מאמרים
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
הטבח הנורא בבית הכנסת בשכונת הר-נוף הותיר את עם ישראל חבול ודומם. מלבד ההשתתפות בכאב המשפחות האבלות, והתפילות לפצועים, נמלא הלב גם לא מעט שאלות אמוניות: מדוע עשה ה' ככה? מפני מה נתן ה' לרשעים לחלל את מקום מקדשו ולגדוע את חייהם של אנשים זכים וטהורים כאלו?
לא ניתן לענות במסגרת מצומצמת על שאלות כל כך קשות, הנכנסות לקטגוריית 'צדיק ורע לו', אולם התשובה המקובלת על גדולי הרבנים היא שלא תמיד אנו מבינים את הנהגתו של ה'. לעיתים מה שנראה לנו כרע, אינו אלא טוב, ומה שנראה לנו כטוב, הוא למעשה רע.
דומה הדבר לאדם הרואה דרך חלון קטן שני אנשים בחדר סגור כאשר האחד מחזיק סכין ונועץ אותו בגופו של האיש השוכב חסר אונים לרגליו. הסצינה הזו הנתפסת כרצח בדם קר של אדם חף מפשע המוטל חסר אונים, עשויה להתברר מאוחר יותר כ.. ניתוח חרום של רופא שהצליל את חיי החולה השוכב תחתיו, באמצעות בניתוח חרום.
מה היה חסר למתבונן? התמונה המלאה. המעשה שנראה היה כל כך רע ואיום, היה בעצם פעולה חיובית ומצילת חיים.
בענין זה מן הראוי להביא את המעשה הבא [המובא ב'ילקוט לקח טוב']. איננו בדרגתו של רבי זושא המתואר בסיפור, אולם מסוגלים אנו לכל הפחות ללמוד מן הסיפור את תפיסת העולם הנדרשת מאתנו.
רבי שמעלקא מניקלשבורג, זצ"ל שאל את רבו המגיד ממזריטש זצ"ל: איך אפשר לקיים את דברי חז"ל "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה"?
השיב לו המגיד ממזריטש שילך לבית המדרש וימצא שם את תלמידו רבי זושא מאניפולי, והוא ילמד אותו כיצד מקיימים את דברי המשנה, שכן רבי זושא היה כל ימיו עני מדוכא ומיוסר, ומצבו היה רע עד מאד.
הלך רבי שמלקע לרבי זושא וסיפר לו שהרבי שלחו אליו שיפרש את דברי המשנה.
פתח רבי זושא ואמר: תמיהה גדולה לי על רבינו שציווה לשאלני על דבר זה. שאלה כזו צריך לשאול אדם שעבר עליו איזה דבר רע אפילו רגע אחד, ולי יש ברוך ה' כל טוב מיום היוולדי ועם היום. ומנין אוכל לדעת עניין של קבלת הרע בשמחה?
הבין רבי שמלקע כי את זאת ביקש המגיד ממזריטש ללמדו: צריך אדם ליהות בשמחה כזו שהוא לא יראה כלל את הרעה, וזו משמעות ההלכה: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה".
- פרטים
- נכתב על ידי דוד הוד
בתוככי לוע הארי, בעזה רבתי, מסתובבים עכשיו בשר מבשרנו – חיילי צה"ל. כן, ליבנו מחסיר פעימה בכל פריצה לשידור: רק שלא נשמע על עוד הרוג...
'עם ישראל ערבים זה לזה' קבע בוראנו. אנו מחויבים לספק להם הגנה עמוק מהעורף...
לא מספיק להסתפק במשאלות, בואו ונוסיף במעשים טובים ומצוות!
כך הוא היה מר זונדל קסטריקוביץ': נחמד, אהוב על הבריות, מחייך לכולם ובעיקר, כואב עם כולם. כאשר מישהו היה בצרה, למר קסטריקוביץ' כאב עד מאד. הוא היה מנסה לעשות הכל, כדי לעזור לאותו אדם. הוא היה מחפש פתרונות, מפעיל קשרים ונותן לאותו אדם הרגשה שאיננו לבד, שצרתו מעסיקה גם אחרים.
'אתה יודע, אנו לא בארץ שלנו, אנו בגלות, אנו פה קהילה חזקה ומגובשת, רק כך נצלח אלפי שנות גלות אל הארץ המובטחת..' כך היה הוא נוהג לחזק ולנחם את הזקוקים לעזרה.
למר קסטריקוביץ' היה מנהג מיוחד שכל קהילתו העריכוהו ממש בשל כך. לפני כן, נקדים ונסביר, מנהג מסוים אותו נוהגים היהודים בני אשכנז; לאחר פטירת אחד מהיקירים כגון האבא או האמא, אזי, לאחר הקבורה, עובר האבל בין שורות המנחמים כאשר הוא מחזיק את נעליו בידיו.
מר קסטריקוביץ' היה משתתף בצער האבל, עד כדי כך, שהיה אף הוא חולץ את נעליו, כאות השתתפות כנה בצער...
למותר לציין, שכל בני קהילתו העריכוהו. בגלל הכל ובגלל המנהג הזה שסימל את השתתפותו בכאב הזולת.
השנים עברו, מר זונדל קסטריקוביץ' הזדקן בשיבה טובה.
אכן, יומו של זונדל הגיע, והוא השיב את נשמתו לשמים. היה זה ערב 'תשעה באב'. ביום זה, לפי ההלכה היהודית, הולכים ללא נעלים, או עם נעליים שאינן עשויות מעור.
הלווייתו הייתה ביום תשעה באב עצמו. כולם הלכו בהלווייתו ללא נעליים...
כולם ראו פה את יד ההשגחה האלוקית שכיבדה את המכבד ב'מידה כנגד מידה'.
עוד ספור: ביזיון אחרון
היה זה באירופה שלפני מאה שנה.
באותה עת החל עידן הישיבות לצעירים יהודים ביהדות התפוצות. באותם ימים, לא היו מבנים מסודרים לישיבות והם היו לומדים בבתי כנסת. באחד מבתי הכנסת בו היו לומדים בחורים, היה 'גבאי' (האחראי על בית הכנסת נקרא ה'גבאי') שהיה מאד פדנט ואובססיבי. הוא היה מטריד את הבחורים על כל דבר שלא היה במקום. על כל לכלוך שהתגלה, התגלע ויכוח וצעקות.
יום אחד, חמתו של הגבאי בערה בו, בעקבות כוס שלא הוחזרה למקום מיד בתום השימוש. הוא שאג על כולם, באמצע הלימוד: החוצה! אני לא רוצה אתכם פה יותר, חפשו בית כנסת אחר.
הבחורים יצאו אחר כבוד במצעד נטול כבוד. כמה ימי חיפושם עברו, ובית כנסת חילופי נמצא.
ימים עברו, הגבאי, שהיה כבר בא בימים נחלש וחלה. יום אחד, באמצע תפילת שחרית, התמוטט הגבאי ונפטר.
ישנה 'הלכה' שמתי שיש 'מת' במבנה מסוים, אזי, אסור ל'כוהנים' להיכנס לשם.
אכן, רצו בבית הכנסת לומר לכוהנים שיצאו. דא עקא, וזה קרה באמצע 'ברכת הכוהנים'. אף אחד לא חשב להפסיק את הכוהנים באמצע המעמד הנכבד..
מבלת ברירה, הוציאו את גופת הגבאי מבית הכנסת...
'מידה כנגד מידה'
אומרים חז"ל, למרות שתקופת הניסים הגלויים של עמנו כבר איננה עוד, (היא תחזור עם ביאת המשיח מלמדים חז"ל, שבתקופה ההיא יישכחו ניסי ונפלאות יציאת מצרים בגלל שהם 'יחווירו' לעומת הניסים החדשים שיהיו בהתאחדות החדשה של הבורא עם עמו. משהו שהיה שווה בשבילו לחכות 2000 שנה...) אמנם 'מידה כנגד מידה, לא בטלה...'
כלומר, גם בימינו רואים, היאך 'משמים' הבורא נותן עוד עוד, לאדם שכל אישיותו אומרת הקרבה למעת הזולת - וכך בכל מישור: הבורא נותן תשלום מתגמל, לטוב ולרע, לאנשים המתמידים מאד במצווה מסוימת. 'מידה כנגד מידה' זה נקרא.
אקטואליה
'לא כולנו מושלמים' - 'פדיחות' ואי עמידה במטלות הרוחניות המצופות מאיתנו, הינן חלק מחיינו, לצערנו. אמנם 'עם ישראל ערבים זה לזה' וזה אומר, שגם היחיד, ניזון וניצול בזכות קופת המצוות הכלל ישראלית. כל מצווה שהיחיד עושה, נזקפת לזכותו האישית וגם מתווספת למאזן הכללי של העם. כך קבע הבורא.
אמנם, כיוון שעקרון מידה כנגד מדה לא בטלה – שריר וקיים, אזי, יכולותינו לקבל מגננה מהקופה הציבורית, תלוי בכמה שאני תורם לקופה זו...
פרקטיקה
כן חברים, בואו ונדבר ישירות: בתוככי לוע הארי, בעזה רבתי, מסתובבים עכשיו הרבה ילדים יקרים עם מדים צהליי"ם. כן, ליבנו מחסיר פעימה בכל פריצה לשידור: רק שלא נשמע על עוד הרוג... אז בואו ונהיה אקטיביים, בואו ובאמת נספק להם הגנה, בואו ונידחוס נקודות טובות לקופה הציבורית;
במקום להסתפק במשאלות, בואו ונוסיף במעשים טובים ומצוות.
בכך, נפעיל את הערבות הרוחנית הציבורית שתסוכך עליהם. ערבות רוחנית אלוקית הינה הרבה יותר מוצלחת ומדויקת מכיפת ברזל ומכל חיפוי אווירי...
הפרגון:
מה גם, שכאשר אנו נצטרך להיעזר בתכולת הקופה הציבורית, בגין מעדותינו, היא תעמוד לכבודנו ברצון. בזכות ולא בחסד.
'מידה כנגד מידה לא בטלה'
ובנימה אישית...
אני אישית התוודעתי לכוחה של ה'קופה הציבורית' כשבקשתי מכם, להתפלל לרפואת אימי. מהטיפול נמרץ בו הרופאים אמרו לנו: 'תספרו רק כמה שבועות...' עכשיו היא בבית לוינשטיין, מתעוררת אט אט מהתרדמת. רותיה בת יוכבד שמה, אנא תרמו עוד תפילות אישיות לרפואתה, היא עומדת לפני בדיקות 'גורליות' במספר פרמטרים. רק הניסים קידמו אותה עד הלום, כל תפילה תתרום...
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
הסיפור הבא מלמד על כוחה של מילה טובה, ועל יכולתה של עדינות ורוך לחולל פלאים.
כאשר שלט הצאר ברוסיה היו יוצאים בשליחותו חיילים לחטוף נערים יהודים ולהכשירם לעבודת הצבא. נערים אלו נקראו קנטוניסטים.
בין הילדים היה ילד קטן, כבן שבע בלבד, שנקטף באכזריות מבית הוריו וחונך אצל איכרים בסיביר עד גיל 18, אז התגייס לצבא. הבחור הצעיר הצליח בשירותו ושירת את הצאר ניקולאי כ-25 שנים.
חלפו השנים, ויהודי זה, בעל הגוף החסון והפנים העזות נכנס לאכסניה שבוילנא ובקול גס ורווי בוז פקד על המשרתת: הגישי לי בשר ומשקה חריף. את האוכל והשתיה בלע בגסות, ללא ברכה כמובן, וללא כל אמירת תודה למלצרית, עליה הביט בבוז מתנשא.
באותו ארוע שהה גם החפץ חיים, רבי ישראל מאיר הכהן, וכל כולו נרגש ונסער אל מול המראה הקשה. הוא ביקש לגשת אל החייל, היהודי המגושם, אך בעל האכסניא רץ אל הרב וניסה להניע אותו מצעד זה. הוא חשש פן יפגע הצדיק מקללותיו וגידופיו של איש הצבא.
הוא סיפר לחפץ חיים את עברו של האיש, ואמר: אנא רבי עזבו לנפשו. אך החפץ חיים הרגיע אותו והסביר לו כי הוא לא מתכוון לייסר אותו. הוא ניגש אליו ואמר: "שמעתי כי בעודך רך בשנים נחטפת לצבא, עברת צרות, איומים ועינויים. למרות כל זאת לא השתמדת, לא נטשת את יהדותך.
מאושר אני, המשיך החפץ חיים ואמר, לו היו לי זכויות כשלך. מסירות נפש כזו, למעלה משלושים שנה לא להמיר את דתך חרף כל מסע השמד, והחרפות שוודאי חווית".
החייל, הביט כלא מאמין ברב הזקן העומד לפניו, ופרץ בבכי עז. הוא לא שמע מילים מן הסוג הזה כבר 30 שנים. הוא כנראה, גם לא חשב על עצמו ככזה מעולם. הוא נישק את החפץ חיים ולא זז ממנו עד שהפך לתלמידו, וחזר למקורותיו.
בסיפור הזה טמון מסר רב עוצמה: אין לך אדם שאין חסרונות אך בו בעת אין לך אדם שאין בו גם מעלות. היכולת לזהות את אותן נקודות חבויות ולהציג אותן מתוך לב אוהב, עשויה לשבור גם את האנטגוניסט הגדול ביותר.
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
מעשה בבן מלך שנקלע לצרה. עבר עני במקום הושיט לו עזרה וחילץ אותו ממצוקתו. המלך שהיה אסיר תודה קרא לעני ואמר לו: אסיר תודה אני לך, כנס לבית גנזי ובמשך יום תמים תוכל לקחת משם מה שתרצה.
שמח העני, נכנס לבית האוצרות, מילא שקים, ועם ערב היה לאחד מעשירי המדינה.
עם הכסף פתח עסקים ענפים, קנה חנויות, שלח ידו בנדל"ן וכעבור זמן לא רב היה לעשיר הארץ.
לאיש שהתעשר היה מנהג מעניין. בכל שנה בו זכה בכסף היה עורך מסיבה גדולה אליה היה מזמין את כל מכריו, שרים נכבדים, אנשי עסקים, ובני משפחה.
עברו שנים, והאנשים כבר לא זכרו ממה התעשר האיש, ואפילו לא ידעו מדוע הוא עורך מסיבה כל שנה. הם רק ידעו שהוא עשיר גדול ועסקיו חובקים עולם.
באחד השנים קם האיש ושאל את המסובים: מה הוא לדעתכם היום המאושר בחיי?
"היום הזה" השיבו האנשים, "כל שנה אתה חוגג אותו ומזמין את כל מכריך לסעודה מפוארת".
"טעות בידכם" צחק האיש.
"היום המאושר בחיי, היה לפני שנים רבות. הייתי אז עני לבוש בבלויי סחבות, רעב ללחם וצמא למים. לא היו לי עבדים ושפחות, ובטח שלא ארמונות ובתים. הייתי יותר שפל מעבד ומשרת.
ועם זאת היה זה היום המאושר בחיי: באותו יום המלך אמר לי שיכול אני להיכנס לבית גנזיו ולקחת מה שאני רוצה. הייתי רעב עייף ומותש אך לא הרגשתי כלל בכך. הייתי עסוק באסיפת הכסף והזהב ולא חשתי כלל שהזמן חולף, ככל שגדל עושרי התעצם גם אושרי וידעתי שאני מתעשר והולך...
משל זה המשיל החפץ חיים על זה העולם: הבורא הכניס את האדם לתוך בית אוצרותיו המצוי בעולם הזה ורשות ניתנה לו לאסוף מכל טוב המצוות ומעשים טובים. אולם הרשות נחתנה ליום אחד בלבד, כלומר רק למשך תקופת החיים הקצרה כאן בעולם הזה.
אך השעה הזו היא מלאה אושר שכן ניתן לאסוף בה מלא חפניים אוצרות לקראת העולם הבא, ככל שיאסוף האדם יותר יהיה עשיר יותר רוחנית. זהו פירושה של אמרת חז"ל: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים יותר מכל חיי העולם הבא.
[על פי 'אמונה שלמה'].
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
רבות דובר על עניין 'מעביר על מידותיו' – עד כמה חשובה הנהגה זו, ומה הוא ערכה הרוחני הגבוה. המעשה הבא, שסופר בספר 'המשגיח' על הצדיק רבי מאיר חדש זצ"ל, מלמד משהו על מידה גדולה זו.
היה זה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, והרב חדש התגלגל כבחור צעיר עם חבר נוסף, לכפר נידח במזרח אירופה. השמועות על בואם של הגרמנים הגיעו לאזני כולם, ותושבי הכפר החליטו לאסוף את מיטלטליהם ולברוח במהירות האפשרית מהמקום.
גם רבי מאיר חדש וחברו יצאו אל מבואות הכפר וחיכו לעגלה שתיקח אותם 'טרמפ' אל מקום רחוק, מעבר לטווח ידם של הגרמנים.
לפתע נזכר החבר כי הוא שכח דבר מה בחדרו ומיהר לחזור, כאשר רבי מאיר מחכה לו.
בינתיים חולפים עגלות על פניו של הצעיר ומציעים לו לעלות. רבי מאיר מסרב: האם יעזוב את חברו בדד? לא ולא. הדקות נוקפות ואחרוני העגלות עוזבות את הכפר, והנה נראה מרחוק סוף כל סוף החבר עם כל מיטלטליו.
רק הגיע החבר, ועגלה ובה מקום אחד נעצרה לפניהם. החבר לא התמהמה, זינק על העגלה, וזו מיהרה לדרכה. רבי מאיר נותר לעמוד בענן האבק כשהוא מביט בעגלה עם חברו לו המתין כל כך הרבה זמן.
קשה שלא לדמיין את התדהמה ובעיקר את הכעס שהיו פוקדים כל אדם שהיה נקלע לסיטואציה כזו.
גם רבי מאיר סיפר כי באותו רגע אמר לעצמו: "בפעם הבאה שיקרה לי מקרה דומה, לא אמתין לחבר", אולם בו במקום חזר בו ונזף בעצמו: "חלילה לי! על אף הכל אינני מתחרט על שחיכיתי. היה כדאי, גם אם החבר נהג בצורה שאינה הגונה – לפחות כלפי טוהר נפשי התנהגתי כשורה.
מספר רבי מאיר, כי באותו רגע שמחשבה טהורה זו חלפה בראשו, חש שמשהו השתנה בו, והוא היה לאיש אחר, טוב יותר.
האם כולנו יכולים להגיע לדרגה כזו? התשובה העקרונית היא שאכן כן, אולם גם אם איננו מסוגלים לכך, יש בסיפור זה כדי ללמד אותנו על כוחה של שאיפה, ועל השפעתה של מחשבה טובה.
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
אדמונד הילארי היה מטפס הרים ניו-זילנדי בעל שם עולמי. הוא טיפס על הרים גבוהים בעולם עד שיום אחד החליט לטפס על ההר הגבוה מכולם – האוורסט. היה זה בשנת 1953 וקבוצה גדולה בראשותו החלה במלאכת הטיפוס.
אלא שהדרך היתה ארוכה וקשה, ואט אט נשרו חלק מן החברים. אחדים נפצעו, אחד חלה בדלקת ראות קשה, והאחרים וויתרו כשהבינו שלא יוכלו להמשיך. רק הילארי וחבירו הטיבטי טנסינג נורגי המשיכו ביחד עד שהגיעו אל הפיסגה.
כאשר נעמדו השנים בקושי רב על הפיסגה ועמדו לשאוג "הצלחנו" ואולי גם לתקוע דגל, ראו לתדהמתם תינוק היושב לו בשלווה ומשחק לו בחול.
אדמונד ניגש לזאטוט תפס אותו ושאג: כיצד הצלחת להגיע לכאן, איך טיפסת את הקילומטרים הרבים שטובי המטפסים בעולם לא הצליחו. הזאטוט המבוהל הביט בהילארי וגמגם: מה זאת אומרת, אני נולדתי כאן.
הסיפור הזה שאינו אלא משל ממחיש אמת גדולה הנוגעת אלינו, בפרט בימים אלה.
ישנם אנשים המסתובבים בעולם עם תחושה קשה: אינני שווה מאום, אני לא יוצלח, אין לי כישרון בכל תחום. הנה פלוני מצליח בלימודיו כי הוא נולד למשפחה מוכשרת, ואלמוני מצליח בעסקיו כי אביו וסבו בעלי ממון, ומה אני.
אלא שאז מגלה האיש הזה על עצמו משהו שבימים אלה מושמע שוב ושוב על ידי אוייבינו.
הוא יהודי.
הוא נולד באוורסט. הוא נולד לעם המוסרי, ההגון, והישר בעולם. כאשר רואים את אכזריות האוייב החמאס"י, את שימושו בילדים כמגן אנושי, את חטיפת נערים ורציחתם, ואת בקשתם לשחרר אלף אסירים רוצחים תמורת חייל יהודי אחד – כאשר ברור כי העם היהודי האמון על 'כל המציל נפש אחת וכו'' – מבינים כי להיוולד יהודי הוא דבר שאינו מובן מאליו.
הגן היהודי, המוסריות, הקדושה, והאנושיות נמצאת בנפשו של כל מי ששיך לעם הזה. כל שעליו לעשות הוא לחלץ את אותו זיק חבוי ולעורר אותו. הנשמה היהודית קיימת בכל אחד מאיתנו, עלינו רק להיות מודעים לה.
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
חסיד אחד נוטה היה לעצבות כל ימיו.
בימינו היו מגדירים את מצב רוחו אולי כדיכאון, אולם, לא חולה היה האיש אלא בעל נטייה פסימית שלא מסוגל היה לשמוח.
באחד הימים נסע החסיד לרבו, ותכנן להגיע אליו בשבת קודש. אלא שהדרכים התקלקלו, הנסיעה התארכה, והוא נאלץ לשבות בכפר השכן לעיר בה שכן הרבי. עם יום ראשון הופיע החסיד בבית רבו כשעצבותו גדולה מתמיד.
אמר לו הרבי בדרך צחות:
השבת ידועה כמכניסת אורחים גדולה מאין כמותה.
כאשר מגיע ראש חודש להתארח בשבת, היא מפנה לו את ההפטרה ואת תפילת מוסףבשבת שחלה בה ראש חודש קוראים הפטרה מיוחדת, ואף מתפללים תפילת מוסף לשבת וראש חודש השונה מתפילת המוסף השבתית הרגילה].
כאשר חל יום טוב בשבת, מפנה לו השבת גם את תפילת המוסף, גם את תפילות שחרית, ערבית ומנחה, וגם את קריאת התורה.
כאשר חל יום כיפור בשבת מפנים לכבודו הכל, אפילו את סעודות השבת...
אך למרות כל זאת, יש אורח אחד שלכבודו השבת אינה מוכנה לפנות את עצמה, ולו במעט:
העצב.
ההוכחה: כאשר חל תשעה באב ביום השבת, השבת לא מתירה לו להיכנס אלא דוחה אותו ליום ראשון.
כך קרה גם אצלך, סיים הרבי, אתה רצית להגיע אליו לשבת, אך השבת לא רצתה לקבל מישהו עצוב, ועל כן דחתה אותך ליום ראשון...
דבריו של הרבי עשו רושם על החסיד העצוב והתנהגותו החלה להשתנות.
[על פי 'ומתוק האור'].
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
נכון אך לא מדוייק, הסכנה הגדולה באמון המופרז הניתן לשמועות
אומרים בשם החפץ חיים שטבע העולם הוא שרוב האנשים משקרים וכולם מגזימים, והגמרא רומזת על כך באמרה: "ורוח צפונית מנשבת עם כולן שאלמלי כן, אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת". הבן איש חי מסביר שנס עשה אתנו הקדוש ברוך הוא שאנו יודעים שכל שמועה עלינו לבססה, שאם לא כן היינו מאמינים לכל דבר המגיע לאזנינו.
ברוח הימים הללו, בהם רשתות הווטסאפ עובדות שעות נוספות מקבלים דבריהם של החפץ חיים והבן איש חי משמעות דחופה יותר. הידיעה כי רובם משקרים וכולם מגזימים עדיין קיימת, ועם זאת אנשים חסרי אחריות מנצלים את הקלות בה ניתן להפיץ ידיעות וגורמים ללא מעט לאנשים להאמין לדבריהם המסוכנים.
הרב לווינשטיין מביא על כך סיפור קצר:
- אדם הגיע לבית הכנסת כולו מבוהל ואמר: תנו לי סידור, אני צריך לברך 'הגומל'.
- מה קרה? שאלו אותו המתפללים
- אני מגיע כעת מהיער, אמר האיש, ומאה זאבים התנפלו עלי. בקושי הצלחתי לצאת חי.
- מאה זאבים? חזרו אחריו האנשים בהתפעלות, תברך מהר, לא דבר של מה בכך הוא.
- היה שם אדם אחד שניגש לאיש שהתנשף ושאל אותו: אתה בטוח שהיו שם מאה זאבים?
-שתהיה בריא, אמר לו האיש המתנשף, לא מאה. חמישים זה בסדר? ואם היו שם 20 זה לא נס?
-בטח שזה נס, ענה קטן האמנה, אבל אתה ספרת 20?
- יודע מה אמר האיש בגמגום, בשבילך שנים. ואם היה רק זאב אחד זה לא נס?
- בטח נס, ענה החוקר, אבל אתה ראית אחד?
- בטוח שהיה אחד, אחרת מה היה זה הרשרוש מאחורי העץ?
זו היא הכוונה שרוב העולם משקרים, וכולם מגזימים.
סיפור נוסף הזכיר הרב, על אותו אדם שבא לחבירו ואמר לו:
- שמעת, יענקל הרוויח מיליון דולר.
- תירגע, אמר החבר, הסיפור נכון אך לא מדוייק.
- למה?
- קודם כל לא היה זה יענקל אלא בערל.
- דבר שני לא מדובר במיליון אלא בשני מיליון
- ולבסוף, הוא לא הרוויח אותם אלא הפסיד.
נכון אך לא מדוייק.
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
בעיר המבורג התמנה רב חדש וצעיר לקהילה. כבר ביום הראשון הגיעה אליו אשה בוכייה ואמרה כי דין לה עם הגביר בעיירה.
הרב שאלה אם אפשר להמתין למחר שכן רק כעת הגיע מן הדרך, אך האשה סירבה ואמרה כי היא מבקשת לקיים את הדיון כעת.
שלח הרב את השמש אל הגביר לאמור לו להתייצב לדין. השמש ניסה להשתמט מאחר שפחד מן הגביר אך הרב זרזו והוא הגיע לבית הגביר כשהוא אחוז חרדה. הוא לא העז לדפוק על הדלת והמתין שהגביר יצא מביתו. כאשר פתח הגביר את הדלת כדי לצאת לענייניו הודיע לו השמש בגמגום כי הרב קורא לו לדין.
השיב הגביר: אמור לרב שאגיע בהזדמנות אחרת.
חזר השמש ומסר את דברי הגביר. הרב שאל את האשה אם תיאות להמתין אך היא סירבה והרב ציווה עליו ללכת אליו שוב.
השמש היה כעת מבוהל עוד יותר. הוא ידע שלגביר זו בושה להגיע לדין תורה, ועוד עם אשה, אך לא היתה לו ברירה והוא ניגש אל הגביר. כאשר מסר לו את דברי הרב אמר הגביר בחוצפה: אמור לרב כי הוא עדיין אורח פה, ואני הגביר של המבורג, אם אני אומר שאגיע בהזדמנות אז בוודאי שאגיע בהזדמנות, אך לא כעת.
מסר השמש את דברי הגביר לרב, והרב שלח אותו בשלישית: אמור לגביר, כי אמנם הוא הגביר, ונכון הוא שאין לי צבא ומשטרה להביאו בעל כרחו, אך יש לי אמצעי אחר הנקרא חרם, ואני לא אהסס להשתמש בו.
השמש החל לרעוד בכל גופו, והתחנן בפני הרב שישלח לגביר מישהו אחר. הרב סירב ועמד על דעתו כי עליו ללכת בעצמו ולהודיע לגביר, ובמהירות האפשרית.
השמש הגיע לגביר רועד, ובקול חלוש ומגמגם הודיע לו את דברי הרב.
כעבור שעה קלה התייצב הגביר בבית הרב כשהוא מושיט ידו לרב ומכריז בקול: מזל טוב, מזל טוב כבוד הרב. אכן ראוי הוא להיות הרב בעירנו. למען האמת אין כאן תובע ונתבע שכן האשה ואני ביימנו את הארוע מאחר שחששנו בקהילה שהרב יירתע מעשיית דין בשל גילו הצעיר. כעת אנו רואים שהוא אכן ראוי להיות רבינו.
[על פי דברי הרב אהרן זכאי].
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
רבי יצחק זק"ל שהתפרסם בבגרותו כ'בעל שם ממיכלשטט' היה ידוע כנער עילוי ופיקח ששמעו הגיע עד לידי הדוכס בעירו. הלה הזמין את הילד לבקרו בארמונו שהכיל אולמות ופרוזדורים רבים, והילד שהיה כבן 9 הגיע לבדו לארמון.
בטרם הגיע הילד לארמון ביקש הדוכס ממשרתיו לעזוב את המקום כדי שלילד לא תהיה אפשרות לשאול היכן חדרו של הדוכס. ואמנם יצחק הקטן הגיע וראה כי אין נפש חיה. הוא התבונן סביבו והבחין כי כל החלונות בבית פתוחים מלבד חלון אחד שהיה סגור בווילון. מיד הבין שזהו חדרו של הדוכס, עלה ונקש על דלתו.
תוך כדי שיחה שאל אותו הדוכס, מה היה קורה אילו המשרתים היו בארמון ומנסים להטעות אותך, ומראים לך כיוונים שונים?
השיב הילד: הייתי נוטה ללכת אחרי הרוב.
אמר הדוכס, אני מבין שאתה מסתמך על מה שכתוב בתורתכם כי 'אחרי רבים להטות', אך אם כך אמור לי מדוע אינך הופך לנוצרי, הלא היהודים הם מיעוט זניח בעולם אל מול הרוב הנוצרי?
השיב הילד: אדוני הדוכס, כעת אני יודע בברור שזהו החדר של הוד מעלתו. כעת גם אם יבואו כל בני הארמון ויגידו לי אחרת לא אשמע בקולם.
הכלל של אחרי רבים להטות נאמר רק במקום בו יש ספק. אז הולכים אחרי הרוב, אולם בדברם שאמיתותם נתבררה עד שאין כל ספק, אין בכח הרוב לשנות.
דת אבותי היא האמת הברורה לי, כך שאינני יכול לנטות במקרה זה אחרי הרוב.
[על פי הספר אוצרות האגדה-דובר אמת].
- פרטים
- נכתב על ידי דוד הוד
"המשימה"
לאחר צאתם של בני ישראל ממצריים, הצטווה העם לתרום מכספו, עבור בניית ה'משכן' שהוא בעצם היה סוג של 'בית מקדש נייד' שליווה את עמנו בדרכו ממצרים לארץ ישראל. בין הדברים שעשו מתרומות אלו, הייתה ה'מנורה' המוכרת לנו מסמל המדינה.
כאשר המשכן ובית המקדש היו קיימים, הצטווה העם להדליק אור במנורה זו לכבוד הבורא ע"י ה'כהן גדול'.
אנו, בכבודנו ועצמנו, הגשמיים והמגושמים, האסורים בשלשלאות 'חמשת החושים' אמורים להדליק אור על פי בקשתו של בוראנו... לכבודו!? מי אנחנו ומה אנחנו בורא כל האורות והמאורות, שציוויתנו להדליק ל-ך אור?
מביטים אנו אל אינסופיותו של היקום. רואים אנו את עוצמתה של השמש היוקדת. רואים אנו את פנסי הבורא מגיחים משמים מידי לילה. הם מבליחים מתוך האפלה, ומקשטים את הקוסמוס בקסמיהם... שאנו נדליק לכבודו 'אור' ???
...זה היה בזמנם של התנאים, לפני אלפיים שנה. הקיסר האזורי ששלט על ארץ ישראל, הגיע לרבי יהושע בן חנניה. הקיסר דרש: תראה לי את אלוקים.
הם נפגשו בצהרי חום היום הקיצי. 'תפעל לפי ההוראות' אמר לו הרב: עכשיו, תתמקד בשמש. המלך אמר, תחפש דרך אחרת להוכחה, אינני מצליח להסתכל עליה... ענהו הרב; ואיך את בוראה תנסה לראות...?
או קיי, תכל'ס לגבינו מה זה אומר?
אכן, 'להדליק אור לכבוד אלוקים' זכו עם ישראל בזמן שהמשכן ובית המקדש היו קיימים. כיום, שהם אינם קיימים... האם אין לנו את הזכות...???
אכן, את הזכות יש לנו, ובהחלט שהיא גם חובה.
כל נשמה, היא כמו נר. מבקש מאיתנו בוראנו, באהבתו אלינו: תדליקו כל פעם מחדש את נר רצונותיכם הכנים, לעשות עוד מצווה ולהתקרב עוד קצת אל הבורא. תדליקו את טוהר כוונותיכם בעשותכם את המצווה, שתהיה לכבוד הבורא בלבד ולא בגלל שזה חלק משגרת חיינו בשנה האחרונה, או אולי ממתי שהיינו עוד קטנים.
את נר כישרוננו, נר אהבתנו, מה שמסעיר אותנו וסוחט את נימי ההתלהבות שלנו, צריך לשמור, קודם כול, לכבוד פעולות רוחניות: קיום מצווה מסוימת \ לימוד תורה \ תפילה או תפילות. הערוץ שלנו עם בוראנו, אמור להיות הערוץ הנערץ עלינו מכל אחד אחר, יותר מסוג המוזיקה הנערץ עלי ויותר מז'אנר הסרטים האהוב, ויותר מסגנון הספרים המרתק.
חייבים להיות סדרי עדיפויות, עבור מה שמור עומק הלב שלי, פסגת הרגש שלי. צריך לעשות סדר! הדברים שלשמם ירדנו לעולם, אמורים לקבל העדפה ראשונית.
כל נר חשוב. הבערתן, של נרות רבים בתוך נשמתנו, הופכים ברבות הימים ללהבה גדולה, לאבוקה גבוהה, למדורה של אהבה. אהבת נצח, שלי לבוראי.
יש לי את כל הכבוד והזכות להדליק נר לכבוד בוראי...
- פרטים
- נכתב על ידי דוד הוד
הרגע שלפני הסופה...
הלילה של אותו יום חמישי, י"ט בתמוז תשע"ד, היה חשוך ואפל.
ירח וכוכבים מנצנצים שייטו בדממה בשמים, ונראה היה שכולם נמים את שנתם ברוגע ובשלווה. אמנם, כל מי ששהה באזור הקרוב לעזה, בימים אלו, שכידוע היו בעיצומה של מלחמה, ידע שהשקט הוא רק אשליה מטעה ולא נכונה. השקט הזה עלול להיות זמני, אפילו זמני מאוד. חייבים להישאר דרוכים, אסור לתת לדממה הזו להפיל איש בפח, שכן נמנום או תרדמה עלולים לגבות מחיר דמים.
ואכן, מעט לפני עלות השחר, בשעה ארבע ושלושים לפנות בוקר, התעוררו כל הכוחות באזור באחת...
תנועה חשודה נרשמה מכיוון השדות שליד קיבוץ סופה. משהו הפר את השקט הפסטורלי, מישהו זז שם ומתנועע בשטח הריק, ולמישהו הזה מצטרף עוד אחד... ועוד אחד, ועוד אחד...
לחיילים ברור היה שלא מדובר באנשי קיבוץ סופה, שהחליטו לצאת לטיול קטנטן באמצע הלילה, גם לא באורחים נחמדים שבאו לבקר ולהתאוורר קצת במרחב הפתוח. אין ספק שמדובר בכאלו שהכוונות שלהם נוראיות...
היישובים כרם שלום, סופה וחולית, קבלו הוראה להסתגר בבתים, עד שהתברר שהשטח נקי, ברוך ה', אכן לא קרה דבר, והפיגוע הנורא נמנע.
למחרת שמענו כולנו על רגעי הדרמה שבהם נלכדה חוליה בת שלושה עשר מחבלים, שצצה פתאום מתוך מנהרה, סמוך לקיבוץ סופה - אחד מיישובי 'עוטף עזה'. ידענו כולנו שנמנע טבח גדול, בחסדי השם.
רק מאוחר יותר התברר, שחוליית המחבלים הגיחה בשדות שליד סופה. היא הגיעה ממנהרה שנחפרה מעזה עד למקום הזה. החולייה יצאה דרך המנהרה, ותכננה לעשות את דרכה בחסות החשיכה עד ליישוב.
התכנון שלהם היה להרוג ולחטוף. בחסדי שמים נתפסו המחבלים בזמן. חלק מהם נורו, אחרים נפצעו, כשהם מנסים לחזור דרך המנהרה שממנה יצאו.
כולנו שמענו, כולנו הודינו לקב"ה על הנס הזה, שהצטרף לשרשרת הניסים הרבים שזכינו בהם במלחמה. הציבור ברובו, מן הסתם, לא ממש ידע איפה זה קיבוץ סופה, היכן נחפרה המנהרה, ועד כמה הסיפור הזה מרגש ומפעים.
אבל לא כולם עברו לסדר היום מהר כל לכך, היו כאילו שהסיפור המופלא הזה הפעים את רוחם, וגרם לנשמתם להיעתק בהודיית אין קץ...
היו אלו כמה יהודים ממרכז הארץ, שהיו במקום לפני ימים ספורים. אותם יהודים ידעו היטב, שאם המחבלים היו יוצאים מעט קודם, יתכן שהם היו מצליחים להפיק את זממם הנורא, והסיפור היה נגמר אחרת, ח"ו. מה בכלל מביא יהודים חרדים מהמרכז לשדות של קיבוץ השוכן בעוטף עזה דווקא בזמן שחלק גדול מהתושבים עוזב? מה גורם להם להישאר במקום במסירות נפש, להשתטח מדי פעם על הקרקע ולהניח את ידיהם על ראשיהם, כשאזעקה מאיימת נשמעת ברקע וטיל חולף מעליהם?
הסיפור של היהודים האלו מתחיל עוד קודם לכן, בחודש אייר, כשגשמים בלתי צפויים מפתיעים את כולם. בעוד, שאצל רובנו, מלבד ההפתעה לא הייתה לגשמים אלו כל משמעות, הרי שלגבי שדות חיטה רבים הייתה לגשם הזה משמעות של נזק אדיר.
החיטים, שבתקופת תמוז – חודש יולי, נקטפות ונשמרות לפסח של השנה הבאה, נפסלו על ידי הבד"ץ של העדה החרדית בירושלים, בגלל הרטיבות שחדרה אליהם מהגשמים. (לפי ההלכה, הקמח צריך להישאר יבש, כדי לא להחמיץ – ובכך, יוכלו להשתמש בו עבור 'מצות' - שתהליך היצור שלהן הינו יבש מוחלט, עד רגע הכנת הבצק. לאחר הכנת הבצק, מקפידים שתוך 18 דקות תיערך האפייה, למניעת ההחמצה. אמנם, ה'מחמירים' – המקפידים לאכול 'מצה שמורה' - מקפידים להשתמש בחיטים, שאף בעודן מחוברות, לא ספגו רטיבות לאחר גמר הבשלתן)
בשנה זו שהיא השנה השישית, (שלפני השנה השביעית הנקראת 'שנת השמיטה') קוטפים חיטים לשנתיים, בגלל שנת שמיטה. ולכן היה צורך דחוף לחפש שדות חילופיים, שיוכלו לספק את הסחורה המבוקשת, קרי, את החיטים שתיקצרנה ותישמרנה בעבור המצות של פסח תשע"ה ותשע"ו.
משגיחי הבד"ץ תרו את הארץ לאורכה ולרוחבה, בניסיון למצוא שדות חיטים, שהגשם לא פסל אותם מלהיות ראויים למצות. חיטים כאלו נמצאו בסופו של דבר ביישובי 'עוטף עזה', בקיבוצים סופה, צאלים ועוד. שם החיטים הבשילו מאוחר יותר, בזמן הגשמים החיטה הייתה עדיין ירוקה ו'צריכה לקרקע', כך שהיא לא נפסלה.
השלב הראשון של חיפוש אחר החיטה המיוחלת והראויה הסתיים. כעת, הגיע השלב השני, שגם הוא היה קשה כקודמו ואולי אפילו יותר. השלב הזה היה כרוך במסירות נפש של ממש - קצירת החיטים במקום כה מסוכן בזמן של מלחמה. אבל היות שלא היה שייך לדחות את הקצירה, לא נותרה ברירה אלא להתפלל שה' ישמור על הקוצרים והמשגיחים, ולצאת למלאכת הקודש הזו, לקצור חיטים בעבור המצות שיאכלו אלפי יהודים בשנתיים הבאות של חג הפסח.
משגיחי הבד"ץ יצאו, יחד עם יהודים שומרי תורה ומצוות, לקטוף את החיטים. משגיחי הבד"ץ שהסתובבו במקום שמרו שהחיטים תיקטפנה כמו שצריך, וכיוונו את היהודים להפעיל את הקומביין על פי הוראת רבני העדה החרדית. גם ליד הנהג ישב משגיח של הבד"ץ, כשהוא משגיח על החיטים (שהתהליך יהיה יבש לגמרי) לאורך הנסיעה.
העבודה הייתה בשדות החיטים, כשהשטח פתוח לגמרי. המצב - מצב של מלחמה, כשהאויבים מנסים לזרוע הרס והרג ככל היותר. אין ספק שהשדה הפתוח הוא אחד המקומות המסוכנים ביותר לשהות בו בזמן כזה. ואכן, קצירת החיטים לא הייתה פשוטה כלל וכלל. הייתה זו חוויה שלוותה בתפילת הדרך, מתח רב ולא מעט חרדה.
במשך הזמן שבו קצרו היהודים את החיטים, ניסרו אזעקות את השלווה שברחבי האזור. לקוצרים ולמשגיחים לא היה אפילו שטח מוגן להיות בו. בזמן הקצרצר שעמד לרשותם, מרגע הישמע האזעקה עד נפילת הטיל, הם נאלצו לשכב על הקרקע, כשידיהם על הראשים, ובשטח הפתוח נשמעו שריקות הטילים העפים מעליהם...
אבל גם המלאכה הזו, עם כל המתח והסיכונים הכרוכים בה, הסתיימה בעזרת ה'. החיטים נקצרו והונחו במשאית, משם הן הובלו לאחסון במקום כלשהו בדרום.
רק כשהגיעו החיטים בשלווה למקומן, נפרדו מהן המשגיחים שבים איש איש למקומו ולביתו, מודים לקב"ה שזה הסתיים בשלום, בלי שיהיו כלל נפגעים.
כל הסיפור הזה היה יכול להישכח אלמלא...
עברו כמה ימים נוספים של מלחמה, ואז שמעו כולם על חוליית המחבלים, שהגיחה מאחת המנהרות שבעזה לעבר קיבוץ סופה שבעוטף עזה. עם ישראל שמח והודה לקב"ה על הנס, אבל רק מעטים ידעו עד כמה גדול הנס הזה, ואיזו השגחה פרטית התגלתה אז...
מדובר היה במנהרה שהתחילה בעזה, והסתיימה ב... שדות החיטה, שבהן שהו המשגיחים זמן כה רב.
הסיבה לבחירתם של השדות כיעד מועדף למנהרות לא הייתה מפתיעה. המחבלים, שעקבו במשך זמן רב אחרי הנעשה באזור ועשו עבודת חריש מדויקת, ידעו שבשדות צומחות חיטים לגובה רב, חיטים שיכולות לחפות לטשטש. הם תכננו, שהחיטה הגבוהה תסתיר אותם, לפחות עד שיגיעו ליישוב עצמו, ואז, כשיגלו אותם, יהיה מאוחר 'מדי...'
מה לעשות ש"ידידיהם" מקיבוץ סופה שכחו לעדכן אותם שהיו אי אלו שינויים קלים בשדות הקיבוץ?
איש לא סיפר למחבלים הארורים על העובדה הפשוטה שהקמה הגבוהה, שאמנם יכלה להסתירם ולאפשר להם לנוע באין מפריע, נקצרה ואיננה עוד במקום. הם לא תיארו לעצמם שבאישון לילה, כשיגיחו מהמנהרות, יקבלו אותם שדות שניצבים ערומים, מצב שבו יכולים אנשי הביטחון לגלות בקלות ובמהירות, בעזרת ה'.
כך קרה, שבמקום לפגוש רוח מלטפת ושיבולים מגוננות ומסתירות, במקום לעשות את דרכם בתוך השיבולים הגבוהות, פגשו המחבלים אדמה ריקה מכל דבר היכול להסתירם. אין ספק שעל שינוי כזה בתכנית הם לא חלמו...
אחת העדויות המרגשות והמפעימות הייתה של אחד החקלאים במקום: "זו הפעם הראשונה שהחיטים שלי נקצרות לצורך מצות" הוא אמר כשכל כולו הודיה, שיר ושבח. "עד היום לא היה צורך בחיטים שלי, והם נשלחו למאפיות הגדולות. הפעם הן נקצרו לצורך מצווה, ו"שומר מצווה לא יידע דבר רע", הוא ציטט, מלא התרגשות מהנס הגדול.
אכן, למשגיחים לא נותר אלא להסכים עימו. "מצה שמורה", הם אמרו, "היא בוודאי גם מצה ששומרת. הנה, הפעם שמרה עלינו המצה יותר מאשר שמרנו עליה" סיכמו המשגיחים.
אין ספק ש'מסירות הנפש' לדבר מצווה, כמו גם השמחה בקיומה, הן אלו שגרמו לגילוי המוקדם של המחבלים, ולמניעת רצח נפשע של יהודים.
ואתם, כשתאכלו בעוד קצת יותר מחצי שנה מהמצות, זכרו... ייתכן שהמצות שלכם, הן אלו ששמרו והגנו, הן אלו שהצילו את יהודי סופה מאסון...
- פרטים
- נכתב על ידי מערכת האתר
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
בשנת תרע"ב התקיים בעיר קיוב שברוסיה משפטו המפורסם של מנדל בייליס אשר העלילו עליו שרצח כביכול תינוק נוצרי כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות. כל העולם היהודי נזדעזע וחרד לגורלו של בייליס שהיה גורלו של העם היהודי כולו.
הרב מאיר שפירא רבה של לובלין פנה לרבה של מוסקה הרב מזא"ה וסיפק לו חמור כדי להפריך את טענות הקטגוריה שטענה שהתלמוד מסית להריגת נוצרים.
ה'הוכחה' הראשית של הקטגוריה היתה מאמר של רבי שמעון בר יוחאי: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", העולה ממאמר זה טענו הקטגורים שרק היהודים הם בני אדם – גזע עליון, אך אומות העולם אינם נחשבים ל'אדם' ולכן גם מותר להורגם.
הרב שפירא כתב לרב מזא"ה שהכוונה אחרת לגמרי ולמעשה טמונה כאן תכונה המאפיינת את העם היהודי. כל ישראל ערבים זה לזה נאמר בגמרא, כלומר כאשר יהודי אחד סובל כולם מרגישים בכך, כך למשל גורלו של בייליס הוא גורלו של העם היהודי ולכן כל העולם היהודי הרעיש עולמות כדי להצילו.
מה היה קורה אילו גוי היה נשפט על עלילה דומה? האם למישהו היה אכפת? האם לגויים במדינה אחרת היה הדבר משנה? אולי בני עירו היו מגלים סקרנות אך לא מעבר לכך.
זו היא כוונת הדרשה "אתם קרויים אדם" כלומר אדם בלשון יחיד, כולנו אדם אחד, ואילו אתם לא קרויים אדם אלא 'אנשים' בלשון רבים. אין כאן הפחתת ערך ה'אדם' אלא שינוי בתפיסת הקולקטיב. [על פי ילקוט לקח טוב].
סיפור זה מאפיין את תקופתינו.
כאשר נחטפו שלשת הנערים, כאשר נעדר בחור הישיבה בשבוע שעבר, כאשר חיילי צה"ל נהרגו במלחמה, נדמה היה שעם ישראל כולו איבד את אחד מבניו. כל אחד הרגיש קשר אישי. במדינות ערב נהרגים עשרות אלפי בני אדם או ליתר דיוק מיליוני בני אדם, ולאיש לא אכפת.
גורלו של חטוף אחד, של נעדר אחד, מזעזע את עם ישראל ואת השם 'אדם' שלו.
- פרטים
- נכתב על ידי דוד הוד
'אמא, אני לא יודעת מה יש לי היום, כואב לי הראש, תסלחי לי, לא אוכל לסדר את הסלון' אמא כמובן סלחה ומזגה לה כוס מים קרים. 'אמא, אנל'א מסוגלת לסדר את המטה, אל תכעסי, הראש שלי קצת כבד עלי...' אמא כמובן סלחה, אך משהו פה התחיל להיראות לה קצת חשוד.
משפחת גרושקו, הייתה משפחה חרדית טיפוסית. האב היה 'אברך' ב'כולל' האימא הייתה יועצת חינוכית בבית ספר.
הם ישבו עם רופא המשפחה והוא אמר שזה בהחלט עניין לבדיקה.
נקבע תור לצילום בביה"ח.
משפחת גרושקו נלחצה. בצר לו, פנה האבא אל 'ראש הכולל' והתנה בפניו את צרתו.
'זה שום דבר' פסק הרב.
האב יצא בהרגשה טובה.
התור לצילומים הגיע, וההרגשה הטובה והאופוריה מברכת הרב התפוגגה. הרופאים קבעו תור לעוד בדיקות, הם אמרו שהצילום 'לא נקי'.
בצר לו, רץ מר גרושקו חזרה לראש הכולל ובכה בפניו. ראש הכולל שלו, היה אדם שהתעסק הרבה עם גמילויות חסדים ועזרה לאנשים שהיו במצוקות שונות. הוא גם ליווה משפחות חולים בהכוונה לרופאים מתאימים. 'זה שום דבר!' הרעים הרב בקול פסקני.
הגיע מועד הצילומים השני.
לאחר הצילומים, ישבו הרופאים עם ההורים ואמרו: 'איננו אנשי בשורה היום'. יש פה משהו... אמנם, את התשובה הסופית, תקבלו לאחר פענוח שיתבצע ע"י מנהל המחלקה בעצמו.
הפגישה עם מנהל המחלקה נקבעה ליום המחרת ובינתיים, מר גרושקו מסוחרר ועם ראייה מטושטשת מדדה בשעת לילה אל 'ראש הכולל'. הוא יושב מולו: הרב! אנו במצוקה...!
'זה שום דבר...'
למחרת, ההורים כבר מוכנים במסדרון ליד חדר מנהל המחלקה. בידי האם מטפחות טישו שלא עומדות בקצב הדמעות. האב, מאובן, לא זז. המסתכל עליו, יכול היה להבחין שפניו מסתירות סופת הוריקן המתחוללת מבעד למסך הפנים הקפואות.
'משפחת גרושקו', אפשר להיכנס!
הם מדדים פנימה, האימא כושלת, האבא תומך. הם מרגישים כל שנייה כנצח, כל צעד כקילומטר, כל פעימת לב כהלמות פטיש. יושבים ההורים עם מנהל המחלקה, מתוחים ומוכנים לירי אוטומטי היישר ללב.
'ישבנו צוות הרופאים ואני על הצילומים ותוצאות הבדיקות. שילוב הנתונים הוכיח בעליל שביתכם בריאה לחלוטין'.
'אפשר את זה בכתב...' גמגמה האם ספק בוכה, ספק צוחקת. האב התעשת: 'לא צריך, זה בסדר, רק תגיד לי, האם היא בריאה לגמרי???'
'לחלוטין, כמו שאמרתי'.
למחרת ישב גרושקו מול ראש הכולל ושאל: 'כל הרופאים חשבו שזה סרטני, איך אתה ידעת כל הזמן שהם טועים???'
'שמע נא חביבי' הוא ענה, 'כל עוד, שלא נותנים תשובה סופית לאדם; מראיון עבודה, מדיאגנוזה רפואית, ומכל דבר שאדם מחכה ומצפה לתשובה ולהחלטה בעניינו, זה אומר, שגם ב'שמיים' ב'בית דין של מעלה' ישנה התלבטות. מתנהל דיון 'בשמיים' האם לתת לאותו אדם התקדמות כלכלית, חברתית, קידום במעמד, או, במקרה כמו שלך, האם להחיל עליו גזירה מסוימת'.
'אני ראיתי' המשיך ראש הכולל ואמר, 'שאתה עושה הכל מבחינה רוחנית, עבור הבת שלך. מארגן 'אמירות תהלים' לרפואתה, מקדיש שעת תפילה כל יום על הנושא הזה מלבד תפילותיך הרגילות. הרבתה בצדקות לארגוני חסד ומקומות לימוד תורה... ראיתי, שבשדה הקרב האמיתי, בבית דין של מעלה, אתה מנצח, השתמשת בנשק הרוחני, כדי לנצח בבית דין שכל כולו בנוי על שיקולים רוחניים, ראיתי שאתה מנצח...'
סוף
אכן כן, זהו סוף הסיפור הזה, והוא אמיתי.
לענייננו.
הסיבה שלשמה הבאתי בפניכם סיפור זה, איננה 'מרנינה' אלא בגלל שאימי היקרה נמצאת במצב שכזה בדיוק ברגעים הללו.
צילום MRI מצא 'גידול' בעמוד השדרה שלה. בימים הקרובים יתבצע ניתוח להסרת הגידול ואחר כך ייבדק האם זה מי שפיר בלבד או 'משהו אחר' חס ושלום.
הנני בזאת קורא לכם, חברים יקרים, לעשות השתדלות רוחנית לרפואתה: תפילה, פרק תהלים יומי שיוקדש עבורה, 'התחזקות' במצווה מסוימת.
שמה: רותיה בת יוכבד
'כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא'
היא על כף המאזניים כרגע.
שאו ברכה!
דוד הוד
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
הסיפור הבא שארע לא מכבר ממחיש עד כמה יש להיזהר בכבודו של הציבור, ואת התועלת שניתן להפיק מכך.
סיפר הרב לוינשטיין על ראש ישיבת היכל התורה הרב קושלבסקי שהיה נוסע פעם בשנה לאיטליה על מנת לאסוף כספי צדקה עבור הישיבה.
בשנה אחת כשהגיע לדרוש ונתלו מודעות ברחבי העיר כי תלמיד חכם גדול הגיע מארץ ישראל לדרוש בבית הכנסת, ניגש אל הרב יהודי עם זקן לבן שביקש לדרוש לפניו.
היה זה לפני תפילת מוסף, והיהודי הבין כנראה שכדאי לו לדרוש כעת כאשר בית המדרש מלא על גדותיו. הרב הסכים והזקן עלה לדבר.
אלא שהוא לא חדל מלדבר. במשך שעה ורבע הוא נאם לפני המתפללים שהחלו להזיז את השולחנות, להשמיע קולות כדי להסב את תשומת ליבו כי הגיע הזמן לסיים את דרשתו, אך לאיש, מסתבר, זה לא הפריע וכאמור, רק לאחר 75 דקות הוא ירד מהבמה.
כעת עלה הרב קושלבסקי לדרוש ואמר: במסכת פסחים נאמר: שמעון העמסוני היה דורש את כל ה'אתים' שבתורה [כלומר כל מקום בו כתוב בתורה המילה 'את' הוא היה דורש אותו], כיוון שהגיע ל'את ה' אלוקיך תירא' פרש, כלומר עזב את כל ה'אתין' שדרש.
שאלו אותו תלמידיו: "מה עם כל ה'אתין' שדרשת? מה יהא אתם?
אמר להם: כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה.
'גם אני' סיים הרב, 'כל שנה נטלתי שכר על הדרשה, השנה ברצוני לטול שכר על הפרישה', וירד מהבמה.
באותה שנה סכום הצדקה שנאסף, היה כפול מבכל שנה...
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
יוסף החליט ביום מן הימים לקנות עז חולבת שתגור בחצירו. וממחשבה למעשה יצא אל הכפר הסמוך כדי לקנות את העז.
קנה יוסף את העז, תלה בצווארה פעמון, ואל הפעמון קשר חבל עד לזנבו של החמור עליו רכב. כעת היה יוסף רגוע, בכל זמן שהיה הפעמון מצלצל ידע שהעז מאחוריו ואין הוא צריך לדאוג.
והנה משכה התהלוכה המוזרה את תשומת ליבם של שלשה גנבים שהחלו להתדיין ביניהם: אמר הראשון – אני מסוגל לגנוב את העז, השני אמר – אני מסוגל לגנוב את החמור שהאיש רוכב עליו, והשלישי אמר אני מסוגל לגנוב את הבגדים שאותם לובש הרוכב על החמור.
התגנב הגנב הראשון התיר את הפעמון מצוואר העז ותלה אותו בזנב החמור. התיר את החבל ולקח את העז. יוסף המשיך לשמוע את הפעמון והיה בטוח שהעז מאחוריו.
הגנב השני ניגש ליוסף ואמר: מדוע אתה תולה פעמון בזנב החמור, וכי זו אופנה חדשה? הביט יוסף לאחוריו ונחרד: העז נעלמה. אמר הגנב ליוסף: וודאי לא הספיק הגנב להתרחק רוץ ואני אשמור לך על החמור. יוסף ירד והחל לרוץ בדרך ממנה הגיע. לאחר ששב בידיים ריקות הבין שנגנבו ממנו גם החמור וגם העז.
הלך יוסף בתשישות ורגליו כבידות עליו עד שהגיע לבאר מים. לצד הבאר ישב אדם ובכה. מה לך בוכה שאל יוסף את הגנב השלישי, נפל לי ארנקי המלא במטבעות זהב לתוך הבאר אמר האיש.
יום קשה הוא אמר לו יוסף, גם אני איבדתי את העז והחמור שלי.
שטויות, אמר הגנב, הוצא לי את הארנק מהבאר ואשלם לך סכום שבו תוכל לקנות שני חמורים ושני עיזים. שמח יוסף פשט את בגדיו וקפץ אל תוך הבאר.
כשעלה בידיים ריקות גילה שגם את בגדיו גנבו ממנו.
בספר 'אמונה שלמה' המביא את הסיפור הזה מציין כי חסרונו של יוסף היה עובדת היותו שאנן. אם היה מעיף מבט לאחור מידי פעם, העז לא היתה נגנבת, וכל שרשרת הארועים שהותירה אותו בלא בגדים לא היתה מתרחשת.
אנשים רבים רוכבים על חמורם, עסוקים הם בעניני עבודה בעניני הבית, ואין להם פנאי לבדוק מה קורה עם ילדיהם. הם שאננים, רגועים מקול הפעמונים שברקע ולא חושבים שמשהו רע עלול להשתבש. הילדים הולכים בעקבותינו, הם אומרים לעצמם, ולא מודעים לכך שעלול להגיע חבר רע, סרט לא טוב, וכשהם מתעוררים – זה כבר מאוחר מידי.
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
אדם חכם ופיקח בנה לעצמו ארמון לתפארה. כל דבר שעשה בו תכנן וחישב מראש לפרטי פרטים. לאדם זה היו שני בנים קטנים, כשהזקין וקרבה עתו ללכת בדרך כל הארץ חשש להפקיד את כספו ביד אפוטרופוס שמא האפוטרופוס יגנוב את כל כספו ולא ישאר מאומה.
מה עשה? הטמין את כל כספו מתחת לאבן בחדר המדרגות והשאיר בליטה קטנה מעל. בליבו חשב, אם יש לי בן שיבין בחכמתו כי בליטה זו לא נעשתה לחינם ימצא את האוצר, אם הוא לא ימצא אות הוא כי הוא טיפש ומוטב שלא ימצא את הכסף אחרי שיאבד הכל בטפשותו.
לאחר שנפטר האיש וחלפו ימי האבל הגיעו שני הבנים לארמון ונתקלו בבליטה. אמר האחד: אבינו חכם היה ובנה את הכל בתכלית הדיוק. אם יש בליטה כנראה יש בה משהו. אמר השני: שטויות, סתם בליטה.
ניסה הראשון לשכנע את האח אך הלה עמד בדעתו כי הוא מתלהב לחינם. לבסוף סיכמו השנים כי האח הורס את הבליטה על חשבונו, אך אם ימצא שם משהו יהיה שייך לו. הסכימו לדבר, חפרו ולעיניהם נגלה אוצר גדול, שנפל בחלקו של האח החכם.
הקדוש ברוך הוא ברא את העולם מורכב מרכיבים רבים: דומם, צומח, חי, מדבר, חכמים, פיטנים, מדענים וכו' כולם יצירי כפיו.
כאשר מתבוננים בתורה לא תמיד מבינים מה כתוב בה. היא נראית לפעמים לא מסודרת ולא בהירה. הטיפש אומר: אין לזה טעם. החכם אומר: לא ייתכן שהדבר נעשה לשוא. כנראה משהו מסתתר מאחורי זה.
בנוסף, ביחס לתורה קיים סוג נוסף של התייחסות: העצלנות. פותח האדם את הגמרא ורואה בה פרק 'שור שנגח את הפרה' ולעצמו הוא אומר מה לי ולשור ולפרה, אין לי לא שור ולא פרה. מה לי ולהלכות גזילה, וכי אני גזלן? וכן הלאה. החכם מבין שיש בכל דבר השלכה לחיי המעשה, הוא בוחן את עמקי הדברים ומגיע לעיקר.
[על פי אמונה שלמה].
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
אחד מהדברים החשובים ביותר בעיני בני האדם הוא רכושם.
אין הכוונה לכסף אתו יוכלו להתפרנס בכבוד, אלא לרכוש שצברו, לנכסים שאספו, לכסף הרב שנמצא בחשבונות הבנקים שלהם, אלא שלאמיתו של דבר מדובר באילוזיה בלבד, באשליה, קראו נא את המעשה הבא:
עני אחד התארח בליל שבת אצל עשיר גדול. הסעודה החלה והנה העשיר מבחין כי העני ממקד את מבטו בפמוט יפה העשוי מכסף טהור.
אכול וסעד, אמר העשיר, מדוע אתה מתבונן כל כך בפמוט.
וכי אתה לא התפעלת ממנו כשקנית אותו, שאל העני
נכון, אמר העשיר, ולכן רכשתי אותו והוא שלי. מכיון שהוא שלי אני מתפאר בו ונהנה ממנו.
כעת אני מתפעל ממנו, אמר העני, מבחינתי הפמוט נחשב לשלי בדיוק כמו שהוא שלך.
כעס העשיר ואמר: חוצפה שכזו, לא די לך שאתה מתארח בביתי, גם באת לעלוב בי?
אדרבה, אמר העני, במה הוא שלך יותר משלי.
בכך שאוכל לסגרו בארון, אמר העשיר.
אבל אז גם אתה לא תיהנה ממנו, ולא אני, אמר העני.
ובכן אוכל למכרו, אמר העשיר
הבנתי אמר העני, הוא שלך בכך שתוכל לעשותו ללא שלך.
במילים אחרות, אין לרכוש אותו אנו צוברים כל ערך ממשי עבורינו. הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות אתו, הוא להמיר אותו ברכוש אחר או לתת אותו למישהו אחר ואז הוא כבר לא יהיה שלנו, ובכלל מה יהיה ביום בו יפסיד האדם את רכושו או יאלץ להוציא אותו על ענינים שונים, האם הרכוש הזה עדיין יהיה שלו? במה התבטא איפא הכסף שלו, בכך שלפרק זמן מסויים הוא היה רשום תחת שמו? דומה הדבר לפקיד בנק שיתגאה כי במגירת הבנק שלו מצויים מליוני שקלים והוא עשוי לפתוח ולסגור את המגירה בכל עת שיחפוץ, ואפילו למשמש את השטרות...
מסופר כי רבי שמואל הנגיד שהיה אחד מן הראשונים, היה יועץ המלך. שרי המך קינאו בו והעלילו עליו כי גונב הוא מאוצרות המלך. אלא שהמלך לא שעה לדבריהם עד שדרשו ממנו שיבקש ממנו לדווח על מצב רכושו.
לזאת הסכים המלך ורבי שמואל הגיש לו דו"ח שמנה כמה אלפי דוקאטי זהב.
קרא לו המלך ושאלו בפנים חמורות, כיצד כתבת שרכושך מסתכם באלפי דוקטי זהב בעוד ידוע לכל כי ברשותך עשרות אלפי דוקאטים?
ענה רבי שמואל. שאלת אותי אדוני המלך מהו רכושי, לא מה מצוי תחת ידי. רכושי האמיתי הוא מה שחילקתי לצדקה, ואלו אלפי דוקאטי הזהב, שכן הם יישארו ברשותי לנצח, גם אם יאבד רכושי, וגם לאחר שאלך לעולם האמת. זכות הצדקה תלווה אותי בכל מקום. הכסף המצוי ברשותי המונה אכן עשרות אלפים, אינו נחשב לשלי, והוא עשוי להיעלם לי בן רגע.
- פרטים
- נכתב על ידי הרב עזריאל יונה
העיר הוצפה בשטרות מזוייפים באיכות מעולה. חלפני הכספים המיומנים ביותר נפלו גם כן בפח ובמקום דולרים ושקלים החזיקו בניירות חסרי ערך.
עשרות אלפי השטרות של הדולרים והשקלים היו לנייר שאין בו ממש והכלכלה כמעט קרסה. ההתמרמרות היתה רבה והמשטרה הבינה כי עליה לעשות מעשה.
במשך חודשים ארוכים עקבה אחרי השטרות, הפעילה את המודיעין הטוב ביותר שלה, וצירפה פיסת מידע לעוד פיסת מידע, עד שכעבור תקופה גילתה את שני הקדקדים.
שני אנשים שעבדו בנפרד בשני בתי דפוס מחתרתיים, האחד הדפיס דולרים והשני הדפיס שקלים. השנים נתפסו בשעת מעשה וכל ציודם הוחרם במקום.
הגיע שעת המשפט והשופט ביקש לראות את מזייף הדולרים. הזייפן הודה, שכן ברירה לא היתה לו, נתפס הוא בשעת מעשה. העונש: 6 שנים בכלא. האיש לא התמרמר, שכן שש שנים הם לא סוף העולם. אחרי ניכוי שליש מדובר בארבע שנים, ומלבד זאת יפגוש שם לא מעט חברים ויחדיו ינתחו את הכשלונות ויתכננו את צעדיהם הבאים. חיים שלמים עוד לפניו.
הגיע תורו של מזייף השקלים, וגם הוא הודה בלית ברירה.
אלא שהשופט הודיע על אתר כי יש להכניסו לבית משוגעים לכל ימי חייו.
האיש הזדעק והחל לבכות: מדוע בית משוגעים, מילא בית סוהר עם 'החברה', אפילו לשנים רבות, אך מה יעשה הוא בבית משוגעים?
ענה השופט: היתה לך מכונת דפוס משוכללת, היו לך גלופות מדוייקות, נייר מתאים, והזיוף שלך היה מקצועי לעילא ולעילא.
נכון, ענה האיש בפנים קורנות, נהנה לשמוע מחמאות גם במצבו הקשה, אך מה זה קשור?
אם היה לך את כל התנאים הללו מדוע זייפת שקלים, למה לא זייפת דולרים? הרעים השופט בקולו, מסתבר שאינך אלא משוגע ומקומך בבית המשוגעים.
משל זה שהובא בספר 'והגדת', מסביר את חיובינו לעשות את מעשינו כאשר אנו חושבים על רצונו של ה'. אדם מסוגל לישון ולאכול, כי הוא עייף ורעב, והוא יכול לעשות זאת כי כך ביקש מממנו הקדוש ברוך הוא.
את אותה מעשה, את אותה פעולה ניתן לעשות מתוך אינטרס, ורצון אישי, אך גם ניתן לעשותה מתוך קדושה, אהבה, ורצון ה'.