במסתרים | מעיין המועד

• הדפסה
• דואל

"במסתרים"

הגאון הקדוש רבי שמואל שמלקא הורביץ זצ"ל, רבה של ניקלשבורג, ישב ולמד. נכנס אל הבית עני, והושיט יד לנדבה. נשא הרב את עיניו, ואמר: לפני שעה קלה באה אלי הרבנית וביקשה מעט כסף לקניות. חיפשתי ולא מצאתי, ולו פרוטה אחת! צר לי מאוד, אחי, אך במה אוכל לעזרך?"

נתכרכמו פני העני, ואמר: "בת בוגרת לי ואני עומד להשיאה, ואין בידי מאומה. יראה הרב, אולי ימצא דבר מה"

קם הרב וחיפש, ומצא גליל אריג שהכינה הרבנית לנדוניית בתם. אמר: "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה". נטל את האריג הנאה והמובחר ונתנו בצירוף שפע ברכות. נטלו העני, ויצא בפנים קורנות.

ראתה אותו הרבנית בצאתו, והאריג שתחת בית שחיו נראה לה מוכר... מיהרה לחדר הרב, שסיפר לה דברים כהווייתם. חוורו פני הרבנית, וספקה כפיים בחרדה.

שאל הרב: "מה יש, מה אירע? אין להצטער על מעשה טוב, וה' יזמין לנו אריג אחר לנדונייה!"

"לא על כך אני מקוננת", קראה הרבנית, "אבל את כל הדינרים שצברתי לנדוניה משך נים, שחסכתי פרוטה לפרוטה, הטמנתי בין קפלי האריג – ועתה אינם!"

שמע הרב ונרעש, מיהר, סגר את הגמרא, ורץ לחפש את העני. ראה העני שהרב רודף אחריו, והבין שמתחרט הוא על הנתינה. הרחיב את צעדיו. "חכה, עמוד!" קרא אחריו הרב, והתושבים הביטו בתימהון אחר המרדף המוזר. לא היתה בניו ברירה, ועצר. הרב הגיע אליו, חסר נשימה, ואמר: "נתתי לך את האריג היקר אבל חוששני שתפנה לסוחר אריגים ותמכרנו בגליל בד. לפיכך מיהרתי אחריך להזהירך. לומר לך, שהאריג אמנם מרהיב ואיכותו מעולה – אבל בתוכו מסתתר אוצר, נדוניה שלימה!"

סיפור נפלא הוא. מעשה שהיה, הובא בספר "שמן הטוב". אבל לענייננו, יכול הוא לשמש כמשל נוקב. על חורבן בית המקדש אמר הקדוש ברוך הוא, כביכול: "במסתרים תבכה נפשי". ופירשו חז"ל: "מקום יש לקדוש ברוך הוא, ומסתרים שמו", ושם הוא מצטער על חורבן בית המקדש. ודאי שהדברים נוגעים בחביון תורת הקבלה, אך בכללות, נבינם בסיפור שסירנו! כי אנו, כשאנו מצטערים על חורבן בית המקדש, על מה אנו מאבלים? משווים אנו לנגד עיננו את הבית הגדול והקדוש המתנשא לגובה מאה אמות, מחופה שיש בוהק בגווני אדוות גלי הים, ירוק כחול ולבן. מחופה בפנים זהב, והוא חטיבה של כבוד שמים וקידוש שמו יתברך. על עשרה הניסים שנעשו בו, על הכהנים הקדושים בעבודתם, הלויים בשירם ובזמרם, וכל ישראל באים שעריו בחרדת קודש, בקדושה ובטהרה!

מי שלמד יותר, וידע יותר, מבין שבית המקדש היה האמצעי להשראת השכינה בארץ, לאור פני ה' לעמו אהובו. ואנו, "אין לנו אלא אור פניך" כי באור ניך נתת לנו תורת חיים, אהבה וחסד. כל טוב, רוחני וגשמי! ומיום שחרב בית המקדש, מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, פסק חלילה מאור הפנים, פסקה טובה וברכה, רוחנית וגם גשמית: ניטל טעם הפירות, ניל שומן הפירות, ואין לך יום שאין קיללתו מרובה מחברו.

הבאים בסוד ה', רבותינו המקובלים, יודעים שבית המקדש היה הרבה יותר מכך. היה בחינת הלב, הנקודה הפנימית של עם ישראל. ובאמצעותו היה ליבם שלל ישראל פתוח לעבודה תמה, לקבלת שפע קדושה, לרוח הקודש ולנבואה.

ועדין, כל ההבנות וההשגות שלנו הן בבחינת "האריג", הנפלא והמשובח – אבל רק הקדוש ברוך הוא יודע מה היה מה באמת צפון ברוממות בית המקדש, עד היכן שגבה מעלתו – ומה הפסדנו בחורבנו. "במסתרים תבכה נפשי".

ורק הוא היודע כמה נרוויח בבניינו – בגאולה הקרובה, במהרה בימינו, אמן

מהספר "מעין השבוע"