של רבה בר בר חנה ומתי המדבר. מה הוא לוקח מהמפגש ומה הוא המסר הנעלם בסיפור? 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

בעירו של האמורא רב גמדא התפרסמה שמועה על קבוצה של ספנים שמתעתדת להפליג אל ארץ רחוקה ונידחת בשם 'מידעם'. רב גמדא פנה לספנים וביקש מהם לרכוש עבודו דבר מה מאותה ארץ רחוקה. לצורך הקניה הביא להם רב גמדא ארבעה זוזים - סכום שהיה עמו באותה עת. 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא [עסוקים היו בלימוד התורה]
דחיקא להו מילתא טובא [מצבם הכלכלי הפך לדחוק]
אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין 'אפס כי לא יהיה בך אביון' [אמרו לעצמם: נקום ונצא לעסוק בסחורה, ובכך נקיים בעצמנו את דברי הפסוק אפס וכו']. 
אזלו, אותבי תותי גודא רעיעא, הוו קא כרכי ריפתא [יצאו שני החברים לדרך, כשבמהלכה הם התיישבו לרגלי כותל רעוע כדי לאכול את לחמם].
אתו תרי מלאכי השרת [הגיעו למקום שני מלאכי השרת]
שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה [רב יוחנן שמע את אחד מהם אומר לחבירו: בוא ונפיל עליהם את הכותל ונהרגם, לפי שמניחים חיי עולם הבא ועוסקים בחיי שעה]
אמר ליה אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא [ענה המלאך השני: תניח להם, שכן יש כאן אחד שתעמוד לו השעה],
רבי יוחנן שמע אילפא לא שמע. אמר ליה ר' יוחנן לאילפא שמע מר מידי? אמר ליה לא. אמר, מדשמעי אנא ואילפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא [אמר רבי יוחנן לעצמו, מאחר שרק אני שמעתי את דברי המלאכים, לי, כפי הנראה תעמוד השעה].
אמר ליה רבי יוחנן איהדר ואוקי בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ [אמר רבי יוחנן לעצמו, אחזור ללימודי ובכך אקיים פסוק אחר "כי לא יחדל אביון" וכו'].
ר' יוחנן הדר אילפא לא הדר [אילפא לא חזר].
עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן [לימים כאשר חזר אילפא מעסקיו, ראה כי רבי יוחנן כבר מונה לראשות הישיבה. מינוי זה כונה בשם 'מלכות' מאחר שכרוך היה בכבוד וכסף].
אמרו לו, אי אתי מר וגריס, לא הוה מליך מר [שחו הבריות לאילפא: אילו היית חוזר גם אתה ללימודיך, היית ממונה אתה לראשות הישיבה, שכן חריף הנך מרבי יוחנן].
אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא אמר אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתני' נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא [הלך אלפא וטיפס לראש תורן גבוה של אחת הספינות ומשם קרא להמון שהתקבצו על החוף: אם תשאלוני שאלה בתלמוד ולא אדע להשיב עליה, הריני מטיל את עצמי מתורן זה - וטובע].

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

רבי זירא, בניגוד לחבריו היה מקרב את בני מ"משפחת הפשע" שבשכונתו. על אף הסיום האופטימי עולה שאלה ברורה: מדוע הקפידו חכמים כל כך על רבי זירא שנהג לקרב את אותם עלובים, ורבי זירא מצידו מדוע לא הפסיק לעזור ולסייע להם גם כאשר לעגו לו וכינו אותו בשמות מעליבים? 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

הגמרא במסכת תענית מספרת על רבי חנינא בן דוסא ועל עניותו הנוראה:

אמר רב יהודה אמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל [בזכות] חנינא בני, וחנינא בני דיו [מסתפק] בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.

הוה רגילא דביתהו למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא, ושדייא אקטרתא משום כיסופא [בשעה שהיו שכנותיה של אשתו של רבי חנינא העניה אופות בתנוריהן חלות לכבוד שבת, היתה רגילה היא להסיק את תנורה בחומרים המעלים עשן כקיטור, כדי שיראה שגם היא עסוקה בעיסתה וכך לא תתבייש].  

הוה לה הך שיבבתא בישתא [היתה לה שכנה רעה].

אמרה מכדי ידענא דלית להו ולא מידי מאי כולי האי [אמרה השכנה לעצמה: הלא יודעת אני שאין לשכנתי מאום, מהו אם כן העשן הרב והמשונה העולה מתנורה]?

אזלא וטרפא אבבא [הלכה ודפקה על דלת ביתה של מפחת רבי חנינא כדי לראות במה מדובר].

איכספא ועיילא לאינדרונא [התביישה אשתו של רבי חנינא והתחבאה בחדרה].

איתעביד לה ניסא דחזיא לתנורא מלא לחמא ואגנא מלא לישא [באותה שעה התרחש נס לאשה הצדקנית, והשכנה שנכנסה לבית ראתה את התנור עמוס בככרות לחם טריות, ואת הקערה שבמטבח גדושה בבצק רך וטרי].

אמרה לה פלניתא פלניתא אייתי מסא דקא חריך לחמיך [קראה השכנה בקול: פלונית, פלונית, בואי מהר והביאי אתך את הכלי שאתו מוציאים את המאפים מהתנור לפני שישרפו].

אמרה לה אף אנא להכי עיילי [אמרה אשתו של רבי חנינא, אכן נכנסתי לחדרי כדי להביא את הכלי]

תנא אף היא להביא מרדה נכנסה מפני שמלומדת בנסים [שנו חכמים ואמרו, שאשתו של רבי חנינא לא אמרה את הדברים מן השפה ולחוץ אלא היא אמנם נכנסה לחדרה כדי להביא את המרדה, שכן ידעה שכפי הנראה יתרחש לה נס, מאחר שמלומדת בנסים היתה].

רבים מתפעלים מגדלותה של האשה הצדקנית, שמלומדת היתה בנסים, עד שגם כאשר היא נכנסה היא לחדר, ידעה כי תצטרך את המרדה כדי להוציא את 'חלות הנס' שוודאי ימלאו את התנור. אני דווקא הייתי מבקש להתפעל מאותה שכנה, ומאופיה המרושע.

סיפורה של שכנתו של רבי חנינא הוא סיפורם של כל האנשים הרעים, הנרקסיסטים, הסובלים מאינטלגנציה רגשית נמוכה במיוחד במקרה הטוב, או מהיעדרה במקרה הפחות טוב. את האנשים הללו אנחנו פוגשים בכל יום, בעבודה, בשכונה, או בתור למכולת, אלא שלהבדיל מאשתו הצדיקה של רבי חנינא, לנו לא מתרחשים אתם נסים.

האשה שמתגוררת בשכנות משפחת רבי חנינא יודעת על מצבם הסוציו-אקונומי הרעוע של שכניה. היא לא טורחת להציע עזרה או לסייע להם. היא לא מתענינית בהם, והיא אפילו לא מכירה את שמה של שכנתה, כפי שאנחנו מבחינים בהמשך הסיפור כשהיא קוראת לה "פלונית, פלונית". למרות זאת, היא מתייקת את עובדת יכולותיהם המוגבלות של השכנים היטיב במוחה [כנראה עם שמות של אומללים נוספים] כשהיא מקפידה לא לשכוח זאת. מדוע היא עושה זאת? השכנה שסבלה כפי הנראה מדימוי עצמי נמוך, או אולי מרגשות אשם על אורח חייה, חשה צורך בהרגשה של עליונות על אדם אחר, עני יותר, שלא מסוגל אפילו לדאוג לחתיכת בצק לכבוד שבת, ובכך בעצם להאדיר את עצמה ואת אורח חייה. בפסיכולוגיה חברתית בתחום הפסיכולוגיה של קבוצות, אנו מוצאים כי קבוצות נוטות להשפיל ולהתנשא אל מול קבוצות חוץ חלשות יותר, שכן על ידי כך הם מעצימים מעלים את ערך עצמם.  

מכל מקום, כאשר השכנה מבחינה בעשן המיתמר מביתה של רעותה, היא מתקשה לשאת זאת, והיא מבינה כי השכנה המסכנה הניחה בתנור חומר כלשהוא שאינו קשר בהכרח לקמח או בצק. היא מבינה כי בכך תחדל שכנתה להיות במעמד נמוך משלה, ולו למראית העין, והיא לא מסוגלת לשאת זאת. היא ניגשת ללא כל מבוכה לביתה של משפחת רבי חנינא ונוקשת על הדלת. עקרת הבית מבחינה כי לפניה נמצאת השכנה הרעה וצרת העין והיא מבינה לשם מה היא מופיעה שלא כמנהגה אצלה. היא מתקשה לעמוד בבושה והיא נמלטת אל חדרה ומחכה ששכנתה תתייאש ותניח לה לנפשה. אלא שהאשה המנוולת לא מתכוונת להניח לטרפה. היא פותחת מבלי שתתבקש את הדלת וחודרת אל תוך המטבח. כשהיא מבחינה כי התנור מלא בככרות לחם טריות היא עושה בדיוק את מה שאנשים מסוגה נוהגים לעשות, כשהם מבחינים כי האיש שלפניהם עדיף עליהם בכל פרמטר. 

הם נעשים לחנפנים. באופן דוחה.

היא קוראת בקול: "פלונית, פלונית, בואי לפני שהלחם ישרף לך".

גם בשלב הזה אשתו של רבי חנינא לא משיבה למרשעת כגמולה. היא לא מעירה לה על כך שהיא נכנסה לביתה ולמטבחה ללא רשותה. היא לא שואלת אותה מפני מה היא נזכרה בה, או למה היא בכלל היא הגיעה. היא גם לא מנצלת את ההזדמנות כדי להראות לאשה אכולת הקנאה שמולה, מה מעמדה ולהיכן היא שייכת. היא רק אומרת, שהיא אכן נכנסה להביא את המרדה. ועל כך אמרו חכמים, כי היא ידעה שהאלוקים לא יאפשר לה להתבזות לחנם, שהרי מלומדת בנסים היתה. 

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

כשאנחנו בוטחים בה', ואומרים "השם יעזור". על מה אנחנו מסתמכים? .

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

 גיחזי