למשפחה

פרטים

מגיד המישרים הרב ראובן קרלנשטיין זצ"ל מספר כי פעם טס לארצות הברית באחד מן המטוסים המשוכללים בהם היו שתי קומות.

 

הקומה הראשונה ל'המון העם', אלו ששילמו מחיר רגיל, ואילו הקומה השניה פירסט קלאס, מחלקה ראשונה.

 

לא ניתן כמובן לעלות לקומה השניה ללא תשלום מיוחד. דיילים עומדים בכניסה לחדר המדרגות ולא מאפשרים לאיש לעלות. אלא שבאותה טיסה היה השטח פנוי, והרב ביקש לעלות ולראות כיצד נראית המחלקה השניה.

 

כאשר הגיע לשם הופתע מן הפאר וההדר שנגלה לעיניו. בקומה הראשונה יושבים כולם בצפיפות. מעל לראשים ישנם חבילות ותיקים רבים, ואילו בקומה השניה, כורסאות של ממש. ניתן לשבת ולמתוח רגליים, המרחב עצום, והתחושה נעימה.

 

ירד הרב בחזרה ופגש ביהודי ממכריו שהיה בעל אמצעים.

 

מדוע אתה יושב למטה, שאל אותו הרב, הרי יכול אתה להרשות לעצמך לשבת בקומה השניה, ברווח ובכבוד?

 

הביט בו היהודי ואמר: וכי שוטה אני, חסר דעה? בשביל 12 שעות נסיעה אשלם מחיר כפול ומכופל? הרי בסכום הזה יכולתי לפרנס יהודים מירושלים, ואני אבזבז אותו על כמה שעות טיסה.

 

עוד לא הספיק הרב להתפעל ממנו, והיהודי הוסיף: מילא אם הייתי צריך לשלם עבור שבועיים במלון מפואר במיאמי ביץ', על שפת הים, אני מבין, אבל בשביל כמה שעות טיסה שכבר חולפות אשלם סכום כה גבוה?

 

שאל אותו הרב, אבל גם השבועיים במלון שאתה מתאר הם זמניים, ובכלל כל החיים פה הם זמניים. נאמר בתהלים 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה'.

 

ובכלל כאשר מחשבים את אותם שבעים שנים מול חיי נצח הרי מדובר בכמה שעות, וכי עליהם שווה להשקיע כה הרבה כסף וזמן?

מסיפור זה, אומר הרב קרלנשטיין יש ללמוד כיצד יש לחשב את חשבונו של עולם.

 

אם רוצים לנצח את היצר הרע, יש להחדיר אל הלב כי להצלחה זמנית אין כל ערך, רק להצלחה נצחית יש ערך ובה יש להשקיע.

פרטים
אנו מוקפים באולם מראות ענק, המשדר לנו את עצמנו ללא הרף. זה אנחנו שם, בתמונה המאוד לא מחמיאה ההיא. גם המראה המעוררת גיחוך, גם זו המפתיעה, גם ההיא המסובבת את מבטנו ממנה. זה הכל אנחנו. זה אנחנו בתוך הנוף הכולא את נשמתנו בתוכו, זוהי דמותנו השואפת על פסגות ההרים, נפרסת עם השדות, מתכרבלת כחתול ושולפת ציפרניה עם חיות הטרף.

פרטים

אבריימל צ'נצ'יק היה בחור מוגבל שהתגורר בראדין. לשם צ'נצ'יק זכה בעקבות יכולתו לספור על עשרים בלבד כאשר במקום לומר צוונציק היה אומר צ'נצ'יק.

 

ביום בהיר נעלם אבריימל והעיירה נחרדה. לאן נעלם אבריימל, האם נפל לבור? או שמא חלילה הזיק לעצמו?

 

במשך שלשה ימים חיפשו אותו בכל מקום אפשרי, אולם אבריימל נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

 

כעבור שבועיים כאשר הגיע ציבור לבית הכנסת לתפילת שחרית נראה לפתע אבריימל צ'נצי'ק בכבודו ובעצמו.

 

איפה היית? לאן נעלמת? קראו לעברו כולם

 

אבריימל סימן להם כי הם נמצאים בעיצומה של התפילה ואל להם לדבר, אולם לאחר התפילה, כך אמרו תנועות ידיו, יספר להם הכל.

 

ואמנם אחרי התפילה הקיפו אותו קבוצת המתפללים, והחלו לחקור אותו.

 

אבריימל כחכח בגרונו בחשיבות ואמר: הייתי בלייפציג.

 

לייפציג באותם ימים היתה מרכז הסחר העולמי כך שההכרזה על נסיעה ללייפציג כמוה כהכרזה על נסיעה לניו יורק היום.

 

ומה הבאת מלייפציג, מה קנית שם?

 

אבריימל חייך לעברם והראה להם שהוא אוחז בידו קמצוץ של טבק.

 

אתם רוצים אשמעק טבק [קמצוץ], שאל אותם ברצינות, זה טבק מלייפציג.

 

צחקו האנשים צחוק גדול ואמרו: שוטה, זה מה שהבאת? מלייפציג יכולת להביא ארגזים של טבק, ואולי גם את המכונה שמייצרת טבק.

 

הסיפור שהפך לשיחת היום בעיירה הגיע גם לאזניו של החפץ חיים שנאנח ואמר: אנחנו צוחקים על עצמנו.

 

המרחק בין כדור הארץ לכיסא הכבוד הוא מליוני שנים כפי שמתארת הגמרא במסכת חגיגה, , האדם נשלח לעולם הזה לשבעים – שמונים שנים כדי לאסוף מצוות ומעשים טובים, ואתם להיכנס אל העולם הבא.

 

כאשר הוא מגיע מתאספים לקבל את פניו כל מכריו, הוריו דודיו וזקניו ושואלים אותו: נו, מה הבאת?

 

אמר החפץ חיים: והלוואי שנוכל לומר: הבאתי אשמעק טבק, הלוואי שלפחות זה.

 

[על פי ומתוק האור]

פרטים

"הסוד הוא שבורא עולם קורא לך ורוצה אותך בעומק עומק הלב שלך עם מה שאת באמת מרגישה, ובלי שום זיופי משחקים. הסוד הוא, שיש רק נקודה אחת אמיתית – הנקודה הכי עמוקה ומבוישת, הכי מודחקת וקבורה בלב שלך. ועד שאת לא מאמינה שהשם אוהב אותך שמה ורוצה לחבק אותך דווקא שם, כאילו לא נולדת, גיטי, את מבינה? כאילו כלום עוד לא התחיל".

פרטים

הגמרא במסכת בבא מציעא [דף נט]: "אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. שנאמר: 'ולאברהם היטיב בעבורה'". 

אמירה זו של רבי חלבו מצטרפת לעוד עשרות מובאות ודרשות המצויות בספרות התורנית המצוות על כבוד האשה, על מעלתה היתרה, ועל שיתופה המלא - ואף למעלה מכך - בקיום הבית, המשפחה, והעולם בכלל. את המקורות הללו ניתן למצא החל מהתנ"ך ומפרשיו, עבור לספרות הפסיקה של ימי הביניים, ועד למחברי זמננו. אין כאן המקום, ברמה הפיסית, לציטוטם של כל אותם מאות ואלפי מובאות, אציין רק שלהרחבת הענין ניתן לעיין בדברי הרמב"ם בפרק טו מהלכות אישות הלכה יט ובפירושים שנאמרו סביב קביעתו שם.   

 
במאמר זה אנסה להתעכב דווקא על היגדו של רבי חלבו ולנסות להבינו ביתר עומק. רבי חלבו אומר בעצם שני דברים: א. אם מצויה ברכה בבית הרי שהיא הופיעה בזכותה של האשה.  ב. בעקבות כך רצוי ומחוייב האדם לכבד את אשתו. כהוכחה לדבריו מציין רבי חלבו את אברהם אבינו שהתעשר בזכותה של שרה אשתו כמו שמספר המקרא כי פרעה שסבר בטעות ששרה אחותו של אברהם היא, 'היטיב לו בעבורה'.
 
אלא שהקביעות או האקסיומות שמציב רבי חלבו צריכים מעט ביאור, מדוע האשה היא אכן ה'ברכה' של הבית, האם אין כאן עמדה הפוגעת ביכולותיו של הגבר או במלים שלנו - 'הדרת גברים'? בנוסף צריך להבין, מדוע מייצר רבי חלבו קורלציה ישירה בין הברכה המופיעה בזכות האשה, לחובת הגבר לכבדה, האם הגבר לא צריך היה לכבד את אשתו גם אם היא לא היתה מביאה את אותה 'ברכה' אל הבית? ולבסוף מהי פשרה של ההוכחה מסיפור אברהם ושרה, הלא מי שהיטיב שם לשרה היה לא אחר מאשר פרעה הרשע, שכאמור, סבר בטעות כי היא אחותו של אברהם ורק מטעם זה בחר לתגמל ולהעשיר את 'אחיה'?
 
אבולוציה או עזר כנגדו?
כדי להבין את דברי רבי חלבו יש להגדיר קודם את מהותה של האשה ואת תפיסתה על פי חז"ל. האשה נקראת כידוע 'נקבה', שורשו של מינוח זה הוא נ.ק.ב. כלומר נקב, חלל, בור. שם תואר זה לא הופיע בכדי, לפי חז"ל יש לשם זה משמעות סמנטית, שכן האשה ממהותה היא טיפוס מקבל, הבעל מעניק ונותן לאשה ואם חייהם מתנהלים כשורה היא מקבלת ממנו, מתמלאת, ובהתנהלות נכונה מארגנת לשניהם ולמשפחתם את אורח חייהם.  זו גם הסיבה שהברכה המופיעה בבית, נופלת אליבא דרבי חלבו, דווקא בחלקה של האשה, שכן הברכה צריכה כלי שיקבל אותה אל תוכו, ומאחר שהאיש לא מוכן לכך ברמה המנטלית, הרי שהאשה היא זו שמקבלת אותה, ועל כך כבר אמרו חכמים במסכת יבמות כי "השורה בלא אשה שורה בלא ברכה, שנאמר להניח ברכה אל ביתך". 
 
גם ההיגד האלוקי מבריאת העולם אעשה לו עזר כנגדו' מהווה למעשה המשך ישיר של אותו קונספט. להבדיל מבעלי החיים שההתקשרות ביניהם היא לגמרי אבולוציונית, כלומר לצרכי הישרדות המין, אצל בני האדם האיחוד בין הזכר והנקבה מייצר משהו נוסף, שלם. לשם כך צריכים בני הזוג להיות דומים [עזר] אך עם זאת גם שונים [כנגדו], שכן רק האינטגרציה בין שני אנשים בעלי קו דומה אך עם זאת גם שונה יכולה לייצר מכלול המשלים האחד את רעהו. אגב, מטעם זה נאסרו בני האדם באיסור עריות, שכן הקרבה האדוקה מידי בין בני המשפחה עלולה רק לחזק את האופי המשותף, לטובה או לרעה, והם לעולם לא יוכלו להשלים האחד את השני.
 
נמצינו למדים שהזוגיות על פי היהדות היא אוסף מדוייק של קולות הנמזגים לכלל הרמוניה מרשימה אחת. רק כאשר הם חיים וחושבים בקול אחד מתקיימת הברכה האלוקית כי 'אעשה לו עזר כנגדו'. הגבר צריך להיות מודע לכ כי אשתו היא טיפוס 'מקבל' עם כל השלכות הנובעות מכך, ואילו הוא בעל אופי שכלתני יותר, הנותן, מייצר, וממלא את רעותו. מכאן שצריך אדם לכבד את אשתו, שהכבוד האקטיבי הוא סוג של נתינה, לאשה שהביאה את הברכה אל המרחב הפרטי שלהם מכח היותה 'מקבלת'. 
 
אצל אברהם אבינו ושרה אמנו אנו מוצאים את הקונספציה הזו לאורך כל הדרך. כאשר הוא מגע עם שרה אל מצרים הם חושבים בקל אחד, מתנהגים באותה דרך, ושרה שמכירה ברציונל של אברהם מקבלת את תכניתו בלי לנסות ולהערים קשיים, עד שגם פרעה ויועציו מאמינים באמת ובתמים כי לפניהם ניצבים אח ואחות, ומכאן קצרה כבר הדרך ל- 'ולאברהם היטיב בעבורה'. 
 
כשמגיעים המלאכים אל אברהם לבשר לו אודות הולדת בנו, מחכה שרה באוהלה בצניעות, וגם את פקפוקיה סביב הבטחה לבן היא לא מבטאת החוצה אל מול פני בעלה ואורחיו אלא 'ותצחק שרה בקרבה'. הרמוניה מלאה ונהדרת זו, עשתה רק טוב לזוגיות של אבותינו הראשונים, והם זוכים בבן שהפך ליצחק אבינו, ממנו פנה ויסוד לכינונו של העם היהודי.
 
על פי מהר"ל חידושי הגדות ב"מ דף נט. 
מהר"ל, רוח חיים לפרקי אבות, פרק ה משנה ח.
פירוש הרש"ר הירש, בראשית כב, כד.  
.
 
 

פרטים
"אני יודעת, ריבונו של עולם, שאתה אוהב אותי כי אני הילדה שלך. אני גם יודעת שבחיים אנו אמורים להתנסות ולעמוד בניסיונות, ואני גם יודעת כי אין אתה מביא לאדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. עזור לי למצוא בקרבי את הכוחות לעמוד בניסיון הזה באמונה, בתקווה, בהשלמה ובאהבה".

פרטים

אין חוויה מענגת יותר בחודשים הללו, מאשר לעמוד בחלון ולהתבונן על הגשם שיורד (אחרי שהורדנו את הכביסה מהחבל, וסגרנו את החלונות!).

יש משהו בטיפות המיקרוסקופיות האלו, שמרחיב את הלב.
 
השנה זה מרגש יותר, אחרי ששנה שעברה התייבשנו (תרתי משמע) עד שהגיע החורף, אבל גם אחרי שנה גשומה וסוערת, כל פעם מחדש; הגשם מרענן, מרווה - אותנו, ולא רק את הכנרת, ואת מטעי הבננות.
 
מה כל כך משמח בגשם הזה? מעבר לברכה שהוא מביא ביבול שבשדות, ומים שכל כך נחוצים לנו בארצנו המיובשת?
 
בדור שכל כך מוקף בצעצועים מגוונים, במחשבים, ברשתות אלחוטיות לסוגיהן, בעולם שכולו כפר גלובלי קטן, בדור שבו אנחנו צריכים רכבת הרים מסתובבת כדי לגרות קצת את סף הגירוי השחוק של הילדים שלנו, (ושל ההורים שלהם...) אחרי שהגענו לירח, בנינו מגדלים כמעט עד לשמיים, שיבטנו כבשה אחת או שתיים, המצאנו את תורת היחסות, ו...קוקה קולה....
מה כבר משמח אותנו ב...מעט מים?
אז נכון, הם יורדים מהשמיים, אבל בסך הכל מים!
 
גשם- טביעת האצבע של אלוקים.
 
אולי זה בגלל שאחרי כל רשימת ההישגים המופלאה אליה הגיע האדם במאה העשרים- העשרים ואחת, יש דבר אחד אותו אנחנו לא יכולים ולא נוכל לעולם לייצר בכוחות עצמינו: גשם.
 
אומרים לנו חכמינו: "שלושה מפתחות בידיו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו לשליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה (יולדת), ומפתח של תחיית המתים" כלומר מציינים לנו חכמינו, שעל אף שכל המעשים והמקרים שמתרחשים בעולם נעשים על ידי רצון בורא העולם, יש מעשים שהוא שולח שליחים, אלו המלאכים שמוציאים את רצון האלוקים לפועל בעולם, מלבד שלושת המקרים הנ"ל:
ירידת גשמים, לידה, ותחיית המתים שתהיה אחרי ביאת המשיח.
 
הכל מגיע מאלוקים: הבריאות, המשכורת, ההצלחה בעבודה, וגם הספה החדשה שנמכרה לנו ממש במחיר מציאה.
 
מאד קשה לנו לראות את זה בשטף החיים, הרבה יותר נראה לעין שהמשכורת הגיעה מהבוס, הבריאות מהרופא, ההצלחה בעבודה מהמוטיבציה האישית שלי, והספה הזולה בשל מבצעי חיסול של הקולקציה הישנה.
 
חוץ מירידת גשמים.
בגשם שיורד רואים בבירור את טביעת האצבע של אלוקים.
 
על אף התקדמותו המזהירה של האדם המודרני בכל תחומי החיים, הוא לא הצליח לייצר דבר בסיסי כל כך כמו גשם. אז נכון, יש היום אפשרות שעולה הון תועפות 'לזרוע עננים', להחדיר לתוך העננים את "יודיד הכסף"- חומר שגורם להגברת הגשמים. לא ברור כמה זה באמת מועיל, עד כמה החומר הזה שיורד עם הגשם מהעננים ה'זרועים' בריא, ומלבד זאת כמה פעמים קרה שהזרעת העננים הייתה מוקדמת מידי והגשמים המרובים ירדו בים, או שההזרעה הייתה מאוחרת מידי וגרמה להורדת הגשמים בסוריה ... 
 
יש הרגשה של תלות מוחלטת באלוקים על ידי הגשם. 
 
לא במקרה זה כך, בורא העולם יצר זאת בכוונה. מסופר במדרש שבמצרים הקדומה לא ירד גשם, הנילוס היה עולה על גדותיו ומשקה את השדות שלידו. ומדוע? ממשיך המדרש ואומר שאלוקים פשוט לא רצה שהמצרים (שהיו שקועים בעבודה זרה- והתעסקו בכוחות טומאה נגד בורא העולם) יבקשו ממנו גשם ויתפללו אליו, הוא העדיף לתת להם את כל צרכי המים שלהם בצורה מסודרת ונוחה, העיקר- שלא יפנו אליו. (עד היום, עיקר מאגרי המים של מצרים הצחיחה, מתבססים על הנילוס. כמעט ולא יורד בה גשם, אלא רק כמות מועטת באזור הדלתא של הנילוס) לא כן כל המין האנושי. כולנו זקוקים למים, וכדי שיהיה לנו מים אנחנו זקוקים לגשם, וכדי שיהיה לנו גשם אנחנו חייבים לפנות לבורא הכל.
 
לכן גם יש שמחה מיוחדת בגשם.
יש איזושהי הרגשה שבורא העולם 'מחייך' אלינו, אוהב אותנו - ולכן משפיע אלינו שפע של מים מאוצרותיו.
 
זמן של ישועות
אומרים לנו חכמים שיום ירידת הגשמים הוא יום של ישועות, יום של הצלחה בפרנסה, יום שיכול לגרום להפסקה במלחמה, זאת אומרת יום שבו שפע אלוקי מכל הסוגים מושפע על העולם. (תענית ז' ח')
 
וממשילים זאת חכמינו למלך ששולח מתנות לבנו. לפעמים הוא שולח את המתנה על ידי שליח. השליח מעביר לבן את המתנה בצורה מושלמת, אבל רק את מה שנצטווה, דבר לא יותר. אולם לפעמים המלך בעצמו מזמין את בנו אל חדר האוצרות, ומעניק לו בעצמו את המתנה, רואה הבן שחדר האוצרות פתוח, ורוחו של אביו נוחה, ומיד מנצל את הרגע לגולל בפני אביו את משאלותיו ומאוויו, ואביו פותח בפניו עוד מאוצרותיו הכמוסים ומעניק לו שפע רב.
 
כך גם בזמן ירידת הגשמים. 
 
כאמור הגשמים מגיעים אלינו לא על ידי שליח - לא על ידי מלאך, אלא על ידי בורא העולם בכבודו ובעצמו. זה זמן שבו "חדרי אוצרותיו" פתוחים, אפשר אם כן לנצל את הרגעים המשמחים הללו, לפרוש בפניו את בקשותינו ומשאלותינו, ולזכות להם בקלות רבה יותר.
 
שנזכה לחורף רטוב, בריא ושמח!
 

פרטים

לא פלא שלפעמים היא מרגישה סחוטה כל כך, כמו שאני מרגישה לא פעם. לא פלא שלפעמים היא מרגישה כאילו היא יושבת על איזו קרוסלה המסתובבת במהירות רבה, ולא מאפשרת לה לרדת. אני בטוחה שכל אחת מאתנו, ולא משנה מה מצבה המשפחתי והאישי, מרגישה לפעמים קצת מסוחררת מהר המטלות הסובב אותה.

 

פרטים
סופרלטיבים רבים נקשרו לשמה של הרבנית בת שבע קנייבסקי שהלכה לעולמה בחג הסוכות האחרון. האדמורי"ת, המנהיגה, האמא, הסבתא, הפסיכולוגית, מחוללת הנסים, האישה הכי הארד-קור בקרב הציבור הליטאי. הדמות הנשית הכי חזקה בעמנו, אולי מאז דבורה הנביאה, ועוד ועוד. 
 
מה לא סופר עליה? מספרים שכאשר הרב חיים קנייבסקי חלה, הוא הלך לחמיו, הרב יוסף שלום אלישיב, לקבל ממנו ברכה לרפואה. "מדוע באת אליי?" שאל אותו הרב אלישיב. "לך לבת שלי, לאשתך. הברכה שלה שווה יותר". העיתונאית ריקי רט ממקור ראשון מספרת כי כבר כילדה נחשבה בת-שבע לצדקת. היא הייתה נלווית אל סבה רבי אריה לוין כשהלך לבקר את אסירי המחתרות ואת נדכאי ישראל, וסוחבת בעבורם סלי מזון. זקני מאה-שערים מעידים כי כשעברה ברחוב בימי מלחמת השחרור, היו ההפגזות נעצרות. הנערה הצעירה, שנאלצה לצאת לעבוד כדי לסייע בפרנסת הבית, סיגלה לעצמה כבר אז את ההרגל לקום בשעות שהן לא יום ולא לילה, לעמוד על רגליה פרקי זמן ממושכים ולקרוא את כל ספר תהילים. "עבדתי במקום שהיו בו אנשים דתיים ושאינם דתיים, ולכן הייתי מתפללת שהיום יעבור עלי בלי להיכשל, ושאצליח לעמוד בכל המכשולים", סיפרה לבני ביתה.
 
אלפי אלפי הנשים המתדפקים על דלת ביתה מספרים בכנות כי הם היו עדים למאות נסים שהתרחשו בזכות ברכתה. הרבנית מברכת כל פונה מכל ליבה וניכר כי היא חשה את כאביה. כאשר מדובר בעשרות או מאות של נשים מידי יום, חלקן קשות יום ולמודות סבל, מפעים הדבר שבעתיים. כל מי שביקר בביתה יכול לספר על הצניעות והפשטות בהם ניחן הבית הגדול הזה. כך מתארת אחד המבקרות: "הסגפנות, שלא לומר העליבות, זועקת מכל פינה של חדר ההמתנה. ספריות עמוסות בספרי קודש הן כמעט כל הריהוט כאן. בעוד אנו ממתינות, השולחן הבודד בפינת החדר קורס. לא פלא, כשמדובר בפריט בן שלוש רגליים, שהקיר משמש לו תמך גם בתוך הבית, שהפך מפרטי לציבורי, ניכרת הדלות. המטבח קטנטן וצפוף, הקירות מתקלפים, התריסים חסרים. הריהוט לא הוחלף מעולם. תורמים מהארץ ומהעולם, שהציעו לשפץ ולרהט מחדש את הבית כדי שיתאים למגוריו של אחד ממנהיגי הציבור החרדי ורעייתו, נדחו באדיבות. ההסתפקות במועט היא כאן דרך חיים.
 
יכולתי לספר עוד ועוד על דמותה של הרבנית, דומה בעיני כי בכך אוכל למלא כרכים שלמים. לא מעט כבר נכתב וסביר שעוד ייכתב. במסגרת זו הייתי רוצה לשתף אתכם בחוויה אישית קטנה שהיתה לי עם הצדיקה המנוחה.
 
היה זה כאשר נולד בננו טרם זמנו. התינוק הוגדר כפג והרופאים, שאולי עשו כמיטב יכולתם הרפואית, לא טרחו מאידך, לחדול מלהפחיד אותי ואת בן זוגי, ולתאר לנו בצבעים קודרים את העלול להתרחש עמו. נאחזתי חרדה אמיתית ותחושה עצומה של חוסר אונים לא הרפתה ממני.
 
הייתי בוכה ימים ולילות ולא מצאתי מזור לנפשי.
 
כמו נשים רבות בעם ישראל מצאתי את עצמי לילה אחד אחרי השעה 10 בלילה בפתח ביתה של הרבנית. לא היתה זו שעה של 'קבלת קהל' רשמית, ובני ביתה של הרבנית ידעו לספר לי כי מהבוקר הרבנית לא אכלה מאום והיא ניצבת כל היום על רגליה ומקבלת פונים. חיכית במבא הצר של הכניסה לבית הפשוט של משפחת קנייבסקי ונכדותיה הכינו לה בינתיים פרוסת לחם פשוטה במטבחה הצר. זמן קצר עבר והרבנית כבר החליטה לצאת מחדרה שוב ופנתה לכיוון הפתח. ניצלתי את ההזדמנות וסיפרתי לה את מצוקתי. הרבנית הביטה בי בעיניה הטובות ואמרה לי בפשטות ובאהבה: ב"ה התינוק יהיה בסדר. העיניים שלה ששידרו טוב לב אין סופי והחום העצום שקרן ממנה גרמו לי לפרוץ בבכי ללא הפסקה, והרבנית מיהרה להרגיע אותי כשהיא מביאה לי דפי סגולה עם פרקי תהלים ומשניות להצלחת ובריאות הילד היקר. 
בין פרצי הבכי סיפרה לי הרבנית כי במהלך חייהזכתה כבר להציל למעלה מאלף תינוקות שאמהותיהן חפצו להפילן מאיזו סיבה כל שהיא. המספר המדהים הזה שנאמר על ידה בפשטות ולצורך חיזוקי והרגעתי, היכה בי מאוחר יותר בתדהמה: בכח ברכתה ואישיותה גרמה האשה המבוגרת הזו מבני ברק לאלפי ילדים יהודים לחיות ולהתקיים.
 
אני מודעת לכך שסיפורים מרשימים יותר ופחות כבר סופורו על הדמות המופלאה הזו שנלקחה מעמנו, ועם זאת זהו סיפורי האישי, על טוב לב כמעט סוריאליסטי, מסירות נפש, ואהבת ישראל מונומנטלית, ואותו רציתי לחלוק עמכן. 
 

פרטים

 ארבעה אנשים, ארבע סיפורים. אוטובוס תקוע בדרך למירון, ומתוך השקט עולים צלילים של מנגינה.

 

פרטים
במלאת 5 שנים ליארצייט של אמא ע"ה, רציתי לשתף ולמסור רסיסי מעשים שזכיתי ללמוד ממנה ואני יודעת שזה רק חלק מהתמונה השלמה. אנשים כמוה הרי נחבאים אל הכלים וקשה לדלות את אותם הדברים, אך למזלנו נשמר מעט מן המעט ומי יתן והמילים האלו יהיו לזכותה.
 
אמא ע"ה נולדה על כתף הכרמל. סבא וסבתא שהיו חרדים ושלושה מתוך ילדיהם ממש התגוררו בשני בתים מחוברים וחדר. אמא שלה ע"ה אהבה לעשות חסד. עוד בעיירה בפולין היא הייתה עוזרת לנשות הכפר לאפות חלות לשבת ובתמורה היא קיבלה את שאריות הבצק שמהן היא קלעה חלות וחילקה לעניי הכפר. 
 
היא הגיעה להכשרה והייתה אמורה להצטרף לקיבוץ אושה. היא סיפרה לי שהיא נסעה בעגלה לנמל. העניים בכו שהיא צריכה לעזוב ואז אמא שלה ע"ה שואלת אותה למה האנשים הללו מלווים אותך כך? והיא ספרה לה את מעשה החלות "אז למה לא סיפרת לי?" שאלה האם בהפתעה.
 
"מכיוון" ענתה הסבתה שלי ע"ה "שלימדת אותי שמצוות לא מספרים".
 
כשהיא הגיעה לארץ בדרך לקיבוץ אושה, היא פגשה בחיפה את סבא וסבתא שלה שהגיעו כמה שנים לפניה והחליטה מיד שהיא נשארת איתם וזכתה לכבד אותם בצורה שעוד צריכה כתבה נפרדת.
 
היא נישאה בארץ לסבא שלי והם בנו את ביתם ואמי ע"ה ואחיה יבלח"ט נולדו כבר בחיפה. 
 
סבתא ע"ה השקיעה מאד בחינוך ומלבד שהיא שלחה את אמא ע"ה ללמוד בבית ספר הראלי בחיפה היא גם שלחה אותה ללמוד בלט. אז הגיעה מומחית מצרפת ורצתה לקחת את אמא לרקוד בלהקה שלה, אלא שסבתא שלי שעוד החינוך הטהור של העיירה היה טבוע בה, לא הסכימה בשום פנים ואופן והעבירה אותה ללימודי פסנתר. אלא שגם שם אמא הצליחה ביותר והיא נגנה יצירות של טובי המלחינים.
 
כשהיא התגייסה לצבא ונשלחה לנח"ל ושם היא פגשה קיבוצניק אחד בהכשרה שהייתה במעגן מיכאל. ההורים שלה כבר חשבו על השכן העורך דין כחתן וכבר רצו להתחייב לדירה, אבל אמא בחרה בחיי הפשטות שהיו אז בקיבוץ והם הגיעו ל"גבעת ברנר".
 
למרות שלא היה לה קל להתרגל לאורח חיים שונה ועוד לחיי הקיבוץ, כבר מההתחלה היא שלחה את אבי שיחיה ללמוד היא ראתה שהוא ממש מוכשר ובקשה ממנו שיצא ללמוד.
הוא למד מוזיקה וניצוח והקים בקיבוץ מקהלה בסדר גודל של הגבעתרון ותזמורת רצינית ואף ניצח עליה. כמו כן הוא מלחין ומעבד וכותב ומומחה ליצירות ועסק בהוראה ובניצוח ועוד. 
 
וגם הוא שייך לאנשים שנחבאים אל הכלים ואף שהיו לו הצעות רבות לעזוב ולבנות קרירה בארץ ובחו"ל הוא העדיף את הקיבוץ שקלט אותו מאירופה הדוויה על פני חיי קרירה מפוארים. תמיד שהוא היה בחדר עבודתו אמא לא הרשתה לנו להפריע לו בכלל היא שמרה על שעות הלימוד כמו אוצר יקר. וכל רצונה היה הצלחתו בכל הלימוד ופעילות שסביב לה. זו גם אחת הסיבות שהיא פשוט הפסיקה לנגן מכיוון שבתור פסנתרנית היא הייתה מומחית והיא לא רצתה להיות במרכז, אלא שאפה שאבא יתקדם בלימוד וביצירה, ואכן אבא שלנו הוא אחד המנצחים המעולים שקמו ופועלים בארץ.
 
וכל פעולותיו היו לא למשכורת ולא לפרסום, כנראה שגם לשם שמים. אמא גם תמיד אמרה לנו לשמוע בקולו ושזה ערך חשוב כל כך והיום בתור בעלת תשובה אני יודעת כמה זו עבודה קשה הביטול, דבר שאצלה היה יותר מכל, דבר מובן מאליו שכך צריך.
 
כששאלתי אותה בתור נערה פרט מסוים על מישהי היא נתנה בי מבט תמה ושאלה האם כבר סידרנו את חיינו לגמרי ?שאנחנו יכולים לסדר לאחרים את ענייניהם ?באופן עקבי היא לא רצתה לרכל על אנשים ולדבר עליהם דיבורי סרק.
 
אמא עבדה בשנים האחרונות במשתלה והיא שמה לב שאין מעקב על השקים הנכנסים בלבד אלא שהם מועברים להנהלת החשבונות שבקיבוץ ושם מתויקים וזהו-היא החליטה לטפל בעניין, אך מתוך ישרותה הרבה היא הייתה מסיימת יום עבודה בשתילה וכו' נחה קצת ואז הולכת להנהלת החשבונות לעוד כמה שעות לברר את הנושא להרים טלפונים לאנשים ולטפל בעניין במסירות. הטיפול בשקים ערך כשנתיים בהם היא החזירה לקיבוץ כרבע מליון שח משקים חוזרים. וכל זה רק אחרי שעוד העבודה בלי לבקש כלום בשביל זה ממש כלום וגם במקרה היא ספרה לי על כך רוב האנשים שסביבה גם במשתלה לא ידעו מכך דבר, אגב היא עשתה ממש עבודה מסובכת של רואה חשבון ללא הכשרה בנושא.
 
אמא התברכה בשיער מאד יפה בעל גוון מיוחד תמיד בקשנו ממנה להאריך אך היא בחרה תמיד לקצר לתספורת צנועה וגם בלבוש היא הייתה צנועה, לא כמו חרדית אבל בגדים רחבים שיער קצר ובכלל היא הייתה צנועה בכל דרכיה ומעשיה.
 
פעם היא הגיעה לבקר ובאותו זמן היה לי נושא של חילוקי דעות עם חברה טובה אמא פסקה לטובת החברה מיד" אבל אמא " אמרתי לה " את יודעת שאת צריכה להיות לצידי כי את אמי? "אבל החברה שלך צודקת " היא ענתה ותמיד היא חפשה את האמת בכל דבר ונתנה לנו עידוד לחפש ולמצוא את נקודת האמת והזכות שבכל דבר. וכשחזרתי בתשובה היא אף אמרה לי שאם זו האמת לאמיתה אז צריך לעשות זאת ולחפש אותה ולמצוא ולקיים אותה כמה שאפשר.
 
מילה טובה שלה הייתה אמתית עד ליסוד שלה היא לא הייתה אדם של מילים סתם, אלה שזכו ממנה לשבח מסויים ידען שזה באמת שבח שעבר ניפוי של מסננת טובה.
אחיה שיחי' ניהל את בית הספר הטכני של חיל האוויר.
 
אמא היא אחיינית של המשורר מתתיהו שלם ע"ה שכתב כמה מהקלסיקות של מערכת ההתישבות. 
 
זה היה תענוג ללמוד איתה פרשת השבוע היא ידעה ללמוד ולהכיל ועוד זכרה פרקים בתנ"ך שהם למדו בעל פה, לא היה לה קל בכלל לנווט בין גידול ילדיה ובין חיי הקיבוץ לבין העובדה שביתנו הפך פשוט לתל תלפיות, בכל המובנים המון וועדות מוזיקה המון אנשים שבאו להתייעץ טלפונים בכל שעות היום והערב אך זה היה רצונה והיא זכתה לראות פרות מבורכים מכך.
אמא הייתה סבתא אהובה שמגיעה ויושבת עם הנכדים בסיפור ובעבודת יצירה, יחסיה עם חמותה היו פלאים ביותר וסבתי אף ציינה שהן מעולם לא רבו.
גם כשאמא חלתה במחלה הקשה דבר ראשון היא דאגה לסביבתה.
 
מהר מאד היא כבר לא יכלה לדבר אבל כשהיא עוד יכלה היא בקשה מבתי שתחי' למסור לנו שלא נדאג ולא כואב לה כלום ובקשה להמשיך פשוט את עבודתנו. 
 
היא עוד זכתה לקרוא קריאת שמע בתקופה שהיא עוד דברה ולאחר כמה חודשים היא השיבה את נשמתה הטהורה לבורא עולם ביום השבת בביתה בקיבוץ בית שבו מידות טהורות ורוח איתנה חרטו את רישומן בליבנו. יהי זכרה ברוך. בתחיית המתים ננוחם 
 

פרטים

 מצאתי את עצמי בשש וחצי, מוקפת מטבח הפוך שקשה לדמיין, ובו ילד עייף ורעב, תינוקת עצבנית ובוכייה, ילדה שלומדת למבחן בהנדסה (איתי!) עם מד-זווית ומחק ועיפרון וחוברת ומחברת ודפים באמצע הכל, ובנוסף – גם קערה של מיקסר ובה עיסת עוגיות המחכה בדממה לעבור לסלסילות ניר ולהיאפות לתפארת

פרטים

הדרך לחרות האישית שלי התחילה לפני כמה חודשים.

זה קרה כשנשללה ממני החרות לחלוטין.
 
בראש חודש כסלו ילדתי למזל טוב את בתי- הראשונה. 
 
למי שלא יודעת מה זה אומר או למי שלא זוכרת- לידה, ובעיקר לידה ראשונה פירושה:
בלוני גז, צלופנים, סרטים, מלמלות, ביקורי דודות נרגשות, (למי הוא דומה, המשקל בלידה, צבע השיער, ועוד שלל פרטים לא חיוניים לחלוטין)
 
משהו זערורי שממלא אותך בחום, החיוך- רפלקס שלו שגורם לך להתמלא בגאווה על היותך אם מסורה... והעיניים שתלויות רק בך!
 
אבל זה אומר גם: עייפות. עייפות שגורמת לך להיכסף לדבר אחד: המיטה שלך. נדמה לך שגם אם תשני חודש, המאגרים לא יתמלאו... אבל מי חולם על חודש כשיותר משלוש- שעות רצוף אי אפשר כמעט לישון. ובלידה ראשונה מצטרפים לכל העסקת- חבילה הזו גם חוסר הבטחון, ואי האמון בעצמך שתצליחי להניק, ושתהיי אמא טובה, והבונוס שמקבלים עם מתנת האמהות: הדאגה-  הוא לא אוכל, הוא לא מפסיק לאכול, הוא לא ישן, הוא ישן בלי הפסקה, וחוזר חלילה.
והמצב רוח האיום שמתנדנד כל הזמן, הורמונים כמובן...
 
אחרי בית החולים הגעתי לאמא שלי לנוח, אבל המנוחה הייתה ממני והלאה. המרוץ הזה של האכלה, החלפת טיטול, במקרה הטוב כשהיא נרדמת לחטוף כמה דקות שינה או מקלחת טובה (מה זה?), במקרה הפחות טוב אבל המצוי יותר להחזיק תינוקת בוכה על הידיים (כאבי בטן, גזים ועוד שלל אפשרויות) ולשאול את שאלת השאלות "למה היא בוכה - עכשיו???"
 
ההרגשה הכי חזקה הייתה שלילת החרות. התינוקת שלי מתוקה, הכי בעולם כמובן. התגלתה כתינוקת תובענית מאד - כשהגענו הביתה והייתי אמורה להתחיל לצעוד את הפסיעות הראשונות שלי לבד, היא ניסתה לחבל בעקשנות בכל ניסיון שלי לעשות משהו בלעדיה. המקום הטבעי לישון בו, לנוח בו, וכמובן לאכול היה - על הידיים שלי. 
 
הימים היו מטורפים לא רק שבבית לא הספקתי שום דבר, ועדיין הייתי חלשה ולא במיטבי, גם לא יכולתי לישון דקה לא ביום ואפילו לא בלילה.
 
המעבר מחיים עצמאיים, חופשיים, חסרי כל עול כמעט, לחיים בהם את מועסקת עשרים וארבע שעות ביממה המם אותי.
הייתי קמה בבקר מלאת תקווה ותכנונים גדושים ליום הקרוב, לא אפיית עוגת שלוש קומות, לא השתתפות בריצת מרתון כזו או אחרת, דברים אלמנטאריים בסיסיים כמו שמירת היגיינת השיניים... 
 
לדאוג שיהיה אוכל בבית, או להעביר סמרטוט רטוב בכל מיני משטחים שהיה קשה לזהות את צבעם המקורי מבעד לשכבות האבק. אבל- הלו"ז העמוס שמלאתי לי, השתבש כל פעם מחדש, הטיפול היום- יומי בתינוקת מילא לי את כל הזמן.
 
בערבו של יום נשארנו אני- אשה עייפה וסחוטה, ודף מלא בתוכניות, שחיכה בשתיקה ליום המחר. 
 
מלבד הקושי בחוסר ההספק, ההרגשה הייתה כאילו החיים שלי שהיו עד אז איכשהו בשליטתי, ירדו ממסלולם הנורמאלי לחלוטין, לא יכולתי לתכנן את ה...דקה הבאה, זה היה מתסכל, ומתיש. 
 
ואז התחלתי לחשוב מחשבות שאיך שהוא נרקמו להן למילים, מן דיבורים פשוטים כאלה, אבל כנים מאד, שבשטף היום- יום המתרוצץ, אנחנו קצת שוכחים מהם.
מישהו חכם יותר ממני, מנהל לי את החיים, המושכות שנראות לנו כל כך בידיים שלנו – מופקדות בידי מישהו אחר. 
 
אני כן צריכה להמשיך לתכנן, לחשוב, לשם כך קיבלתי את כח השכל והמחשבה, אבל תמיד לזכור שהתכנון שלי הוא "תכנון על תנאי" כך קראתי לזה.
אני מתכננת, יכול להיות שיצא ההיפך ממה שחשבתי.
 
והמישהו הזה- שברא ויצר אותי, יודע בדיוק מה הטוב ביותר בעבורי, ואם יצא אחרת מה שתכננתי, זה לטובתי באופן מושלם, לא יכול היה להיות טוב יותר.
כל אלו דברים פשוטים מאד, ידועים מאד, אבל כברת דרך ארוכה מפרידה בין הנוסחאות היבשות הללו, לבין ההשבה אל הלב. 
 
זה כמו פלוגת שריון שיוצאת לכפר שורץ טרור 'לנקות' אותו ממחבלים. יש להם תכנון מפורט מאיפה נכנסים לכפר, מי פורץ ראשון, מי מחפה, וכו'. בכניסה לכפר מקבל ראש הפלוגה הודעה בקשר להיכנס ממזרח, לא ממערב כפי שתוכנן, כל הפלוגה עושה 'אחורה פנה' ונערכת במקום לפי הנתונים החדשים.
רק מפקד חסר דעת יתמרמר על שינוי בתוכנית, הוא יודע שצוות אחראי נמצא בעורף ומקבל דיווחים כל הזמן, הם דואגים לשלומו, ורוצים כמוהו בהצלחת המבצע. 
 
הם יודעים משהו שהוא לא יודע. יותר מזה -  הידיעה שמישהו מכוון אותו מאחור נוסכת בו רוגע ושלווה. 
 
כמה שנפנים יותר שמישהו מדריך אותנו, מנהל אותנו והוא בשונה מבשר ודם לא טועה אף פעם, נכעס פחות, ונרגע יותר, בשביל זה צריך להאמין. 
וזה לא תרופת פלא, לא מספיק לדעת אמונה, צריך לשנן אמונה.  
 
קלישאות כמו: "אם לא הולך כמו שרוצים, רוצים כמו שהולך", "תחשוב טוב יהיה טוב"- אף פעם לא הבנתי למה משפטי הפסיכולוגיה בגרוש הללו אמורים לשנות בי משהו, אני רוצה אחרת!! כמו שתכננתי!! טוב, אין טעם ללכת עם ראש בקיר, אבל לפחות תשאירו לי את הזכות לכעוס, להתרגז! 
 
כנראה שלא בכדי נקרא חג הפסח בשני שמות שמסמלים אותו יותר מכל- "חג האמונה" ו- "חג החרות", רק מי שיודע ליצוק לחייו אמונה פשוטה, ואמיתית יכול לזכות ולהגיע לחרות פנימית. 
 

פרטים


פעם, כשהייתי ילדה, סבתא שלי הייתה קונה לפני חנוכה או לפני יום הולדת מתנות קטנות לכל הנכדים.


היא גרה אז ב'מחנה יהודה' והייתה יוצאת אל רחוב יפו, אל חנות הצעצועים של בן ציון (שקיימת עד היום!) ושם בוחרת כל מני פיצ'יפקעס, אותם חילקה לנו באהבה רבה כשבאנו לבקר.
אבל היום זה אחרת.


למי יש סבלנות לצאת ולבחור פיצ'יפקעס לילדים? לא לסבתות של הילדים שלי, אשר עובדות ועסוקות עד למעלה מראשן, ואת זמנן הפנוי הם מעדיפות להשקיע בילדים עצמן ולא בקניית מתנות.


אז מה כן?
הכסף יענה את הכול, גם על הצורך הזה.


אז למשל, בתום ערב לביבות חמים ומשפחתי, מעניקים סבא וסבתא לכל ילד שטר כסף מכובד, ירוק או סגול, תלוי בגיל. הילדים זורחים מאושר. הם מרגישים גדולים וחשובים למדי, ואנחנו משדלים אותם באלף שידולים שיתנו את השטרות לאבא, כדי שבטעות לא נכבס אותם יחד עם המכנסיים.


את הכסף הזה אני שומרת מכל משמר ולא משתמשת בו ללחם וחלב גם אם בטעות נתקעתי ואין כסף מזומן נגיש. הכסף שמור לו היטב בארנק מיוחד והילדים מזכירים לי מדי פעם: "אמא, יש לנו המון כסף! מתי נלך לקנות מתנות?"


"אולי מחר", אני אומרת בלי להבטיח, "או בתחילת שבוע הבא".


כך הם מזכירים לי ואני דוחה והם שוב מזכירים לי וחוזר חלילה, ומלשינים עלי לסבתא ש"אמא עוד לא קנתה לנו מתנות בכסף שנתת לה", עד שאין לי ברירה, ויום אחד אחרי הצהריים אנחנו מסיימים את כל המטלות הדחופות, מתלבשים, לוקחים טיטול, מוצץ ובקבוק לתינוק, נועלים את הדלת, פותחים אותה שוב כי שכחנו טישו וגם את הארנק עם הכסף, נועלים שוב ומתחילים להתקדם לכיוון המרכז המסחרי הקרוב לביתנו, שם ממוקמת חנות משחקים גדולה ויפה שכל ילד ממוצע שנכנס בשעריה מקבל סחרחורת, וכל אמא ממוצעת שנכנסת אליה חוטפת כאבי ראש.


וזה בדיוק מה שקורה לנו: הילדים מתפזרים ברחבי החנות הגדולה והצבעונית, ואני נותרת להשגיח על הקטן שלא ימשוך ויקרע ויהרוס ויקלקל, מה שיגמור לנו את הכסף עוד לפני שהתחלנו לבחור.


אט אט הילדים מתחילים לחזור בחזרה לכיוון שלי, כשכל אחד מהם עמוס בכל מני שמונצ'עס שאין לי מושג מה תפקידם עלי אדמות, ואת זה אני מנסה גם להסביר לילדים שלי ששואלים אותו כל הזמן: "אמא, מה זה? מה עושים עם זה? איך זה פועל?"


באמת שאין לי מושג. ההמצאות של היום...


מה אומר לכם – קשה, קשה מאד לבחור משהו כשמסביב כל כך הרבה אביזרים וחפצים וצעצועים שונים ומשונים ומשחקים במגוון עצום.


פעם, כשנכנסו לחנות, התלבטו בין שלושה או ארבע הדברים, ובסוף בחרו ברביעי. היום, כשיש ארבעים, זו כבר בעיה של ממש! במה נבחר? בשלושים ושתיים או בעשרים ותשע?


בקיצור, הילדים מתחבטים ומתלבטים ומחליטים ומתחרטים ושוב מתפזרים ואוספים דברים אחרים ושוב מתחרטים ומחזירים ולוקחים משהו אחר ומנסים להתייעץ אתי ואני לא יודעת מה לומר, ובינתיים הקטן מתחיל להשתעמם ולהתעייף ורוצה לרדת מהעגלה ואני מתחילה לרדוף אחריו כי כל הבובות בחנות בסכנת חיים ממשית, וכך הוא רץ ואני רודפת אחריו והילדים רצים אחרינו ושמחה וששון ליהודים.


בסוף, אחרי שכולנו מותשים כהוגן, כל אחד מצליח איכשהו להחליט על משהו מסוים שאותו הוא רוצה, ואנחנו ממהרים לקופה כדי לגמור כבר עם הסיוט הזה, משלמים ויוצאים החוצה עם שלל שקיות, ומגלים שהערב כבר ירד ושעת ארוחת הערב כבר לא תחזור היום.


בדרך חזור כולם עייפים וקצת מבולבלים ומתחילים להתחרט מחדש ושואלים אותי אם אפשר לחזור ולהחליף, ואני אומרת ש"לא, מה פתאום? בפעם הבאה נקנה משהו אחר". כשאנחנו סוף סוף מגיעים הביתה ומתחילים לבדוק את מה שקנינו, אנחנו מגלים שמה שמצויר על הקופסה זה לא בדיוק מה שיש בפנים, ומה שחשבנו זה לא בדיוק מה שבמציאות, ומתחילות האכזבות והבכיות, ואני מנסה להרגיע ולנחם וגם להתחיל להתקדם לקראת המשך הערב בתקווה לסיומו בכמה שפחות נזקים.


תמיד, אחרי מסע קניות שכזה, אני מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה אני פותחת בכסף של דמי החנוכה או של ימי ההולדת קופת חיסכון, או לחילופין, הולכת לקנות לילדים מתנות באיזה בוקר שאפנה במיוחד בשביל זה. אבל משום מה יש לי זיכרון קצר. אני רוצה להטעים את הילדים מעט מחוויות הקניה, שוכחת מה היה בפעם הקודמת ומוצאת את עצמי חוזרת על הטעות והולכת עם כולם ביחד…


אותו דבר בדיוק קורה לי כשצריך לקנות בגדים או נעליים, ואני חושבת לעצמי: "אם כבר – אז כבר", ויוצאת עם כל החבריא יחדיו למלא את ארון הבגדים. בדרך כלל אחרי הקניות הללו אני מגלה שהמספרים לא מתאימים, למרות שכולם היו אתי ואני כמעט בטוחה שמדדנו כמו שצריך, ובכלל, חצי מהדברים שרצינו בכלל לא קנינו.


איכשהו, כשיוצאים לקניות עם ילדים, קורים תמיד דברים בלתי צפויים ובלתי מתוכננים.


אז מה עושים?
דיתי חברתי נתנה לי רעיון מעניין: היא יוצאת עם הילדים כדי לראות בלבד, לבחור ולהתרשם, ואחר כך יוצאת בעצמה וקונה את מה שצריך.


אבל מה לעשות? אני לא בנויה ליציאות כפולות ומכופלות שכאלו, ואיכשהו, בסוד כמוס אגלה לכן שבסופו של דבר, עם כל הבלגן, נשארים לי בכל זאת זיכרונות מתוקים...
אז להתראות בקניה הבאה!

 

 

פרטים

 

המפגש עם טלי היה פשוט סוג של נס גלוי. היתי צריכה דחוף לצלם תמונה לשער של הספר "אורחת לשבת" שיצא במהדורה נוספת והצלם הקבוע שאיתו אני עובדת תמיד לא היה בארץ. מההוצאה לאור התקשרו וביקשו שאקבע יום צילומים עם טלי, אחת מהצלמות המובילות בארץ בתחום צילום המזון.
 
מאד מאד לא רציתי, בעיקר בגלל שכבר התרגלתי לעבוד עם צלם קבוע ולהתחיל לעבוד אחרת עכשיו היה לי קשה. מה גם שהצלם הזה מגיע לביתי ומבצע את כל הצילומים בסלון שלי, בעוד שבשביל לעבוד עם טלי היתי צריכה לנסוע לסטודיו שלה באזור חילוני. חששתי גם שאם היא אחת מהצלמות "המובילות בתחום" אז היא בטח תבוא עם כל מיני רעיונות חדשניים שאלי בכלל לא מדברים, ושאולי כמו הרבה אנשים במקצוע הזה - תהיה לא נחמדה ומאד אגוצנטרית. אבל לא היתה ברירה ובחשש רב התקשרתי אליה, וקבענו להיפגש ליום צילומים אצלה בסטודיו.
 
המנות של האוכל לצילום השתקשקו איתי ביחד ברכבת וביציאה היא באה לאסוף אותי. ממבט ראשון היה נראה לי שכל חששותי הולכים להתאמת. אבל המשפט השני או השלישי שלה היה "אל תראי אותי ככה, תדעי לך שיש לי ספר תהילים כאן בתיק ושאני נוסעת המון לכותל". מאוחר יותר התחילה לשאול אותי המון המון שאלות על יהדות. בביתה היא שמה לי מוסיקה של להקת בעלי תשובה ששרה תהילים והודיעה לי חגיגית שהיא אוכלת רק כשר, כי במילא היא צמחונית.
 
אמנם גם צילמנו, אבל לפני, אחרי ובאמצע דיברנו המון, ובעיקר על צניעות, תפילה, קשר לקב"ה, שמירת מצוות, אמונה. גיליתי אדם מאד מיוחד ומעניין, אדם שמחפש מאד למצוא אמת ולמרות היותה "מובילה בתחום צילומי המזון" בכלל לא מקולקלת בכל הרעות החולות המאפיינות את אנשי המקצוע האלה. ובמיוחד התפלאתי עד כמה היא רצתה לשמוע על יהדות ואפילו ביקשה לבוא אלי לשבת, והכל בא ממנה, אני לא יזמתי כלום.
 
כנראה שהשיחה הזו היתה באמת חשובה לקדוש ברוך הוא, כי אחרי יום הצילומים הזה התקשרו מההוצאה להגיד שהתמונות לא טובות ושחייבים לצלם עוד פעם. אז שוב השתקשקתי ברכבת ושוב פגשתי את טלי ביציאה, שוב צילמנו וגם הפעם - שוב דיברנו. ובסוף הפגישה ביקשה ממני לא לשכוח להזמין אותה לשבת. ובאמת היא באה להתארח אצלי בשבועות. (דרך אגב, גם התמונות האלה לא מצאו חן בעיני ההוצאה ובסוף הם פשוט לא שינו את תמונת השער).
 
כתבתי כבר במוסף "אושפיזין" על האירוח הזה וכמה היה קשה לבשל לה כי בתור צמחונית-טבעונית היא לא אוכלת כמעט כלום. אבל אפילו עם הכלום הזה, היא הצליחה להרגיש מאד מאד חזק את הטעם של הקדושה, הטעם העמוק הזה שרק לאוכל של מצווה יש, ולהתרגש ממנו ביותר. האירוח היה חוויה מאד מיוחדת לשני הצדדים, ובסופו היא שאלה אותי איפה אפשר לשמוע שיעורים. אז המלצתי לה על שיעור אחד, מאד יפה ומיוחד שדרכו חזרתי אני בתשובה, ומתקיים כיום בירושלים. ולתדהמתי, הפתעתי, שמחתי, היא התחילה ללכת וממשיכה לבוא באופן קבוע, כל הדרך מהבית שלה ועד לירושלים, וזו שמחה גדולה מאד.
 

אין לי מושג לאן יובילו אותה הדרכים ואני מתפללת עליה שהשם ישמור אותה ויעזור לה לא להרפות מחוש האמת שלה, ושיוביל אותה למקומות הכי נכונים שיש. אבל בינתיים, ביקשתי ממנה לכתוב את הסיפור הזה, שבעיני הוא פשוט מקסים. כאילו השם כאן אמר בקול "סליחה, אני עכשיו רוצה להפגיש בין אביגיל לטלי אז בואו נסדר את כל מה שצריך בשביל זה, אז כאילו תצלמו אבל זה באמת רק כאילו".

 

 

 

פרטים

תנו לי חורף, תנור חם, חלון עם גשם מצד אחד וחנוכייה מצד שני, סופגניה חמה ו"מעוז צור", ויותר מזה אינני צריכה.
את הילדים זה לא לגמרי מספק, לכן, חג החנוכה אצלנו הוא חג המשחקים הנצחיים. 

 

פרטים

 

סיפור אמיתי שקורה לכל אחד מאיתנו בצורה כזו או אחרת. אלוקים מכניס אותנו לסיטואציה לא קלה, שיש בה מבחן באמונה.

פרטים
לפני שלימדת אותי ברחמיך שאפשר לדבר איתך ושאתה מקשיב, הכרתי רק תפילות מסוג כספומט. באים, מבקשים, מתחננים, מקבלים, מודים, מסתלקים. ואתה יודע שאנחנו, מנקודת מבטנו הצרה והמצומצמת, מבקשים לעיתים קרובות גם שטויות שלא ייטיבו איתנו כלל. לכן, לא תמיד אתה נותן, יש תפילות שנענות ויש תפילות שלא.

פרטים

בקור רוח ובתעוזה בלתי מבוטלת, עצר ר' יצחק דדון, אברך בישיבת מרכז הרב, את מסע ההרג שביצע מחבל נתעב ממזרח ירושלים בספרית ישיבת 'מרכז הרב', ערב חג הפורים, שבו נרצחו שמונה מתלמידי הישיבה. שלושה כדורים שיצאו מנשקו של דדון מנעו טבח המוני במאות תלמידי הישיבה.  במונולוג נרגש, בוחר דדון לדבר בגילוי לב על גבורה יהודית בת ימינו, על פרויקט חייו, כתיבת ספרי חידושי תורה של רבותיו, ועל השנתיים המשמעותיות בחייו מאז שאיבד את אלמוניותו והפך לסמל לרבים: "אנשים מזהים אותי ברחוב, חושבים שאני גיבור ואני בסך הכל רוצה להגדיל תורה ולהאדירה. מה המחבלים רצו? לקחת חיים. ואנחנו מעניקים משמעות לחיים על ידי התורה, כפי שנאמר - מרבה תורה מרבה חיים" 

 לחצו כאן לקריאה (קובץ pdf)

 

פרטים

 נסו פעם להאזין לילד שלכם, כאשר הוא יושב לבדו בחברת צעצועיו, ויחד עמם הוא מפליג אל מחוזות הדמיון שלו. אם תאזינו באמת, בסבלנות, תגלו הרבה מצפונות לבו הקט, ולעתים תוכלו לחזות במצגת מדויקת על עצמכם...

פרטים

רגע המפנה בחייו של הכנר העולמי ר' אייל שילוח, היה כשהבין שהוא מנגן ניגוני קודש בכינור שבנה גוי, על פי סודות שמקורם ב... מגורשי בית שני