משלי שועלים

פרטים

התורה ותרי"ג מצוותיה עשויים להיתפס כמטלה קשה ומכבידה, ועלולה חלילה להקשות על הרחוקים ממנה לשוב אליה ולקבלה עליהם כעול.

מביא על כך הרב אהרן זכאי משל.

עני אחד שלא מצא מקום לינה ונשאר לישון בבית הכנסת.

השתטח לו העני על ספסל של עץ וחיפש דבר מה להניח מתחת לראשו והנה ראה נוצה אחת מתחת לספסל.

נטלה והניחה למראשותיו. אלא שהנוצה שהייתה דוקרנית לא נתנה לו מנוחה והתחיל מתהפך מצד לצד באי נוחות.

כל הלילה נדדה שנתו ורק לקראת הבקר הצליח להירדם. אך שנתו לא ארכה זמן כי מתפללי בית הכנסת שהשכימו קום העירוהו משנתו.

נתיישב הלה כשהוא סר העף והתחיל לרטון בכעס, מסכנים כל העשירים.

למזלו נכנס עשיר אחד לבית הכנסת ושאלו מדוע הוא אמר שמסכנים כל העשירים?

ענה העני בביטחון, בוודאי שכך ומה אני שהנחתי תחת ראשי רק נוצה אחת לא הצלחתי להירדם כל הלילה, אתה שיש לך כרית מלאה נוצות בוודאי שאינך מצליח להירדם בלילה?

צחק העשיר ואמר לו: טיפש שכמותך, עם נוצה אחת בוודאי שאי אפשר לישון, אך כאשר מתחברות כל הנוצות יחד שוב אין הן דוקרות, אלא אדרבה הן רכות ונוחות.

מכאן תשובה לאותם מאחינו התועים שטוענים על שומרי המצוות שאין הם מבינים כיצד הם מסתדרים עם תרי"ג מצוות, והלא הם אפילו עם מצוה אחת אינם מסתדרים, ואיך יתכן לקיים כל כך הרבה מצוות?

אמנם התשובה לטענתם היא אותה תשובה שנתן העשיר לעני.

דווקא בשל כך שאינם מקיימים רק חלק זעיר מהמצוות לכן מרגישים הם שלא בנוח, אך אם רק יקבלו עליהם עול מצוות ינעם להם מאד, כי התורה היא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וקיום מצוותיה הופכים את החיים לנוחים יותר וטובים יותר.  

וכבר ידוע כי אחד מגדולי ראשי הישיבות בארה"ב הרב אהרן קוטלר זצ"ל אמר לעשיר ששאל אותו: מה ההבדל בינינו, הלא כאשר אני תורם לישיבה אני זוכה מכח הסכם יששכר וזבולון לאותו חלק שיש ללומדי התורה.

ענהו הרב, נכון בעולם הבא אין הבדל, אבל בעולם הזה יש הבדל גדול, שכן לומדי התורה בעולם הזה זוכים לאור עילאי. 

פרטים

בדיר הכבשים ששון ושמחה: רועי הצאן עזבו את המקום בדחיפות ושכחו לנעול את דלת הגדר. אין זאת כי אם דבר מה בהול הזעיק אותם העירה ובחפזונם לא סגרו היטיב את השער. פרצו הכבשים החוצה ויצאו בשמחה ללחוך עשב רך ומזון בכל האזור. גם איל שהיה אתם בדיר נלווה אליהם.

 

הכבשים היו כה שמחים ושיכורים מן החופש שלא שמו לב כי הרחיקו נדוד עד שהגיעו אל מעבה היער. תחושת השחרור והמזון הרב השכיחה מהם כל סכנה. אלא שאז, כשהם כבר רחוקים מביתם הבחינה קבוצת הכבשים באריה גדול ההולך ומתקרב אליהם.

 

נמלכו הכבשים במהירות מה לעשות והחליטו כי האיל, הנחשב לחיה נעימה בעלת לשון חלקה, תנסה לדבר עם האריה ולהסב את תשומת ליבו מהכבשים הצועדים להם ללא מגן ואולי יספיקו הם בינתיים להימלט.

 

האיל קיבל בשמחה את השליחות. כישורי השיחה שלו היו ידועים לכל, והוא חפץ להוכיח שוב כיצד מסוגל הוא לעניין את מלך החיות ולהטות את תשומת ליבו. ניגש האיל אל האריה והחל לשוחח אתו בנעימות על דא ועל הא. בתוך כדי השיחה שזר גם האיל דברי שבח וחנופה למלך, והשיחה החלה להתפתח לכיוונים מעניינים. אלא שאז התנער הארי ואמר: איל איל, שיחתך נעימה לי, אך לא בה אחפוץ! כמלך החיות אני מודיע לך כי אין שמחה אלא בבשר, והדיבורים שלך לא ממלאים את הצורך הזה... הבשר שלך עשוי דווקא כן לסייע לי בענין הזה. גם הכבשים הרועות לא הרחק מכאן...

 

והנמשל

משל זה מתאר עובדת חיים מאד מוכרת. קיימים שני סוגי אנשים, אלו שניתן לדבר אתם, לנסות להשפיע אליהם בהיגיון, ואלו שלא מוכנים להקשיב לכל קול, והם רק מבקשים למלאות את סיפוקם. לאנשים כאלו כדאי לתת איזו שהיא מתת כסף או מתנה אחרת, שכן דיבורים לא מתקבלים אצלם. רק אחרי שנרגע אצלם הדחף והצורך הראשוני, הם מוכנים להקשיב גם לקול ההיגיון.

 

פרטים

המשל הבא שייך לקטגוריית 'משלי שועלים' מהם הבאנו לא מעט במדור זה, אך זהו אחד היפים והקלאסיים השייכים לתחום.

באחד הימים הזמין השועל את חברתו החסידה לארוחה בביתו. שמחה החסידה ונענתה להזמנה הנעימה.

הגיעה החסידה לביתו של השועל, וזה הכין לה דייסה טעימה, תאווה לעיניים, צחה וצלולה מדיפה ריחות למרחוק.

אלא שהדייסה הייתה מונחת על צלחת שטוחה, והחסידה בעלת המקור הארוך לא הצליחה לשלות מהתפזורת הנמוכה ולא גרגר אחד.

ניסתה וניסתה ושוב ניסתה עד שהתייאשה.

השועל בסבר פנים תמימות שאל: מדוע לא תאכלי מהדייסה הטעימה? אני לא רעבה השיבה החסידה, והשועל משך בכתפיו וחיסל לבד את האוכל.

למחרת הזמינה החסידה את השועל לביקור גומלין והבטיחה בשר משובח וטעים.

הגיע השועל התיישב על השולחן והמתין למזון. אז הביאה החסידה את האוכל בתוך כד עמוק שפתחו צר.

ניסה השועל לתחוב את אפו אך לא הצליח.

מדוע אתה לא אוכל את הבשר הטעים? שאלה החסידה, אני לא רעב השיב השועל המסכן. החסידה נפנפה בנוצותיה בהשלמה, הכניסה את מקורה הארוך והצר אל פתח הכד ואכלה לתיאבון.

משל נפלא זה, נשמע אולי פשוט וחסר מסר, אולם טמון בו רעיון עמוק.

כאשר אדם רוצה לסייע לזולתו, מנסה לעזור לו בדרך כל שהיא, הוא עושה זאת פעמים רבות מתוך מחשבה על צרכיו שלו.

לצורך העניין, אדם שמרגיש שהדבר החשוב לו ביותר הוא שמחה ומאור פנים, ינסה לעזור לאדם השרוי במצוקה בחיוך ובניסיונות שכנוע שהחיים יפים.

אלא שזה לא עוזר לו: הוא זקוק לכסף, הוא נתון בחובות. הוא חייב עזרה פיננסית.

אילו היה חושב המסייע קצת יותר על מקומו של הנעזר היה מתנהג אחרת. הוא חשב על המקור שלו, על הצלחת שלו, ומשם בלבד הגיעה העזרה שלא ממש עזרה.

 

פרטים

 

הנרי הדייג יצא כמנהגו מידי יום אל שובר הגלים בו היה יושב במשך היום כולו ומנסה להעלות דגים בחתו. באותו היום בו עוסק משלינו, הצליח הנרי הדייג להעלות לאחר שעות ארוכות דג אחד בלבד. אלא שדג זה היה קטן, כחוש, ממש סרדין. הביט הנרי באכזבה בדג, והנה הוא שומע אותו פונה אליו: הנרי, הנרי, מה תעשה עם דג קטן כמוני? הלא אין בי בקושי בשר לאכילה?

 

מה אתה מציע? שאל הנרי

 

פשוט מאד ענה הדג הקטן. השלך אותי בחזרה אל המים, שם אוכל אשבע ואשמן, ובעוד שנתיים ימים תקבל אותי מלא הליטרא בשר. הדג הוכיח להנרי כי ממשפחה של דגים גדולים הוא, ממש לוויתנים, וההמתנה למשך שנתיים כדאית ומשתלמת.

 

נענע הנרי בראשו ואמר: לא, דג קטן. אתה אמנם זעיר דל וכחוש, אך אני מעדיף אותך כעת בין ידי, מאשר לוויתן גדול המשוטט בין הימים.

 

והנמשל

משל זה הוזכר בכמה גירסאות, וורסיה זו הופיעה בספרו של רבי ברכיה הנקדן. הנמשל ברור מאד. עדיף לאדם להסתפק במה שיש לו, וליהנות מכך, במקום לשגות בפנטזיות על עתיד וורוד ואידילי, שככל הנראה לעולם לא יגיע אליו.

 

לקח נוסף אותו ניתן להפיק מהסיפור היפה הזה הוא רעיון הפוך לגמרי. הדייג אולי לא היה צריך להשליך את הדג בחזרה למים, אך גם ההתעקשות שלו לאחוז בדג כה קטן חסרת היגיון. מה הוא יעשה עם בריה כה כחושה? לעתים אנשים מתעקשים לדבוק בעמדותיהם רק בגלל שהם אמרו אותם קודם לכן והם לא מסוגלים לקבל שקיימת אפשרות נוספת.

 

פרטים

הארי מלך החיות חלה במחלה קשה, מחלה סופנית שהסבירות להירפא ממנה נמוכה - אם בכלל קיימת. החיות כולם באו למלך, שוחחו אתו וניסו למצא מזור למחלתו. גם השועל התקרב למקום רבצו של האריה אך הסתתר מאחורי שיח כדי לשמוע את השיחה בין המלך לבעלי החיים. והנה מופיע הזאב ואומר למלך: שמע נא אדוני, כדי להירפא עליך לצוות על השועל ללכת להרי גלעד ושם לבדוק בין מכריו מה היא התרופה המתאימה למלך. משוכנע אני שהשועל החכם היודע לרקוח מרקחת ימצא את הנוסחא המתאימה שתחלץ את המלך ממצבו הקשה.

 

המלך ציווה מיד לקרא לשועל, והזאב יצא בדהרה וחזר כעבור שעות ספורות: השועל לא נמצא, ברח הוא ואינו חפץ לעזור למלך. השועל הביט בהשתוממות בזאב הרשע שכלל לא טרח לחפש אותו, והוציא את דיבתו רעה.

הוא החליט להשיב לו כגמולו.

 

התרחק השועל מעט ממקום המסתור, ביצע מספר גלגולים בין השיחים שגרמו לו להיראות כמי ששב מדרך רחוקה ובנשימה קצרה הופיע לפני המלך כשהוא מתקשה לדבר. אחרי שנרגע אמר השועל: אדוני המלך, שב אני כעת מדך רחוקה, מהרי גלעד שם הייתי במשך שלשה ימים כדי לחפש תרופה למלך. מיד כששמעתי על מצבו הקשה של המלך יצאתי לשם והפכתי אבן על אבן עד שמצאתי את התרופה המתאימה.

 

שמח המלך ושאל: ומה היא?

 

עליך להפשיט את עורו של הזאב ולעטוף בו את ראשך. בנוסף עליך להקיז מדמו ולמרוח בו את כל הפצעים מהם אתה כה סובל.

 

האריה לא התמהמה וציווה להפשיט במהירות את הזאב מעורו ולהקיז מדמו. הזאב צווח שהכל שקר, והוא לא בדיוק תרופה מוצלחת, אך איש או במקרה זה חי, לא הקשיב לו. כשהזאב ערום, פצוע ורועד מקור פגש אותו השועל ואמר לו: באמרי פיך, גרמת לעצמך את הרעה הזו. אילו לא היית מעליל עלי עלילות לא הייתי מביא עליך את האסון הזה.

 

והנמשל

הדיבה, רכילות, והוצאת שם רע לא משתלמים. בסופו של יום מי שסובל מכך הוא הרכלן ומוציא שם הרע בעצמו. העולם הוא גלגל, ומי שממיט סבל על החבר עלול לסבול ממנו בעצמו.

פרטים

שבט הצפרדעים החליט באחד הימים להמליך על עצמו מלך. המצב הקיים בו כל אחד חופשי לעצמו ואין שליט אשר יכוון את דרכו היה להם לזרא והם נמלכו ביניהם וכינסו אסיפה דחופה אודות מינוי המלך המתאים. לאחר מחשבה לא ארוכה הכריז אחד הצפרדעים כי הנה עץ הארץ הצומח בסמוך לביצה הוא המתאים מכל. גבוה הוא, נאה, חסון, ורוב הדר לו. הוא מתאים ביותר לשמש כמלך. שמחו הצפרדעים על עצתו החכמה של חבירם והודיעו לארז כי מיום זה הוא המלך.

 

הצפרדעים מיהרו לפאר את הארז המיוחד וסיפרו לכולם על המלך המפואר אותו מינו. הם היו משתחווים לפניו ושרים לו שירי הלל. אלא שמהר מאד הרגישו הצפרדעים כי דבר מה אינו כשורה. הארז – המלך החדש, לא מחליף אתם מילה. הם משתחווים לו והוא אפילו לא זע. הם מהללים אותו והוא לא מחייך. הם מדברים אתו והוא לא שומע. חלף יום וגם יומיים והמרי פשט בקרב צעירי הצפרדעים והם מאסו בארז מהיות למלך. אסיפה חדשה התכנסה וברוב קולות הוחלט להדיח את הארז. גם בשלב זה לא התערב הארז. לא הצטער וגם לא מחה.

 

כעת הגיעה העת לבחור מלך חדש. לאחר דין ודברים הגיעו הצפרדעים למסקנא כי עליהם להביא מלך מן החוץ. הם ניגשו לנחש והציעו לו להתגורר בינותם ולשמש כמלכם. הנחש הסכים בשמחה, והגיע חיש מהר אל הביצה. הפעם היה המלך דומיננטי ומעורב. הנחש היה מהלך בין הצפרדעים מדבר וגם לוחש. אלא שבאחד הימים היה הנחש רעב ובאין מזון החל לטבוח בצפרדעים. הם ניסו להימלט מן המלך שהפך באחת לאוייב אך הוא הכה בהם וצבר אותם לערימות. מעט הצפרדעים שנמלטו היגרו לאזור אחר, ולעצמם נשבעו כי לעולם לא ימנו לעצמם מלך.

 

והנמשל

לבני אדם יש נטייה לבקש לעצמם סמכות. כזו שתשלוט בחייהם והם יפתחו בה תלות. זו תופעה פסיכולוגית מוכרת וקיימת בכל החברות. ההישענות הזו גורמת לבני האדם לברוח מאחריות, ולהימלט מחובתם. מלבד זאת ההיסטוריה מלאה בעמים שביצעו מהפכות רק כדי לגלות  שה'שליט' אותו הקימו האנשים לעצמם הפך להם לרועץ. 

פרטים

עץ ארז שכן במרחק נגיעה מנהר גדול. באחד החורפים הקשים עלה הנהר על גדותיו, והגלים בשילוב הסערה הכבדה עקרו את הארז הגדול ממקומו והפילוהו מלא קומתו.

 

נסחף הארז בזרם העז וליבו היה כבד עליו. כיצד נעקרתי מביתי והוגליתי לארץ גזירה. לפתע ראה הארז קני סוף הצומחים גם כן על גדות הנהר והנה הם ניצבים במקומם מחוברים היטב לאדמה. תמה הארז: כיצד ייתכן? אתם קנים חלשים חסרי עמוד שדרה ושורשים עמוקים מצליחים לעמוד איתן כנגד פגעי הסערה ואילו אני ארז שבלבנון, חסון ומלא און נעקרתי וגורשתי מנחלתי?

 

ענו לו הקנים: יש בינינו הבדל בסיסי: כיצד יש להתייחס אל הסערה. כאשר אנו מרגישים ברוחות הקשות או בגלים הזועפים אנו מרכינים את ראשנו, ואיננו נשארים לעמוד זקוף ולהתריס ככנגד הסערה. להיפך אנו נותנים לזרם לכופף אותנו ולאחר מכן חוזרים לשגרה. אתה לעומת זאת נותר לעמוד זקוף ואיתן, לא שוחה עם הזרם, וממילא כאשר הרוחות גוברות עליך אתה נעקר באחת ולא נותר ממך מאום.

 

והנמשל

משל מפורסם זה נאמר על ידי בעל 'משלי שועלים' כדי ללמד את אותם אנשי שחץ וגאווה ההולכים נטויי גאון ואינם מבינים שאין הם מרוויחים כלום ביהירותם. להבדיל מהענווים המבינים כי לפעמים צריך לכופף את הראש הם עומדים כחומה בצורה לפני כולם וכשהם נופלים לא נותר מהם דבר. 

פרטים

הארז אשר בלבנון הביט באחד הימים למרגלותיו, וגילה סנה קטן צומח לאטו. הביט הארז בסנה בבוז ואמר: סנה עלוב! היאך העזת לשכון בקרבתי ואתה חסר כל ערך. מה יש לעשות אתך? האם בעלי הכנף יחסיו בצילך? האם הענפים שלך ראויים כלל למלאכה? קטני עבה ממתנך – ענפי הקטנים עבים יותר מגזעיך הרחבים ביותר.

 

גם האניות הגדולות, הספינות חוצות הימים, מקימות את תרניהם הענקיים מעץ הארז, בטח לא מחלויך וקמשוניך, כלך לך מכאן סנה עלוב ואל תקרב הנה. 

 

הביט הסנה בארז ואמר לו: כל מה שאמרת נכון, אולם דבר אחד עליך לזכור: תוחלת חיים. אותך עץ רז מגדלים אמנם לגבהים מרשימים אך עד מהרה מגיעים בני האדם כורתים אותך, חותכים אותףך ומנסרים אותך לגזרים. אתה נעלם לבלי שוב. חייך תלויים לך ךמנגד ובכל שעה עשויים לבא הציידים ולא להותיר ממך כל זכר.

 

לעומת זאת אני, סנה קטן, אמנם נמוך וחסר ערך, אך בטוח בחיי. איש לא מנסה להתנכל אלי, אני ניזון היטיב מן האדמה ויודע שבאופן כללי אין כל איום על המשך קיומי. מי המסכן איפא מבינינו?

 

והנמשל

אי אפשר להתעלם מהאמירה של הסנה הנוגעת לחיינו היומיומיים: עדיף לחיות בהשקט, בצנעה, בלי פרסום, המולה, וכבוד, אך בביטחה ובנחת. לעשירים הגדולים, לאנשי השררה והשלטון יש כל העת איומים וסכנות. חייהם אולי מרופדים, זוהרים וקורצים, אך השלווה מהם והלאה. האנשים הפשוטים, ההולכים למלאכת יומם וחוזרים לקנם הנח והחמים הם האנשים המאושרים ביותר. 

 

פרטים

שוד ושבר פקד את האשה פ. לאחר שאיבדה את בעלה. ספקה את כפיה ולא חדלה מלבכות עליו. לא רחוק מביתה שכן מדבר גדול ועל אחד העצים שבו נתלה אדם שהתחייב מיתה למלך. יועץ המלך הסתובב בכל הערים השכנות והודיע כי מי שיוריד את התלוי מן העץ אחת דתו להמית. אחיו של המת לא יכל לראות את אחיו בבזיונו ולעת ערב שם נפשו בכפו, ניתק את החבל וקבר את אחיו כאחד האדם.

 

משם הוא ברח לעיר ומצא מחסה בבית האשה פ. שאיבדה את בעלה. בין השנים נקשרה שיחה והם מצאו חן האחד בעיני רעותו. עד כה ועד כה, סיפר לה האיש את הקורות אותו והסביר לה כי חייו בסכנה עצומה שכן עם בוקר תיחשף היעדרה של הגופה והחיפושים אחר העבריין יובילו בוודאי אליו.

 

האשה הביטה בפני יקירה ואמרה: למה תדאג, הנה בעלי מת לפני זמן קצר, ניקח את גופתו מן הקבר ונתלה אותה תחת אחיך. במצבן של הגופות של שני המתים לא ניתן יהיה לזהות מי מהם תלוי.

 

קיבל האיש את עצת האשה, ועוד באותו הלילה חפרו את קברו של הבעל המת, ואת גופתו נשאו אל היער ותלו אותה תחת אחיו המת.

 

והנמשל

כותב המשל רבי ברכיה, התכוון לטעמינו להציג את כח החיים, התאווה, ואהבה שגוברים על זכר היקר מכל. האשה איבדה את בעלה, לא חדלה מלבכותו, אך ברגע שמצאה נפש תאומה, חיה, לא חשוב היה בעלה המת בעיניה לכלום, והיא לא היססה לתלות את גופתו כאחד הפושעים ובלבד שאישה הנוכחי יהיה שבע רצון.

פרטים

לאיש עשיר היה חיית מחמד קצת מוזרה – נחש צפע גדול וחום. אהב האיש את הנחש וגם הנחש החזיר לו אהבה. יושב היה בחיקו וסועד מפיתו ומשעשע אותו בשעת שעמומו. יום אחד עברה רוח רעה על האיש והוא החל להכות בחמתו את כל מי שנקרה בדרכו. חטפו המשרתים, חטפו המשרתות, וגם העיזים והפרות. הנחש שכב בחיקו של האיש והיה סבור כי הוא מוגן מפני כל רע, הן בעל הבית אוהב אותו כנפשו. אך עד מהרה התגלה כי גם הנחש בכלל הגזירה. בעל הבית הביט בנחש במשטמה, לקח פטיש כבד והכה אותו בראשו בעצמה.

 

גרר הנחש את גופו הפצוע למאורה מחוץ לבית העשיר וחי לו בגפו כשהוא מלקק את פצעיו. בינתיים עברו ימים והעשיר החל לרדת מכנסיו. בתחילה איבד את שדותיו הרבים, לאחר מכן, את צאנו וסוסיו, ולבסוף נאלץ למכור גם את ביתו. חשב העשיר לעצמו: על מה הגיעתני ככה, מדועכה המר לי גורלי? גמר בדעתו כי מעשהו עם הנחש הביא עליו את הרעה. הוא החליט לפייס את הנחש אולי מכך תצמח לו הישועה.

 

עם בוקר הופיע העשיר אל מול מאורתו של הנחש והחל להתחנן: נחש נחש, אנא חזור אלי, הן ידעת שכל חיי אהבתיך ומזונך היה עלי בשפע. שוכב היית בחיקי ללא מורא ושעות רבות בילינו יחד. אנא סלח נא לפשעי ומעלי, חזור אלי ונחיה שוב בשלום כבימים עברו. הנחש הקשיב בדומיה לאיש ואחר ענה: עד עתה לא השבתי לך כגמולך, לא נקמתי ולא נטרתי. אולם לחזור אתך לביתך לא אוכל: אולי מחר תעלה חמתך שוב ותנסה לפגוע בי? עד עתה אני סוחב על גופי את פצעי המוות להם גרמת. כעת אשאר במאורתי, ואתה תשוב לביתך כאשר אתה זוכר כל העת שאני עשוי לבא בכל שעה, להכיש אותך, ולהשיב לך כגמולך. רק כך אני יכול להיות רגוע כי לא תפגע בי שוב בזעמך הנורא.

 

והנמשל

משל זה מלמד את כוחו של הרגע. עשוי אדם לחיות בנחת בשלווה ובטוב כל ימיו וברגע אחד של שטות להפסיד את הכל. כבר אמרו חכמים יש קונה עולמו בשעה אחת, כאשר המשמעות לכך היא שיש גם אדם המאבד את עולמו בשעה אחת. לאחר המעשה הזה, האדם מתחרט, ומתחנן על נפשו, אך כבר מאוחר, המעשה שנעשה על ידו הוא בלתי הפיך, ולכל מעשה עוולה יש מחיר.

 

פרטים

העורב הביט במראה ושוב נעצב אל ליבו כמו בכל פעם שאת בבואתו ראה נשקפת למולו. העוף שהביט בו היה מכוער בעל נוצות שחורות כזפת, ומראה סגרירי וזועף. חשב העורב לעצמו: מדוע לכל העופות יש נוצות כה יפות, לזה נוצות ירוקים, לאחר אדומים, ולשלישי שילוב של אפור, לבן, וכחול, ואילו רק לי יש נוצות בצבע שחור, מאיים, וחסר חן?

חשב העורב במשך כל היום עד שבמוחו הבזיק הרעיון. בכל פעם יחפש נוצה צבעונית אחת שנשרה מאחד העופות, ויחליפנה בנוצה שחורה אחת שלו. העורב לא התעצל ובמשך ימים ארוכים אסף את נוצותיהם היפות של בעלי הכנף עד שבאחד הימים הצטברו אצלו די נוצות והוא החליף את כל נוצותיו בנוצות ססגוניות.

 

הביט העורב בעצמו במראה והוקסם. אכן אין כמוהו ליופי. הוא מיהר ויצא לרשות הרבים כדי להתגאות בצבעיו החדשים. התאספו כל בעלי הכנף סביבו ושחו במבוכה: מי היא ציפור משונה זו, בעלת צבעים כה מרובים? התבוננו בו היטיב ועד מהרה זיהו כי לפניהם העורב. לא עברו דקות ארוכות והציפורים גם זיהו את נוצותיהם על גופו. חיש מהר התקרבו הציפורים ונטלו כל אחת את נוצתה היא עד שנותר העורב מרוט, קרח, וערום.

 

והנמשל

הנמשל העולה ממשל יפה וקלאסי זה הוא תיאורו של האיש הגאוותן שיתהדר במה שאין בו או כפי שאומר הפתגם בנוצות שאינם שלו. גאווה ריקה כזו לא תוביל אותו לכל מקום שכן עד מהרה יתגלה קלונו, והוא יוותר עירום, וחסר כל גם ממה שעוד היה בו.

פרטים

צב התהלך לו לאטו ועל גבו נשא הוא את ביתו. בכל עת בה יחפוץ להסתתר מן השמש הקופחת, את ראשו יכניס לביתו בנחת. צועד לו הצב על השביל, והנה הוא רואה מעליו מחזה מבהיל. הנשר הגדול קלט אותו במעופו, וכבר חורש הוא מזימות בליבו. עשה הצב את מה שתמיד עשה בשעות של סכנה, ואת ראשו הכניס במהירות לביתו – להגנה.

 

והנשר, לא בזבז זמן ודיבורים, את הצב הרים מן הקרקע אל המרומים. שם בשמים בממלכתו הבטיח, את גבו של הצב הוא יפצח. אך אבוי, השריון של הצב קשה מאבן, חזק מצור, אין כל סיכוי אותו לשבור. גם המקור לא עזר, להיפך, רק כאב מהנקישות נשאר.

 

לפתע הופיע עורב משום מקום, וחייך את חיוכו העקום: אין לך כל סיכוי את גבו של הצב לבקע, רק בעצמך אתה פוגע. אם תבטיח לחלק את בשרו לשנים, אסייע לך לשוברו כמים. הנשר הביט בעורב בכעס, אך ידע כי לו אין כל צ'אנס. הוא לא יצליח לשבור את השריון העיקש, ובעיני העופות ייראה המלך כטיפש.

 

טוב אמר הנשר בהשלמה, מה היא עצתך החכמה? עוף נא בעקבותי אל הצוק, והמתן בראשו עם הצב החנוק. הגיע הנשר אל ראש הצוק, והעורב צועק לו בקול יצוק: השלך את הצב אל התהום הפעורה, שם יתרסק לו השריון כמו קערה עדינה. השליך הנשר את הצב בחזקה, ואכן התפצח השריון והבשר התגלה. אז ניגש העורב שהמתין לו למטה בנחת, ולא הותיר פירור מן הצלחת. והנשר הביט מלמעלה כששיניו חורקות, ועיניו גיצי אש יורקות. קצת שכל לא היה מזיק, צעק לו מלמטה העורב התככן, ועף לו לדרכו שבע וחייכן.

 

והנמשל

כאשר נתקלים ברמאי לא כדאי לקבל ממנו עצות גם אם הן נראות הגיוניות ומועילות. הרמאי כבר מתכנן עשרה צעדים קדימה ובודק כיצד מצליח הוא להפיק מן העניין תועלת. גם כאשר משתפים אתו פעולה, צריך לזכור כי אסור להותיר אותו לבד. יש להיצמד אליו כל העת, שכן הוא עלול ברגע אחד להפוך את הקערה על פיה ולהסתלק לו עם כל הקופה.  

 

פרטים

הגיע העכבר לגיל בו נושאים הבריות נשים והחליט כי גם הוא זקוק לאחת כזו. אולם העכבר שהיה בעל שאיפה גבוהה וחיפש תמיד להלך בגדולות ובנפלאות ממנו ביקש למצא אשה מיוחדת, עצמתית, מלכותית, ולא סתם עכברה מסביבתו הקרובה. הביט כה וכה ולפתע חש בחומה של השמש. השמש מאירה את העולם ומחממת את כולם. אי אפשר להביט בפניה והיא ניצבת גבוה מעל כולם. היא, החליט העכבר, ראויה להיות אשתי.

 

פנה העכבר אל השמש והציע לה נישואין. הוא גם הבטיח לה אך טוב ואושר והתחייב כי לא ישא אשה אחרת על פניה. הודתה לו השמש על ההצעה הנדיבה אך אמרה: מה בצע לך בי, הלא אני כאין וכאפס אל מול העננה, ברצותה מסתירה אותי וברצותה מגלה אותי, לך לך אל העננה שכן היא האשה הראוייה.

 

הסכים העכבר ופנה אל העננה. גם לה הבטיח גדולות ונצורות אך העננה הסבירה לו כי אין היא חזקה כמו שהוא חושב שכן הרוח, היא השולטת עליה. בכל עת אשר תחפוץ היא מפזרת העננים ומטאטאה אותם כמו שמגרשים נמלים. כדאי לך לבקש את ידה של הרוח אמרה העננה.

 

העכבר החרוץ לא התמהמה והלך לחפש את הרוח. לאחר לא מעט חיפושים נתקל בה במדבר הגדול. העכבר סיפר לה את השתלשלות הארועים וסיים בכריעת ברך ובהצעת נישואין. הרוח צחקה ואמרה: לחינם פיארו אותי חבירי, הלא אני כאין וכאפס אל מול חומה בצורה. אני יכולה לנשב כנגדה בכל הכח והיא לא תזוז כמלא נימה. פנה אל החומה, היא זו המיועדת לך.

 

העכבר שנכון היה לכל מאמץ ובלבד שיזכה בבת זוג מתאימה פנה אל החומה ודיבר אתה נכבדות. החומה הביטה בכעס עצור בעכבר ואמרה בזעם: האם אתה בא ללעוג לי, מה אני ומה חיי, הלא כל העכברות הרעבות נכנסות בין סדקי ובין נקיקי ואוכלות את החומרים מהם אני בנויה. לאחר זמן מסויים אני מתפרקת ונעלמת. אתה שבא ממשפחת העכברים מבקש ממני נישואין כביכול חסונה אני, בעוד אתה יודע כי משפחתך שלך ממגרת אותי אט אט.

שמח וטוב לב ניגש העכבר לעכברה והציעה לה להינשא לו. העכברה נענתה ברצון והשנים חיו באושר ועושר.

 

והנמשל

אחד הלקחים שניתן להפיק מן המשל הזה הוא שבסופו של יום גם החזקים ביותר נתונים לחסדיהם של גורמים הנתפסים בעיני הכל כחלשים, ובמילים אחרות אין לזלזל באף אדם גם אם הוא לא נראה בעל השפעה ובעל יכולת

רבי ברכיה הנקדן בעל המשל לומד ממשל זה כי הרודפים אחרי הכבוד והשררה עלולים למצא את עצמם עד מהרה חוזרים לביתם ולגודלם המקורי כשהם מבינים כי לחינם ביקשו למצא את עצמם במקום שאינו מתאים להם.

פרטים

החמור טייל להנאתו בשדה והנה הוא רואה נבלת אריה מוטלת על הדרך. בשרו של האריה כבר הרקיב ופרוותו היתה תלויה לו ברפיון על עצמותיו. קרע החמור את הפרווה מעם האריה ולבש אותה על גופו. עד מהרה הבחין החמור כי החיות יראים מפניו ובורחים ממנו. שמח החמור כי הפך לאריה והחל מטיל את חיתתו על כל הסביבה. גם לאדונו לא שב מאחר שהחשיב את עצמו לאריה ולא ראה כבוד לעצמו להמשיך לסחוב משאות על גבו כחמור פשוט. עד מהרה פשטה השמועה בקרב כל רועי הצאן כי אריה יצא מן היער והוא מסתובב באזור ומבקש לטרוף את הכבשים ואת העיזים. 

 

השמועה הגיעה גם לבעליו של החמור שלא הבין לאן נעלם חמורו. הוא יצא לחפש אחריו כשהוא דואג שמא יפגע מן האריה שהפציע בסביבה בעת האחרונה. לאחר שעות ספורות מבחין בעליו של החמור באריה אך משהו בו נראה לו מוכר. הוא התבונן היטיב על זנבו של האריה וגילה כי הוא מזהה את זנבו של חמורו האבוד.

 

למרבה הפתעה של רועי הצאן שהתחבאו בין הסלעים ניגש האיש ללא מורא אל ה'אריה', משך ממנו באחת את אדרתו וגילה לעין כל כי מדובר בסך הכל בחמור. הוא הכה את החמור על גבו ואמר לו: שוב הביתה, שוב לעבודתך חמור.

 

והנמשל

אנשים נוהגים להתהדר בלבוש שאינו יאה להם. הם משוכנעים בליבם הגאה כי ראויים הם לכבוד וליקר, ולא מפסיקים להשוות את עצמם לאנשים אחרים שזכו אכן להצלחה. לאנשים אלו כדאי להזכיר שמן הראוי הוא שיזכרו היטיב את מעמדם ולא יהלכו בגדולות ובנפלאות מהם. כשיתגלו בקלונם לעיל כן, עלולה המכה להיות כואבת ומשפילה. 

פרטים

לאיש אחד היה חבר מעט מוזר: נחש צפע ארסי. למרות האיבה השוררת באופן טבעי בין בן האדם לחיה הקדמונית שררה אהבה אמיתית בין השנים והאיש הזמין את הנחש לגור בביתו. הנחש נענה בחפץ לב, והיה ישן על מפתן הדלת של האיש, שמר על ביתו והיה משתעשע אתו בשעות הפנאי. החברות היתה מופלאה. הנחש שמר היטיב על דלתותיו והיה נאמן לידידו והלה היטיב לו והיה מאכילהו מזון משובח כמו חמאת בקר וחלב צאן.

 

באחד הימים חשב הנחש לעצמו: האם האיש באמת כה נאמן לי או שאולי הוא רק משתמש בי לצרכיו? החליט להעמיד את האיש במבחן. הוא סיפר לו כי הוא עומד לצאת לדרך רחוקה וישוב רק בעוד חודש. בינתיים ביקש הנחש להפקיד ביד האיש ביצה יקרה בה תלוי כל עושרו ואושרו, עד שישוב. הנחש הזהיר את האיש לבל יפתח את הביצה שכן אם תיפתח יימוג כוחו של הנחש והוא יהיה אומלל.  האיש הבטיח נאמנה לנחש לשמור על אוצרו ונפרד ממנו לשלום.

 

עבר יום, חלפו יומיים, ומחשבותיו של האיש נסובו אודות הביצה בלבד. הוא לא הפסיק להרהר בה ולאשתו אמר: מדוע לא נפתח את הביצה. מירב הסיכויים הם שהנחש לא יחזור בשלום מדרכו הארוכה ובתוך הביצה טמון בוודאי אוצר. ניקח אותו לעצמינו ונהיה עשירים. שבר את האיש הביצה והתאכזב לגלות כי היא היתה מלאה במים פשוטים.

חלפו ימים נוספים והנחש חזר מדרכו. הוא מיהר אל האיש והביט בעצב בשברי הביצה. האיש הבטיח לו כי היא נשברה לבד אך הנחש אודיע לו כי דרכיהם נפרדו וחבל, שכן אוצר אמיתי טמון עמו באחת הנקיקים, ואותו תכנן להגיש למיטיבו שכן לו אין מה לעשות עמו. כעת הפסיד הכל ברגע של חוסר נאמנות.

 

והנמשל

מן המשל הזה מבקש הייתי להסיק את הקביעה הבאה: האיש היה נאמן לנחש והוא לא חפץ ברעתו. אלא שאזהרת הנחש שלא לנגוע בביצה הכניסה אותו לסחרור והוא לא הפסיק לחשוב על מה שטמון בה. כאשר אוסרים על בן אדם לעשות דבר מה, מתנער בו אופיו האתנוצנטרי והוא מבקש בכל דרך להתמרד. הוא לא מסוגל לדחות סיפוקים ולהמתין לשעה שיאושר לו לעשות את הדבר. חיפזון זה הוא הרה אסון ועלול לגרום לאדם להפסיד דברים חשובים.

פרטים

לזאב האימתני והמפחיד נתקעה עצם בגרון. כל נסיונותיו לחלצה בכוחות עצמו עלו בתוהו. העצם היתה מקובעת היטיב בקנה הנשימה, חסמה את מעברי האוויר, וסבלו של הזאב היה רב.

 

הוציא הזאב קול קורא ברחבי היער לכל החיות והעופות לבא ולנסות לחלץ את העצם מגרונו. גם פרס גדול הבטיח למי שיעמוד במשימה. עמדו החיות בתור וניסו למצא פתרונות, שכן רצו לזכות בפרס הגדול. לאחר נסיונות עקרים העלה אחד העופות רעיון: קראו נא לעגור, בעל המקור הארוך אולי יצליח הוא להוציא את העצם החדה. עד מהרה הופיע העגור, הושיט את מקורו הארוך אל מעמקי גרונו של הזאב ובאבחה אחת חילץ אותה החוצה.

 

נשם הזאב נשימות עמוקות וחיוך רחב התפשט על פניו. העגור ניגש אליו והזכיר לו את הפרס הגדול שהבטיח.

באותו רגע נעלם החיוך מעל פניו של הזאב, הם לבשו זעם גדול, והוא צעק, לא די לך שהכנסת את ראשך לתוך גרוני, ולא חנקתיך ולא טרפתיך ואתה עוד מבקש לך פרס? השכר הגדול שלך הוא זה שאתה עדיין חי... כלך לך מכאן מהר פן תשיגך הרעה מעמי.

 

והנמשל

משל מפורסם זה המוכר בכמה גירסאות מופיע אצל רבי ברכיה בעל ספר 'משלי שועלים' כשהלקח שלו הוא על אותם אנשים רשעים שמשיבים רעה למיטיביהם, ולאחר שעבדו ויגעו למענם הם מגיבים בעזות מצח וברוע לב. יש שלמדו ממשל זה לקח אחר לפיו, על האדם לא לבקש או לייחל לתגמולים לא ריאליים. לעיתים כדאי לשמוח במה שיש , ולהודות על כך שלפחות גרוע יותר לא הגיענו. 

פרטים

הילך לו החמור לאטו, והנה עדת דבורים סביבו. בתחילה לא שת החמור לדבורים העקשניות שלא חדלו מלזמזם  באזניו, אלא שאז נכנסה צרעה גדולה אל אזנו עקצה אותו עקיצה איומה ולא חדלה מלהציק לו. הכאב של החמור היה איום, והטירדה של הצירעה באזנו היתה למעלה מכוחותיו. הוא פנה אל הצרעה ונער בקול:

 

צרעה צרעה, אינך אלא חיה מוגת לב ושפלה, מצאת מסתור באזני ומשם את מנסה לתקוף אותי. בואי נא, את וכל חברותייך, ונסי להילחם בנו, החמורים פנים אל פנים, ואז נראה מה כוחך!

 

הצרעה לא נבהלה והשיבה לחמור: לו יהי כדבריך, קבע מועד ונפגש בשדה הפתוח. צרעה מול חמור, וחמור מול צרעה. המפסיד יהיה עבד לרעהו.

 

מוסכם ענה החמור בארשת פנים בוטחת, אם כי בליבו עדיין קינן הפחד. הוא ידע כי הצרעה יכולה שוב לתקוף אותו באחד מנקביו, ולו, לא תהיה תשובה ניצחת. הוא קבע פגישת ייעוץ עם הארי מלך החיות וסיפר לו על הקרב המיועד. אמר האריה: אכן בעייה, אולם ייעצכם עצה. קודם הקרב סתמו היטיב את כל נקביכם, את חורי האף, האוזן, הפה וכו', וכך לא יוכלו הצרעות להיכנס אל תוך גופכם ולהילחם בכם.

 

שמח החמור, כינס את כל חבריו והכין אותם למלחמה. החמורים הופיעו ביום המיועד בזירה המוסכמת כשכל נקביהם סתומים וסגורים בחומרים שונים. הצרעות נראו בתחילה מופתעות אך עד מהרה נקטו באסטרטגיה חדשה. באיבחה אחת הסתערה הלהקה השחורה על עדר החמורים ותקפו ללא רחם את בטניהם. החמורים ניסו לגרש אותם מהמקום הרגיש אך הצרעות לא פסקו מלטייל על הבטן, לעקוץ, ולדגדג. החמורים המתוסכלים דהרו לעבר העצים והחלו להתגרד בכל כוחם בגזעים כשהם מנסים להשיל מעליהם את הצרעות הטורדניות, אלא שהטלטולים הרבים הביאו רק לתוצאה אחת: כל סתימות החורים של החמורים נשרו, ושוב היו חוריהם גלויים. הצרעות נטשו את הבטן, וחדרו מיד לאזניהם ואפם של החמורים. כעבור דקות מספר הוכרעה המערכה, והחמורים נאלצו להודות בתבוסתם.

 

והנמשל

אומר רבי ברכיה הנקדן כי ממשל זה אנו לומדים כי לחינם יתגאה הגדול על הקטן בחוזקו, בגובהו, או בעצמתו. שכן דווקא הקטן עשוי להנחיל בערמה ובדרך פשוטה תבוסה לאויבו השחצן. המלחמה בזולת המגיעה על פי רוב ממקום של עליונות ושל תחושת גבהות מיותרת ועלולה להסתיים רק בהפסד. רק המלחמה בתאוות הלב היא המלחמה הראוייה. 

פרטים

באחד הימים פגש הארי שהיה רעב עד מאד בשועל וביקש לטרפו. מיהר השועל להתחנן על נפשו ואמר למלך, מה לך כי תטרפני ואני דל בשר וכחוש עצמות, הנה לפניך אדם שמן בריא ועב בשר. הביט הארי לעבר המקום אליו החווה השועל, וראה שאכן יושב שם אדם עב בשר, תאווה לעיניים. ולא ידע הארי כי לפני האיש חפור בור עמוק המכוסה בכיסוי דק. לפני שניגש הארי אל סעודתו הדשנה שאל את השועל, האם לא איענש על כך שטרפתי אדם חף מפשע? ענה השועל בערמתו: הסר דאגה מליבך, כך משפט החיות, אין העונש מגיע רק אחר שלש דורות, ואתה מה אכפת לך מנכדך? מצאה תשובת השועל חן בעיני הארי והוא ניגש בחדווה אל האיש שהמשיך לישב בשלווה. התקרב הארי אל האיש כמרחק נגיעה, ובבת אחת נשבר הפח תחתיו והוא צנח את הבור העמוק.

 

הופיע השועל והציץ עליו ממרומי הבור. נהם לו הארי: הלא הבטחת שאין העונש משיגני עד שלשה דורות? ענה השועל, עונש זה הגיע אליך מאחר שסבך טרף אדם חף מפשע ולכן אתה נענש מחמתו. כעס הארי ואמר: ומדוע אני אשם בפשעי סבי, האבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? ענה השועל: ומדוע לא חשבת על טענה זו כשהצעתי לך לטרוף את האיש הניצב כאן?

 

והנמשל

כמה נמשלים יש לסיפור זה שנכתב כבר בתקופת הגאונים. לקח אחד אותו ניתן ללמוד מן המשל הוא שאדם מוכן להבטיח, לסכן, ולהמר כל עוד לא מדובר בחייו שלו. כאשר תוצאות מעשיו עלולים לפגוע באחרים ולא בו, הוא לא חושב פעמיים לפני שהוא מבצע את זממו. יתירה מזו, הוא אפילו לא רואה בכך כל פגם מוסרי. רק כאשר מגיע הדבר אליו ונוגע בו באופן אישי, עולים אצלו לפתע כל הטיעונים המוסריים, והוא מתמרמר שלא נוהגים בו כשורה בעוד הוא עצמו לא היה נוהג כך כלפי אחרים. 

 

פרטים

פרה בריאה ושמינה הילכה לה לאיטה על פני השדה והנה היא רואה את חבירו השור מושך במחרישה כאשר מעל גבו ניצב האיכר ומצליף בגבו של השור. הביטה הפרה בשור שאגלי זיעה ניגרו על ערפו ולעגה לו: ראה אותך שור אומלל, נתון רוב שעות היום בסד, ונאלץ לגרור את המחרישה הכבידה. לא זו בלבד, אלא שאתה אף מוכה בחבלים ואינך מתוגמל כראוי. ראה אותי, כציפור דרור מסתובבת בשדה, מקבלת מן אדונ מזון משובח ואיני עובדת לעולם.

הביט בה השור בעיניים עצובות ואמר לה: אוי פרה מסכנה, אינך מבינה את רוע גורלך. אני אמנם עובד קשה, סובל, ואף סופג מכות כואבות. אולם אני בטוח בחיי, ויודע כי אראת את יום המחר. את מפוטמת במזון ומשוחררת מכל עבודה מאחר שבאחד הימים יופיע הטבח וישחוט אותך כדי לאכול מבשרך השמן.

 

צחקה הפרה לטפשותו של השור והמשיכה לאכול ברעבתנות. לא ארכו הימים ונבואתו של השור התגשמה במלואה. הפרה נלקחה לשחיטה, ואילו השור המשיך לעבוד קשה, ולהיאנק תחת עול אדונו. אולם להבדיל מהפרה, הוא המשיך לחיות.

 

והנמשל

האנשים העצלים, אלו שקיבלו חיים מרופדים ונוחים, טועים לחשוב כי לא יבא יום בהם יצטרכו לשלם על כל המנעמים בהם הוקפו. המשפט המוכר 'אין ארוחות חינם' מבוטא יפה במשל זה. כדי לצלוח את העולם הזה ולהפיק ממנו את המיטב יש לעבוד קשה, ולא לסמוך על מתנות והפתעות שמובילות את מקבליהם על פי רוב לעברי פי פחת. 

פרטים

בבית עשיר אחד התגוררו שני בעלי חיים, כלב וחמור. אהב העשיר את כלבו הנאמן, וכדרך בעלי כלבים רבים בעולמינו נקשרה נפשו בנפש החיה. לכל מקום אליו הלך לקח עמו את כלבו, רכש עבורו אוכל משובח, וביקר עמו באורח קבע אצל הוטרינר. הכלב מצידו החזיר אהבה לאדונו, ותמיד היה מכרכר סביבו, שוכב בחיקו, מלקק את פניו, ונובח בשמחה לקראתו.

 

ראה החמור את יחס האדון אל הכלב והתקנא בו. מדוע הוא לא זוכה ליחס כזה? חשב החמור על העניין והחליט לעקוב אחרי הכלב. מה שטוב עבור הכלב טוב גם עבורו. הביט החמור על התנהגותו של הכלב והחליט לעשות בדיוק כמוהו. כאשר הגיע אדונו הביתה, התנפל החמור על האדון והחל נוער בקול גדול. אז הוא התחיל לקפץ סביבו שירבב את לשונו הגדולה החוצה והחליק אותה על פניו של האדון.

 

לסיום הרים החמור את רגליו וניסה לשכב בחיקו של האדון.

 

זעקותיו של האדון נשמעו בכל האיזור. בתוך דקות הגיעו שכנים רבים וביחד עם האדון היכו את החמור השוטה, הצליפו בו, והחמור חזר לפינתו כשהוא מוכה וחבול.

 

והנמשל

לא כל מה שנכון עבור האחד, יפה גם עבור השני. לעיתים התנהגות שהולמת אדם מסויים, כלל לא מתאימה לשני. לא ניתן להתבונן על סצנה מתוך רצף של חיים שלמים ולחשוב כי היא מתאימה גם לך. ייתכן שיש כאן גורמים שונים שמתאימים דווקא לאותו אדם, לאותו זמן, ולאותו מקום, מה שלא בהכרח מתאים גם למתבונן מן הצד.

 

 

פרטים

נער אחד הלך לפי תומו ביער, והנה התרגשה עליו סערה גדולה. בבת אחת התקדרו השמים, והעננים החלו להמטיר גשם, שהפך לברד, שהיה עד מהרה לשלג. הלך הנער כשהוא קופא מקור ובליבו מחשבות על ביתו החם והרחוק שאליו כנראה כבר לא יספיק להגיע.

 

עוד הוא הולך ולפניו איש שהתגורר ביער. הביט האיש בנער וקרא לו להיכנס אל האוהל שלו. הוא כיסה אותו בבגדים, והדליק לפניו מדורה גדולה למען ייחם לו, אך למרות זאת, המשיך הנער לרעוד ושיניו נקשו דא לדא. האיש נשף בפיו רוח חמה כדי להמיס את הקרח שדבק לציפורניו של הנער והוסיף עוד שכבות של בגדים לגופו הקפוא.

בשעות הערב הגיש האיש אוכל ומשקה לנער ובהם כוס יין רותח. הנער נשף בפיו כדי להקר את היין ואז התפרץ האיש בכעס רב והחל לצווח: צא מביתי נער חצוף, כל היום ניסיתי לחמם אותך מאחר שחשבתי שקר לך וכעת אני מגלה כי בעצם חם לך, ואתה מנסה לקרר את היין? אמור: האם חם לך או קר לך? אינני יכול לסבול אנשים הפכפכים, ועל כן אני מבקש ממך לעזוב את המקום. אנשים המשנים את דעתם ומציגים התנהגויות הפוכות מפחידים אותי ואני לא חפץ בקירבתם.

 

והנמשל

ממשל זה הייתי מבקש להסיק את הלקח הבא: כאשר אדם מבקש לעזור לרעהו, הוא עשוי לעשות זאת מסיבות שונות. יש הפועל כך מפני שהוא נתון במצוקה מצפונית וקשה לו לראות נזקקים מבלי לסייע להם, ויש העושה זאת כי מבקש הוא להאדיר את שמו. מסיפור זה אנו למדים כי יש העושה זאת כדי לקשור לעצמו קשרים חדשים, ולמצא חברים שיהיו לו חייבים לו טובה. כאשר נדמה לו שהחברות הזו לא תועיל לו [מכל סיבה שהיא כולל הסיבה המשונה כי הוא הפכפך] הוא משנה את טעמו ומגרש את החבר החדש אל הקור ואל הכפור.