פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

חידון חרוזים  ושמות אמור    תשע"ח

חגים ועבודת הכהן

כל המילים המתחרזות מהפרשה   חידון חרוזים משתלב עבר הווה ועתיד

לדוגמא:  מתחרז  גבשושית עם מילה  חלוצית = בראשית

מקומות  ושמות מהפטרה והפרשה אמור

אמור         תשעח

1. דברים מאורגנים בחבילה
2. הפרשה
3. שיח מדברי
4. היא הלכה עם הקבוצה

חיבר:  ד"ר אמיר שורץ This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

פתרונות חידון חרוזים  ושמות אמור    תשע"ח

חגים ועבודת הכהן

כל המילים המתחרזות מהפרשה   חידון חרוזים משתלב עבר הווה ועתיד

לדוגמא:  מתחרז  גבשושית עם מילה  חלוצית = בראשית

מקומות  ושמות מהפטרה והפרשה אמור

אמור         תשעח

1. דברים מאורגנים בחבילה
2. הפרשה
3. שיח מדברי
4. היא הלכה עם הקבוצה

חיבר:  ד"ר אמיר שורץ This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

בפרשת השבוע נאמר "ויצא בן אשה וגו' ויקב, ויקלל".

כותב המדרש: גם במדעך מלך אל תקלל – אמר רבי אבין לא במדע שנתתי לך יתיר מן הבהמה וחיה ועוף, תהא מחרף ומגדף לפני.

מסביר  הרב אזרחי שליט"א:

רבוא רבואות של בעלי חיים. לכל אחד סגולות משלו כושר המיוחד לו. אך מדע לא ניתן להם, אינם ברי דעת...

הידעת כי בר דעת הנך? בעל חי אינו יודע, לא שהנך בר דעת, ולא שהוא עצמו חסר דעת. אינו מסוגל לכך.

כי אינו בר דעת.

לכל בעל חי התאים הבורא את סגולותיו בהתאם לצרכיו. צרכי בעל חיים אינם זקוקים כנראה לטרמין זה הקרוי דעת. כל תצרוכותיהם יבואו אליהם גם ללא סגולה זו. 

אך מתוך כך שהקב"ה ברא את הדעת וקבעה באדם אתה למד את תצרוכתו. לא יבואו אל הגשמתם אלא דרך סגולת הדעת.

הוי אומר ייעודו!!!

לבעלי חיים אין ייעוד. שור בן יומו קרוי שור [בבא קמא סה,ב]. הומלטו שלמותם עמם. התפתחותם תבא בהתאם לטבעם, כפי שנבראו על ידי הבורא עולם.

יעודו של אדם, לא יבא אלא על ידי עצמו, בהתאם להשקעתו הרוחנית, ולעמלו בשלבי שלמותו.

לצורך חיוני זה, הוענקו לא לאדם סגולת הדעת שהרי אם אין דעת הבדלה מנין [ירושלמי ברכות ה, ב]. ואם אין הבדלה בחירה מנין. ואם אין בחירה שאפה מניין, שלמות מנין, יעוד מנין?

הבחירה הזו, סכנה מרובה טמונה בה. שהרי בשל כך ניתנה לו לאדם האפשרות לחטוא, ליסוג, לרדת, להתרסק.

בעל חי לעולם לא יעמוד בפני סכנה כזאת. בעל חיים לעולם לא יחטא, לא יסוג, לא ירד.

אך זה תפקידו של האדם, זוהי מעלתו ובכך גדלותו. להתגבר על משיכת חטאו. להקריב את יצרו, על מזבח שלמותו.

בעל חיים לעולם לא יגדף, אינו מסגול לכך.

אך מה גדול ונעלה הוא המברך, דווקא בשל כך שבידו גם לגדף

מה נואל הוא האדם המקריב את אידיאל שלמותו על מזבח חטאו, מתרסק אל מולך יצרו.

כמה אויל וכפוי טובה הוא, המנצל את מתת כושר מדעו, לחרף ולגדף את ה'אתה חונן לאדם דעת'. 

פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

קל בינוני

1. מחלקי הקרבן החלק הקל וכן הר בצפון
2. מחלקי הטקס...... ברגליו
3. אהל מועד
4. אסור אותו לעשות במקדש

בינוני  קשה

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

 קשה

מילת  הגיון

 מספר עגול שנרדם קלות

6 אותיות

תשבץ פירמידה פרשת אמר
 

1. תפקיד במשפט

2. נציגים נבחרים

3. חג

4. לא יושבת

5. קלינטון רצה לנשיאות

6. ערכי נהירים לכל

חידון לילדים

פירמידה

1. יש להחזיר
2. מקריבים
3. יש בבית המקדש שניים ממנו

ריבוע קסם

1. פרשתינו
2. אוכלים בפסח
3. לא ענווה

פרשת אמור

 פתרונות

קל בינוני

1. מחלקי הקרבן החלק הקל
2. מחלקי הטקס...... ברגליו
3. אהל מועד
4. אסור אותו לעשות במקדש

בינוני  קשה

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

 קשה

מילת  הגיון

 מספר עגול שנרדם קלות

6 אותיות

עשר + נים

תשבץ פירמידה פרשת אמר
 

1. תפקיד במשפט

2. נציגים נבחרים

3. חג

4. לא יושבת

5. קלינטון רצה לנשיאות

6. ערכי נהירים לכל

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

בימים אלו, שאחרי ציון 'יום השואה', ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כדאי להיזכר שוב בדבריו של החפץ חיים שנאמרו מספר שנים קודם מלחמת העולם השניה. החפץ חיים דיבר על האסונות הקרבים לעם היהודי, ועל ההשמדה הגדולה שעובר ויעבור העם, אך הסביר כי הצורר לא יוכל לכלות אותו לגמרי. את דבריו ביסס החפץ חיים על הפסוק מפרשת השבוע "ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה", גם אם חלק אחד מן העם היהודי יוכה, חלקו האחר יוותר לפליטה.

בהקשר לכך, מן הראוי להביא כאן סיפור מרתק הממחיש את האקסיומה הזו.

היא היתה תופרת אלמונית שחיה אי שם בשנות ה-30 של המאה הקודמת, קצת לפני מלחמת העולם השניה, ואילולי שני פריטים שיצאו תחת ידה, לא היינו שומעים עליה מעולם, וגם לא מגיעים כלל לסיפור המרתק שהתרחש 55 שנים מאוחר יותר.

בעיירה קטנה שבפולין התגוררה משפחה יהודית קטנה – אב אם, ושני ילדים, תאומים בשם בנימין ויוסף. כדרכם של תאומים היו השנים דומים במראם ובחיצוניותם, עד שקשה היה להבחין ביניהם. למרבה המבוכה, אפילו ההורים, לא זיהו תמיד בתחילה, מי הוא בנימין ומי הוא יוסף – כה דומים היו השנים.

באחד הימים דופקת על דלת ביתם שכנתם שעסקה בתפירה, והביאה לאם מתנה: שני צמידים מחומר  דמוי פלסטיק, על האחד רקומים בחוטי תפירה ססגוניים אלומות חיטים, על השני זאב. האלומות, אמרה השכנה מסמלות את שבטו של יוסף, הזאב את בנימין. תענדי לילדים את הצמידים על הידיים, כך לעולם לא תתבלבלי. האם הודתה לשכנה הנחמדה וענדה את הצמידים על ידי הילדים. חדשים חלפו, וגם שנים, וההורים כמו גם השכנים יכלו להבחין בקלות מי הוא בנימין ומי הוא זאב, אך הצמידים עדיין נותרו על ידם. הם בחרו שלא להסיר אותם, שכן הם חשו שהצמידים הפשוטים הללו, מהווים חלק מאישיותם.

כשהיו הילדים בני 12 פרצה מלחמת העולם השניה וצבאותיו של הרודן הנאצי כבשו מדינה אחר מדינה באירופה כשהם דואגים להשמיד את כל היהודים בכל שטח כבוש. גם העיירה הקטנה של האחים שתתה כמו כל פולין את כוס התרעלה, ובני המשפחה כמו כמעט כל הקהילה במקום, נשלחו למחנות ההשמדה והוצאו להורג. האחים, שהיו צעירים נשלחו למחנות עבודה שונים, והצליחו לשרוד בקושי את המלחמה האיומה. 

_______________ 

שש שנים מאוחר יותר, שוחררה פולין מעול הכיבוש הנאצי, ויוסף, בחור צעיר כבן 18, מצא את עצמו ללא משפחה, ללא קרוב וללא גואל. ככל שניסה לברר מה עלה בגורל בני משפחתו, הוריו ואחיו, הבין כי הם נספו בתוך המספר העצום של שש מיליון קרבנות השואה. הוא עלה לארץ, התגורר במושב שבדרום הארץ, והקים משפחה קטנה.

חלפו 50 שנים נוספות, ויוסף איבד את אשתו שנכנעה למחלה קשה. ילדיו כבר נישאו, והוא התגורר בגפו בביתו הקטן שבקצה המושב. הוא עבד בקיבוץ, התפלל בבית הכנסת המקומי, ומעת לעת היה נוסע למרכז הארץ לבקר את נכדיו.

­­­­­­­­­­­­­­_______________

הפקיד בחנות הצ'ינג' – המקום בו ניתן להמיר כסף זר בכסף ישראלי ולהיפך הביט בעצבנות בגבר הלבוש בהידור שביקש ממנו להמיר עשרת אלפי דולרים בשקלים ישראלים. הזר, תפס  כי הפקיד לא מפסיק להתבונן בו ושאל במבטא אנגלי בולט: "סליחה, משהו מוזר לך בי"? הפקיד, מיהר להסיט את ראשו, ומלמל סליחה. עוד הוא פורט את הכסף, ומבטו המשיך לנדוד לעבר שעונו של הזר. הבחור המבוגר, הוריד את שעונו ואמר: "אתה רוצה לראות את השעון מקרוב? זה שעון סווטש עשוי מטיטניום".

"השעון לא מענין אותי", ענה הפקיד, "אלא הצמיד המוזר שיש לך על היד. הפלסטיק הזה עם החוטים הרקומים, מה הסיפור שלו"? זה סיפור ישן, ענה האיש, שהיה כמובן בנימין. הוא סיפר לפקיד המסוקרן על ילדותו, על המלחמה אותה עבר, ועל היותו איש עסקים מצליח בלונדון, והוסיף, כי למרות מראהו המיושן של הצמיד, הוא אינו מוריד אותו מידו לעולם, "זהו מזכרת אחרונה שיש לי מאחי ומהורי", אמר. הפקיד משך בכתפיו ואמר: "מעניין, בקיבוץ בו הורי מתגוררים יש אדם מבוגר, בשם יוסף, הלובש צמיד דומה לזה. ייתכן שהוא מאותה עיירה שלך"? בנימין הנרגש, חשב שאזניו לא שמעו טוב, "אמרת יוסף"? הוא שאל, "אולי זה אחי האבוד? אני מבקש ממך לקחת אותי ברגע זה לקיבוץ".

"הקיבוץ נמצא בדרום הארץ", ענה הפקיד, "מרחק של שעה וחצי נסיעה", אלא שבנימין לא היה מוכן להקשיב. הוא דרש מהצעיר לסגור את החנות, והבטיח כי ישלם לו שכר עבודה מלא. השנים עלו על מונית 'ספיישל' וביקשו ממנו לנסוע במהירות לקיבוץ בדרום. בהגיעם אל הקיבוץ, מיהר הצעיר לקרא להוריו שעדין התגורר במקום, ואלו הזמינו גם את השכן, רופא במקצועו, שמא יבולע לאחד האחים מחמת ההתרגשות. הקבוצה הקטנה פסעה לעבר קצה המושב שם התגורר האח, ודפקו על דלת ביתו.

כל תשובה לא נשמעה. שקט שרר בבית. "ייתכן שהוא נסע", אמר הפקיד הצעיר, אך אביו השיב כי פגש אותו שעה קודם לכן בבית הכנסת, ולא נראה היה שהוא מתכונן לנסיעה. גם מכוניתו של יוסף חנתה סמוך לבית, והסירה כל ספק לעובדת הימצאותו במקום. דאגה החלה לעלות בליבם והם ניסו להאזין בדממה מאחורי הדלת, אולי יוסף לא חש בטוב, והוא נאנק בכאב. כעבור שניות אחדות נשמעו קולות גרירה, מתוך הבית וארבעת הגברים החלו לקרא ליוסף בקול.

הקולות התגברו, ונדמה היה שמשהו קורה בתוך הסלון. הם החליטו לא לחכות רגע נוסף, והחלו לבעוט בדלת בכל כוחם. כעבור נסיונות אחדים נפרצה הדלת והקבוצה שעטה פנימה. המחזה שנגלה לפניהם היה נראה לקוח מעולם הדמיון. יוסף שכב כפות על הריצפה ולידו נפער בור גדול. "הם ברחו הרגע", צעק יוסף, ואז קלט את הגבר האנגלי שהתלווה לשכניו. הוא מלמל 'בנימין' ואיבד את הכרתו. רק כעבור שעות ארוכות של התאוששות בבית החולים, כשאחיו לצידו, התבררה התמונה. שני מחבלים, חפרו מנהרה משטח הפקר הסמוך לעזה עד לביתו של יוסף שבקצה המושב. הם פרצו לתוך ביתו ותכננו לחטוף אותו ולהבריח אותו אל האזור הפלסטיני ולדרוש תמורתו את שחרורם של חבריהם המחבלים. באותה שעה בדיוק הופיעה הקבוצה הקטנה בביתם, והמחבלים שהבינו כי לא יצליחו להימלט בזמן עם שללם, מיהרו לעזוב הכל ולהימלט. המחבלים לא אותרו אך המערה כמו מערות נוספות באזור נאטמה לחלוטין.

יוסף הרוויח לא רק את חייו, אלא גם את אחיו. 

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם

מפרש רש"י להזהיר גדולים על הקטנים

בני ישראל, אינם כשאר העמים, עליהם לשמור על עצמם ולחנך את בניהם כבר מגיל צעיר שלא להיגרר אחר הרעות וההבלים המאפיינים את כלל האנושות. פסוק זה מדבר אמנם כלפי כהנים, אך החינוך היהודי ככלל מתחיל כבר מגיל צעיר במיוחד.

כאשר הילד מקבל כבר מגיל צעיר, בעודו יונק, את הערכים הנכונים, הרי  לכשיגדל, ידע להבחין בקלות, מה היא מידה נכונה, ומה היא דרך שאינה ראויה.

משל למה הדבר דומה?

למלך אחד היה בן מוצלח, נבון, ומשכיל והוא חיפש לו נערה מתאימה, נסיכה אמיתית.

באחד הימים התדפקה על דלתות הארמון נערה, בגדיה היו קרועים, וניכר היה שהיא מגיעה מדרך ארוכה.

"נסיכה אני" אמרה הנערה, "ואיבדתי את דרכי, האם תסכימו כי אלון כאן לילה אחד ומחר אמשיך בדרכי"?

המלך הסכים וציווה להכין לה מיטה העשויה מערימת גבוהה של מזרנים.

חמישה מזרונים עבים, ועוד עשרה דקים.

על הריצפה, מתחת למזרן הנמוך ביותר, הורה המלך להניח גרגר אפונה קטן.

ישנה הנסיכה ולמחרת בבוקר שאלה המלך:

"הערבה עלייך שנתך"?

"לא כל כך" ענתה הנסיכה, "המזרנים היו בסדר, אבל הרגשתי שיש מתחתם משהו שמפריע לי, דוקר אותי, עד שלא הצלחתי להירדם כל הלילה.

אמר המלך, זו אכן נסיכה אמיתית. היא איננה מתחזה. רק מי שהורגלה לישון על מיטות נוחות ללא כל הפרעה הגיעה לסף רגישות כה גבוה שהיא מרגישה גם בגרגר אפונה קטן הנמצא הרחק מתחתיה.

הסיפור הזה המוכר בשם 'הנסיכה והאפון', אינו בא ללמדינו על אפיה האידיאלי של הנסיכה המפונקת, אלא על רגישות נרכשת.

כאשר ילד לומד לזהות דברים שאינם חיוביים כבר מגיל צעיר, הרי הסבירות כי בגיל מבוגר יותר, ולמשל גיל העשרה, יגרר אחרי חברים שאינם הגונים, או למעשים מפוקפקים – נמוכה יותר. רגישותו הרבה לטוב ולישר תגונן עליו מפני התדרדרות שכה אפיינית לגילאים אלו.

[על פי דברי הרב לוינשטיין].

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם והקרבתם אשה לה' עצרת היא [ויקרא כג].

ובהיות שהיה יום החמישים ליציאת מצרים יום מתן תורה, אשר בו נעצרו ישראל יחדיו לעבודת הא-ל ית', קראוהו רבותינו ז"ל 'עצרת'. אמנם בתורה לא הוזכר אותו היום בזה השם כלל, וזה מפני שקלקלו ישראל את המושג בעצירתם, ויתנצלו את עדים מהר חורב [ספורנו].

התורה לא חפצה איפוא לקרוא לחג השבועות בשם עצרת, אומר הרב אזרחי ב'ברכת מרדכי', משום ששוב ירדו ישראל ממעלתם במעשה העגל וקלקלו את המושג בעצירתם [הורידו את עדים מהר חורב].

אך לכאורה אם כן מדוע בכל זאת לא חששו חז"ל לירידה זאת? אם התורה עצמה שוב אינה יכולה לשבח את החג בעצירתם, מדוע אין חוששים לכך חז"ל?

גילוי נפלא גילה לנו המהרש"א בתחילת מסכת עבודה זרה - על מה שהקשו המפרשים מדוע חוגגים את החג בששה בסיון ולא בשבעה בו, והלא יש מאן דאמר ש'בשבעה בחודש ניתנו עשרת הדברות'?

כמו כן קשה על דברי הגמרא שם שדרשה את 'יום השישי' שהכוונה היא לא ליום שישי בשבוע, אלא לשישי הידוע היינו ששה בסיון, שתנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר, אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב, ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

והקשו התוספות מה יענה המאן דאמר שבשבעה בסיון ניתנה התורה, הלא לפי דעתו השביעי הוא הידוע ולא השישי?

השיב על כך המהרש"א שאמנם שמחת חג השבועות לא באה על יום קבלת התורה, אלא על אותו יום שבו נשלמו והותקנו כליהם של ישראל להתקיימותה ולקניינה של תורה.

שכן ביום זה שלמו שלשת ימי ההגבלה. ו'כל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת' [אבות פרק ג]. נמצא שביום זה שמחים, על כך שהבטחנו את ה'מתקיימת'.  

ומיושבות נפלא שתי הקושיות, גם זו של התוספות גם זו של המפרשים. שכן החג נקבע על השלמת 'החכמתו מתקיימת'.

ונראה ברור כי זו היא המשמעות של 'עצרת', שנעצרו לעבודת הא-ל, כי הכוונה היא, לפי זה, לאותה עבודה עצומה ונפלאה של החדרת ומילוי היראת שמים, כדי להכשיר את הכלים ל"חכמתו מתקיימת".

בין תבין כי המעלה של "חכמתו מתקיימת" אינה רק בהמשך הזמן של קיום החכמה, אלא אף בשעת המילוי. גם אז חכמה אחרת היא. חכמה הננסכת לתוך כלי מוכן, והיא היא השלמתה של התורה והשלמתו של האדם אחד ביחד.  

נמצא שכשדיברו חז"ל על חג העצרת הכוונה היא, לקרוא את החג על שם המקווה, המצופה. על שם המוטל עלינו בעתיד שכשיבוא עלינו לטובה החג, נזכה להיות עצורים בו לעבודת הא-ל.

הספורנו צודק. כי אמנם התורה כשתקרא את החג 'עצרת', על שם שנעצרו אז בשעתו לעבודת הא-ל, זה לא יתכן. כי אותה עצירה היתה נפילה אחריה.

רבנן איפוא, כן קראו את החג על שם יעודו וסדר עבודתו.

פרטים

נכתב על ידי בית דוד

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

ויאמר ה' אל משה, אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם, לנפש לא יטמא בעמיו. (כא, א)

העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם אמירה אחת דיה להם ... אבל התחתונים שיש בהם יצה"ר הלואי לשתי אמירות יעמדו, הדא הוא דכתיב: אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם. (מדרש)

כבר עמדו חז"ל במקום אחר (יבמות קיד.) על כפילות ה"אמירה" בפסוק זה, ולמדו מכאן שבא להזהיר קטנים על הגדולים. במדרש זה גילו לנו דרך נוספת בהבנת הענין, ובעזרתה ניתן להאיר את הפרשה באור חדש.

נקדים ונבאר את דברי המדרש, שהתחתונים זקוקים לשתי אמירות משום שיש בהם יצר הרע. אם יצרם הרע גורם להם להסיח את הדעת מן האמירה הראשונה, כיצד תצליח האמירה השניה להתגבר עליו ?

האדם מורכב מגוף ונפש, ובכך הוא שונה מן הברואים העליונים שאין להם אלא רוחניות בלבד. כשנברא האדם הראשון, היו שני חלקים אלה צמודים זה לזה, בלי כל אפשרות שתהיה ביניהם פרידה או אי התאמה. כל מה שהשכל השיג, הפך לקנינו של הגוף; טבע האדם היה כפוף להכרה השכלית שלו, לא היתה כל מלחמה בין רצונו השכלי לרצונות הגוף, ולכן לא שלט בו יצר הרע. על זה אמר שלמה המלך: "אשר עשה האלהים את האדם ישר ," כלומר שלא יתאוה לדברים שאינם ראויים, כמו שביאר הרמב"ן שם.

בשעה שחטא אדם הראשון, התגלה הסדק הראשון בחיבור הגוף והנפש. כיון שנפגמה ההתאמה בין החלק הגשמי שבאדם לחלק הרוחני, ניתן מקום ליצר הרע להחליש את שלטון השכל, ומעתה לא היו רצונות הגוף משועבדים להכרה השכלית של האדם .

לפני החטא, לא שלטה המיתה באדם הראשון. המיתה היא פירוד הנפש מהגוף, ולא ניתן להפריד אותם זה מזה כשהם צמודים זה לזה, אלא כאשר יש ביניהם קורטוב של פירוד. לאחר החטא נגזרה עליו מיתה, כתוצאה טבעית מן הפירוד בין הדבקים שהאדם גרם לעצמו במו ידיו .

לעליונים די באמירה אחת, הם חסרי כל מהות גשמית ואין להם אלא רוחניות בלבד. אולם התחתונים המורכבים מגוף ונפש, זקוקים לשתי אמירות. האמירה הראשונה המכוונת אל החלק השכלי, היא משכנעת את האדם מבחינה שכלית,

אך יש כאן בעל בית נוסף, שהוא עצמאי במדה מסוימת. יש צורך באמירה המדברת אל הגוף, כדי שגם הגוף ישעבד את רצונותיו לציווי התורה .

בדרך זו נוכל להבין מדוע הרחיקה התורה את הכהנים מטומאת המת.

מדתו של אהרן הכהן היתה "אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו". הוא לא התעסק בעשיית שלום משום שהיה שונא ריב ומדון. הוא היה בראש וראשונה "אוהב שלום ; " אהבת שלום של אדם מתחילה בהשראת השלום בתוך עצמו. מהותו של אהרן הכהן היתה "אחדות", ביטול המחיצה המפרידה בין הגוף והנפש, בין גשמיות לרוחניות. בזכות מדה זו נבחר להיות כהן, שעיקר תפקידו לחבר את העולמות התחתונים עם העליונים על ידי עבודת הקרבנות.

זה היה סוד ההצלחה של אהרן הכהן בהשכנת השלום בין איש לרעהו.

פירוד בין בני אדם נוצר כתוצאה מרצונות הגוף; ברוחניות אין מקום לפירוד. כשאהרן היה משכין שלום בין יריבים, הוא השפיע עליהם ממדת האחדות שלו, עד שזו נטבעה עמוק בנפשם. הגוף חדל לדרוש את מילוי רצונותיו, וממילא 

נעלמו חילוקי הדעות כלא היו .

מעתה מובן מדוע חייבה התורה את שבט הכהנים להתרחק מטומאת המת.

הכהנים ירשו מאביהם הגדול את מדת האחדות, ולכן מודגש כאן "אמור אל ה כ ה נ י ם ב נ י א ה ר ן ," ביטוי שלא מצאנו אותו בכל התורה. מדת הכהונה באה להם משום שהם "בני אהרן , " משום שירשו את מדתו של אהרן הכהן. אמור מעתה, אין לך ניגוד גדול כניגוד שבין כהונה למיתה. מדת הכהונה היא אחדות הגוף והנפש, אחדות בין עליונים ותחתונים. המיתה היא תוצאה של הפירוד השורר בין הגוף והנפש; ההתעסקות עם המת עלולה להזיק למדת אחדות, שעל שמירתה מופקד שבט הכהנים .

ע"פ שם משמואל

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר

למה התורה פותחת את פרשת המועדים דוקא במצוות השבת?