פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

איש צר ואויב, המן הרע הזה

מה התכוונה אסתר לומר לאחשורוש במילים "איש צר ואויב"? הלא אחשורוש שאל אותה: "מי הוא זה", והיה עליה לענות ישר וללא הקדמות: "המן הוא האיש!"

ברם, באמת לא ביקש אחשורוש לדעת את שמו של האיש בלבד. הוא שאל בלשון כפולה: "מי הוא זה - ואיזה הוא", כאילו ביקש לומר לה: "מי זה שיכול להעלות על דעתו לעשות דבר כזה, להשמיד עם שלם, טף ונשים ביום אחד? מה יכולה להיות הסיבה לשנאה עיוורת שכזו?" על שאלה זו התכוונה אסתר לענות לו כאשר ענתה לו: "איש צר ואויב".

כדי להבין את תשובתה, עלינו להכיר את תכונותיו של עמלק, השורש שממנו צמח אותו רשע.

בפרשת "זכור" נאמר על עמלק: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". בנוהג שבעולם, כאשר שני עמים עושים ביניהם מלחמה, הם מעמידים חיילים מול חיילים, גיבורים מול גיבורים. אבל לשלוח חיילים חמושים שיפגעו בנשים וילדים חסרי מגן, אין זו מלחמה, אלא - נבזות. לזה מסוגל אך ורק - עמלק!

מזה אפשר להבין, מה הם מניעיו של עמלק במלחמתו עם עם ישראל.

משל למה הדבר דומה? לסעודה שמסובים בה אורחים. המכובדים שבהם, באו לסעודה כדי לשהות ולבלות במחיצת המארחים. הפשוטים והבזויים שבהם, באו כדי למלאות את כריסם. אכילתם היא "לשמה"... במה ניכר ההבדל שביניהם? שניהם אוכלים את המנה המוגשת להם, אבל בעלי התאוה ילקקו גם את הפירורים ואת השאריות עד כלות הנפש ...

כן הדבר במלחמה. מי שאינו בוחל בשום אמצעים, מי שמאבד כל צורת אנוש, אינו מנהל מלחמה כדי לנצח; אצלו המלחמה היא המטרה - הוא בא לתת פורקן לשנאה העיוורת המפעפעת בלבו. זוהי ההגדרה של מלחמת עמלק: "ויזנב בך" - כיון שהתקיף את החלשים, הוכיח שהוא נלחם מתוך שנאה, ולשם שנאה. אין לו אתנו שום סכסוך, שלשמו הוא נלחם. אצלו, השנאה היא המטרה.

גם נכדו וממשיך דרכו, המן, ביקש להשמיד להרוג ולאבד - מתוך שנאה לשמה. אצלו השאלה "מי הוא זה ואיזהו" אינה במקום.

אין צורך לבקש הסבר, אין טעם לחפש את הסיבה. אין שום הגיון במעשיו של המן, מלבד זה שהוא בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו - שונא אותנו!

"איש צר ואויב" - בכל אישיותו ועצמיותו הוא "צר ואויב". זה היה המסר, שאסתר העבירה לאחשורוש; ולכן, לא נשארה לאחשורוש ברירה אחרת אלא לומר: "תלוהו עליו!"

ע"פ המגיד מדובנא

פרטים

נכתב על ידי אסתר ויתקון

פרטים

נכתב על ידי עלון בית דוד

מלבד מקרא מגילה, נצטוינו בפורים על מתנות לאביונים, משלוח מנות, וסעודה הנחגגת בקרב המשפחה והידידים, "משפחה ומשפחה, שבט ושבט". מדוע בפורים, יותר מבכל חג אחר, ראו חז"ל לנכון לתקן מצוות אלה?

כיצד שכנע המן את אחשורוש לגזור גזירת השמדה על כל היהודים?

"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים ... ודתיהן שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שוה להניחם". מדוע הדגיש המן את העובדה שעם ישראל "מפוזר ומפורד"? מה רע בכך?

חז"ל דרשו במדרש: "ישנו עם אחד - [מי] שנאמר בו ה' אחד, ישן לו מעמו". אין מושג של "שינה" אצל הבורא ית'; הכוונה היא שהתרופף הקשר בין הקב"ה לעמו. מה הסיבה לנתק זה? משום שה' "אחד", ואילו עם ישראל הוא "מפוזר ומפורד".

המן הכיר את סוד כושר ההישרדות של עם ישראל, את האחדות. הוא ביקש לרמז לאחשוורוש, שכעת האחדות היהודית נחלשה, הם מפורדים בין העמים, ולכן הגיעה שעת הכושר להוריד אחת ולתמיד את העם הזה מבמת ההיסטוריה.

כח האחדות של עם ישראל אינו קשור למצב מדיני מסויים, גם כשהיהודים מפוזרים בארבע קצוות תבל, למרות שאין להם מסגרת מאחדת, הוכיחה האחדות היהודית את עצמה. המן עצמו מדבר על "עם אחד"; הרי שלמרות שהוא מפוזר עדיין הוא "עם אחד". כאשר טען המן שעם ישראל "מפוזר ומפורד", כוונתו היתה לפירוד מסוג אחר.

הדבק המאחד את חלקי העם, כשהם חיים כל אחד בסביבה משלו, היא העובדה שיש לעם ישראל מטרה אחת משותפת. מטרה זו מלווה כל יהודי באשר הוא שם, וקושרת את כל בני העם זה לזה. עם ישראל נולד כדי לפרסם בעולם את האמונה באל אחד. מטרה

זו עומדת מעל לכל, ולכן יש בכוחה לאחד את היהודים, למרות חילוקי הדעות הרבים שיש תמיד ביניהם. כאשר נחלשת השאיפה להגיע למטרה זו, נחלשת יחד עמה גם האחדות.

עם ישראל חייב להיות דוגמה חיה לאמונה זו. כאשר היהודים מפגינים אחדות ביניהם, הם מראים שהאמונה המשותפת עומדת מעל לכל שיקול אחר, ושלכל חילוקי הדעות יש חשיבות משנית בלבד. אם הצלחנו להתגבר על המן וכל ההולכים בעקבותיו, הרי זה בזכות שהעמדנו את המטרה המאחדת בראש סולם הערכים שלנו.

המן הרגיש שעם ישראל הוא במצב של פירוד, משום שהחל בו תהליך של התבוללות, הוא הלך והתרחק מן האמונה באל אחד, והקשר הפנימי שלו הלך ונחלש. מכך הוא הסיק שבהכרח התרופף גם הקשר בינו לבין השי"ת, "ישנו עם אחד", הקב"ה מתעלם

מעמו כאילו הוא ישן.

כאשר נודע לאסתר דבר הגזירה הנוראה, ציותה "לך כנוס את כל היהודים", יש לחזק את כח אחדותו של העם היהודי, כדי שההשגחה העליונה תוכל להגן עליו. בפורים ניתנה לנו הזדמנות לחזק את הקשר ההדדי בין יהודי ליהודי: לדאוג לחיזוק השכבות החלשות על ידי "מתנות לאביונים", ולהרבות בידידות וריעות על ידי משלוח מנות איש לרעהו.

ע"פ שפתי חיים

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

מצוות ההכאה לשם מה היא באה? האם זו דרכו של היהודי 'לא לסלוח ולא לשכוח'? להמשיך ולהכות בשמו של מי שניסה להצר לו לעד ולעולמי עולמים?

פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

  קל בינוני

1.  ה.......מלכה בהגדה
2. שומר המלך בהרמון
3. מדינת אויב לפרס
4. חלק קטן משלם

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

מילת הגיון  קשה 

נהרסו בחצי צליה

הוא והיא

ונהפוך הוא

תשבץ פירמידה פורים

1. שנות הנדודים במדבר
2. ישן
3. מאכיל
4. מבקשים לבקר בעתיד
5. חסר עת
6. ממנהגי הפורים מאכל

חידון פורים פתרונות  תשעז

  קל בינוני

1.  ה.......מלכה בהגדה
2. שומר המלך בהרמון
3. מדינת אויב לפרס
4. חלק קטן משלם

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

מילת הגיון  קשה 

נהרסו בחצי צליה  

הוא והיא

ונהפוך הוא

תשבץ פירמידה פורים

1. שנות הנדודים במדבר
2. ישן
3. מאכיל
4. מבקשים לבקר בעתיד
5. חסר עת
6. ממנהגי הפורים מאכל

פרטים

נכתב על ידי דוד הוד

 המן, היה אחד מעשירי עולם

 

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

נאמר בתלמוד: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי, מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה [כלומר למה התחייבו ישראל בתקופת אחשוורוש שיהרגו על ידי המן]? אמר להם אמרו אתם, אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע.

אמר להם: אם כן שבשושן יהרגו שהם נהנו, שבכל העולם כולו שלא היו באותה סעודה אל יהרגו? אמרו לו, אמור אתה, אמר להם מפני שהשתחוו לצלם, אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר [מדוע אם כן ניצלו]? אמר להם הם לא עשו אלא לפנים, דהיינו רק למראית העין להנצל מנבוכדנצר, אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהם אלא לפנים, דהיינו למראית העין בלבד נגזרה הגזירה, ולא הוציאו אותה לפועל [מגילה יב].

ויש להבין את המאמר הנ"ל, מביא הרב זכאי להעיר, והרי תלמידי רבי שמעון בר יוחאי שאלו שאלה גדולה ועמוקה, למה נגזרה גזירה איומה ומחרידה כזו, ומה הם משיבים, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע.

והדבר מתמיה, האם תשובה זו מספיקה לאותה שאלה גדולה, והרי אכילת נבילות וטריפות או חלב, אינו אלא בלאו או בכרת, והאם בגלל זה מגיע להם השמדה כללית?

וגם רבי שמעון בר יוחאי כמעט שהסכים עמהם, אלא שהיתה לו שאלה אם כן רק אלו שבשושן יהרגו, משמע שליהודי שושן היה מגיע עונש כזה, ואם כן כיצד יתכן להענישם בעונש נורא כזה?

ומביא הרב להסביר, על פי המסופר בתלמוד במסכת עבודה זרה. רבא הוליך מתנה לגוי אחד ששמו בר ששך ביום חגם, אמר רבא מכירו אני שהוא לא עובד עבודה זרה ולכן מותר לתת לו מתנה ביום חגם. כשהגיע אליו רבא, ראה שהגוי יושב עד צוארו במי ורדים ומתענג מאד בכל התענוגים שאפשר להשיגם בעולם הזה.

אמר לו בר ששך: לרבא האם יש לכם עונג כזה לעולם הבא? אמר לו רבא יש לנו יותר מזה. אמר לו בר ששך מה יוכל להיות יותר מזה? אמר לו רבא כשאתה מתענג יש לך עדיין פחד מהמלכות, אבל לנו יהיו תענוגים מבלי פחדים. אמר לו איזה פחד יש לי והרי אני שר? באותו רגע בא שליח המלך ואמר לו שהמלך רוצה אותו. עזב את כל התענוגים והלך.

באותה שעה אמר לו בר ששך לרבא, עין שרוצה את רעתכם תיפקע, אמר רבא אמן, ופקעה עינו של בר ששך.

למדנו מכאן שאם אדם נמצא בתכלית העונג, עם כל זה אם יש לו אימת מלכות אין זה נחשב הנאה שלימה.

ומעתה בענין סעודתו של אחשורוש, לא אמרו מפני שאכלו מסעודתו של אותו רשע, אלא מפני שנהנו, משמע שנהנו ממש הנאה שלימה, ובכן אם היה להם קצת אימת מלכות שמים כיצד יתכן שיוכלו ליהנות?

והגם שלא יכלו להתגבר על תאות האכילה, מכל מקום לא היו נהנים מאכילה זו?

ונתאר לעצמינו אדם שהרופא מצוהו שלא לאכול דבר פלוני כי תיכף יזיק לו, ויסבול כאבים, והוא אינו יכול להתגבר על תאוותו ואוכל, האם תערב לו אכילתו, והרי הוא יודע שתיכף יסבול כאבים, ואם בכל זאת הוא נהנה מאכילתו הרי זה מורה שאינו מאמין בדברי הרופא?!

וכן גם כאן, אם היו רק אוכלים ניחא, אבל אם גם נהנו הרי זה מראה שפגעו חלילה באמונה.

אם כן, תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי התכוונו לומר, שחוסר האמונה גרמה לעונש כליה, כי אם אין להם אמונה כיצד יחנכו את בניהם, וכיצד יתקיימו בתור יהודים?

עד שבא רבי שמעון בר יוחאי וסתר את טענתם: אם כן הוא, הרי רק שבשושן יהרגו ולא בכל העולם, ולכן ציין טעם אחר 'מפני שהשתחוו לצלם'. 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

 "בימים ההם כשבת המלך האשוורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה"

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים... כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות [אסתר ד, יד] .

המגילה מדגישה בפרק יב, כי מרדכי היה מתהלך מידי יום ביומו, לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר.

לכאורה, מעיר הרב אזרחי בספרו 'מועדי ה'', זהו מעשה אלמנטרי ביותר.

לשם מה הדגישו זאת במגילה, הלא סוף כל סוף בת דודו היתה, ולפי דברי חז"ל, היתה אשתו?

מדוע איפה יש בזה מן החדש או מן החידוש?

אך עיין שם בפירוש רש"י: זה אחד משני צדיקים שניתן להם רמז לישועה – דוד ומרדכי. דוד שנאמר 'גם את הארי גם את הדוב  הכה עבדך' – אמר לא בא לידי דבר אלא לסמוך עליו להילחם על זה. וכן מרדכי אמר, לא אירע לצדקת זו שתלקח למשכב ערל אלא שעתידה לקום להושיע לישראל, לפיכך היה מחזר לדעת מה יהא בסופה.

הרי שהתהלכותו של מרדכי בחצר בית הנשים היתה התהלכות של לימוד השגחה. של קליטת הרמז, כדי לדעת כיצד לקיים את שליחותה שופקודתה של המיוחדת של אסתר.

כמו כן אצל דוד. הלומד את הפסוק שלא בעיון, מעלה על דעתו כי כוונתו של דוד היתה, ללמוד מגבורתו, בעמדו מול הדוב והארי על עמדו מול גלית.

אם התגבר על ארי ודב – יתגבר אף על גלית.

אבל חז"ל גילו לנו, כי לא זאת כוונתו. משום שאין להקיש מאריות ודובים אל גליית.

אלא שאמר: לא בא לידי דבר זה אלא לסמוך עליו להילחם עם זה.

כלומר למה נתנו לו לדוד גבורה כזאת, כלפי הדוב והארי, הלא דוד מצד עצמו אין בידו להתגבר עליהם, ומדוע ניתנה לו הגבורה הזו, אם לא כדי ללמדו כי תבא השעה, שיתנו לו לדוד גבורה למעלה מגבורתו, למעלה מיכולתו.

עליו רק לקלוט את הרמז להיות מוכן לשליחות, ולכוון את מעשיו ולכוון את השעה. לדעת מתי תהיה שעת הפקודה. ושעה זו, אמנם הגיעה, במלחמת דוד וגלית.

עומד איפה מרדכי וממשיך את לימוד הרמז. הנה מלמד הוא את אסתר, עתה היא השעה. מי יודע, אם לעת כזו הגעת למלכות. זו היא שעת הפקודה. שעת קיום השליחות.

הנקודה המרכזית בדברי מרדכי היא, כי מה שצריך לשכנע את אסתר, לעשות את הלא יאומן הזה, להיכנס לספק פיקוח נפש, גופני ורחני כאחד, אינו משום כח ההשפעה שיש לזאת, אשר המלך בחר לו לאשה ולמלכה.

כל זה, אינו מוציא מכלל ספק פיקוח נפש. אדרבה יש לה לאסתר סימוכן לחשוב, כי רחוק הדבר שיושיט לה אחשוורוש את שרביטו. ועל כל פנים מידי ספק לא יצא מה שבכל זאת שכנע אותה, הוא לא המהלך הטבעי, של השפעת אשה על בעלה וכדומה.

המשכנע, הוא הלימוד של המהלך השמימי: "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".

פרטים

נכתב על ידי דוד הוד

פרטים

נכתב על ידי דוד הוד

קשה לנו להשלים עם רף תוצאות ההצלחה בעבודה לעומת היעד שקבענו.. קשה עם רף הדיאטה וגרף השומנים הסורר.. המצוי, בדרך כלל, נוגס ברצוי.. המצב החברתי שלנו או של הילדים אף הוא איננו 'תמיד' בשליטה. איבדנו שליטה? 

שטף החיים הינו נחמד בדרך כלל. דא עקא, שהנחמד הזה מתובל אף בקשיים. למרבה האירוניה, עם קשיים רבים השלמנו, לנוכחותם התרגלנו, שלא לומר 'התמכרנו'. מטוטלת מצב רוחנו אף היא סובלת מטלטולים, שלא לומר 'טרטורים'. מזג אוויר 'מלנכולי' – סתם מצב רוח סתווי שכזה – משתלט עלינו לכמה שעות ותחושת 'שלכת' מרוקנת מהאוויר שבריאותינו כל זיק של כייף ושמחה. כן, תרפיה ושמה 'עצב', התרגלנו לכדור הזה, התמכרנו.

קשה לנו להשלים עם רף תוצאות ההצלחה בעבודה לעומת היעד שקבענו לעצמנו, קשה עם רף הדיאטה וגרף השומנים הסורר, קשה עם הפנים ש'לא תמיד' מתעצבות כמשאלת טיפוחנו, והמצב החברתי שלנו או של הילדים אף הוא איננו 'תמיד' בשליטה. איבדנו שליטה?  

אפליה מפנקת

בשעות בין ערביים בלתי ברורות ועם אמצעים (כל אחד והאמצעים שלו..) להרגעת שרעפים, שנתפסו להם השרירים, חשוב חשבתי בעצם, וכי למה דווקא חודש אדר 'נכפל' – אחת לשלוש שנים, אחד משנים עשר החודשים בלוח שנה העברי, חוזר על עצמו פעמיים. חודש אדר, הוא הנבחר. 

אכן, בשורות שונות בישרה היהדות גם את כלל את אזרחי כדור הארץ והוסיפה להם הרבה איכות חיים.

ישנה בשורה אקטואלית – פנימית הממוענת לאזרחים היהודים בלבד ('אפליה מפנקת'): משנכנס אדר מרבין בשמחה.

חודש אדר, מוכר לנו בעצם כהחודש שמטלתו: 'מרבין בשמחה'. אז קודם כל, מצ"ב בשורה משמחת; שמחה, זהו דבר שאפשר להרבות בו באופן יזום. כן, תוספת באיכות החיים, זהו דבר אפשרי. לא די בזאת, אלא 'מרבין' כלומר, לא רק תוספת באיכות החיים, אלא שינוי רב, 'מהפך'. ה'חיים הטובים' זו איננה רק משאלה או שמא 'הזיה', אלא חלום בר השגה. התרגלנו..? התמכרנו..? לא בבית ספרנו!

שולח אחד, עקרון אחד.

'משנכנס אדר, מרבין בשמחה' – כתוב בגמרא. מסביר מפרש התורה 'רש"י': משהגיע פורים ופסח. פסח? מה הקשר? פסח הרי חל בחודש הבא, בחודש ניסן! ('שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא..' חודש ניסן, הוא לאחר סיום חודש אדר ועם תום עונת החורף)

התשובה: לשני חגים אלו, עקרון אחד להם: שני צוררים כיכבו שם – פרעה והמן - וכל תכנוניהם נגד היהודים, היוו לבסוף נדבך בהצלת עמנו מהם (למשל: פרעה גזר; לזרוק את תינוקות היהודים לנהר ה'יאור' – בגלל שהחוזים בכוכבים אמרו לו שבתקופה זו ייוולד מושיעם של ישראל ממצריים, ודווקא באופן זה הגיע משה התינוק ליאור ומשם דווקא נלקח לבית פרעה ופרעה בעצמו גידל אותו. המן הגיע לבית אחשוורוש כדי לבקש לתלות את מרדכי, ואז דווקא נדדה שנתו של אחשוורוש והא ביקש שיביאו את ספר הזיכרונות לפניו. שם הוא קרא על הצלת חייו ע"י מרדכי והחליט באותו מעמד לגמול לו על כך. המן ש'בדיוק' היה שם, נבחר ע"י אחשוורוש לבצע את  התגמול למרדכי, שנוא נפשו).  

הלקח לדורות: זכרו נא היהודים למודי הנדודים; גם כשיש קושי או בעיה, מתבשלת פה טובה כלשהי עבורנו. כגודל הקושי, כך גודל ההטבה האלוקית המתבשלת פה! (-הרב פינקוס). אז למה 'מרבין בשמחה' כי עכשיו כבר אין לנו שאלות ותהיות על קשיי חיינו, אלא רק עובדות: אלוקים 'מבשל' כרגע איזו טובה עבורנו. אנו בידיים טובות! (-רבי חיים פרידלנדר בספרו 'שפתי חיים' )

בישול איטי – בישול יסודי

אם מעשיהם של הרשעים הגדולים ביותר בהיסטוריה היו קשיים שהתבררו בעצם כטובה גדולה ונצחית, אז גם כל 'תהלוכות חיינו' – גלי החיים סביבי, הרפתקאותיהם ומשעולי נבכי החיים המתוסבכים שלי, כל ה'בלגנים' שלי, שולח אחד להם, עקרון אחד לו, טובתי האישית טמונה בדיוק בזאת!

כל דבר הקורה בעולם – כולל מה שנראה כדבר שהוא כל כך נגדי, זהו בעצם טוב או 'בישול של טוב' מאד גדול..

מדד האושר

'מדד האושר' הוא בעצם 'מדד ההבנה' – ככל שאנו מבינים יותר ויותר, בכל מקרה ואירוע, הצלחה או 'כישלון', מחמאה או העלבה, שאינסופיותו של האלוקים מפעילה פה את גלגלי העולם לתהליך שתכליתו לטובתי, הרי שאני אמור להגיב בשמחה: הוא הרופא הכי גדול, העשיר הכי גדול, מחלק הקשרים החברתיים הבלעדי.. את כל צרכי הוא מספק לי, בנדיבות, באופטימאליות – בתזמון שהוא טובתי המושלמת – ע"פ ההיגיון האלוקי...

'בוס על'

בעצם, לבוס שלי, לבן הזוג, למשפחה ולסובבים, יש 'בוס על', שהוא אלוקי העולם בכבודו ובעצמו. הוא מנווט אותם לנהוג כלפי בהתאם לבחינות הרוחניות שהנני אמור לעבור – בגלל שהוא רוצה שאצבור הרבה הרבה 'אוצרות..'

לא קיימת שרירותיות כלשהי ביחס מכרי כלפי. איזה כייף! ה'בוס על' שלי הרי אוהב אותי, וכשאני רוצה בכנות ללכת בתלם הרוחני הנכון ומתפלל עבור הצלחת משאלה זו, אזי הוא גם סולח בינתיים על הרבה 'פלטות' ו'נפילות רוחניות' שבינתיים..

חומת האושר האופפת אותי, עוטפת אותי בחיבוק חם ע"י ה'בוס על' שאיננו מש מלהשגיח עלי בכל שבריר שנייה, תוך כדי שהוא שומר על זכויותיי מול כל הגורמים איתם אני בא במגע..

יש אהבה?

כן אבאל'ה, להכיר תודה אני מבכר, אף להחזיר אהבה, אני זוכר..

כן, אדם יותר שמח, זהו אדם יותר מציאותי. ריאליסט אמיתי.  

אז למה דווקא חודש אדר נכפל? כדי שהחודש בו אנו יותר מציאותיים, יתארח אצלנו עוד 30 יום בשנה וייתן לנו קורס נוסף בהבנת הנקרא ובקריאה נכונה של המציאות סביבנו.

ככה – יעשה – לאיש – אשר – המלך – חפץ – ביקרו: שייהנה בעולם הזה, שייהנה בעולם הבא.

אז למה שאהיה כה מאושר??  יש אהבה!! אז למה לא??

והקנאים...

למה בכלל לקנא, זה הרי שייך לך בדיוק כמו שזה שייך לי!

בקרוב אצלך..

פרטים

נכתב על ידי הרב אפרים שטיינקולר

תמיד תהיתי איזה מן ציווי מוזר זה. אתה חייב לשמוח. אני מבין כשאומרים לי לכבד הורים, לעשות חסד, אבל לשמוח ? האם מישהו מכיר איזשהוא כפתור פלא שיכול לגרום לנו לשמוח ע"פ הזמנה? ברור שאם היה קיים, ממציאו היה מרוויח מליונים. ואם לא, אז איך אפשר לדרוש מאיתנו דבר שלא מציאותי ?

אל חדר הרופא נכנס אדם בדיכאון. "דוקטור", התלונן האיש, "סובל אני מדיכאון עמוק, כל הזמן אני עצוב, רע לי, שום דבר לא משמח אותי, תן לי איזו תרופה או עצה שתוציא אותי מהמצב".

ענה לו הדוקטור – "יש לי רעיון מצויין בשבילך, בעיר הסמוכה ישנו בדרן העורך מופעי בידור מיוחדים במינם. גם האדם הקשוח והעצוב ביותר יוצא משם צוחק ושמח. אני מציע לך ללכת לכמה מופעים שייטיבו איתך מאוד, ויכניסו לך אור ושמחה".

"עצתך הייתה יכולה להיות נפלאה" – ענה לו האיש, "אך ישנה בעיה , אותו בדרן אינו אלא אני בעצמי"...

שמחה זה אחד הדברים שכולם שואפים אליו ומעטים מגיעים לכך , מהו א"כ המתכון לשמחה אמיתית ?

בהתבוננות בנושא אפשר לראות שככל  שגיל הילד מתקדם יורדת השמחה. תינוקות תמיד מחייכים. מבוגרים לא תמיד. לתינוקות יש את כל מה שהם צריכים בדרך כלל. גם אם אין להם, הם לא מכירים משהו אחר, ואין להם על מה להתעצב. הרגשת העצבות נובעת כשאנו מרגישים חוסר. שמחה נובעת מ – יש. אחד שאין לו תמיד מעריך הרבה יותר. אבל לא תמיד יש לנו את הכל, אז איך נהיה שמחים כל הזמן?

אם אלוקים ציווה אותנו לשמוח, ומי כמוהו מכיר אותנו היטב, ברור שיש דרך לשמוח שלא תלוייה בנתונים חיצוניים, מה שתלוי בדברים חיצוניים לא תלוי בנו, וע"כ ברור שלא נקבל ציווי כזה.

התשובה תמונה בשמחה עצמה. בשמחה  אותיות  מחשבה, ולא במקרה, השמחה לא תלויה במציאות ובמצב הקיים, יש או אין, הרבה או קצת, אלא במחשבה, בזווית הראיה על הדברים. מיהו האדם שיש לו את כל מה שהוא רוצה, מי שרוצה את מה שיש לו. ושמח בו. כמאמר חז"ל "איזהו עשיר – השמח בחלקו" ולא משנה האם החלק קטן או גדול.

אם נחליט למקד את מחשבתנו רק בדברים הטובים והיפים שיש בנו ובסובבים אותנו השמחה תמלא את ליבנו.

יש סיפור ידוע על פוליאנה, ילדה בבית יתומים שבזמן חלוקת מתנות שכולן קיבלו מתנות מעניינות היא קיבלה קביים, במקום להצטער ע"כ שאין לה בכך כל תועלת, שמחה מאוד ע"כ שיש לה רגליים בריאות ואין לה צורך בקביים. כדאי ללמוד מילדה זו ונהיה תמיד שמחים.

אמנם, לא קלה היא המשימה, להתעלם מכל מה שחסר לנו ולהתבונן רק בטוב וביש, אבל אם נתרגל להלך מחשבה זה – נצליח.

לכן למדונו חז"ל – משנכנס אדר מרבים בשמחה.
כלומר – זהו הזמן שיש להתמיד ב "תרגול" המבט החיובי ולהגיע לשמחה אמיתית ושלמה .

פורים שמח לגולשי חברותא ולכל עם ישראל .

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

רגישות בין שני אנשים, ובעיקר בין בני זוג היא המתכון ליחסים בריאים, וטובים.

כדי להמחיש זאת הביא הרב זילברשטיין, רבה של שכונת רמת אלחנן דוגמא יפה מפסוק ממגילת אסתר.

כתוב "ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו, ותיגש אסתר ותיגע בראש השרביט"

שתי שאלות מתבקשות:

א. מדוע כתוב כי המלך הושיט את שרביט הזהב אשר בידו, האם לא ברור מאליו כי השרביט היה ביד שלו?

ב. מדוע כתוב כי אסתר נגעה ב'ראש' השרביט? האם לא די היה לכתוב כי אסתר נגעה בשרביט?

התשובה לשתי השאלות הללו מדהימה.

השרביט מורכב משני קצוות – קצה אחד המונח בידו של המלך, וקצה שני המכונה 'ראש השרביט' המופנה כלפי העם. אין ספר כי החלק הנמצא בידו של המלך – הבסיס – הוא חשוב יותר, שכן רק  המלך הוא זה שרשאי להחזיק בו. ראש השרביט מופנה להמון העם.

כאשר היה מגיע מבקר כל שהוא אל המלך, היה מלך מושיט לו את השרביט בצורתו הרגילה, כלומר היא מחזיק בידו את בסיס השרביט, וראש השרביט היה מופנה כלפי הנכנס.

אולם כאשר הגיעה אסתר החליט המלך אחשוורוש – לאחר שנשאה חן לפניו – להפוך את היוצרות ולכבד אותה באופן יוצא דופן:

הוא הפך את השרביט, והגיש לאסתר את החלק החשוב - את הבסיס, את החלק שנמצא תמיד בידו:

"ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו".

ומה עשתה אסתר?

היא לא נגעה בבססי השרביט, אלא התקרבה עוד קצת למלך ונגעה בראש השרביט, כלומר בחלק הפחות חשוב, זה שתמיד מופנה להמון ונמצא כעת בידו של המלך.

"ותיגש אסתר ותיגע בראש השרביט".

הרב זילברשטיין מצטט את הפירוש הזה כדי להראות כיצד בני זוג נדרשים להתנהג האחד כלפי רעהו.

הבעל צריך תמיד להפנות לאשתו את הטוב ביותר, את החלק האיכותי, המשובח, זה שתמיד הוא שומר לעצמו...

האשה מצידה צריכה להיות רגישה גם כן ולא לנסות רק לחלץ מהבעל טובות הנאה לעצמה.

בני הזוג חייבים להיות רגישים האחד כלפי השני. 

פרטים

נכתב על ידי בעז מלט

אנו מתבסמים בפורים ורואים שהמן הרשע ומרדכי היהודי, פעלו שניהם בשליחות ה' להושעת עם ישראל.  "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

כתוב במדרש: רבי עקיבא היה יושב ודורש, והציבור מתנמנם. ביקש לעוררם ואמר: מה זכתה אסתר שתמלוך על 127 מדינות? אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא, תבא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה מדינה, ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה.

הדברים לכאורה אומרים דרשני, מה מיוחד במדרש הזה שיש בו כדי לעורר את התלמידים? האם יש כאן מסר מיוחד?

מסביר בעל חידושי הרי"ם שרבי עקיבא ערך לפניהם בעצם חשבון פשוט.

אסתר שלטה על 127 מדינות כנגד 127 שנים.

כלומר כל שנה של שרה אמנו – שווה מדינה אחת של אסתר.

גם אם נניח שלא כל ה-127 הם מדינות בגודל ארה"ב והודו, אבל כל מדינה כוללת אין ספור ערים, כפרים, יישובים, ובתים.

אם כל שנה שווה מדינה, הרי שכל חודש שווה עיר גדולה באותה מדינה.

כל שבוע שכונה גדולה באותה עיר.

כל יום שווה אזור בשכונה או אפילו רחוב גדול.

כל שעה סדרת בניינים או קרייה קטנה.

כלומר גם פרק זמן קצר ביותר – כמו שעה עשוי להיות שווה המון, וכפי שהוכח במקרה שרה ואסתר [וכל זאת במדינות קטנות באופן יחסי, אולם ערכו את החשבון גם על אימפריות ענקיות בהם שלטה אסתר, והחשבון לשעה יעלה לכדי ערים ענקיות...] ואם כן מה לכם כי תתנמנמו?

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

מפני מה ביקש יוסטא לחזור לעירו הקטנה שבגליל, ולהמיר את מנעמי החצר וארמון המלוכה בשלטון מורכב ובריוקראטי? מדוע התקשו בני עירו להאמין כי המושל החדש הוא אכן יוסטא בן עירם לשעבר? מהו מבחן 'הפניית העיניים' אל עבר החנות הישנה? ומפני מה הגיב יוסטא לאנשי עירו ההמומים כפי שהגיב?

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

נאמר במגילה "ויהי כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם".

כלומר עבדי המלך פנו אל מרדכי בכל יום וניסו לשכנע אותו להשתחוות להמן, אלא שמרדכי סרב ולא חשש.

נשאלת השאלה, מדוע פנו אליו בכל יום, האם לא הבינו כבר מסירובו הנחרץ הראשון, כי הוא לא מתכונן להשתחוות להמן?

המהרי"ץ דושינסקי מסביר כי אותם עבדים התקשו להאמין שמרדכי עושה זאת ממקום טהור, ומאהבת ה' ויראתו.

הם היו משוכנעים כי מרדכי פשוט מתקנא בהמן, ומתקשה לראות בהצלחתו. במילים אחרות, הוא מונע מקנאה, ונגיעות אישיות.

כאשר אדם מונע מדחפים כאלו הוא עשוי לשנות את דעתו וכמו שנאמר על המלך אחשוורוש, שהיה 'מלך הפכפך, וכמו כן נאמר ש'רשעים מלאי חרטות'.

הם פנו למרדכי וניסו להסביר לו: הנסיבות משתנות, הנה המן גדל מיום ליום ומעמדו מתחזק, ועל כן הגיע כבר הזמן כי תשתחווה לו.

אלא שסירובו של מרדכי היה יראת השמים הטהורה ששרתה בליבו, ודעה המגיע ממקור טהור לא משתנית.

זו הסיבה שבהמשך הפסוק כתוב וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי.

כלומר מרדכי הסביר להם המניע לסרובו הוא עובדת היותו יהודי, ומכאן שכל נסיונות השכנוע מיותרים. לעבדים לא נותר אלא לראות, האם יעמדו דברי מרדכי.

[אוצר הפרפראות]

פרטים

נכתב על ידי הרב שמואל חסידה

האובייקטיביות של כותב המגילה, מרגיזה לפעמים, מוזרה ומקפיצה. אך רק בה טמון הסוד כיצד לגלות את האלוקים שרוחו מנשבת בין כל קפלי המגילה.