למשפחה
- פרטים
- נכתב על ידי אסתר ניסן
מאת: אסתר ניסן
מכל מה שמתפרסם בעיתונים, אני אוהבת במיוחד טורים אישיים. אני נהנית לקרא את הסיפורים הקטנים של החיים וללמוד מהם תובנות מעניינות. בכלל, יש משהו נעים ומרגיע בלקרא קטעים שאחרים כותבים על חייהם ועל נסיונם (כמו הטור הזה למשל…)
אבל פעם אחת, לא הסכמתי עם טור אחד באופן נחרץ, למרות שהוא נכתב ברוב כשרון ובמתיקות.
אז על מה יצא קצפי?
בטור הזה, שפורסם לפני פסח, כתבה הכותבת על חוסר הסדר השורר ליד שולחן ה'סדר' כאשר מסובין לידו זאטוטים וילדים קטנים. היא תיארה את היין שנשפך, את הפירורים המתפזרים ואת האכזבה הנגרמת בשל כך (אינני זוכרת במדויק, אבל זאת הייתה רוח הדברים). "הנחת עוד תגיע!" היא הבטיחה וניחמה את הקוראות, ותיארה את שולחן ה'סדר' שלה, עתה, לאחר שנים, כאשר ילדייה הבוגרים מסובין סביבו. (הי, כותבת יקרה, איפה הנכדים שלך? הלכו לישון?? חבל… אני בטוחה ששולחן ה'סדר' היה חסר אותם בעליל! או שמא התארחו אצל הורי הצד השני? ההפסד עדיין תקף!) היא תיארה את הניקיון ואת הסדר ואת העזרה המוגשת לה, מלכת הבית, ואת העונג הצרוף בישיבה הנינוחה הזו, סביב השולחן.
אז קודם כל ובראשית אני רוצה לאחל לה, לכותבת הזו, שבקרוב בקרוב יתוספו לשולחן הסדר שלה פעוטות נוספים ורבים שישפכו את היין על המפה ויפזרו פירורים בכל הבית וירעישו ויבכו וירדמו על הרצפה.
אחר כך אני רוצה לומר לכולנו: הנחת האמיתית שלנו, של כולנו, היא הילדים, ולא משנה באיזה גיל הם! ומכיוון שליל ה'סדר' כבר קרוב מאד, אני רוצה לשאול בקול גדול: מתי כבר נפסיק לדמיין לנו שולחנות 'סדר' מוזרים ובלתי מציאותיים? עד מתי ליל ה'סדר' יתקשר בעיני רוחנו למפה צחורה מעוטרת בפרחים, לכלי כסף בוהקים ולמפיות מוזהבות?
טעות! טעות!
ליל הסדר הוא הלילה בו יצאנו ממצרים דחופים ונרגשים. אפילו לא הספקנו לאפות לנו לחם לדרך! כל אחד אסף את ילדיו הרבים (ששה בכרס אחת…) צרר בחיפזון מה שצרר ו… היידה! החוצה! העיקר לצאת!
ליל ה'סדר' הוא לילה מקודש, ויש בו מצוות מוגדרות. אבל אף אחת מהן לא קשורה לפארו של השולחן או לסדר שסביבו מעבר לסדר הידוע – קדש, ורחץ, כרפס, יחץ...
אז נכון, גם אני יודעת ש"זה קלי ואנווהו", ואת כל המשתמע מכך, ושולחנות השבת והחג בבתינו נעימים ונאים.
אבל תמיד בהתאמה לילדים. העיקר שהם יחושו בנוח, ולא נצטרך כל רגע לזעוק: "הי! היזהרו! אל תשפכו! אל תתלכלכו!" וכל אותן זעקות הנשמעות תדיר במקומות אחרים, מפוארים יותר.
וכאן, מילים אחדות גם על כל הכתבות היפהפיות שמתפרסמות בערבי חגים על שולחנות ערוכים לתפארת. הכתבות עצמן יפות ומרתקות, אך לדעתי יש בהן טעם לפגם, כאילו עיקרו של הלילה הקדוש הוא השולחן ויופיו.
לא כך הדבר!
אצלנו למשל פורשים מפה צחורה ומרוקמת, ומעליה, כמובן, מפת נילון. אגרטל עם פרחים מעטר את השולחן, אבל הוא מוּסר ממנו עוד בטרם מקדשים כדי שלא נעבור על הציווי "לפני עוור לא תתן מכשול"... ליד כל סועד (מגיל שנה ומעלה…) מונחת צלחת עמוקה ובתוכה כוס היין (זכוכית או פלסטיק, לפי הגיל…) ושפע של מפיונים נאים מעטרים את השולחן לכל צרה שלא תבוא (או תישפך). כמובן, לא נפקד מקומה של קערת הסדר הנאה ושל ההגדות היפות. אבל אפילו הנרות מוצבים הרחק, על מדף צדדי, למרות יופיים ואורם.
כי את שולחננו מפארים היפים שבפרחים – ילדים יהודיים קטנים וגדולים ומתוקים מדבש. היין נשפך, הפירורים מתפזרים, שלוש פעמים מחליפים טיטולים, חמש פעמים מפרידים בין הניצים, שבע פעמים אוספים אגוזים ושקדים מכל רחבי הבית, פלוס עוד כמה משחקים, ועוד פעמיים משכיבים קטנטנים שהתעייפו לישון. את ההגדה מסבירים בלשון קלה ואת הפירושים שומרים לשולחן עורך, שם הם נאמרים בין מנה למנה, תוך כדי האכלת כמה פיות צחקניים-סרבניים (של אלו שעדיין לא נפלו אין אונים על מיטותיהם).
שולחן ה'סדר' שלנו הוא סיפור בהמשכים, אבל הוא הסיפור הכי יפה בעולם, ו... לא, איננו מחכים לשולחנות אחרים. הם יבואו בעזרת השם, עוד חזון למועד. איננו כועסים ורוגזים על הפרעות, משום שאלו לא הפרעות, אלו החיים עצמם, המפכים ליד שולחן ה'סדר' שלנו. גם ילדינו יצאו ממצריים, והם חשובים יותר מכל מפה או כלי כסף, ואפילו יותר מכל הפירושים גם יחד.
כן, הם יגדלו, ואז, דווקא אז נתגעגע לימים ה ה ם, בהם היו קטנים ותמימים ותלויים על צווארינו. נתגעגע לבכיותיהם ולחיבוקיהם ולשאלותיהם, ואפילו… כן! כן! להחלפת הטיטולים ולקימה בלילה ולחוסר הסדר שהם זורעים בכל פינה ופינה, אפילו בליל ה'סדר'.
אימהות יקרות, אל תתנו לאף אחד לבלבל אתכן! אלו החיים הטובים באמת, וגם אלו שאחריהם, עד מאה ועשרים.
הילדים שלנו, הנכדים שלנו, בכל גיל, בכל מצב, בכל זמן ובכל מקום.
ופה, לפני סיום הטור הרגשני הזה, אני רק רוצה לספר לכם סיפור קטן על שכנתי היקרה, אם לעשרה ילדים כ"י. פעם היא סיפרה לי לתומה כי הם לא הולכים אף פעם לבקר את הורי בעלה בביתם. כשהתעניינתי לפשר הדבר, אמרה שחמותה אישה פדנטית מאד, וביתה מעוצב בטוב טעם ומלא בחפצים יקרי ערך, והיא לא חשה שם בנוח עם ילדיה. חמותה מרוצה כנראה מהסידור הזה, משום שהיא אינה מנסה לשנות אותו, ומנכדיה המתוקים היא נהנית רק כאשר היא באה לביתם מידי פעם.
חשבתי לעצמי מה מפסידה הסבתא הזו, שאין לי ספק שהיא אוהבת את נכדיה עד מאד, רק שהיא לא מצליחה להתגבר על הקטע המטריד הזה.
היא לא מארחת את נכדיה בביתה! איזה הפסד! גם לה, גם להם. זכרונות הילדות הכי מתוקים שלי שזורים בבתי סבי וסבתותי הנפלאים ז"ל (וכמה שאני מתגעגת אליהם, וכמה צר לי שכבר אינני יכולה לומר לאיש בעולם 'סבא' או 'סבתא'), שקיבלו אותנו, את כולנו, על צעירי הצאן, בחיבה ובאהבה רבה. מעולם לא היה לנו צל של חשש שמא אנו מפריעים! תמיד היו הבית והלב פתוחים לקבלנו בשמחת אמת.
כך גם אצל הסבים והסבתות של ילדי, יאריך השם ימיהם בטוב ובנעימים, וכך, בעזרת השם ובלי נדר, אני רוצה שיהיה גם אצלי.
כי הכל הבל ורעות רוח: רהיטים, קישוטים, וילונות ושטיחים וכל שאר מקסמי השווא. מקום של כבוד להם, כדי שיהא הבית נעים ומזמין, אך לא יותר.
הילדים, הם החשובים ביותר. הם הקישוטים שלנו.
זו הנחת האמיתית!
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
[או, מעשה שתחילתו בנדר המשכו בבית הגר"ש קוק וסופו באחת מהיכלי הישיבות הקדושות]
אחד מידידי מראשית תקופת הישיבה -שלצורך הענין נקרא לו אסף- היה מה שמכונה 'בחור שנשרף', כלומר הבחור סיים את חוק לימודיו בישיבה תיכונית פושרת ומאחר שחשקה נפשו בתורה, החליט להמשיך את לימודיו בישיבתנו הקדושה. ואכן עשה הבחור חיל בלימודיו והיה מתחזק והולך עד שאמרו כל רואיו כזה ראה וקדש. ואכן עשה הבחור חיל בלימודיו והיה מתחזק והולך עד שאמרו כל רואיו כזה ראה וקדש.
והנה קרבו ובאו ימי בין הזמנים בהם שב כל בחור לביתו ולאחוזתו, מי בירושלים ומי בערי השדה. גם אסף סבור היה לחזור לבית הוריו שבאחת מערי המרכז, אך דא עקא שגר היה עמם ביחידות וחושש היה פן יתקפנו יצרו ויבלה שעות ארוכות מול מכשיר ה"טלוויזיא" שבביתם. בעייה נוספת היתה שאסף היה להוט מאד אחרי אי אלו תוכניות שבמכשיר הנ"ל והמלחמה בין שני היצרים היתה רבה. לא ידע ידידי הטוב לשית עצה בנפשו עד שעלה בראשנו הרעיון לדור נדר, כלומר ידור אסף נדר שבו יאמר כי לא יצפה במכשיר הטמא כל תקופת בין הזמנים. הרעיון היה יפה אולם שתי בעיות כרוכות היו בצידו:
1] נדר כידוע, הוא איסור 'חפצא' כלומר איסור שחל על הדבר, האובייקט המודר, להבדיל משבועה שהיא איסור 'גברא' בה האדם מחייב את עצמו ולא אוסר את החפץ הספציפי.
2] אסף חשש, כי יכשל פעמים ספורות ולו לדקות מספר בראייה אסורה ונמצא כי חילל את הנדר
התייעץ אסף עם קרוביו שהיו ברי אוריין, פתח ספרים ורשם רשימות, ולבסוף עלה בידו הנוסח הבא:
"קונם עלי מכשיר הטלוויזיה לראייה בו
יותר מג' שעות לתקופת בין הזמנים
של חודש ניסן תש"ן."
רשם אסף את הנוסח על דף ובטקס חגיגי מצומצם קרא אותו ונגולה אבן מליבו. ימי בין הזמנים הגיעו ואסף ידע כי למרות איסור הנדר הרי ששלש שעות עדיין מותרים לו, ומאחר שהיה חובב פוליטיקה מושבע כמו גם תוכניות ספורט, היה צופה מידי פעם כששעון מונח לו כנגד עיניו. אלא שכמו על פי תסריט כתוב מראש עבר אסף [לדעתו] את שלש השעות, וחשש כבד החל מטפס לו במעלה נפשו שכן ירא שמים היה וידע את חומרתו של איסור הנדר.
אסף התקשר לקרובו שאתו התייעץ קודם לעשיית הנדר אך קרובו השיבו כי הגם שמומחה הוא בעניני נדירת נדרים, אין ידו מגעת בפתרונן, והציעו כי יפנה לגאון רבי שמחה הכהן קוק רבה של רחובות שסמוכה היתה למקום מגוריו של אסף. הגיע אסף לביתו של הרב קוק ושח לו את סיפור המעשה, למרבה הפתעתו ענה לו הרב קוק בערך כך:
"לא אוכל להתיר לך נדר כזה, אני פשוט מפחד".
מה תעשה אם כן? הרהר הרב ואמר תיסע לביתו של מרן הרב וואזנר תאמר כי יכניסו אותך דחוף, ושנשלחת על ידי.
אסף המסכן עלה על האוטובוס לבני ברק תוך כדי שהוא מספר לכל מי שפגש כי הוא נוסע לחבר להתרעננות, ובבני ברק נכנס לביתו של מרן הרב וואזנר. הוא איזכר את שמו של הרב קוק הוסיך כי הענין דחוף ומצא את עצמו יושב מול הרב וואזנר, כאשר סיים לספר את סיפור המעשה הרב וואזנר לחש בהלם:
"שלש שעות טלוויזיא..."
אסף סיפר כי הוא 'תיכוניסט' ואז סיכמו הוא והרב וואזנר ביחד כי מקבל הוא, [בלי נדר] כי עד סוף בין הזמנים ישתדל לא להציץ שוב במכשיר הנ"ל. בינתיים הורה לו הרב וואזנר להמתין בחדר שכן יוצא הוא להתייעצות בענין עם שאר חברי בית הדין, ואכן לאחר מספר דקות נקרא אסף פנימה נפתח לו פתח, הובעה החרטה, והותר הנדר. מותר לך, שרוי לך, מחול לך.
זהו הסיפור. גיבורים רבים יש לסיפור, הדוד של אסף, הגר"ש קוק, מרן הרב וואזנר, אבל האיש המוביל ללא ספק הוא אסף, שמעבר לנדירת הנדר גבר על בושה שמעטים היו מסוגלים לה. אסף, אגב, משמש כיום כר"מ באחת הישיבות הקדושות. וחיבר חיברים מועילים רבים
- פרטים
- נכתב על ידי שרה לב
הכישרון שלי היה מקופל וחבוי בי שנים רבות, שבהן ציירתי מעט והייתי חסרת ביטחון. רק כשאנשים סביבי התפעלו מהיצירות שלי, השתכנעתי להאמין שהן שוות, ובגלל שאנשים בדרך כלל טרודים בעצמם ודעתם מוסחת, והם אינם פנויים להגיד מילים טובות מחום ליבם – הייתי מציירת מעט, ממקום חלש ומהסס, ומתבוננת בתוצאות בפקפוק. כל זר היה מכריע את גורל תמונותיי בעיניי לשבט או לחסד, ולעיתים אפילו ילדים החליטו בשבילי. הרבה שנים התבזבזו בלי שעשיתי עם עצמי את מה שבאמת חיכה לי, ושנים רבות נוספות היו מתבזבזות אף הן, אלמלא ריקי, התינוקת שלי.
הדרך היתה ארוכה ולא קלה, מלאה קוצים כואבים וחורים שחורים, אבל בתום חודשים אחדים הצלחתי להבחין בצורך העמוק שלי באישור חיצוני. אחרי תקופה נוספת הצלחתי להבין עד כמה הצורך הזה בולם את ההתקדמות שלי, וככלות עוד זמן זכיתי לחוש, שאני ציירת גם אם אין איש סביבי. אני ציירת גם באמצע הלילה כשכולם ישנים, וגם בלב המדבר כשאין שם אף אחד. אני ציירת מפני שאני ציירת, ולא מפני שאיש על פני האדמה מחמיא לי, שהציורים שלי יפים.
הדרך שבה בוקע מתוכנו אותו גוזל רגיש ומפרפר, שנמעך אנושות בתחילת גידולו, היא דרך מכאיבה וזבת דם. אלמלא היתה ההתבודדות חלק מחיי שנים לפני כן, כמו תרופה שקודמת למכה, ברור לי שלא הייתי מחזיקה מעמד. אבל היתה לי התבודדות ופעם אחר פעם באתי לבורא עולם עם הכאב, עם הדמעות ועם החללים הנוראים, הבולעניים. הוא היה השותף שלי שיודע הכל. הוא הקשיב, הוא ריחם וליטף, הוא לא הסיר ממני את עיניו, והיה במבטו כל כך הרבה אהדה, שהייתי מנגבת את הדמעות ומוכנה ללכת הלאה. בהקשבה שלו היו כל התמיכה וכל האמון שלא קיבלתי מהוריי מעולם.
קשה מכל היתה ההחלטה. למרות שבסתר ליבי ידעתי שהיסודות של חיי אינם יציבים די הצורך ואני זקוקה לעזרה, ולמרות שידעתי שריקי שלי זקוקה לאם חזקה ותומכת, יתכן שלעולם לא הייתי יוצאת למסע, אלמלא התבודדות בלתי נשכחת באחד מאותם ימי בראשית.
זו היתה אחת מאותן פעמים שעבורן שווה לרדת לעולם, להיפצע אנושות כגוזל מפרפר, ולבלות את שארית החיים בניסיון כואב להשתקם. מי שמתבודד יודע. שעה אחת של התבודדות עשויה להיות הסיבה והטעם והתכלית והנחמה לכל החיים כולם.
זה התחיל באולם צנוע במרכז העיר, שבו הציגה קבוצת הציור שלנו את ציוריה בתערוכה משותפת. עמדתי ליד ציוריי כשניגשה אלי פלונית, ציירת נערצת ומבקרת ידועה. "הציורים שלך טובים מאוד", היא אמרה והעניקה לי חיוך מעודד. לרגע עבר בי משב של אושר, כמו אש שאוכלת ניר, ואז, תוך שנייה, קרס הכל לעומק. האש כבתה, ראיתי חושך נורא בתוכי.
ראיתי חיים לא באמת. הם וכל מה שבהם. הריצה והשאיפה והחיפוש והתקווה, הכמיהה לאושר וקמצוצי השמחה המושגים בעמל – הכל לא באמת. כמו ציורי ריצפה מגיר.
הסתכלתי על הציורים, ראיתי אותם. קטנים כאלה, שטוחים כאלה, חלקיים כאלה. ממש ציורי חובבנים בקרנות הרחובות, שתמורת מטבעות אחדים משרטטים בזריזות קרקס או נחל עם גשר או צרור בלונים. שתיים שלוש טיפות של גשם, כמה צעדים ממהרים לדרכם – ולא נותר מהם מאומה.
שמעתי קול בתוכי אומר לי – קומי ולכי לך מכאן.
עזבתי את תמונותיי ואת חיוכי המבקרים והלכתי.
עברתי על המדרכות בין האנשים הצועדים ותודעתי נפרדה ונבדלה מהם. הם היו חלק ממערכת מבנים קטנים של לגו, בתוך עולם קרטון שטותי, ואני התבוננתי מהצד ונשימתי נעתקה.
הרגליים הובילו בין הסמטאות הקטנות למקומות שלא הכרתי. עברתי ליד אישה שישבה בפינה ופרטה על נבל. הבטתי קצת איך היא צובטת במיתרים צביטות רכות ועדינות שנוגעות עמוק עמוק.
אבא, אמרתי, תנגן בי, בבקשה. נגן עלי, בתוכי. נגן אותי. בתוך הלב שלי יש נבל מיתרים. תיגע בהם, אבא, תשמיע את הצליל.
המשכתי ללכת תלושה, מזועזעת, ופתאום ראיתי חלון תצוגה מסותת בתוך קיר של בית ובו בובות עשויות בד ופלסטיק ועץ.
אחד קוף מתופף. שניים - בוב ובובה יחד, בסלסילה שתלויה מלמעלה. עוד בובות מבדים שונים, צבעוניים וקודרים, ושלושה תינוקות מגוחכים בלי בגדים. אחת הדורה בשיער פזור, גדולה וגאה, בוב זועף עם עיניים צרות. קבוצה של בובות במעגל קרוב, ואחת רחוקה, מביטה בקנאה.
מנורת לילה קטנה האירה את כל החלון וככה הסתכלנו זה על זה. אני מהחלון שלי והם מהחלון שלהם.
ראיתי את החיים מפוסלים וקפואים, מפלסטיק, מעץ ומבד. זה היה נורא.
מה, אבא, מה זה צריך להיות, מה אני יכולה - - - נעתקו לי כל המילים. כמה נורא להיות בובה בחלון, ולא משנה בכלל איזה. מכוערת, מפוארת, חדשה, ישנה, באמצע, בצד, שניים, אחד.
הלכתי מהחלון וישבתי בדשא חשוך שאני לא מכירה. התבוננתי בתמונה שנחקקה בתוכי. בבובות הקפואות, התקועות. אפשר לחיות ככה, הן אמרו לי בלי מילים, אבל אפשר לצאת מהחלון. צריך לרצות. צריך לבכות. צריך לשבור את הפחד. צריך לקרוא לעזרה. זאת בחירה.
אפשר להישאר בפנים ולא לחיות אפילו יום אחד של חיים עד מאה ועשרים, אפשר להיתקע, הביטה בי הזכוכית עמוקה וריקה, אבל אפשר להיבקע.
זה עניין של החלטה.
לא יודעת כמה זמן ישבתי וצברתי בעתה, עד שקמתי על רגליי וברחתי.
הלכתי בתוך מנהרה מלאה מכוניות שועטות ללא הרף, ואיש לא היה שם חוץ ממני ומהרעש שבולע הכל. אבא, תראה איך העיניים האלה מביטות בי, אמרתי בשפתיים רועדות.
והתפרקתי.
התחלתי לצעוק.
הצעקות שלי לא יודעות לצאת, הן צרודות כאלה, לא מיומנות.
אבל כפי שהן הן גאו בי ובאו ללא הרף, גל אחר גל. יש שם תינוק שרוצה לצאת, גוזל קטן מנסה להיוולד, הוא לא יודע כלום. הוא לא יכול לבד. תוציא אותו, אבא, תוציא אותי.
זעקתי את לא אני. או אולי את הכי הכי אני הפנימי, והתחושה היתה של קריעה. קריעה נוראה נוראה נוראאאאאאאאה.
לפתע שקטתי, כאילו נגמר. נשמתי כמה נשימות רועדות, והייתי במקום מנותק קצת מחמת הזעזוע.
החוויה ניערה אותי, טיהרה אותי, הרימה אותי. שטתי על ענן, מעל היומיום, מעל הגופניות, מעל הכובד של כוח המשיכה. הרגשתי שיש כזה דבר - להיות מעל, להתנתק ולהתרומם, לעוף ולחוות. וראיתי מי אני באמת – מערכת מושלמת של יכולת ביטוי לכוח אינסופי של יופי, זרימה בלתי פוסקת של יצירתיות.
ציירת, גם באמצע המדבר.
לא נזקקתי לאיש באותו רגע, גם לא רציתי לספר לאף אחד בעולם מה אני עוברת. זאת הפעם הראשונה שלא כמהתי למאשר הקבוע שיציץ בי מאחורי כתפיי ויאמר – כל הכבוד לך, את כזאת נהדרת!
הייתי מאושרת כל כך להיות כולי עם עצמי ועם השם יתברך. החיים הם גדולים.. גדולים.. גדולים.. מילאה אותי תחושה משכרת. החיים הם לא התכווצות מהוססת וחסרת ביטחון, כמהה להסכמה מאפשרת. החיים הם גדולים, ואני חלק מהגודל הזה, חלק חופשי, אמיתי!
ידעתי שהענן יאבד מכוח הציפה שלו, ואנחנו ננחת בקרוב. ראיתי את העולם החולי שתחתיי, עפרורי, דחוס ומגושם, וביקשתי בשקט – בורא עולם, תן לי סימן, תשאיר בי איזה אות, לאמת הזאת, שנתת לי לראות. עשה משהו שיזכיר לי, כשאבלע בקטנות המוכרת, שהיא לא אני באמת.
אתן לך אות, בשמחה, ענה לי אלוקים הכל יכול, והאיץ את צעדיי הביתה. נכנסתי אל הסטודיו שלי, נטלתי בד לבן ממתין, ובתנועות מכחול מהירות, בטוחות, ציירתי חלון של זכוכית עם בובות.
**
יותר מכל סיפור, אוהבת ריקי לשמוע על הבובות הקפואות. עשרות פעמים אני מושיבה אותה על ברכיי, מביטה איתה בציור של חיי, וחוזרת באוזניה, מילה במילה:
"הביטי, ריקי, ילדה שלי.
הבובות אינן חיות באמת, הן תלויות באחרים.
הן זקוקות שיקימו אותן, שישימו אותן, שיוליכו אותן, שיניחו אותן.
אבל אנחנו, ילדה, את ואני, איננו בובות.
לנו יש כוח שקיבלנו מבורא עולם, כוח לבחור. כוח לזכור.
כוח לקום וללכת, כוח לשנות.
תרגישי את הכוח שלך, ריקי
הוא ממלא את כולך
הוא נמצא בתוכך
את יכולה להיות כל דבר,
לרצות כל דבר.
נכון, יש לנו סביבה ויש בה שייכות,
אבל אנחנו לא בובות קשורות לשם בחוט.
כשדברים לא ברורים
בתוך קולות של אחרים
צאי מהזכוכית, ילדתי,
שבי קצת בצד,
תהיי בלי אף אחד,
רק עם אבא.
ואז יקרה מין נס,
כשאבא יכנס,
הבובות תתעוררנה, הן תקומנה לתחייה".
וריקי לא יודעת, שזה סיפור אמיתי שהיה.
- פרטים
- נכתב על ידי אסתר ניסן
מאת: אילה ניסן
סבתא נפטרה בחנוכה ואורו של חג האורים הועם.
אסתר הייתה בהלם. ההלוויה… ה'שבעה'… כל אלו חלפו עברו על פניה מבלי שקלטה בכלל מה שקרה. רק אחרי השלושים החלה האמת המרה לחלחל לתודעתה כמו חרב חדה.
שוכבת הייתה על מיטתה בשעת לילה מאוחרת, מדמה את עצמה בעיני רוחה דופקת שוב על הדלת החומה. "יבוא", נשמע הקול האהוב מבפנים. אסתר פותחת את הדלת, פוסעת במסדרון הקטן, פונה ימינה אל המטבח. שם, ליד שולחן העץ הקטן, יושבת סבתא, חיוכה קורן והזיק בעיניה מרצד.
"שלום מיידלע", אומרת סבתא בקול מתנגן. "יופי שבאת!"
אסתר מתכופפת ונושקת את הלחי הקמוטה, הרכה. "מה שלומך, סבתא?" היא שואלת.
"ברוך השם יום יום", אומרת סבתא.
אחר כך שוקעות סבתא ואסתר בשיחה שאיננה נגמרת. סבתא חכמה ורגישה, ואסתר שואבת ממנה, מכוחה, מעצותיה, שותה בצמא את דבריה. אחר כך היא מכינה כוס תה חם לסבתא ולעצמה והן מכרסמות עוגיות ללא סוכר. יותר מאוחר תושיט אסתר יד עוזרת, לפי בקשותיה של סבתא. כך יעבור לו הזמן בנעימים...
אסתר משחזרת כך כל פרט ופרט. היא מריחה את ריח הבית הישן והטוב, את ריח הפרחים באגרטל, את ניחוח הכביסה. היא שומעת את תקתוקו של שעון האורלוגין הישן שבחדר הספרים: גלין גלין גלין... היא שומעת באזני רוחה את הרחש החרישי של נעלי הבית של סבתא, שומעת את קולה המזמזם מנגינות אהובות.
כמה אוהבת אסתר את סבתא... כמה א ה ב ה אסתר את סבתא.
אסתר שוכבת על מיטתה, בביתה הקט, ובוכה אל תוך כרה.
בעלה הצעיר שותף לכאבה, אך הוא איננו שותף מ ל א. הרי הוא מכיר את סבתא רק כמה חודשים. עדיין לא נקשר אליה כמו אסתר, שלבה שותת דם, קרוע, מנותץ לרסיסים, והגעגוע אוכל בה בכל פה.
בחטף נפטרה סבתא. נכון, לא צעירה הייתה. אך בת שמונים כבת שמונה עשרה. כולה חיוניות וצחוק, שמחה ואורך רוח. אל חיקה נשפכו תדיר דמעותיהם של בני המשפחה כולה וצחוקם התנגן באוזניה כמנגינה הערבה ביותר בעולם. לשם באו כדי להתברך בימי הולדת ולפני חתונה, לשם הביאו את הנכדים ואת הנינים החדשים, הישר אל זרועותיה החמות של סבתא, שתינוקות היו משוש לבה.
סבתא... סבתא… סבתא'לה…
ימים עוברים והכאב חד מתמיד.
קשה לה לאסתר להתרגל לכך שסבתא איננה. מידי פעם היא מחייגת את המספר השגור כל כך על לשונה, עומדת עם השפופרת בידיה, ליבה רוטט, אולי... אולי תשמע לפתע את הקול החם, האהוב כל כך: "ה---לו? מי זה?"
"זו אני! אסתר!" תצעק אז אסתר. "מה שלומך, סבתא?"
"ברוך השם, ברוך השם מיידלע. מתי את באה לבקר?"
אבל הצליל המונוטוני הבוקע מן השפופרת אינו נקטע, ואסתר מניחה את השפופרת בעריסתה ולבה בל עמה.
גם את מפתח ביתה של סבתא, המפתח שסבתא נתנה לה, שומרת אסתר. הוא תלוי על מתלה המפתחות היפה שעשתה בעצמה, מתלה שתאומו תלוי בביתה של סבתא. כמה נהנתה סבתא מן המתנה הזו! שיבחה אותה על העיטורים העדינים. ביחד תלו אותו בסמוך לדלת הכניסה, מאחורי הדלת.
לפעמים נוטלת אסתר את המפתח ונוסעת לביתה של סבתא. היא פותחת את הדלת ונכנסת פנימה. הבית חשוך והיא מעלה את האור. הכל מסודר ונקי, אמה ודודותיה החזירו כל דבר למקומו לאחר ה'שבעה'. המפות פרושות על השולחנות. הוילונות משוכים על החלונות. השיש במטבח מבהיק מניקיון. כמה אהבה סבתא ניקיון וסדר! אבל אין פרחים באגרטל, וגם הפרח האמיתי - איננו.
מסתובבת אסתר בחדרים ובוכה. ממששת את הקירות ובוכה. מתיישבת על מיטתה של סבתא המחופה באריג פרחוני ובוכה.
יום אחד סיפרה לה אמא שהבית נמכר.
"מה?" אסתר לא האמינה למשמע אוזניה. "מכרתם את הבית של סבתא??"
אמא נאנחת. "כן, חמוד'לה. הדירה נמכרה. צריך לפנות את כל החפצים".
את הרהיטים חילקו בין ילדיה של סבתא, אבל כל הנכדים התאספו ובאו אף הם. כל אחד רצה לקחת לו מזכרת קטנה, משהו מסבתא שיישאר אצלו לנצח.
אסתר הסתובבה בחדרים. המולה שררה בכל.
מה תיקח עמה?
היא נוטלת סידור, ספר תהילים, את ספר התחינות של סבתא. מעט תמונות מצהיבות, כלי נוי… את הכל היא אוספת אל שקית מרשרשת. זה מה שנשאר מסבתא? הדמעות זולגות מעיניה והיא ממהרת להימלט אל ביתה. אינה יכולה לראות איך אט אט הופך הבית האהוב כל כך לבית זר ומנוכר.
אך בכל זאת היא שבה לשם לאחר ימים מספר. עברה מחדר לחדר, בוהה בקירות הריקים. זהו? לבה נקרע מצער. זה מה שנשאר? מכל החום והאהבה והשמחה שפיכו בין קירות הבית הזו, מכל דמעות העצב שזלגו בו, מכל הסודות שנלחשו בו…
איך יתכן, ריבונו של עולם?
הזמן לא עוצר מלכת. יום מצטרף ליום. חודש לחודש. בחדר הספרים בביתה הקט של אסתר תלויות תמונתם של סבא ושל סבתא. סבתא מחייכת אל אסתר מעם התמונה, עיניה מאירות. אסתר שולחת ידיים כמהות, מלטפת את התמונה בקצות אצבעותיה. סבתא… סבתא'לה!
חלפו כמה ירחים וביום בהיר אחד נולדה בתה הבכורה של אסתר.
אסתר חובקת את התינוקת בזרועותיה השוקקות, מצמידה את הלחי הקטנה אל לחייה. שואפת את הניחוח התינוקי אל קרבה ועיניה לא שבעות מהביט.
התינוקת הזו היא התינוקת הראשונה שנקראה על שם סבתא עליה השלום. בשחרו של יום חמישי נולדה, ובתפילת שחרית עלה אביה לתורה וקרא לה בשמה. לא היה צורך לחפש, להתלבט. שמה הלך לפניה...
אסתר מתבוננת בפנים הזעירים, הקמוטים. ליבה מחשב להתפקע מאושר ומצער. כמה חבל שלא זכתה סבתא לראות את ילדתה שלה! או יותר נכון, כמה חבל שלא זכתה ה י א שסבתא תראה את ילדתה, ואולי כמה חבל שלא זכתה התינוקת שסבתא תחבוק אותה בזרועותיה החמות.
בלילה מתקשה אסתר להירדם. עייפה היא עדיין, תשושה. מיטת בית החולים קשה היא והרחש הבוקע מן המסדרון טורד את מנוחתה. היא שוכבת לה ככה, נים ולא נים, אור רך נוגה מבעד לחלון, אורו של הירח. לפתע היא רואה את סבתא.
סבתא עומדת לצידה, חיוכה חם כתמיד. "מזל טוב, מיידלע", היא לוחשת.
"סבתא?" אסתר מושיטה יד מהססת. "זו את?"
"זו אני, מיידלע שלי", אומרת סבתא. "באתי לבקר אותך, נכדתי היקרה, לראות את נינתי החדשה, דור ההמשך שלי".
"סבתא", בוכה אסתר. "כל כך התגעגעתי אלייך! איפה את? מדוע הלכת?"
"לא הלכתי, מיידלע", אומרת סבתא ברוך. " אני פה. אינך רואה?"
"אני רואה", מחייכת אסתר מבעד לדמעות. "ולא תלכי, סבתא?"
"לא אלך", מבטיחה סבתא, עיניה מאירות.
נוגה כחלחל מתפשט בחדר.
אסתר מתיישבת בבת אחת במיטתה ודמותה של סבתא נמוגה אל תוך האפילה.
חלום, או שמא חיזיון?
אבל במפתיע, באה רווחה לליבה המיוסר של אסתר.
"לא אלך", מהדהדים באוזניה מילותיה של סבתא.
אסתר יורדת חרש ממיטתה, ממהרת אל חדר התינוקות. היא מובילה את העריסה אל חדר צדדי, חדר ההאכלה הלילי. היא מרימה את התינוקת הקטנטנה ומאמצת אותה אל ליבה.
"סבתא לא הלכה", היא מבטחה לילדתה. "לנצח תישאר היא בלבנו. המצוות שקיימה, הדמעות ששפכה, החינוך שהעניקה לנו, התפילות שהתפללה ועדיין מתפללת היא עלינו... כל אלו חיים וקיימים, וגם כל צאצאיה, ילדיה, נכדיה וניניה הממשיכים את דרכה. את, ילדתי, נקראת על שמה. ובבוא גואל צדק בקרוב בימינו נתראה שוב, בשמחה".
באותו לילה ערבה עליה שנתה של אסתר.
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
צבאו של היטלר
הזכרנו את הנאצים ואת אימי השואה. מאז תום מלחמת העולם השניה, התחולל ויכוח גדול בין ההיסטוריונים האם חיילי גרמניה שנלחמו בחזית- צבא הוורמאכט, נלחמו כ"צבאו של היטלר" והאמינו באידאולוגיה שלו, או כפי הטיעון הנפוץ ורב העוצמה, כי מעורבות צבא הרייך השלישי בפשעי המלחמה היה משני, ועיקר המאבק היה בקומניזם ובפשעיו. במלים אחרות: האם החייל הפשוט היה "נאצי" או "חייל לגיטימי"?
הפרופסור ברטוב מאוניברסיטת ראג'רס בספרו המונומנטלי [תורגם מאנגלית], 'צבאו של היטלר' מוכיח משורה של עדויות המשתרעת מניתוח החינוך בשנים שקדמו למלחמה, עד למכתבים שנשלחו על ידי חיילים מהחזית, הביתה, ובייחוד מהנתון האחרון בו משתקפת עמדתו הברורה של החייל משדה הקרב, כי החיילים העדיפו לשנות את המציאות שהכירו מקרוב ולהתאימה לכלים האידאולוגים של המשטר.
רוב החיילים ששירתו ביחידות הקרביות של הוורמאכט, היו ילדים או בני גיל עשרה כשעלה היטלר לשלטון ב 1933 מכאן שרובו המכריע של הצבא היו ילדים שגדלו על ברכי ההיטלריזציה, ובגרותם עוצבה על ידי הרעיון הנאצי, מכאן מובן מדוע היה היטלר בשבילם דמות נערצת ובעלת חזון, עד כדי ביטוי עסיסי של אחד המש"קים מאוקטובר 1941, "בשבילנו דברי הפיהרר הם דברי אלוהים חיים" [עמוד174] או ממכתב שכתב טוראי פון קאול לאחיו: הפיהרר גדל לממדי הדמות הגדולה של המאה, בידיו נתון גורל העולם והאנושות שוחרת התרבות, מי ייתן וחרבו הטהורה תכניע את המפלצת השטנית... מלחמה זו היא למען חיים חדשים, אידיאולדיה חדשה...אני שמח שאני יכול להשתתף אפילו כבורג קטן, במלחמה זו של האור בחושך.[שם].
מכאן עד לשנאת היהודי והזר הדרך היתה קצרה, החיילים עשו דה הומניזציה לקרבנותיהם והפכו אותם לתת אדם או לחיות כפי שמתבטא הדבר במספר מכתבים שיובאו להלן.
באמצע יולי 1941 כתב מש"ק בוורמאכט הביתה, מחזית המזרח:
"העם הגרמני חב חוב גדול לפיהרר, שכן לו היו חיות הטרף האלו, אויבנו כאן, באות לגרמניה היו מתרחשים בה מעשי רצח כאלה שהעולם טרם ראה כמותם...כשאתה קורא את ה"שטירמר" ורואה את התמונות, זו רק המחשה קלושה של מה שאנחנו רואים כאן ושל הפשעים שעשו היהודים". [עמוד 113]
ההיפוך המהמם הזה בלתי נתפס, הוא כנראה מה שהביא את החייל הממוצע לידי התיאור הבא:
"בשם אלוהים הייתם צריכים להיות בווירצבורג בזמן העסק היהודי הזה [ליל הבדולח]. אני לא יודע אם הדברים היו מרגשים כמו בנירנברג, אבל עשינו כאן ניקיון יסודי. אני יכול להבטיח לכם שהשלטונות לא החמיצו אפילו חזיר יהודי אחד". [עמוד 122]
את המכתב הזה כתב קארל פוקס, בנובמבר 1938, לא מפקד ולא קצין אס אס, סטודנט ואחר כך חייל גרמני פשוט.
גם הסובייטים לא נוקו מדינו של החייל הגרמני, רב טוראי אלואים נאקאס כתב לאשתו:
"כמעט שלא רואים ביניהם פרצוף של אדם הנראה הגיוני ואינטלגנטי, כלם נראים מנוונים, והמראה הפראי המשוגע-למחצה בעיניהם גורם שיראו כמו מפגרים" הוא מסכם כמובן כי "בלתי נתפס להבנה איך נבלים אלה, המונהגים בידי פושעים יהודים ביקשו להטביע את חותמם על אירופה". [עמוד 167]
יודגש שוב: את המכתבים הללו לא כתב איכמאן, ולא גבלס, כי אם חיילים 'רגילים', או מפקדים מהקצונה נמוכה. כמותם יש עוד עשרות ומאות, [צבאו של היטלר, פרק 4 עיקום המציאות, ובמקורות שם].
מתברר איפא, כי האדם הפשוט יכול לבצע מעשים שהיו נראים סוריאליסטים בעיניו עד לביצועם, כיצד ניתן להסביר את זה?
העוצמה המפחידה שבנטילה
משה רבנו היה כידוע מנהיג ישראל. הוציא אותם ממצרים, קרע להם את הים והוריד להם את לוחות הברית, האם –תאורטית- יכול כל אחד להיות משה רבנו?
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאמרים טיפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירובעם...או רחמן או אכזרי... [רמב"ם הלכות תשובה פ"ה ה"ב].
מדוע בחר הרמב"ם דווקא בדוגמא של משה רבנו ולהבדיל ירבעם בן נבט, במקרה של משה רבנו זה אולי מובן, אך מה הענין דווקא בירבעם? וגם, האם תיתכן באמת איזושהי קונסטלציה שבה אדם יוכל להיות משה רבנו, או להבדיל ירבעם?
הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו [ח"א עמוד 32] מבחין בין שני כוחות שהוענקו לאדם: כח הנתינה וכח הנטילה. "כאשר ברא אלוהים את האדם עשהו לנותן ונוטל. כח הנתינה הוא כח עליון ממידת יוצר הכל ברוך הוא, שהוא מרחם ומטיב ונותן, מבלי קבל דבר בתמורה... אבל כח הנטילה הוא אשר יתאווה האדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו, כח זה הוא אשר יקראוהו בני האדם "אהבת עצמו", והוא שורש כל הרעות".
היכן בא לידי ביטוי כח הנתינה? אהבת איש לאשה היא ביטוי של כח הנתינה, האיחוד והשלמות בין בני הזוג והנתינה של האחד לרעהו הם התמצית של הנותן, כאשר אורכים הימים וכל אחד מתחיל להיות נוטל יותר ויותר האהבה דועכת ולעתים נעלמת. ביטוי מוחשי יותר קיים באהבת ההורים לבניהם, האהבה שם אינה מבוססת על יחסי תן וקח, האב והאם שמחים כאשר טוב לילדיהם, זו אהבה אמיתית שהיא פונקציה טהורה של נתינה.
הנטילה לעומת זאת אינה אלא שורש כל הרעות, כלשונו של הרב דסלר, מדוע? כי הנוטל משוכנע כי הכל מגיע לו, כל מה שחולף על פניו צריך להשתייך אליו, וכאשר זה לא קורה עומד ה"נוטל" בפני מצב קונפליקטואלי, מהצד האחד הוא מעונין ליטול, מאידך גיסא, מטבע הדברים, הזולת אינו מעוניין ליתן. בפני הנוטל עומדות שתי אופציות: או לוותר ולהישאר מתוסכל, או ליטול בכח. הברומטר יהיה מידת השליטה של הנוטל בכח הנטילה הטבעית שלו. אם כחה של הנטילה הקיים אצלו הוא במידה סבירה ותחת בקרה, סביר להניח כי הוא יוותר, מאידך אם הנטילה אצלו פרצה גבולות, ויצאה משליטה אזי עלול הנוטל לדרוש את שלו בכח הזרוע.
הרוע והטוב אם כן, אינם אלא כוחות טבעיים, שהויסות ביניהם שומר על האיזון הפנימי, יש אנשים שעושים הכל על מנת להדחיק את כוחה של הנטילה, ולהעמיק בקרבם את תודעת הנתינה, אולם יש אנשים מסויימים, כמו הגרמנים במלחה"ע השניה שהיו משוכנעים כי גרמניה היא פארו של תבל, והפיהרר הוא מלכו- [ראה המכתבים לעיל] שאצלם גדלה הנטילה לממדים מפלצתיים ונטלה עמה את כל מי שאיים על עליונותה, ומכאן המעשים האיומים שהתגלו אצל חיילים 'רגילים', שבהשפעת החינוך והמשטר, התירו כל רסן מנטייתה של הנטילה. גם כח הנתינה הטבעי לא נעלם לגמרי, אך כדי לדכא אותו הם עשו דה- הומניזציה לקרבנותיהם בצורת השוואתם לתתי אדם ולבהמות, שעליהם לא חלה כמובן חובתה של הנתינה.
משה רבנו וירבעם בן נבט הם דוגמא קוטבית מצוינת לנתינה ונטילה, בסיס חייו של משה רבנו עומד בסימן של נתינה, העזרה הפיזית לעם ישראל בעבדות, המסרים אל פרעה, משא העם במדבר, שהגיע לשיא של מסירות נפש כאשר אמר לקב"ה "מחני נא מספרך". ירבעם בן נבט לעומת זאת, חטא והחטיא את ישראל, כמו הצבת עגלי הזהב, והסיבה- כדי שהעם ישאר קרוב אליו, זאת ועוד, במדרש מסופר כי ירבעם הוציא שטר עבדות על העם והכריח אותו להישאר נאמנים לו.
כל אדם יכול אם כן להיות משה רבנו, אם הוא יטפח את כוחה של הנתינה, לבלי שער כמובן, מאידך גיסא יוכל כל אדם להיות ירבעם בן נבט, אם הנטילה תפרוץ אצלו כל פורפוציה, שזה דבר מפחיד ומרומם כאחד.
- פרטים
- נכתב על ידי מאמר אורח
שרה לב / חיים גדולים, חיים קטנים
במובנים רבים, תפילה פרטית היא סערת רגשות. אחרי ההתחלה הלוהטת, צריך להשקיע הרבה כדי להמשיך.
פניותיי הפרטיות הראשונות אל השם היו ביער אורן קסום, מול הבית הקודם שבו גרתי.
היו פעמים שדיברתי, היו פעמים ששרתי לי חרש, ולפעמים שמעתי ממש איך כל עשב שר איתי, אבל תמיד הרגשתי, שהתפילה מכניסה אותי בשעריו של עולם מופלא, כולו נופי בראשית.
הייתי באה מהחיים קטנה ורגילה, וחוזרת בגדלות רוח. התפילה העבירה אותי למימד אחר, היא היתה הרפתקה מרגשת.
אבל עברה שנה או קצת יותר, וההתרגשות החלה לדעוך. גם עברנו דירה וכבר לא היה לי יער, וגם השערים ההם נעלמו כאילו נבלעו פתאום באדמה. זמן התפילה הפרטי הפסיק להיות ביקור בכוכב קסום ומנצנץ, ונהייה - סתם. דבר שצריך לעשות.
דבר שחשוב לעשות, דבר שנחוץ לעשות – אבל לא דבר שמרגש לעשות.
היה זה כאילו חזרנו מירח הדבש והחיים האמיתיים התחילו. הם כבר לא היו חגיגיים כל כך, אלא יומיומיים ובדרך כלל אפרוריים. לדבר, להקשיב, להסביר, לשתוק, לפעמים לבכות, לפעמים להתלהט, אבל הכל כאן, בעולם הזה, לא ממריא לשום שחקים.
השלב הבא היה שלב המאבק. כשהשיחה הפרטית הפסיקה להיות קוסמת, היא כמעט הפסיקה להיות.
עבר יום ועברו יומיים ושלושה, ופתאום שכחתי או לא יצא לי, לא היה לי זמן, לא הייתי מרוכזת, או שממש התכוונתי לבוא אבל נרדמתי... פתאום עבר כמעט שבוע, וברגע האחרון באתי בריצה טרופה, והתנצלתי שאני לא יודעת איך זה קרה.
חלפו כמה חודשים שבמהלכם ניטש קרב בתוכי. האם אבוא גם אל תפילה פשוטה ויומיומית או אשכח אותה מפני שהפסיקה לרגש.
בניסים גדולים המשכתי. זכות אבותיי שהתפללו על ילדיי (שתהיה להם אמא נורמאלית) היא שעמדה לי כנראה, כי אחרי זמן האכזבה והריחוק, התהדקו היחסים מחדש. והפעם לא למטרות הרפתקאות וסערה, אלא מתוך הבנה, שאם אני לא מצמידה את מסיכת החמצן לפרצוף שלי בתדירות גבוהה קבועה, אני פשוט נחנקת למוות ומפסיקה להתקיים.
וכך זה נשאר עד היום.
הדרגה הבאה היא כנראה להתפלל שלא על מנת לקבל שום פרס – גם לא חמצן נקי יותר, אבל לשם עוד לא הגעתי. עדיין אני אוחזת ברצון, לקבל במפגש עם השם יתברך איזו פרספקטיבה על המציאות ועל עצמי, לעצור את המרוץ ולהקשיב.
***
באחת השיחות היותר זכורות לי, דיברתי איתו (בפעם המאה), על מערכת יחסים מרכזית מאוד בחיי, שכואבת לי דרך קבע.
שאלתי אותו למה, למרות שהתפילות ללא ספק מקדמות אותנו למקום הרבה יותר טוב מן המקום שהיינו בו בעבר, בכל אופן אני ממשיכה לחוות הרבה אכזבה וכאב. אנחנו כבר מדברים על זה שנים, אמרתי לו, יש אנשים שהרבה יותר טוב להם ממני בלי שהם בכלל התפללו, למה אותי אתה לא לוקח לשם?
ולפתע קיבלתי מענה חזק וחד, שחדר עמוק אל תוך ליבי.
"איזה חיים את בוחרת לחיות - חיים קטנים או חיים גדולים?" הוא שאל.
הוא לא היה צריך להסביר, מיד הבנתי. החיים הקטנים שאליהם הוא התכוון הם חיים שבהם הכל בסדר, והחיים הגדולים שאליהם הוא התכוון הם חיים שקורה בהם משהו.
יש התקדמות, יש טיפוס, יש מאבק וגדילה.
"חיים גדולים", אמרתי בלי היסוס, למרות שידעתי שכרוכים בהם הרבה לבטים וכאב.
"כדי לחיות חיים גדולים תהיי חייבת לחוות אכזבה מבני אדם", הוא הסביר, "כשאת מתאכזבת מבני אדם את באה אלי. רוב האנשים מוצאים את סיפוקם – או את מה שקרוב לכך – אצל בני אדם כמותם, ודי להם בכך. יכול להיות שיש להם חיים טובים, אבל אלה הם חיים קטנים.
אם את רוצה חיים גדולים, יהיה עלייך להישבר לעיתים קרובות. לא תמצאי את הסיפוק שאת מחפשת על פני האדמה, יהיה עלייך לשאת עיניים למעלה מזה, למקום אחר לגמרי. אלי. אלה הם חיים לא קלים, אבל גדולים. במה את בוחרת?"
"בכל זאת אני בוחרת בך", אמרתי לו, ומאז נשבר לי הלב לעיתים קרובות.
נשבר ומתאחה, מתפרק ונבנה, מת ונולד, מתאכזב ומתנחם וחוזר חלילה.
וככה זה ימשיך, כנראה, לתמיד.
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
אתם אנשים טובים? אתם אנשים רעים?
איך הייתם מגדירם את עצמכם? אתם אנשים טובים באופייכם? אתם אנשים רעים? או- האם יש בכלל אנשים טובים או אנשים רעים? האם זה ענין לתחום הביולוגי, כלומר האם יש אנשים שנולדו להיות טובים, אלטרואיסטים קיצוניים, או לחילופין רעים רדיקאליים?
בפרספקטיבה של ההיסטוריה נראה כי מיעוטם של האנשים הרעים 'הגדולים', סטאלין היטלר, נבוכאנצר והמן, מוכיח כי אכן יש אנשים מסויימים שנולדו עם רוע אכזרי שקשה לתפוס אותו, רוע שלא יכול להירכש על ידי בן אנוש אלא אם הוא נלווה אליו מרגע לידתו.
אם נחפש את הרוע ה'גדול'.הקרוב ביותר נמצא אותו ללא ספק בקטגורית הנאציזם, אך גם שם יש לברר האם מדובר היה בתופעה גרמנית רחבה, או אולי קומץ קצינים שסבבו את המנהיגות הכריזמטית? ואכן חיילים רבים בצבא גרמניה של מלחמת העולם השניה טענו כי הם רק מילאו פקודות [ראו משפט אייכמאן - דימאניוק], ואילו הם עצמם לא האמינו ולא היו מסכימים לעולם למעשים האכזריים שנעשו ביהודים ובעמים נוספים.
האם ההנחה הזאת נכונה? עובדות ומחקרי שדה כמו גם מחקרי מעבדה, הוכיחו כי אין הדבר כך, נפתח בניסוי המצמרר של זימברדו והסטודנטים שלו [zimbardo 1971- האו"פ].
הפרופ' זימברדו ותלמידיו פרסמו מודעה בעיתון כי נדרשים גברים צעירים בריאים, בגילאים ,17-30 לצורך מחקר חברתי על החיים בית הסוהר תמורת סכום של 15 דולר ליום. לצורך הניסוי הקימו החוקרים בית כלא מאולתר עם תאי אסירים סורגים ותאי בידוד [צינוק], 21 הנבדקים שהיו גבירים בריאים בנפשם ובגופם התחלקו על ידי הטלת מטבע לאסירים וסוהרים, כאשר איש מהם אינו יודע מתי יתחיל המחקר וכיצד הוא נדרש למלא את תפקידו. הנבדקים כלם הסכימו לתנאים.
לאחר שההכנות לאירוע הסתיימו, החלו החוקרים לעקוב אחרי ה"שחקנים" האם הם ימלאו את "תפקידיהם"? וכיצד?
זימברדו עצמו כתב כך:
המשך ...
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
לא יאומן? הנה סיפור קטן.
סיפר לי את זה אדם חכם שאנשים רבים מוצאים אצלו אוזן קשבת. לאיש מסוים היה צורך נפשי מוזר משהו: בכל פעם שהוא היה חוזר מסוף השבוע לעבודה במפעל, היה מתעורר בו רצון פנימי עמוק לחבוט חבטה הגונה בבטנו של המנכ"ל - שהיה נוהג לברך את כולם לשלום - תוך כדי שהוא משחרר אנקה גרונית מצמררת. זה סיפור אמיתי. הוא רק לא ידע מהיכן מתעורר בו הרצון המוזר הזה.
אגב, אותו איש לא היכה את הבוס שלו בסופו של דבר. הוא בעיקר חשש מזה והיה מוטרד מעצם קיום המחשבות הללו. מדוע בעצם הוא חשש? הרי בכל יום ראשון, בסופו של דבר, הוא לא היה מכה את הבוס שלו?
חגי, אחד החברים הטובים והמשונים שלי, היה סח לי בארוחות ערב הבלתי נגמרות שלנו על חלומו הגדול מתחת לחופה: האורחים עומדים בציפייה דרוכה מסביב לחופת הקטיפה אבא ואמא ניצבים נרגשים מזילים דמעה המתערבבת בדמעותיהן של המחותנים. והכלה? ליבה עומד לפרוח מקרבה, הרב בקול חגיגי ניגש לחגי ואומר לו הגיע הרגע אנא הוצא את הטבעת. ואז... מתרוצצות עיניו של ידידי לכל הכיוונים הוא מושך בכתפיו בחוזקה ואומר "לא רוצה! לא רוצה להתחתן". אמא שלו מחווירה והרב גוחן ולוחש מה העניין חגי זה רגע רציני. אבל חגי בשלו לא רוצה. לא רוצה להתחתן. רחש עובר בקהל אמא התיישבה על כיסא כולם מצביעים עליו והמבוכה מרקיעה לשמיים. אין לי מושג מאיזה מקום הוא לקח את זה ובעיקר איך הוא יכול ליהנות מחלום מסויט שכזה? אבל מה שהפחיד אותי היה שבאותו רגע הרגשתי אתו הזדהות מוחלטת. מה אני לא נורמאלי?
מניעים מוזרים
אחד מהחטאים המוזרים ביותר שמתוארים בתורה הוא חטא בעל פעור. מה זה בעל פעור? ובכן מדובר בעבודה זרה דוחה במיוחד שעבודתה היא עשיית הצרכים מולה. נשמע נורא. הענין הוא שהעולם סגד לעבודה זרה זו בלהט רב - שזה דבר לגמרי לא הגיוני. מאיפה לקחו בני האדם את הרצון המשונה הזה. לדעתו של הרש"ר הירש בפירושו על התורה מדובר היה ברובד נפשי עמוק שקיים בכל אחד, כלומר לכל אחד יש את הרצון הזה להשיל מעליו תכונות אנושיות ולהתחבר אל צד בהמי עמוק שנסתר מעינינו. לדבריו ההצמדות לבעל פעור היא ההצמדות לחוסר בושה.
בכל אחד ואחת קיים הרצון לפרוק מעליו כל סמכות כל עול ולהשתחרר מכבלים של רציונליות.
מעיון עמוק בדברים ובחיטוט פנימי מסויים הגעתי להנחה הבאה: כן קיים בנו יצר הרסני חולני ומטורף הרוצה להזיק ולצער את נפשנו ואת גופנו. מי יותר ומי פחות. בכל אחד ואחת קיים הרצון לפרוק מעליו כל סמכות כל עול ולהשתחרר מכבלים של רציונליות, לגלוש אלי טירוף וחוסר הדעת ולשוטט במרחבים האין סופיים של השיגעון. אין לזה הסבר זה מוטבע בנו זו החומריות שלנו ומידי פעם צצות בנו פנטזיות על רגעים כאלו לפי זה. גם הקביעה כי חיים ללא סבל הם החיים הנורמלים הם סוג של שעבוד שאותו אנו מנסים לפרוק. זוהי כוונת הרב הירש ולתהום הזה התדרדרו כל העולם.
השאלה הפתוחה היא מה עושים עם זה.
איך להתמודד?
בחיפוש אחר פיתרון עלו בידי הנתונים הבאים: אני יודע שהמחשבה הכפייתית על- נעילת הדלת שתים עשרה פעמים או דירדור המכונית לתהום מגיעות ממקום לא טהור שמעוניין לגרום לי לסבל או להתחבר אל הצד האפל שבי, מצד שני המחשבות הן כאן אז מה עושים?
צריך להפעיל את ההגיון במסיביות ולזכור כי מדובר רק במחשבות שנועדו לפגוע בי. במלחמה האין סופית הזו מוכרח ההגיון לנצח צריך רק להיות משוכנעים בזה. חגי 'המשונה' צריך להגיד לעצמו: עניין סירוב החתונה הוא לא ראציונלי, זה לא אני באמת, זה החלק האחר שבי, גם אני לא באמת מעוניין לדרדר את המכונית לתהום, זה רק הצורך הנפשי המסוים הזה שמעוניין לגרום לי לסבל. בקיצור יש משהו או מישהו שמנסה להתחיל אתי. את המשפט הזה אני מפעיל אצלי בלוּפ. וזה עוזר.
נכון, יש קושי עצום בפעמים הראשונות במיוחד כאשר אני משוכנע -כי ההיגיון נוטה דווקא לטובת השיגעון וכולם עשו יד אחת לשטות בי- אולם לאחר זמן משתלט ההגיון השפוי על כל "חלקה טובה" (רעה למעשה, במקרה שלנו) ומצליח לכבוש אותה.
מה שגורם לנו לחשוש - למרות שאנו לא פועלים על-פי אותן המחשבות- הוא הבלבול המזהה את המחשבות איתנו. אנו צריכים להפסיק לראותן כחלק מאיתנו אלא לראות אותן כדבר חיצוני, מעצבן אולי, אבל לאושרנו הוא לא אנחנו. בדיוק כמו שמזומן לנו לעיתים לפגוש מראות מוזרים כך גם מזומנות לנו מחשבות מוזרות. אבל אנחנו לא חייבים להתייחס לא לאלו ולא לאלו. צריך לזכור שגם חלום מזוויע או בן אדם נודניק עוזבים אותנו בסופו של דבר. המחשבות הללו לא אמורות להתנהג באופן שונה
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
היום נעשה משהו בלתי נשכח שישאיר זכרון של שמחה מבורך
לפני כן הקדמה קצרה:
יש 'טרנד' בכל תרבות המערב שלנו שמדבר על אהבה גבוהה, אהבה יפה. מה זאת אומרת? כלם מכירים את הסיפור של שיקספיר- רומיאו ויוליה, בו התאהבו שני צעירים ממשפחות יריבות אהבה בלתי אפשרית, הכל ניסו להפריד ביניהם, אך ללא הועיל. עד כי בסוף בצעד של קנוניה משותפת הם התאחדו במותם. אפשר אולי לקרא לסיפור הזה [בקצת גוזמא], 'התנ"ך של סיפורי אהבה המודרניים' , שכן רוב סיפורי אהבה המוכרים מבוססים על הרעיון הזה, אהבה בכל מצב, הקרבה למען בן הזוג, ורומנטיקה המתבטאת על ידי קרבנות גדולים , שהשיא שלה הוא כמובן- מוות.
והאמת היא לא כזאת. אהבה היא דבר הרבה יותר פרוזאי יפה ופשוט ואמיתי. הקורבנות הם יותר קטנים אבל הם לא פחות קשים, והם יומיומיים. או בלשון אחר רומיאו נמצא בך ביום יום ויוליה נמצאת במרחק נסיעה לבית שלך.
ועכשיו לשיר:
היום נעשה משהו בלתי נשכח
שישאיר זיכרון של שמחה מבורך
ההתחלה כאמור מבטיחה גדולות ונצורות, משהו בלתי נשכח, זכרון מבורך, במה מדובר?
היום אשלח יד ללטף את ראשך היום אגרום לך סוף סוף לחייך
היום תשמעי מה שעוד לא שמעת אחדש לך חידוש ואדליק לך מבט
זהו. אני אשלח יד לליטוף של חיבה, אני אספר לך משהו חדש, משהו שעוד לא שמעת, משהו שיגרום לך לפחות לחיוך קטן שבשבילי זה המון. שהרי המון זמן לא חייכת, כנראה שזה בגלל העבודה השוחקת, הבוס המרגיז מהעבודה, הבית שתמיד נראה לא מסודר ובאמת למי יש כח לסדר אותו כשמגיעים גמורים מהעבודה. אני יודע שאז אין לך כח לכלום, לא לצאת לסרט לא לקניון ולא לבאולינג, את רק רוצה לשכב, לשים את הראש ולשכח מכל היום, והנה יש לי משהו קטן איזה חידוש, אה, את מחייכת זה כבר היה שווה.
היום אבשל לך משהו טעים
אעשה את הכל שיהיה לך נעים
ברור שאין לך כח להתלבש ולצאת עכשיו למסעדה אז בואי ואני אעשה משהו מפתיע: אבשל לך משהו טעים, הכישורים הקולינריים שלי אמנם שנויים במחלוקת אבל לך זה יעשה נעים. אני אנסה שיצא משהו טעים משהו שאת אוהבת, ושהרבה זמן עדיין לא בישלת כי לא היה לך את הזמן לזה.
אחרי שהשולחן ערוך יושבים. אפשר לדבר. על מה? עלינו. רק עלינו.
כל כך הרבה זמן לא דיברנו שנינו
על כל מה שעובר מעלינו
אנחנו אמנם מכירים איזה יום יומיים, אבל בכל זאת לא דיברנו המון זמן על כל מה שעובר מעלינו. איך את מרגישה, מה קורה בעבודה, מה אנחנו רוצים לעשות בחופש, ואיזה חמודים הילדים אתה יודע שגילי כבר הולכת שתי צעדים? היום הייתי במלון שבו נפגשנו לראשונה אתה זוכר איך התבישת? מה פתאם זה את שהסמקת,-. אגב האוכל היה מאד טעים בא לך אולי לצאת לסיבוב קטן רק שנינו פה באזור?
היום נצא לסיבוב בשכונה
נשב קצת ביחד על ספסל בגינה
היה לי חבר שבאחת הפגישות הראשונות שלו -עם אשתו היום- הוא שכר מטוס -בכמה אלפי שקלים- שהטיס אותם למסעדה קטנה ויפהפיה בראש הר. היום שלש שנים מאוחר יותר הוא יודע שאשתו כמעט הקיאה במטוס, יש לה פחד גבהים, והיא בכלל לא אוהבת לשבת לבד במסעדה כאשר שני מלצרים עם מבטא צרפתי מכרכרים סביבה כל העת. אז בואי נצא לסיבוב קטן בשכונה נכון אני יודע שזה לא הטיול שדיברנו עליו אחרי הצבא לפרו, אבל זה הטיול שלנו, בשכונה שלנו וזה הספסל שלנו, את זוכרת כמה דיברנו עליו פעם. איך רקמנו תוכניות, בואי נשב עליו קצת.
ביחד.
כאן השיר נגמר פחות או יותר, אבל המנגינה שלו ממשיכה להדהד בראש, כי הדברים הקטנים האלו. התענינות אמיתית, נגיעה קטנה, הפתעה אישית – גם אם לא מרשימה במיוחד- הופכים את החיים, את הערבים העייפים למשהו ש- משאיר זכרון של שמחה מבורך.
- פרטים
- נכתב על ידי אסתר ניסן
"היום נעשה את תרגיל שבע הנביאות", אמרה לנו זיוה, המדריכה בסדנת דמיון מודרך, בקולה הרך. ישבנו כולנו, נשים ובנות, במעגל על כר הדשא בחצר, ועצמנו עיניים.
זיווה התחילה עם שאיפות ונשיפות, עברה למקום הבטוח, הלא זהו המקום בו אנו חשים בנוח בדמיוננו, ו"עכשיו, דמיינה את עצמכן במקום נעים, שקט ושליו", המשיכה לטוות את חוטי התרגיל. "במרחק אתן רואות אוהל גדול. אתן מתקרבות אל האוהל אט, אט, ונכנסות לתוכו. בתוך האוהל יושבות שבע נביאות: שרה, רבקה, רחל, לאה, מרים, אביגיל ומיכל. כל אחת מהן רוצה לתת לכן מתנה אחת ומיוחדת, שאותה תוכלנה לקחת עמכן, אל המשך דרככן בחיים. נסינה להיכנס לתמונה, עמוק, עמוק, נסינה לצייר בדמיונכן מה נותנת לכן כל אחת מן הנביאות".
לבעלת דמיון מפותח כמוני היה הדבר לתענוג. במהרה ראיתי את עצמי עומדת באוהל גדול ומרווח שהרוח מנידה קלות את דפנותיו. שולחן ארוך עמד בו, מכוסה במפה לבנה, ושבע הנביאות ישבו שם, פניהן קורנים ועיניהן נוצצות באהבה.
ליד שרה היה מונח לב של זהב, מלא באהבה.
ליד רבקה היה מונח פרח החכמה, בעל עלי כותרת גדולים, צבעוניים ומבריקים.
ליד רחל עמד שעון חול של סבלנות, שגרגרי חול מוזהבים יורדים בו, מחלקו העליון לחלקו התחתון, בקול נקישה רכה.
ליד מרים היה מונח תוף שמחת החיים.
ליד אביגיל עמד, צונף קלות, סוס הנחישות.
ליד מיכל מונחת הייתה קופסת ההשלמה.
שבע הנביאות הביטו בי בעיניהן הטובות. "בואי בתנו", הן אמרו בקולן הרך, המתנגן, "בואי וטלי את מתנותייך".
לפתע היטשטשה התמונה מול עיני, ומתוך בליל הצבעים המתערבל צפה ועלתה דמותה של סבתי, שהלכה לעולמה לפני זמן לא רב והותירה אותנו עם חלל כה גדול - - -
- - - פתאום היית שם, סבתא, ממלאה את חלל האוהל בנוכחותך, וכל המתנות כולן ניצבו ועמדו לפנייך, מחכות לי.
ואז ניגשתי אלייך, סבתא, ונפלתי אל תוך זרועותייך, נותנת לעצמי להתמזג בך, כל כולי, בכל להט געגועי הצורבים, בכל כאב לבי השותת דמע.
וכך ישבנו חבוקות זמן רב, ממאנות להיפרד, אבל בתוך תוכי ידעתי כי בוא יבוא רגע הפרידה, וכי עלי לקחת ממך את מתנותייך בטרם יהיה עלי ללכת.
וכך נתת לי, סבתא, לב של זהב מלא באהבה, אותה אהבה אין סופית שבה אהבת את כולנו, על הטוב ועל הרע שבנו.
גם את פרח החכמה לקחתי ממך, אותה חכמה שהייתה טבועה בך תמיד, ושעזרה לך ברצון השם לנווט את ספינת חייך באוקיינוס החיים הסוער.
את שעון החול הסבלני נתת לי, סבתא, אותה סבלנות שאפיינה אותך תמיד.
את סידור התפילה שלך שמת בידי, כולו מוכתם בדמעותייך… סידור זה היה צמוד אליך יום וליל וממנו שזרת תפילתך, מעשה ידי אמן, לפני ריבון העולם.
לא שכחתי את תוף שמחת החיים, שמחה שלא עזבה אותך מעולם למרות כל הקשיים, שמחה שהסתירה מאתנו, אוהבייך, את כאבייך הרבים, את ייסורייך המתמשכים.
גם את מושכות סוס הנחישות נטלתי בידי, נחישות עמה דהרת תמיד קדימה, מבלי לבכות על העבר, מבלי להצטער על מה שלא ניתן לשנות.
ואת קופסת ההשלמה לקחתי, השלמה שקטה, הנובעת מתוך אמונה תמימה בבורא יתברך.
"חזורנה למקום הבטוח", בקשה המרצה, ואני נרעדתי קלות.
דמותך היקרה, האהובה, סבתא, החלה נמוגה ונעלמת. עוד מילה, נפנוף אחרון, ויותר לא ראיתיך. אך מתנותייך נותרו עמי, סבתא.
את לב הזהב ענדתי על לוח לבי.
את פרח החכמה שזרתי בשערי.
את שעון הסבלנות שמתי בכיסי.
את הסידור לא הנחתי מידי.
את תוף שמחת החיים השחלתי על פרק זרועי.
עליתי על סוס הנחישות, הנחתי עליו את קופסת ההשלמה, וכך יצאתי מן האוהל עם שבע המתנות הנפלאות שהענקת לי. עמן פקחתי את עיני, עמן חזרתי אל חיי, עמן אמשיך את הדרך, הלאה, הלאה, לאורך כל חיי.
לעד ולעולם תישארי עמי, סבתא.
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
מה קורה לכם בתוך הראש כאשר אתם נתקלים בתמונה, במראה פרובוקטיבי?
בשורות הבאות תתואר השתלשלות המחשבות הבלתי תיאמן, שמתחילה מהרגע בו נתקלתם באדם, אשה, המשדר/ת פרובוקציה.
לא עוצר באדום
מתברר כי כאשר אדם נתקל באשה שאינה לבושה על פי קוד צניעות מינימלי, [או גבר שהתנהגותו מושכת ומזמינה שלא כנורמה], הוא לא מתפתה או מתרגש רק למראה הרגעי בו נתקל עתה, ויהיה פרובוקטיבי ככל שיהיה, הרגשות והתאוות שלו מגיעות ממקום הרבה יותר עמוק: מדמיון שהתקדם הלאה להמשך ה'קשר' והמשך היחסים שלו עם אותה אלמונית בה פגש כעת לראשונה, ובמלים אחרות - מה שמניע אותו. זו התמונה הזו שלו אתה בהמשך הדרך.
ייתכן מאד כי הוא לא מודע למחשבות האלו שמתרוצצות במרחבי מוחו אבל הן בהחלט קיימות שם.
בנות משפחה
דמיון מודרך.
אם הבנו את זה כרונולוגיית ההתנהגות מעתה אפוא, פשוטה: 1]לא יהיה שלך 2]ממילא אל תתקדם עם הדמיון שלך הלאה למשהו שלא קיים 3]אל תחפש מראש מראות פרובוקטיביים מאחר שהמוח שלך כבר יודע שלא יצא מכך כלום, וניסיון החיפוש מיותר 4]החיים הרבה יותר בריאים ובעיקר אמיתיים.
- פרטים
- נכתב על ידי אסתר ניסן
בימים כאלה, בהם אי אפשר אפילו להתקרב לחלונות, אני משתדלת לשלוף מאי שם חפיסת צבעים חדשה, משחק קופסה או כל דבר אחר, שיעזור לנו להעביר את שעות אחר הצוהריים לא רק בחמימות, אלא גם בנעימות.
אבל אותו יום קר וגשום במיוחד הגיע לאחר שורה רצופה ברוך השם של ימים קרים וגשומים במיוחד, בהם לא הוצאנו את האף החוצה, והילד שלי, בן הארבע, עמד להתפוצץ.
נו, לכו תסבירו לו עד כמה הכינרת משוועת למים, ועד כמה יבשים כל הנהרות והנחלים, כולל אקוויפר ההר ואקוויפר החוף שנוצלו עד תום. מבחינתו המים מגיעם מהברז ואת הברז קונים בחנות, ו"למה כל הזמן צריך לרדת גשם?"
וזה לא שלא ניסיתי להסביר לו את כל מה שאתם חושבים עכשיו שהייתי צריכה להסביר לו, אבל באיזה שהוא שלב הבנתי שעלי לחלץ חושים ולמצוא מוצא מהיר, כדי שלא ייחרת היום הזה לרעה בזיכרונו של הזאטוט.
"בוא!" הכרזתי בעליזות לכיוון הילד, שהסתובב סביב עצמו במעגלים. "הולכים לטיול!"
"לטיול?" הוא נדהם.
"לטיול!" התעקשתי.
"עכשיו?"
"עכשיו!"
"איפה?" בירר הבן שלי בחשדנות.
"בבית שלנו!" הכרזתי בעליזות.
"לא רוצה! זה לא שווה!" זעק הילד שחש מרומה.
"לא רוצה - לא צריך", אמרתי באדישות. "אבל אם אתה כן רוצה - אני מוכנה לקחת אותך לטיול מרתק בבית שלנו!"
הוא הבין שאין לו ברירה, נתן את כפו בכפי, ושנינו יצאנו לתור את דירתנו הקטנטונת, בעלת שלושת החדרים.
ותאמינו לי - הופתעתי גם אני!
באמת שלא ידעתי עד כמה מעניין הוא הבית שלנו, ואלו דברים נפלאים הוא מאכלס בתוכו.
הסיור הבלתי מתוקשר שלנו התחיל במטבח. הצבענו על כל הרהיטים הגודשים אותו, החל מהארונות וכלה במקרר, וקראנו בשמם בקול רם: "תנור! כיריים! שיש! מגירה! שולחן! כסאות!" מרתק, לא? אחר כך שתינו כוס מים, השקינו את העציץ שעל אדן החלון, פתחנו את המקרר וכיבינו והדלקנו את הנורה שלו, פתחנו וסגרנו את דלת התנור, ולאחר עוד כמה פעולות מרתקות חשנו שמיצינו את עצמנו באתר הזה ועברנו לאתר הבא, הלא הוא חדר המגורים.
בחדר המגורים בילינו כמעט חצי שעה. שמתם לב פעם כמה דברים יש בחדר הזה? יש בו וילון שאפשר לפתוח ולסגור, יש בו ספרים שניתן לדפדף בהם או לשנות את הסדר שלהם במדף או לנסות לזהות את האותיות שעל הכריכה שלהם, יש בו כסאות שאפשר לסדר בשורה ולזחול מתחתיהם, ועד ועוד פעילויות מגוונות שלא היו מביישות אפילו את מוזיאון המדע.
עוד לא גמרנו!
מחדר המגורים עברנו לחדר הילדים, שם כמעט הלכנו לאיבוד... אוצרות של ממש גילינו בחדר הזה תוך כדי סיור מרתק ממדף למדף, ממגירה למגירה. ממש לא ייאמן! סידרנו את מגירת הגרביים, שינינו את מיקום משחקי הקופסה על המדף (וגילינו איזה משחק שחיפשנו כבר המון זמן). גם שיעור התעמלות ערכנו בחדר, על גבי מזרנים, שנפרסו לצורך זה על הרצפה מעל סדין ישן. השארנו באתר כמה מזכרות מעניינות במיוחד כמו ציור יפה בלורדים, פיסות נייר גזורות ובית בובות אחד מסודר מחדש, ועברנו לחדר הרחצה.
חדר הרחצה הוא החדר הכי קטן בבית שלנו, אבל מה אתם יודעים? יש בו ברז שיכולים לפתוח ולסגור, ויש בו סלילי נייר טואלט שאפשר לגלגל מחדש על גליל מרוקן או סתם על עצמנו. אפשר גם להוריד את הידית המתאימה ולעקוב אחרי חתיכת נייר טואלט המתערבלת עם המים ונעלמת בעיקול הצינור, ואחרי שנוטלים ידיים ממשיכים לחדר הבא.
לא אלאה אתכם יותר מדי. אני בטוחה שעם קצת רצון טוב ושאר רוח, תוכלו לדמיין את המשך המסע המרתק שלנו, שהעביר לנו ביעף את שעות אחר הצוהריים, והותיר אותנו צוחקים עד כלות הכוחות ומורעבים כהוגן. הבן שלי כבר הכריז קבל עם ועדה ש"אמא, את מתוקה", והודיע שמחר הוא רוצה עוד טיול כזה, ואני חגגתי עוד ניצחון אימהי קטן.
בערב, כששחזרתי את מאורעות היום, כמו שאני עושה בכל יום כדי להסיק כל מיני מסקנות הגורמות לי אחר כך לנדודי שינה, לא יכולתי שלא להתפעל מהיצירתיות שמצליחים ילדינו לגלות בתוכנו.
לכל אחת מאתנו, אחרי יום מתיש במיוחד עם ילדים, גדולים כקטנים, יש רצון להודות מקרב לב לריבון העולם, אבי האימהות כולן, שהעניק לה כל מיני כשרונות חבויים שאפילו היא לא ידעה על קיומם, ושעצם הימצאותם בקרבה זהו נס בפני עצמו. כמו שהתוודתה באוזני פעם יונה, ידידתי לספסל הגינה: "תאמיני לי, תמיד הייתי ילדה שקטה כזו, לא כשרונית, בשוליים. אבל הילדים שלי הכתירו אותי ללא עוררין לציירת הכי מדופלמת בעולם, לשחקנית הכי מבוקשת, לזמרת מהוללה, להנדסאית בניין, למקריאת סיפורים מקצועית ולמומחית במשחקים מכל הסוגים. הילדים שלי", כך היא לחשה באוזני, "מפצים אותי על כל אותן שנים בהן עמדתי מן הצד, מייחלת לקצת תשומת לב. בשבילם אני האמא הכי טובה, צדיקה, מוכשרת ומיוחדת בעולם. הם תולים בי את עיניהם הקטנות והמעריצות, ומצפים ממני שתמיד אדע מה לעשות ומה לענות ואיך למצוא מוצא מן הסבך, והאמון התמים הזה שלהם גורם לי למצוא בעצמי כוחות מדהימים ולגלות בתוכי כל מיני דברים, אשר בכל פעם מחדש אני נדהמת להיווכח כי הם אכן בתוכי, רק שעד עתה לא ידעתי שהם שם!"
ואחרי אותו טיול באותו אחר צהריים גשום, הבנתי אותה הרבה יותר טוב!
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר אייזיקוביץ
מיץ' אלטמן יוצא לג'יהאד אלקטרוני נגד הנוכחות הפולשנית של המסך הקטן בחיינו. תוכנית ההתנתקות מהטלוויזיה
כבר שבעים שנה נטושה המלחמה בין הטלוויזיה לאנושות. עד כה נצחה הטלוויזיה בכל מערכה וסיימה כל קרב כשידה על העליונה.
המכשיר המכוער והמסורבל שצץ בסוף שנות העשרים כשהוא משדר בצבעי שחור לבן הפך עם הזמן צבעוני, שטוח וסטריאופוני, תוך שהוא שולח זרועות תמנוניות סביב הגלובוס. אף פינה בעולם לא נותרה מוגנת מפני התקדמותו הבלתי נעצרת, כדור הארץ כולו נלכד ברשת הכבלים שלו.
{styleboxop}נדמה היה ששום כוח בעולם לא יכול לעצור את הנחשול האימתני. ואז, כשהכל כבר נראה אבוד הופיע לפתע מיצ' אלטמן והניף את שרביט הפלא השחור שלו.{/styleboxop}נדמה היה ששום כוח בעולם לא יכול לעצור את הנחשול האימתני. ואז, כשהכל כבר נראה אבוד הופיע לפתע מיצ' אלטמן והניף את שרביט הפלא השחור שלו. הטלוויזיות ראו את אבזר הפלסטיק הפשוט (14.99$ למזמינים דרך האינטרנט) ו... כבו. בזה אחר זה החשיכו המסכים של טושיבה וסוני, פנסוניק וסמסונג, היטאצ'י ואל ג'י, מותירות אחריהן שקט מבורך.
אלטמן זוכר את הרגע בו נולד הפטנט שלו, אבזר פשוט בשם TV-B-Gone("טלוויזיה תסתלקי") המסוגל לכבות כל מקלט טלוויזיה בעולם. "יום אחד תוך כדי צפיה באיזה תוכנית טלוויזיה מטופשת חשבתי לעצמי: 'אני הרי לא אוהב את התוכנית הזו, אז למה אני בעצם צופה בה?'. מצאתי את עצמי שורף שעות מול המסך בציפיה למשפט אחד מצחיק או לסצנה מוצלחת אחת. זה כמו התמכרות לסם: ההבטחה נמצאת תמיד מעבר לפינה אבל זוהי הבטחת סרק".
התובנה כי טלוויזיה ממכרת אינה חדשה. גם העובדה שההתמכרות נובעת מהצבעים הססגוניים שעל המסך, מוכרת וידועה. אלא שאלטמן, מהנדס חשמל בן 47 מקליפורניה, החליט להפסיק לקטר ובמקום זאת לעבור לפסים מעשיים.
אחרי שנתיים של עבודה מאומצת הוא פיתח את המענה האולטימטיבי: שלט רחוק מזערי הפולט בלחיצת כפתור אחת 209 קודים המסוגלים לכבות כמעט כל מכשיר טלוויזיה תוך שניות ספורות. "להדליק או לכבות טלוויזיה זה ענין של בחירה ואני מאמין כי זאת צריכה להיות בחירה מודעת", הוא מסביר את האידיאולוגיה החתרנית שמאחורי המכשיר שלו. "בכל מיני מקומות הטלוויזיה דולקת פשוט מפני שמשהוא הפעיל אותה תוך ניצול העובדה שלאדם הממוצע אין את האפשרות לכבות אותה. זו צורה של רודנות. המכשיר שלי נועד להחזיר את חופש הבחירה לידי ההמונים".
{styleboxop}"להדליק או לכבות טלוויזיה זה ענין של בחירה ואני מאמין כי זאת צריכה להיות בחירה מודעת", הוא מסביר את האידיאולוגיה החתרנית שמאחורי המכשיר שלו{/styleboxop}עיקרון הפעולה של המכשיר פשוט למדי: הוא משגר בזה אחר זה את הוראות הכיבוי של כל דגמי הטלוויזיה הקיימים. אלטמן מציע שני דגמים שונים: לארה"ב ולאירופה ואסיה. יש מקלטי טלוויזיה עקשניים שאינם נכנעים בנקל אבל אסור להתייאש, אלטמן מספר על מקלט אחד שכבה רק כעבור 69 שניות.
פטנט אלקטרוני עם מסר חתרני
רק אחרי שהפטנט הקטן שלו יצא לשוק גילה אלטמן כמה שונאי טלוויזיה ציפו בקוצר רוח לרגע הזה. נחשול הפניות הפתיע אותו ."כשהצגנו לראשונה את המכשיר לא היתה לנו בכלל חברה", הוא מספר, "היינו אוסף של חברים שניהלו את העסק מתוככי דירת המגורים שלי. לא היינו ערוכים בכלל לתגובה שקיבלנו".
הרגע בו פרץ המרד האלקטרוני של אלטמן היה בשעה 5:05 בבוקר ה-19 באוקטובר כאשר אתר האינטרנט שלו עלה לרשת. עד לשעה 6:00 כבר נרשמו שלושים הזמנות. בשעות הצהרים המוקדמות התקבלו אלף יחידות והאתר קרס. האתר חזר לפעול למחרת היום וקרס שוב כעבור שעתיים, אחרי אלף הזמנות נוספות.
מאז הספיק אלטמן למכור 100,000 "מחסלי טלוויזיה" והוא אינו מצליח לעמוד בעומס. מי שמבקש לרכוש את המכשיר צריך לקחת בחשבון זמן המתנה ממוצע של שבועיים עד שלוש.
כלי התקשורת לא אחרו לזהות את האיום והקדישו כתבות ארוכות להמצאה של אלטמן ולמשמעות החברתית שלה. אלטמן עצמו לא ראה אותם. הוא מסרב להכניס טלוויזיה הביתה.
המלחמה על העיניים
אז האם "מחסל הטלוויזיות" של אלטמן יצמיח סוג חדש של מרי אזרחי נגד התקשורת המחלחלת לכל תחומי החיים? אלטמן מקווה שכן. לדבריו ההמצאה שלו היא אחת השימושים המועילים באמת של הטכנולוגיה המודרנית. בחוברת ההוראות המצורפת למכשיר הוא כותב: "תופעות לוואי עלולות לכלול ירידה במפלס החרדה והמתח, עודף זמן להשקעה בקשרים חברתיים, יכולת חשיבה משופרת והרגשה כללית טובה יותר"...
"תמיד רציתי לעשות משהוא טוב לאנושות", מספר אלטמן שבעבר התפרנס כמהנדס תוכנה ומפתח סימולציות ממוחשבות.
{styleboxop}"מנהלי רשתות טלוויזיה מחפשים כל הזמן אחר קהל צופים שבוי, כזה שאין לו ברירה אלא לבהות במסך. קוראים לזה ה'מלחמה על העיניים'. אבל אלו העיניים שלי, אני רוצה לשלוט בהם. מבחינתי מכשיר הכיבוי הוא פשוט מתקן להגנה עצמית"{/styleboxop}דויד בורק, המגדיר את עצמו כ"שונא טלוויזיה" מושבע הוא אחד הקליינטים הנלהבים של אלטמן. לדבריו, "מנהלי רשתות טלוויזיה מחפשים כל הזמן אחר קהל צופים שבוי, כזה שאין לו ברירה אלא לבהות במסך. קוראים לזה ה'מלחמה על העיניים'. אבל אלו העיניים שלי, אני רוצה לשלוט בהם. מבחינתי מכשיר הכיבוי הוא פשוט מתקן להגנה עצמית".
אלטמן מספר שבעקבות הצלחת הפטנט הוא קיבל בקשות לעוד אבזרים שיסיעו במאבק מול מטרדי החיים המודרניים - צלצולים סלולאריים, אזעקות רכב בלתי נגמרות ומערכות מוסיקה רועשות, אבל הוא רואה במאבק בטלוויזיה את היעד החשוב ביותר. "כיבוי הטלוויזיה הוא רק הצעד הראשון בדרך לשוב לחיים אנושיים בריאים ומציאותיים יותר", הוא אומר, "אני מקווה שהקונים ייהנו מהשימוש במכשיר שלי וגם מכמויות הזמן והמרץ העצומים שיתפנו בחייהם".
- פרטים
- נכתב על ידי לאה הכט
כל אחת רוצה עיניים יפות.
צבע העיניים אולי לא בשליטתנו, אבל עיניים טובות- זה דבר שאת יכולה לרכוש לעצמך. מי שמטפח בעצמו גישה של עין טובה, מפתח באישיות שלו שריר רדום וחשוב ביותר ופיתוחו יעלה באופן אוטומטי את מניותיו בכל חברה. בעל עין טובה יהנה תמיד מיחסים בין אישיים טובים יותר, וגם שלוות הנפש הפנימית שלו תשתפר פלאים.
אז איך עושים את זה? לפנינו כמה נקודות מגישת היהדות לענין מרכזי זה.
"במחנה שלי היה אדם שקרא לעצמו דתי והיה לו – סידור. אנשים רבים היו מעונינים להשאיל את הסידור ממנו כדי להתפלל אך הוא התנה את השאלת הסידור בדבר אחד: חצי מנת לחם יומית תמורת הזכות להתפלל ממנו חד פעמית".
"ומה קרה?" שאל הרב סילבר בסקרנות.
הצעיר ענה בפשטות: "רבים נתנו לו את לחְמם תמורת הזכות להתפלל מתוך סידורו." וכאן הוא קרא בפאתוס: "אם אדם מסוגל לעשות שימוש כה שפל בדת, לגזול לחם מאנשים מורעבים, אז אני לא רוצה שום קשר לדת הזו!"
כל הסובבים עמדו נרעשים, הן בשל הסיפור והן בשל השנאה היוקדת בו סופר. אך הרב סילבר התחייך לפתע ואמר לאדם שמולו, בקול רם כך שכולם סביב ישמעו: "אני שואל אותך, מדוע אתה מרכז את מבטך באותו יחיד בעל הסידור שנהג באופן מחפיר כל כך? למה לא תסתכל, במקום זה, על כל אותם יהודים יקרים שויתרו על מנת הלחם הכ"כ יקרה רק כדי לזכות ולהתפלל מתוך הסידור?"
חשמל חלף באוויר. הצעיר וכל הנאספים סביבו עמדו המומים. ברגע קל, הפך הרב סילבר בהסתכלותו הייחודית את הקערה על פיה. מזוית ראיה אחרת הפכה אותה אנקדוטה, שתחילה נשמעה כל כך נורא, למשהו יקר וראוי לציון.
זה מה שנקרא במקורות שלנו "עין טובה". תמיד יש הצד השני של הסיפור, וזה נכון לגבי כל סיטואציה. השאלה היא רק מהי הפרשנות שאנו נותנים לדברים. אדם המצויד בעין טובה יוכל בהסתכלות של רגע להפוך את הקערה על פיה וראות דברים באור חדש - ואמיתי.
המשנה הבאה מובאת ב"פרקי אבות": "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו...עין טובה, ורוח נמוכה ונפש שפלה". אם מעונינת את להכנס לשערי המעשה, ולא רק תיאוריה, קחי לך אתגר מרתק: כשאת נוכחת בשיחה הקוטלת אדם מסוים, קבוצה מסוימת או מוסד, תמיד את יכולה להיות זו שתאמר: "אבל", ולהאיר את הדברים מן הצד חיובי שלהם. "אבל", ולציין משהו מואר אחד שאת יכולה לומר על המדובר, ובכך תוכלי לשנות לחלוטין את הרושם הכללי. באקט פשוט זה הרווחת מכל העולמות: שמרת על כבוד המדובר, פתחת את ליבם של שאר הנוכחים בשיחה לריכוך המבט, והכי מהכל: רשמת לעצמך נקודה בדרך לשינוי פנימי אמיתי. התקדמת במשהו לכיוון נפש מתוקנת יותר. בטפטוף מתמשך, של עוד ועוד הצלחות שכאלו, יהפכו נצחונות קטנים אלו להרגל אצלך, לטבע נעלה יותר.
הגמרא במסכת יומא מספרת על כהן מסוים שנעץ סכין בחברו כתוצאה מסכסוך נורא. אביו של הקרבן הוזעק מיד אל זירת הארוע, ולפני ששקע אל תוך עצמו באבל קשה, הבחין בסכין הנעוצה בתוך גוף בנו. במבט של רגע ראה שבנו מצוי עדין בשניות האחרונות של גסיסתו, מיהר האב ושלף את הסכין כדי שהסכין, מכלי המקדש, לא תיטמא במות בנו, הוודאי בעוד שניות ספורות.
כאן עוצרת הגמרא ומתפתח דיון אודות האב. יש הרואים בו גיבור נפש, איתן ובעל שליטה עצמית מדהימה ברגשותיו. אדם המשליט את השכל, המוסר וה"צריך" על רגשותיו המידיים. הם מעריצים את כוחות הנפש שלו ואומץ ליבו על שזכר לחשוב על טהרת כלי המקדש בזמן כאוב ונורא זה. אחרים מביטים על הסיפור מזווית שונה לחלוטין. הם רואים באב אדם אכזר, קר ונטול רגשות אנוש בסיסיים. כה בלתי אנושי הוא, עד שבזמן נורא כזה, כשבנו מוטל לפניו, מת באופן אכזרי כל כך, עסוק הוא בסכין.
ומי באמת צודק? מובן ששתי נקודות המבט אפשריות. גדלנו כבר ממבט שחור- לבן על החיים. ברור שלכל אירוע אוביקטיבי ישנו ספקטרום שלם של זויות מבט ודרכי הסתכלות שונות. הראיה הסוביקטיבית הראשונית שלנו מושפעת מהאישיות, העבר, הסביבה, והחינוך האישיים שלנו. אך זו רק הראיה הראשונית, האינסטנקטיבית. החידוש בגישת היהדות לענין הוא שמבט זה אינו דבר פסיבי שנכפה עלינו מהיותנו אנחנו, עם כל ה"חבילה" הפרטית שלנו, כי אם דבר אקטיבי שבאפשרותינו לשנות, להחליט, לבחור!!!
החברה שלנו נוהגת להעריך ביקורתיות ו"קטילות". התורה מלמדת אותנו שלמתוח ביקורת ולראות את השני מנקודת מבט שוללת זה טבעי, פשוט ו"לא חכמה"... נפש האדם גמישה מספיק בכדי לראות דברים גם מעבר למבט האוטומטי. הכרה בערך הדבר, רצון גדול ואימון מספק, יאפשרו לך מבט בוגר וחיצוני יותר על מה שקורה ועל האנשים שסביבך, ויתנו לך את הכח והשליטה לראות את הדברים במבט בו את בחרת - בעין טובה.
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר אייזיקוביץ
אי פעם בעבר הרחוק, כשעוד היינו ילדים קטנים וחמודים, לא היה דבר שאהבנו יותר מאשר הפתעות וחידושים.
בימים הרחוקים ההם, כל מה שאמא הייתה צריכה לעשות כדי לזכות לשעה קלה של שקט, היה לבקש מאיתנו לעצום עיניים ולהפתיע אותנו בשלל ססגוני שכלל ערימת דפים מ"העבודה של אמא", סט צבעים נוסטלגי ומספריים חדשות שעלו חצי שקל. אנחנו היינו המאושרים באדם, ואמא נפנתה לעסוק בכמה דברים משעממים הרבה יותר כמו הכנת ארוחה או סידור הבית.
לא תמיד היה זה פשוט כל כך. לפעמים נגמרו לאמא הרעיונות, אבל אנחנו מעולם לא איבדנו את החשק לחידושים מפתיעים ואת היכולת להיות מופתעים בכל פעם מחדש.
יש משהו משכר וקורץ במילה "הפתעה". מעטים האנשים שאינם חולמים על משהו טוב שייפול עליהם ככה פתאום בהפתעה וזה לא חייב להיות זכיה בלוטו. גם פרח טרי באגרטל או פתק מסתורי בפינת המקרר יכולים לעשות לנו את היום. למה אנחנו אוהבות הפתעות נעימות? אולי משום שמכל חוויות הילדות הצליחה ההפתעה לשמר את התום והקסם של ימי הנעורים. וזה לא צריך להפתיע משום שהפתעה מרעננת היא אכן מרכיב חשוב באיכות חיים שלנו. ההפתעה שוברת את השגרה השוחקת, מוסיפה צבע לחיים, מרעננת וממריצה ונותנת לנו חשק וכוח להמשיך.
כל הזכויות שמורות, העתקה אסורה ללא אישור בכתב מהנהלת האתר
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
מה היה כל כך יפה ונעים בגשש החיוור שמדינה שלמה, התעצבה בעת לכתו של ישראל פוליאקוב [פולי] לעולמו בשבוע שעבר?
הגמרא במסכת תענית מספרת שפעם הלך אחד האמוראים - רבי ברוקא עם אליהו הנביא ברחוב השוק. תוך כדי שיחתם פונה רבי ברוקא לאליהו הנביא ושואל אותו: רבי, האם יש כאן אנשים בני העולם הבא?
באותו רגע נכנסו שני אנשים אל השוק, אומר אליהו הנביא לרבי ברוקא- אלו בני עולם הבא. רבי ברוקא המסוקרן נגש אל האנשים ושאל אותם למעשיהם, אולי מדובר בצדיקים נסתרים, ענו לו צמד הרעים: אנשים בדחנים אנחנו, כאשר אנו רואים מישהו עצוב אנו ניגשים אליו מבדרים את רוחו ומוציאים אותו מעצבונו.
עצב אינו רק חוסר שמחה, העדר של עליזות, עצב הוא רגש הרסני העלול להכניס את האדם לעצבות, למרה שחורה, חוסר יכולת של יעילות עצמית ועוד כל מיני מרעין בישין. יכולתם של אנשים לשמח אנשים אחרים הוא דבר שלא יסולא בפז, בן רגע הם מעלים את האדם מן העצבות מן תחושת הריק אל מקום של נעימות של הרגשה טובה. על דבר כזה מגיע שכר רב מגיע עולם הבא.
חן חן למתחנפן
כלנו גדלנו על הגשש החיוור. היכולת שלי לומר לאמא שלי "מה כמה"? והידיעה שהיא תענה לי – קרוב לוודאי - "מה שבע?" מוכיחה שלגשש החיוור אין גיל, היא גם מוכיחה שאפשר לייצר הומור צח ונקי לנשימה שגם יצחיק.
האם היום זה קיים? מסקירה מרפרפת על תעשיית הבידור העדכנית מעלה שרוב הבדרנים הם צעירים שחלק נכבד מבדיחותיהם מלווה בניבולי פה, אולי זה מצחיק אנשים מסויימים, אבל מבחינת תוכן ההומור מדובר בטקסטים די ריקניים.
מותר וצריך לצחוק אבל מומלץ שיהיה כמו שנוהג היה פולי לומר: שכל מלה תהיה אבן, כל אבן שושן.
פורסם גם ב aish
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר אייזיקוביץ
או: מי הזיז את השעון שלי? כמה עצות להאטת המחוגים
האם מצאת את עצמך משתוקקות שיהיו ביממה יותר מ - 24 שעות? את לא היחידה. כל אחת מאיתנו מרגישה לפעמים שהיא זקוקה לעוד כמה שעות ולו רק כדי להספיק את רשימת המטלות האינסופית המצפה לנו. אילו היה איינשטיין אישה אין ספק שבמקום לבזבז את זמנו על פיתוח תורת היחסות הוא היה משקיע את מוחו הגאוני במציאת עוד כמה שעות אבודות...
ובכן, האם מדובר חלום בלתי אפשרי? לא בדיוק. הטכנולוגיה המודרנית טרם המציאה פטנט שיגדיל את מספר השעות ביממה ואולי טרם הבינה את נחיצותו של פטנט כזה, אבל כמה טיפים פשוטים וקלים לביצוע יעזרו לנו לנצל בצורה נכונה יותר את מלאי הזמן המוגבל העומד לרשותנו.
- מי גנב את הזמן שלי? לפני שניתן לתקן הרגלי עבודה לקויים חשוב לדעת לאן הזמן היקר בורח. כדאי להחזיק יומן ולרשום בו מה בדיוק עשינו היום וכמה זמן השקענו בכל מטלה. אחרי 3-4 ימים עברי על הרשימה ושאלי את עצמך - אילו פעולות או מטלות גורמות לי לנצל את הזמן בצורה בזבזנית? אילו מטלות רק אני מסוגלת לעשות ואלו ניתן להעביר לאחרים, או אפילו לבטל לגמרי?
- רשימת חלקית של זוללי הזמן הגדולים: שיחות טלפון, פגישות, מבקרים, עודף ניירת, בלגן, דחיינות, יעדים בלתי ברורים, סדר עדיפויות מעורפל, העדר תכנון, תכנון גרוע, העדר משמעת עצמית, ניסיון לדחוס יותר מדי עבודה בפחות מדי זמן, העדר כישורים מתאימים.
- סימון מטרות: אם תגדירי מראש את היעד תוכלי לנצל את הזמן בצורה מיטבית. בלי יעדים ברורים קל לגלוש לעיסוקים צדדים וללכת לאיבוד.
- החזיקי פנקס מטלות: יעד שלא העלית על הכתב אינו יותר מאשר חלום.
- ניתן להיות יעילים בלי לסיים את כל המטלות: הכלכלן האיטלקי ווילפרדו פרטו קבע את כלל ה - 80/20. לפי כלל זה שמונים אחוז ממה שקורה בעבודה הוא תוצאה של עשרים אחוז מהמאמץ. למשל, 80% משיחות הטלפון הנכנסות מגיעות מ - 20% מאנשים שאיתם את נמצאת בקשר. או, 80% מהארוחות שמזמינים במסעדה מורכבות מ - 20% מהמנות המופיעות בתפריט. את הכלל הזה תוכלי לרתום גם לטובתך - את יכולה להשיג יעילות של 80% באמצעות ביצוע של 20% מהיעדים שקבעת לעצמך. אם ברשימת המטלות היומית שלך מופיעים עשר פריטים, תוכלי לצפות ליעילות של 80% עם תשלימי בהצלחה רק את שתי המטלות החשובות ביותר.
כל הזכויות שמורות, העתקה אסורה ללא אישור בכתב מהנהלת האתר
- פרטים
- נכתב על ידי ישראל אדלר
הילד ידע לספר ולפרט בדיוק רב את כל הביאורים וההסברים,
למה מכר עשיו את הבכורה- ( כיוון שהבכורים נועדו לעבוד בבית המקדש ומי שלא נזהר יכול למות).
למה בישל יעקב עדשים - (לסעודת אבלים על מות אברהם- עדשים מסמלים את העולם העגול שבו יום אחד אדם נמצא למעלה , ובשני בקבר).
בקיצור נחת יהודית אמיתית.
אבל, כל הזמן הרגשתי שמשהו לא מסתדר לילד בכל הסיפור הזה. וכשאני רואה בעיניים שלו את המבט הזה אני יודע שעוד מעט תבואנה השאלות.
ואכן, הוא לא אכזב והנחית עלי את השאלה - "אבל אבא, למה עשיו היה צריך למכור את הבת שלו?" אחת, שתיים, שלוש, ארבע, הופ- נפל לי האסימון!..
הילד שקלט כל כך יפה את כל הפירושים וההסברים שמסביב, לא תפס בכלל את ה מושג "בכורה".
הוא היה בטוח שהמדובר בבכור ממין נקיבה = בכורה.
שעשיו מכר ליעקב את ביתו הבכורה.
הייתי המום מהמחשבה שאתה יכול ללמד ילד ולהשקיע בהסברת כל הפרטים הקטנים אבל את הדבר הפשוט והבסיסי הוא פספס.
מסתבר שצריך גם לדעת איך "למכור" את הבכורה..
נזכרתי בסיפור הפולקלוריסטי על יהודי שלמד את מסכת "עירובין" (גמרא, מהתלמוד בבלי. מהמסכתות היותר מורכבות שיש. עוסקת באיסור הוצאת חפצים בשבת מרשות הרבים לרשות היחיד ובפתרונות ההלכתיים לכך.)
כאשר סיים את כל המסכת הכריז, "הבנתי מצוין את כל המסכת, חוץ משתי מילים -
רה"י (רשות היחיד), ורה"ר (רשות הרבים)!..
מעבר לסיפור המשעשע שיש כאן, אני ממליץ לקחת לתשומת ליבנו את התובנה שילדים לא מבינים מה שלא מסבירים להם בצורה ברורה ופשוטה. וכדאי להשקיע בהסבר הדברים הלכאורה פשוטים, בכדי להקנות להם בסיס עליו ניתן להתפתח עוד ועוד, וכך נחסוך מהם ומאיתנו הרבה כעסים ואי - הבנות.
וכפי ששמעתי מאדם חכם משפט, שנכון להרבה תחומים בחיים,
"מה שלא פשוט - פשוט לא"!
הרבה נחת
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר אייזיקוביץ
