למשפחה

אם כולם היו אותו דבר, כולם גם היו רוצים לעסוק באותם מקצועות ולגור באותם מקומות. אם כולם היו סוערים, מי היה עושה את כל העבודות השקטות והרגישות? ואם כולם היו עדינים ושתקנים, מי היה עושה את הפעולות הדורשות אגרסיביות? אם כולם היו אוהבים אווירה פסטורלית, מי היה מקים ערים מתועשות? ואם כולם היו רגישים או פחדנים, מי היה עושה את הדברים הדורשים אומץ? העולם לא היה מחזיק מעמד אפילו דקה

לא לחינם ציווה אב אחד שבנו יזכה בירושתו רק כשישתטה. החכמים, שנבוכו למקרא ההוראה, הלכו להתייעץ עם חכם אחד, כמדומני היה זה רבי יהושע, וכשהגיעו לביתו ראו אותו מבעד לחלון כורע על ארבעותיו, ובנו יושב על גבו, מושך בשערותיו וצוהל: "דיו! דיו!"

 אינני נבהלת כאשר אני מגלה תלמידות צעירות וששות אלי קרב בכיתה שבה נשלחתי לבלות שעתיים של בוקר שטוף שמש. כמה זמן כבר עבר מאז הייתי אני בגילן? עשרים, מקסימום שלושים שנה, אבל דבר לא השתנה מבחינה מהותית. מאז ומעולם היו המורים עומדים מצד זה של הקתדרה והתלמידים מצידה האחר, ואוקיינוס גיאוגרפי עמוק של ניגוד אינטרסים חצץ ביניהם.

כמו כל אמא ציפור, ההודפת את גוזליה אל מעבר לשפת הקן החם והטוב למרות פרפורי הלב, גם אנו משלחים אותם החוצה בפנים צוהלות, ואת הדמעות מוחים בסתר, כדי שלא ייראו

גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. סיפורה של שבי, שלקחה את זה כדרך חיים. ביתה מוצף אנשים, אורחים מכל שכבות האוכלוסיה. 

אנשים שחושבים שילדים הם מטרד שצריך רק לסלק אותו או לסגור אותו בחדר הילדים עם ערמות של משחקים, שכחו את הילד שבתוכם, שכחו את הגרעין ממנו נבטה בגרותם, ואין לך דבר עצוב מזה. לעומת זאת, אצל אנשים שאוהבים ילדים תוכלו תמיד למצוא חמלה, אמפטיה, סבלנות ויצירתיות.

שבת, היום הנפלא, יום ההתנתקות שלי, יום ההתנתקות היהודי. נכון, יש בו, ביום השבת, הרבה דברים מקסימים: אוכל טוב (אם מבשלים אותו קודם…) משפחתיות, מנוחה והרבה פחות פיח בכבישים.אבל אוכל טוב אפשר להכין תמיד, בשביל משפחתיות צריך הרבה מזל (אצלנו קוראים לזה – סייעתא דשמייא, כלומר, עזרה משמים), בשביל לנוח אפשר לטוס לאיים הקריביים, ובקשר לפיח – מה דעתכם על יום שכולו אופניים? אבל את ההתנתקות היהודית, האמיתית, הפנימית - אותה אין שום דרך לחקות, בשום מקום, בשום זמן ובשום תרבות.

 

 

{jcomments off}כל פעם שרק חשבתי על אירוח החום היה עולה לי. בעלי רצה להזמין מדי פעם חבר או את בני המשפחה, ואני הייתי עושה כזה פרצוף אומלל, שהוא היה מוותר על הרעיון... המצב החמיר כשהחלו להיוולד הילדים.

כל אחד הוא עולם שלם. החוכמה היא לפרוץ את העולם שלך ישר לתוך העולם של האחר...

יותר מכל דבר אחר, הייתי רוצה שיגדלו מושלמים, אבל מילד לילד אני חשה, שאתה רוצה אחרת. נראה, שעם השנים אאלץ להיפרד מחלומות אחדים שחלמתי ומדמיונות רבים שרקמתי.

הילד שלי, שלא מסוגל לראות את אבא שלו הורג ג'וק, איך לא ירחם על זוג חיידקים מתוקים, ולו גם במחיר כאב שיניו של עוזי? באותו רגע רציתי לזרוק את הספר לכל רוח שלא תהיה, ולמחוק אותו מן ההארד-דיסק במוחו של ילדי. אבל כפי שאמרתי, היה זה מאוחר מידי. מולי ישב ילד מסויט, שכל מוחו ולבו וארוחת הערב שלו נתונים לקריוס ולבקטוס.
משהו היה לא בסדר. אמא הרגישה מיד. פנינה נצמדה לאמא מכונסת בתוך עצמה ושמחתה הרגילה והפורצת נעלמה כלא הייתה. "מה קרה, ילדה שלי?" שאלה אמא כשעלו יחד הביתה, גוררות את כיסא הבטיחות הנחבט בעקבותיהן.
ברגע אחד ידעתי. זה צף מתוכי בבהירות מדהימה. "הייתי רוצה להגיד לו, שאיך שהוא - עייף, עצבני ונרגז - אנחנו מקבלים אותו. עם כל החלקים שלו, המחייכים והנעימים, המתבדחים והמתחשבים, וגם המרוגזים והביקורתיים, הכעוסים והפוגעים, עם הכל אנחנו אוהבים אותו ביחד
אם עד היום, כשרציתן להשיח את לבכן או סתם כך לנהל דיון מרתק, הייתן מתקשרות לחברה הטובה שלכן, או יורדות את השכנה, מהיום, דענה לכן שהפרטנרית לשיחה נמצאת בחדר הסמוך.
קצת מוזר לי להתחיל לחשוב על תפילה ואמונה ובטחון, ולחפש נקודות טובות ועוד כל מיני דברים שלומדים שם. אני חיפשתי תכל'ס. אז כל פעם אמרתי למנחה - "את חותמת לי שאם אני עושה את מה שאת אומרת אז אני אתחיל להרגיש בפועל שהשם עוזר לי?"

המורות היום מאוד יצירתיות ואני גם אוהבת אותן בעד זה. כל שבועיים הן עושות פעילות כדי להפיח רוח חיים בשיגרה ולהקל מעל האימהות את העומס של שיעורי הבית. במקרה כזה צריך לספק בדחיפות כל מיני מצרכים נדרשים לפי רשימה

כשהבית כל כך ריק והארון כל כך ממוין, ואין לנו לא מוצץ ולא כיסא של תינוק, לא אוטו כזה שהקטנים קוראים לו 'בימבה' ואפילו לא פעלולון או דופלו... אפשר כמעט להתבלבל ולחשוב שאנחנו בכלל לא רוצים תינוק, כי אין לנו כלום בשבילו.

פתאום אני קולטת שעכשיו אני לבד למשך שלוש שעות!!!
אני ממהרת לנתק שוב את הטלפון, חוזרת למיטה ומתכרבלת בשמיכה. הרי כל חיי (כלומר, מאז שנולדה בתי הבכורה) אני חולמת על שנת צהריים רצופה ומרעננת, אותה שינה שהייתי נוהגת לישון עוד בהיותי נערה, לאחר יום לימודים מפרך.

מיטת תינוק בחדר הילדים הרי היא הרהיט היפה ביותר בחדר!
איך אפשר בלעדיה?

אבל בינינו, אי אפשר להתווכח עם העובדה ש... ברוך השם, החדר לא גדול, והוא מאכלס בתוכו כמה ילדים חמודים

בניין רב קומות מתנוסס היום על אותה פיסת קרקע עליה עמד פעם בית החלומות הקטן, עם התריסים הירוקים ווילון הפשתן הצהבהב בחלונו. חניה מקורה, עמוסה בכלי רכב, נסללה באותו מקום בו הייתה פעם חצר עם ריח הדרים מלבלב, ריח החודר לנשמה ומצהיל את הנפש, ומתוך החלונות הרבים, המתנוצצים כמו עיניה של מפלצת, מציצים פרצופים זרים ומנוכרים.

גם אני, ידידתכם הנאמנה, חשתי צורך לתת זמן איכות לילדים שלי. אומנם אני לא אשת עסקים, ורוב הזמן אני בכלל בבית, אבל מה, לי אסור? גם אני רוצה!