מאמרים

פרטים

הגמרא במסכת עירובין אומרת: שמואל אומר לרב יהודה: חטוף ואכול חטוף ושתה, כי העולם הזה שאנחנו עוזבים אותו דומה לאולם שמחות.

הדברים כמובן אינם כפשוטם. כבר בתרגום מעמיק ראשון אנו מבינים כי שמואל התכוון ל'חטיפת המצוות' לקראת העולם הבא. כדאי לאכול ולשתות – לעשות מעשים טובים, מצוות ולימוד תורה בעולם הזה כדי להגיע מוכנים לעולם הבא.

ועדיין לא ברור לגמרי, מה היא ההשוואה לאולם שמחות. העולם הזה דומה לאולם שמחות?

מגיד המישרים, הרב לווינשטיין מביא את משלו של החפץ חיים: יהודי אחד עבר דירה והנה הוא רואה, בביתו החדש, כי מולו השכן חוגג אירוע. תזמורת, אורות, שמחה, ריקודים.

למחרת גם כן, ריקודים שמחה אושר. הבין היהודי ששכנו כנראה עושה שבע ברכות ברמה של חתונה. הוא איחל לו רק בריאות והמשיך בחייו.

אלא שלמחרת גם כן וכך כעבור שבוע. התפלא היהודי, אך לעצמו אמר: כנראה שיש לו משפחה גדולה וכל יום יש להם שמחה.

ימים ספורים לאחר מכן הוא פוגש את אותו שכן ואומר לו: אני שמח שאנחנו סוף סוף נפגשים, אני רוצה לאחל לך שכשם שיש לך שמחה כל יום בביתך כך תמשיך להיות מאושר כל הימים ממשפחתך הגדולה.

ענה לו היהודי: אתה טועה. מה שאתה רואה שהאנשים רוקדים אצלי כל יום, הם לא אותם אנשים. יש לי פשוט אולם שמחות...

ותדע לך הוסיף בעל האולם – אלו שרקדו אתמול לא ירקדו היום, ואלו שירקדו היום לא ירקדו מחר, אלו לא אותם אנשים.

אומר החפץ חיים, זהו משל נוקב. לא כל מי שרוקד היום, ירקוד גם מחר.

אם יש לך הזדמנות עכשיו 'לרקוד' ללמוד תורה, לשמוע שיעור, לעשות מצווה, חטוף ואכול, תרקוד היום, אל תמתין למחר, מי אמר שתוכל גם כן? יש לך אפשרות לתת צדקה היום אל תחכה מחר, מי אמר שתוכל לתת מחר?

העולם הזה דומה לאולם שמחות ועל כן חטוף ואכול חטוף ושתה, כי מי שרוקד היום, לא בהכרח רוקד מחר.

הרב שמשון פינקוס זצ"ל היה בשבע ברכות, ודיבר שם בדברי תורה. ניגש אליו אחד האנשים ואמר לו: רבי שמשון גם מחר יום.. ענה לו רבי שמשון נכון אבל היום יום.

לא בטוח שמחר נספיק, אם היום אפשר צריך להספיק את מה שאפשר.

 

פרטים

 

מספר הרב גלינסקי: יהודי אחד גידל משפחה לתפארת, השיא את צאצאיו וזכה לרוות נחת מהילדים. כשהגיע לגיל זקנה קרא לבנו הגדול ואמר לו, כל עוד יכולתי טרחתי אני למענך ועזרתי לך, לאחר שאעבור לעולם שכולו טוב, מה תעשה אתה למעני?

 

ענה הבן: תנוח דעתך אבא, אלמד כל יום פרק משניות עבורך.

 

קרא האב לבנו השני ואמר לו: מה תעשה למעני לאחר שאעבור לעולם האמת?

ענה הבן: אייסד גמ"ח על שמך אבא, גמ"ח הלוואות, וכך כל מעשי החסד והעזרה לאנשים שייעזרו בגמ"ח יזקפו לזכותך.

 

קרא האב גם לבן השלישי, וזה הבטיח ללמוד עבורו בכל יום את הדף היומי, בתלמוד הבבלי, ובתלמוד הירושלמי. גם הבנים האחרים הבטיחו כי ילמדו ויעשו מצוות עבורו. אחרים הבטיחו כי ירבו במעשי חסד לעילוי נשמתו.

 

שמח האב וקרא לבנו האחרון בן הזקונים ושאל אותו את אותה השאלה: מה תעשה למעני לאחר שאפטר מן העולם.

 

אמר לו הבן בא אחרי ואראה לך מה הכנתי לך. הסתקרן האב וצעד בעקבות הבן עד שהגיעו למדרגות המובילות אל המרתף.

עמד הבן בראש המדרגות, כולו סקרנות: מה הכין לו הבן במרתף?

הדליק הבן נר ואמר לאביו: בכבוד.

 

התקדם האב והבן עומד מאחוריו עם הנר. אלא שהמרתף היה חשוך לגמרי, והאב לא ראה כלום, גופו הסתיר את הנר שהבן החזיק מאחוריו.

רטן האב ואמר: אני לא רואה כלום, בא תחזיק את הנר מלפני וכך אוכל לראות.

אמר הבן: זה לא מכובד אבא שאלך לפניך, אני אלך מאחוריך ואחזיק את הנר.

 

התרגז האב: מה עוזר לי הכבוד, אני בחושך ולא רואה כלום.

אמר הבן: אם כל נשוב אל עקבותינו אל האור.

אמר האב: אבל רצית להראות לי משהו במרתף?

אמר הבן: כבר הראיתי לך. והסביר: לאחר פטירתך כולנו נעשה לך כבוד, נלמד עבורך ונגמול מעשים טובים, וכבר נאמר 'נר מצווה ותורה אור'. אבל מדוע שתצפה שנאיר את הנר מאחוריך? מדוע לא תדליק אתה את הנר ותאיר לעצמך?

אתה עדיין חי, כוחך במתניך ואתה יכול ללמוד בעצמך דף גמרא ופרק משניות? אתה יכול להקים גמ"ח ולעשות חסדים בכספך שעדיין אתך?

 

סיפור זה גם מבטא את מושג הנחלות והירושה שבעם ישראל. אדם נשלח לעולם עם כלים מיוחדים וכוחות מסויימים כדי להשלים את ייעודו.

 

אם ניתן לו עושר – הוא ניתן כדי לעשות אתו שימוש לקראת הייעוד המושלם. אם הוא לא הספיק למלא את ייעודו, ממשיכים בניו להגשים זאת. זהו עומק המושג נחלה: המשך השלמת הייעוד של האב. הדבר נכון גם ביחס מלכות וכהונה. כהן ומלך מורישים את התפקיד לבניהם שימשיכו את הייעוד שאליו נשלחו לעולם. 

 

אמנם בניו של האדם ממשיכים להשלים את ייעודו, אולם אין ספק כי החובה הראשונית שבעניין מוטלת על האדם עצמו. אין הוא יכול להתנהל באופן שבו הוא עושהה ככל העולה על רוחו, כשבליבו הוא משקיט את מצפונו כי 'בניו יהיו אלו שימשיכו אותו'. 

פרטים

נאמר באיכה רבתי: חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין.

כלומר, חכמה, מדע, הברקות והמצאות מתקיימים אצל הגויים, אבל תורה אינה יכולה להיות אצלם, שכן הם מורים ומלמדים אך לא מקיימים את מה שהם עצמם הורו.

הם חיים בסתירה.

כך למשל התפרסם על כנס רופאים גדול באוסטרליה בו נידונו סכנות העישון, ובין לבין יצאו להפסקות עישון...

הרב גלינסקי זצ"ל מספר על כך כדרכו משל נחמד: הגויים בפולניה היו עובדים אצל היהודים, מנקים את בתיהם ומסייעים להם בעבודותיהם, ועל כך היו נשכרים מספר זלוטים.

באחד הימים יוצא אחד הגויים מיום עבודה, עובר ליד בית הכנסת של היהודים, והנה הוא רואה את חבירו הגוי יוצא מבית הכנסת, עטור זקן ופיאות ובידו חופן עצום של זלוטים.

מה אתה עושה? שאל בתימהון.

היהודים  גומלי חסדים השיב חבירו. אני מתחפש ליהודי, מספר על אומללותי והלבבות נפתחים, כך הרווחתי ביום אחד 70 זלוטי.

70 זלוטי? הצטעק הגוי הראשון, הלא זה שכר של שבועיים עבודה.

המתין הגוי כמה ימים, גידל זקן ופיאות, והגיע גם כן לבית הכנסת - בית כנסת אחר. הוא הושיט את ידו ואכן היא התמלאה בזלוטים.

אבל למרבה אכזבתו, גילה כי בסמוך אליו עבד קבצן נוסף שהרוויח פי שנים. כיצד ייתכן? הוא נגש אליו ושאל אותו מה 'הסוד' שלו.

'אני גר צדק' ענה הקבצן השני, והיהודים מקרבים את הגרים.

שמח הגוי המחופש על על התשובה היפה, ולמחרת הגיע לבית הכנסת, כשהוא מושיט את ידו המלווה בפתק: אנא רחמו על גר צדק מסכן!!

זה עבד. הוא אסף פי שנים מאשר יום האתמול ולאושרו לא היה קץ.

אלא שביום השלישי, כאשר הגיע לבית הכנסת, ראה קבצן חדש שאוסף כסף, ומרוויח פי שלשה ממנו. איך זה ייתכן?

לא התבייש הגוי, ניגש לקבצן ושאל אותו: מה הסוד שלך, איך אתה מצליח לגרוף כל כך הרבה מזומנים??

הלה חייך בענווה ואמר: אני נכדו של הבעל שם טוב הקדוש. אתה מבין לבד, שכאשר היהודים רואים את נכדו של הבעל שם טוב מקבץ נדבות מיד הם פותחים את ידיהם בנדיבות.

שמח הגוי ולמחרת הגיע עם פתק גדול עליו היה כתוב: אנא רחמו על גר צדק נכד הבעל שם טוב הקדוש. הוא לא הסתפק בזאת אלא קרא בקול: רחמו עלי, אני גר צדק וגם הנכד של הבעל שם טוב הקדוש...

באותו יום הוא לא אסף פרוטה. הוא גם לא הבין מדוע כולם פרצו בצחוק כשהתבוננו בו.

זה מה שקרוי, אומר הרב גלינסקי, הרגשת הסתירה. לא מרגישים בסתירה שבהתנהגות המעוררת לעתים קרובות גיחוך ומסגירה את התרמית. 

פרטים

אחד המוסדות הוותיקים ביותר, היציבים ביותר, ועם זאת הקשים ביותר לקיום ולתפעול הוא – מוסד הנישואין. אין אדם שלא חווה קשיים ומשברים בזוגיות שלו, ולא מעטים אף פנו לעזרה מקצועית. מדוע כל כך קשה הוא זיווגו של האדם? מדוע הוא רצוף משברים וקשיים?

 

מסופר במדרש [הובא בספר 'החופה והנישואין]: מטרוניתא שאלה את רבי יוסי בר חלפתא, אמרה לו: בכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו? אמר לה: לששת ימים, וכמו שכתוב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, אמרה לו: ומאותה שעה עד עכשיו מה הוא יושב ועושה?

אמר לה: מזווג זיווגים, אשתו של פלוני לפלוני, בתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני על פיסקת הנדוניא שאדם פוסק עם בתו.  

אמרה לו: אף אני יכולה לעשות כן, כמה עבדים יש לי, וכמה שפחות יש לי, ואני יכולה לזווגן בשעה אחת. אמר לה: אם קלה היא בעינייך - קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף.

הניחה והלך לו.

 

מה עשתה? שלחה והביאה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותם שורות שורות, אמרה להם פלוני ישא פלונית ופלוני לפלונית, וזיווגה אותם בלילה אחד.

למחרת באו כל אותם עבדים ושפחות אצלה. זה מוחו נפצע, וזה עיניו שמוטות, וזה נשברה רגלו. אמרה להם, מה אירע לכם? השיבו לה כי לא היו חפצים זה בזו וזו בזה.

מיד שלחה והביאה את רבי יוסי בר חלפתא אמרה לו: רבי אמת היא תורתכם, נאה משובחת היא .יפה אמרת כל מה שאמרת.

 

אמר לה: לא כך אמרתי לך? אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף? שנאמר [תהלים סח] "אלוקים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות". מהו "בכושרות"? בכי ושירות. מי שרוצה ונהנה בזיווגו אומר שירה, ומי שאינו רוצה הוא בוכה, ומה הקדוש ברוך הוא עושה? מזווגן על כרחן שלא בטובתן.

 

אמר רבי ברכיה בלשון זה השיבה רבי יוסי בר חלפתא: הקדוש ברוך הוא יושב ועושה סולמות מגביה לזה ומשפיל לזה, שנאמר [תהילים עה], "כי אלוקים שופט זה ישפיל וזה ירים".

 

אם נתבונן היטיב בסיפור שהובא במדרש נראה שרבי יוסי אמר למטורניתא: "אם קלה היא בעינייך - קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף".

 

למה התכוון רבי יוסי? נדמה היה בתחילה שהדברים נאמרים בדרך של כבוד, ייתכן שלך זה נראה קל, אך לקב"ה זה קשה. אולם רבי יוסי חוזר על זה כשהיא קוראת לו להודות על טעותה: "אמר לה: לא כך אמרתי לך? אם קלה היא בעינייך, קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף"? מה מבקש כאן רבי יוסי לומר?

 

ייתכן שרבי יוסי מבקש להבהיר לאותה מטרוניתא את סוד קיומן והצלחתן של חיי הנישואים. אם אדם מתייחס לדבר בקלות ראש ובחוסר רצינות סופם של הנישואין יהיה לכישלון. בדיוק כמו שאירע אם הזיווגים של המטרוניתא. היא התייחסה לעניין בחוסר רצינות, ועם בוקר הגיעו אליה העבדים והשפחות פצועים וחבולים.

 

אם היחס הוא רציני ונלווה אליו כובד ראש והשקעה, סיכויים של הנישואים לשרוד גדלים באופן משמעותי.

 

זהו: "אם קלה היא בעינייך", אם את מתייחסת לעניין בקלות ראש, וכאל סוג של עסקים והתאמות בין זכר לנקבה, הסוף יהיה הרבה אסון.

 

אולם בעיני הקב"ה מדובר בעניין רציני ביותר, קשה ובר משמעות. כאשר היחס לנישואין הוא כזה, יחיו בני הזוג באהבה ובחיבה תוך השקעה הדדית האחד לטובת רעהו. 

פרטים

כמו רבים אחרים גם וולוול רצה לחתן את בתו עם בן תורה. עלה לישיבה וביקש מראש הישיבה חתן מובחר, תלמיד חכם שאותו גם יכלכל ויפרנס על שולחנו הגדוש.

ואמנם הוצע לוולוול בחור חמד, בן תורה ותלמיד חכם, אולם וולוול רצה לחתן את  בתו עם תלמיד חכם, אבל לא רצה שהוא יהיה תלמיד חכם. כלומר הוא רצה רק שהבריות ידעו כי חיתן את בתו עם בחור ישיבה, אך למעשה היה שמח אילו היה יוצא לעבוד ולסחור.

בינתיים התחתנו בתו של וולוול והתלמיד חכם, והחותן הבטיח לכלכל את הזוג במשך עשר שנים – הבטחה ממנה ניסה רק להתנער.

באחד השבתות הוא שומע את בעל הקורא קורא 'יום לשנה יום לשנה', והסביר הרב כי בני ישראל נדדו ארבעים שנה במדבר כי מול כל יום שהמרגלים תרו את הארץ, נענשו בשנה אחת.

יום לשנה – יום כנגד שנה.

אורו עיניו של וולוול והוא ניגש לחתנו ואמר לו: הרי אכלת על שולחני כבר עשרה ימים, ויום הוא כנגד שנה, אם כן אכלת עשר שנים ואיני חייב עוד לפרנס אותך צא לעבוד.

טיעון למדני ללא ספק.

אבל החתן השנון לא התבלבל והוא אמר: אין בעייה תן לי את דמי הנדוניה ולך חפש לך חתן אחר.

מה זה? שאל החותן.

אנו מתגרשים! השיב החתן.

מדוע? הזדעק הכפרי השוטה.

כי שהיתי עם בתך עשר שנים ולא ילדה, הרי הייתי אתה עשרה ימים, יום מול שנה לשיטתך וממילא כבר עברו  עשר שנים ועדיין אין לנו ילדים, אני רוצה להיפרד.

טוב טוב, אמר מהר החותן תמשיך ללמוד, לא אמרתי כלום.

הרב גלינסקי שסיפר את הסיפור הזה הוסיף וסיפר כי אשה אחת אמרה לחברתה כי חתנה נסע לטיול והשאיר את בתה עם ארבעה ילדים. כזה חצוף....

ומה עם בנך שמעתי שגם הוא נוסע לטיול ומשאיר את אשתו לבד  המשיכה החברה לשאול, לא מה פתאם מחתה ההחברה הוא לא משאיר אותה לבד – הוא משאיר אותה עם חמישה ילדים....

אומר הרב, אנחנו מלאים טרוניות כרימון על בני משפחתינו שלא עושים עבורינו את המינימום שאנו עושים עבורם. איזו חוצפה...

כאשר אנו פונים אל הבורא אנו מוחים – למה חסר לנו דבר פלוני וכואב לנו איבר פלוני? למה אשרינו ובריאותינו אינם מושלמים?

אבל מה אתם עושים עבור הקדוש ברוך הוא?

ומה אנו עונים – נכון אנחנו לא מושלמים, אבל אנחנו עושים את המינימום.

אז מה הטרוניה כשגם הוא עושה עבורינו את המינימום???

 

פרטים

 

יש מן הטועים שתורת ישראל מטיפה לעינוי הגוף, לכתישתו ולייסוריו. לפי טענות חסרות בסיס אלו, אין הקב"ה חפץ בבריאותם של בריותיו, ואדרבה לחולאים יתרון רב על פני הבריאות. זו היא טעות יסודית. בתורה ובחז"ל אנו מוצאים חשיבות רבה לריפוי ולשמירת הגוף. הרב זכאי בספרות 'בריאות טובה' מביא על כך מספר דוגמאות.

 

מסופר בתלמוד רב הונא שאל את רבה בנו מדוע אינו הולך לשיעוריו של רב חסדא ש"שמועותיו מחודדות"? השיב רבה ואמר לשם מה אלך אל רב חסדא, הלא כאשר אני הולך אצלו הוא מדבר אתי במילי דעלמא - עניינים של בריאות הגוף!

ענה רב הונא לבנו בתמיהה: הוא עוסק בחיי הבריות, ואתה קורא לכך ענייני העולם?! כל שכן שעליך ללכת ללמוד אצלו! [שבת פב].

 

למדנו מדברי התלמוד, את ערך שמירת הבריאות, שלא זו בלבד שאין העיסוק והלימוד בענייני בריאות הגוף נקראים 'מילי דעלמא' אלא אף יש עדיפות למי שמתבל את דברי התורה בענייני בריאות, וכפי שאמר רב הונא לבנו: "כל שכן שעליך ללכת ללמוד אצלו".

 

ומסופר במדרש, מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבא שהיו מהלכים בחוצות ירושלים והיה עמהם אדם אחד. פגע בהם אדם חולה, אמר להם: רבותי אימרו לי במה אתרפא? אמרו לו עשה לך כך וכך עד שתתרפא.

 

אמר להם אותו האיש שהיה עמהם: מי היכה אותו בחוליו?

אמרו לו: הקדוש ברוך הוא.

אמר להם: ואתם חכמים הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא היכה ואתם מרפאים, אינכם עוברים על רצונו?

אמרו לו: מה מלאכתך?

אמר להם: עובד אדמה אני, והרי מגל בידי.

אמרו לו: מי ברא את האדמה מי ברא את הכרם?

אמר להם: הקדוש ברוך הוא.

אמרו לו: אתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך, הוא ברא אותו ואתה אוכל פירות שלו?

אמר להם: אינכם רואים המגל בידי אילולא שאני יוצא וחורשו ומכסחו ומנכשו לא העלה הכרם מאומה.

אמרו לו: שוטה שבעולם ממלאכתך [כלומר – מימיך] לא שמעת מה שכתוב 'אנוש כחציר ימיו'? כשם שהעץ אם אינו נזבל וננכש ונחרש, אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים אינו חי והוא מת, כך הגוף הוא העץ, הזבל הוא הסם, איש האדמה הוא הרופא [מדרש שמואל ז, א].

 

מה למדנו מדברי המדרש הללו? שאמנם החולי הוא בגזירת השם יתברך, אך חובה קדושה מוטלת על האדם להתנהג לפי כללי הטבע ולפי כללי הרפואה, ובנוסף לזה יעתיר בתפילה לפני ריבון עולמים שישלח לו את הרופא הטוב והרפואה הטובה, שיהיו שליחים טובים ונאמנים.

 

וכבר העיד לנו הרמב"ם בהלכות דעות וזה לשונו: הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה".

 

אומר בעל 'משנה הלכות': הרי עד כמה דקדק הרמב"ם בלשון ש"אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה", והצדיקים היו אומרים: נקב בגוף עושה נקב בנשמה ולכן שקדו חכמינו ז"ל לשמור על בריאות הגוף. 

פרטים

על פקחותם של גדולי ישראל נכתבו לא מעט סיפורים, ואחד מהם – שסופר על ידי הרב גלינסקי זצ"ל מלמד לא רק על צורת הפנייה הנכונה בעת עיסוק עם הרשויות, אלא גם על כוחו של מה שמכונה 'האגו', והדרך  לעקוף אותו.

בעיר בריסק התמנה מושל חדש, שהודיע מיד עם מינויו כי הוא דורש לסגור את תלמוד התורה היהודי במקום בתוך שלושים יום.

למה? הכיתות צפוופת, המורים חסרי הכשרה, חצר המשחקים קטן, וכו' וכו' תירוצים שהמסקנה שלהם היתה ברורה.

העסקנים עלו אליו, והבהירו לו כי הרמז הובן. כמה? מה השוחד?

להפתעתם כעס האיש, וצעק: מי שיעז להציע לי שוחד יזרק לכלא. זכרו שעוד 29 ימים המוסד שלכם נסגר על מנעול ובריח, התחילו להתכונן לעניין.

העסקנים הנבוכים עלו לביתו של רב העיר רב חיים סולוביצ'יק מבריסק, וסיפרו לו על מה שארע. רבי חיים הרגיעם ורק שאל: כמה הייתם מוכנים לתת לו שוחד? 1000 רובלים היתה התשובה.

למחרת הופיע הרב סולוביצ'יק בארמונו של המושל והודיע כי הוא חפץ לשוחח אתו. המושל ניאות, והזמינו ללישכתו.

להפתעתו הרבה ראה כי רבי חיים לבוש במעיל כבד עשוי פרווה, בכובע פרווה, ובצעיף עבה. הזיעה ניגרה ממצחו של הרב. היה זה יום קייץ שרבי ובגדיו של הרב היו מאד לא מתאימים בלשון המעטה.

המושל ההמום שאל: זהו לבושם של הרבנים היום?

מה פתאם השיב הרב, פשוט בלילה האחרון הופיעה סבתי מנוחה עדן בחלומי וסיפרה לי כי היום ירדו גשמים ואף שלג. מאחר שאני סומך מאד על סבתי שהיתה צדיקה, החלטתי לא לקחת סיכון ולהגיע עם בגדי החורף שלי.

המושל לא השיב אך בליבו גיחך, זה הרב החכם המפורסם של היהודים?

רבי חיים הבחין בהבעת פניו של המושל ואמר: אתה לא מאמין לי? אני משוכנע במאת האחוזים כי ירד גשם זלעפות היום.

גם כעת המושל לא השיב, אך עווית של גיחוך חלפה על פניו.

רבי חיים רכן ואמר: אני רואה שאתה עדיין לא מאמין לי. אני מוכן להתערב אתך על אלף רובלים, מול עשרה שלך, שירד גשם חזק היום. אין לי כל בעייה.

המושל משך בכתפיו, ניגש לחלון הציץ בשמש הקופחת ובשמים התכולים ואמר לרב. אין כל בעייה, סוכם.

הרב יצא, ופנה לביתו. המושל המתין לערב וכצפוי אפילו טיפה לא ירדה.

למחרת בבוקר, בשעה 10 הודיע משרתו של המושל: כבוד הרב מבקש להיכנס. המושל הזדרז לפתוח את הדלת, והרב נכנס בבגדי קיץ רגילים.

הסבתא אכזבה, אני מבין אמר המושל.

הרב משך בכתפיו ואמר, אני מכל מקום לא יכולתי לקחת סיכון. אילו היית מכיר את סבתי היית מבין מדוע נהגתי כך.

בינתיים הוציא הרב מארנקו 1000 רובלים והגישם למושל.

חלילה, נזעק המושל, אין לי צורך, זה היה בצחוק. אך הרב התעקש: התערבות זו התערבת. אילו הייתי אני זוכה, היית משלם את עשרת הרובלים שלך.

מה שנכון נכון, אמר המושל, ונטל במשמחה את אלף הרובלים אותם הרוויח ביושר.

הרב פנה לצאת, ואמר, יש רק בקשה אחת, אנא הניח לתלמוד תורה.

המושל שאלף הרובלים חיממו את כיסו חייך באדיבות ואמר לרב, תנוח דעתך, לא יקרה כלום לתלמוד תורה. 

פרטים

גזירת מלך זוהי פקודה אשר חייבים להישמע לה, כידוע.

סמכותו הרחבה של המלך מחייבת את הציות לדבריו, וכח שלטונו מוליד אימה ופחד מפני הפרת גזירתו. החובה לציית והפחד לסרב גדולים שבעתיים, כאשר הפקודה ניתנת לאדם באופן אישי, שכן אז קשה מאד להתחמק ממילויה.

 

אי לזאת, מציין בעל 'לקח טוב', עומדים אנו משתאים לנוכח עמידתן האיתנה של המיילדות העבריות, אשר "לא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים".

אם ישאל השואל, מאין שאבו כוחות עילאיים אלה, הרי תשובת התורה לפנינו: "ותיראן המילדות את האלקים'. אין מציינים כאן את גבורתן ואומץ ליבן, גם לא את טוב לבן. כל זה מלמדנו שהיסוד והשורש להתנהגותן המופלאה היה יראת אלקים.

 

בדומה לזה, אנו מוצאים שהיראה הינה תמצית הגדולה שגילה אברהם אבינו ע"ה בעמידתו בנסיון העקידה, כמו שנאמר עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, לא אהבת ה', ולא מסירות נפש מוזכרות כאן, אלא יראת אלקים. משמע שהיראה היתה היסוד והשורש להתעלות הנשגבה, שאליה הגיע אברהם אבינו בנסיון זה.

 

כדאי גם להיזכר באימרת חז"ל: אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר, אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד [שבת דף לא].

 

על מהותה של יראת השמים מופיע הסיפור הבא. את המעשה סיפר רבי סולוביצ'יק על אביו רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זכר צדיקים לברכה.

 

"מי שלא ראה את אבא זכור לטוב לא ראה יראת שמים מימיו. מעשה שישבנו אבא ואנכי בבית המדרש דסלוצק ועסקנו בתורה.

לפתע נכנס פנימה אחד הקצבים בעיר, אדם פשוט והתחיל לגדף ולבזות את אבא.

מה לאותו קצב ולאבא? יום אחד לפני כן בא עם חברו לדין תורה אצל אבא, ויצא חייב בדינו, עכשיו טען כי בעל דינו שיחד את אבא בממון כדי שיעוות את הדין.

הוא לא הסתפק בטענה, אלא גם קילל ואיים במכות. אכן אבא לא השיבו כלום - הקשיב והחריש.

לבסוף חזר הקצב לאחוריו ויצא מבית המדרש כשאבא פוסע אחריו, ושפתיו ממלמלות 'מחול לך מחול לך'.

 

למחרת יצא קול הברה בעיר שאותו קצב הלך לקנות שוורים לשחיטה, ותוך כדי הילוכו התנפל עליו אחד השוורים והרגו.

כאשר הגיעו הדברים לאזני אבא נבהל ואמר: מי יודע שמא בגלל קפידתי עליו גרמתי למותו של אדם מישראל? אמרתי לו: לא יתכן אבא, הרי מחלת לו.

 

שאלני: וכי זו מנין לך? השבתיו: כשיצא מבית המדרש ראיתיך פוסע אחריו, וממלמל 'מחול לך מחול לך'. מיד פתח בחקירה ודרישה אם אמת הדבר או שמא בדיתי הדברים עכשיו מלבי כדי להרגיעו.

 

רק לאחר שהוכחתי באותות היכן עמד והיכן אמר, והבטחתיו באמונה שבאזני שמעתיו, נרגע קמעא. בכל זאת הוסיף לבו להכותו על המקרה, התעצב מאד, והלך ללוות את ההרוג לבית עולמו, ובכה על קברו בכי תמרורים.

 

בנוסף לזה קיבל על עצמו לומר 'קדיש' וללמוד משניות לעילוי נשמתו במשך כל ה-11 חודשים. ולא די בזה, אלא מידי שנה בשנה עד סוף ימיו הקפיד לצום ולומר קדיש ביום הזיכרון של ההרוג, ונהג בו ככל החומרות שנהג ביום שמת בו אביו.

 

זוהי יראת שמים. 

פרטים

במדרש מסופר כי פניו של משה רבינו היו כפני חמה ופניו של יהושע כפני לבנה. זקנים שבאותו דור היו בוכים, על שניטלו מהם פניו של משה רבינו שהיו כפני חמה.

ומעיר הרב אזרחי: וכי פניו של יהושע שהם כפני לבנה אינם מספיקים? וכי מילי זוטרתא היא? על מי עוד נאמר שהיו פניו כפני לבנה? מדוע בכו הזקנים?

משיב הרב: כי מכאן אנו למדים את כוחה של שאיפה. נכון פני לבנה של יהושע הם דבר גדול ומיוחד, אבל הזקנים שהכירו את פני החמה של משה רבינו שאפו לזה, וכשזה ניטל מהם – בכו.

בנותן טעם, להביא בסמוך לקביעה זו את הסיפור הבא, שסיפר הרב גלינסקי זצ"ל.

הצאר הרוסי סקר מסדר של קוזאקים. עבר בין שדרית החיילים הזקופים החנוטים במדיהם המרהיבים ומצליבים חרבות מעל ראשו.

הצאר פוסע מתחת חופת החרבות החדות ולפתע הנחית אחד הקוזאקים את חרבו על ראש הקיסר כשהוא מבקש לשסף אותו ולרצוח אותו. חייו של הצאר עמדו להסתיים אבל אז זינק חייל שעמד ממול והצליח להסיט את החרב מראש הקיסר שהחטיאה אותו בסנטימטרים ספורים.

מיד תפסו את המתנקש גררו אותו משם, למשפט שבסופו יתלה.

הצאר גילה שליטה עצמית, המשיך בדרכו עד לאוהל הפיקוד ושם הורה להביא לפניו את הקוזאק שהציל אותו ממוות.

שאל אותו הצאר לשמו, לדרגתו, ולמקום מגוריו והלה ענה כי הוא טוראי, ושמו ולדימיר מן העיר מוסקבה.

הצלת את חיי מלכך, אמר הצאר.

זו זכותי וחובתי, ענה ולדימיר.

הצאר השיב: אני חייב לך הכרת טובה ואיני אוהב להישאר חייב. אמור מה מבוקשך ויינתן לך.

הצדיע החייל ואמר: "מלכי היקר, יש לי בקשה חשובה, מפקד הבסיס מתאנה לי, מתעלל בי, ושולל לי חופשות. הוא גם מטיל עלי מטלות קשות ומידי פעם מעניש אותי על לא עוול בכפי. אני מבקש שהצאר יצווה עליו להפסיק".

הצאר ענה: כך יהיה, אתה משוחרר.

הצאר הביט לעבר מפקד הבסיס שהאדים והתחיל להתנצל, אך הצאר לא איפשר לו. הוא רק אמר: זכור בבקשה את שתי הוראותי:

א. להפסיק את כל ההתעללויות בחייל הזה. מה שיעשה, אין להעניש אותו.

ב. לא להעלות אותו בדרגה בשום אופן. עליו להיוותר טוראי עד שיסיים את שירותו.

תמה המפקד ואמר: ההוראה הראשונה ברורה, אך מדוע שלא אעלה אותו בדרגה, הרי זה מתבקש, הוא הציל את חיי הצאר?!

ענה הצאר: פשוט מאד, אינני חפץ בקצינים שוטים. הקוזאק הזה יכל לבקש להיות מפקד הבסיס. אבל מבטו מצומצם הוא מבקש שלא יתעללו בו ולא יענישו אותו.

אין לו מבט רחב, אין לו הסתכלות רחבה. כזה אדם לא יכול להיות קצין בצבא הצאר.

אם נתרגם את זה לפירושו של הרב אזרחי: אין לו שאיפה. הוא לא מסתכל למה כן ניתן להגיע. והא מסתפק במה שיש לו.

מוסיף הרב גלינסקי, כל מבוקשינו הוא שלא יתעללו בנו שהגלות לא תכבד עלינו, שהקוזאקים לא יקחו לנו את התרנגולות, שהאוטו לא יגיע למוסך. מבט מצומצם.

אנחנו יכולים לבקש על הגאולה. שיגיע משיח צדקינו, שיאיר האור וישפע השפע, זו הסתכלות רחבה ושאיפה נעלה. 

פרטים

גיל המצוות – 13 אצל בנים ו-12 אצל בנות נחשב ביהדות לגיל בו מצטרף יצר הטוב אל האדם, ומכאן פסוקו של שלמה המלך במשלי: "טוב ילד מסכן וחכם, ממלך זקן וכסיל", כלומר הילד המסכן והחכם הוא יצר הטוב המגיע רק בגיל בת המצווה, ואילו המלך הזקן והכסיל הוא יצר הרע המופיע אצל האדם כבר עם לידתו, ולכן הוא זקן יותר.

 

מהו יצר? הרב הירש מבקר באופן חריף את תרגום המילה יצר ככח דוחף ומניע לעשות רע, לדעתו זוהי תפיסה נוצרית הרואה באדם יצור בעל מניע מולד וכפייתי לרוע. יצר, אומר הרש"ר, מגיע מלשון יצירה. האדם חושב מחשבות וטווה איתם צורות ויצירות, או כפי שמכנה זאת התורה 'מעשה חושב'.

 

המחשבות והדמיונות מיצרות אידיאלים ומטרות והאדם מדמיין כי הוא מסוגל להגיע אליהם. הדמיון הזה הוא זה שממריץ את האדם להגיע אל המטרה שאותה ייצר בעצמו.

 

בר המצווה הוא היום בו האדם מתחיל ביצירת דרכים מקוריות בעבודת ה'. גם כאן איעזר ברב הירש שביקש לקדש את הרעיון העומד מאחורי הפסוק "בכל דרכיך דעהו'". התורה, אמר הרב הירש, מחייבת את האדם לקיים את יהדותו בכל ערוץ, נתיב, דרך המזדמנים לפתחו של אדם במירוץ החיים.

 

אם היצר הוא אידיאלים ומטרות שאדם יוצר לעצמו ואלו ממריצים אותו להגיע אליהם, על האדם מוטלת החובה לייצר מטרות חשובות ונכונות מכל מצב חיים אליו הוא נקלע ואלו צריכים להניע אותו ולכוון אותו.

 

בהקשר זה יפה הוא תיאור נכדו של הרש"ר הירש פרופ' ברוייאר המספר, כי לרב הירש ולרעייתו הנה היתה ילדה קטנה שנפטרה בגיל צעיר. האמא שקשורה היתה לבת שמרה אצלה את שמלתה של הקטנה במשך שנים ארוכות. באחד הימים הבחין הרב בשמלה ושאל את הניה, תסכים לתת את השמלה לעניים?  מדוע לא תתני אותה לצדקה? זהו הטיפול הנכון בשמלה שנותרה, הנה ללא אומר ודברים נטלה את השמלה והעבירה אותה לילדת עניים.

 

כשהקים הרב הירש את בית הספר הייחודי שלו בגרמניה, כשבכך הוא נלחם נגד רוחות הרפורמה וההשכלה הוא אמר:

בית ספרינו (התיכון- ריאלי בפרנקפורט) נאמן לתכניתו... ברור היה לנו מראש כי אותם אנשים הרואים את הענין ראייה שטחית בלבד, ויש להם דעה קדומה ששני היסודות האלו אינם ניתנים לאיחוד, יטענו בוודאי שכל אחד רק יגזול זמן יקר ממשנהו, וחבל על המאמץ המיותר. ידענו מראש, שזוהי ההשקפה המקובלת בין הבריות. אך לאמיתו של דבר, אין כאן ניגודים אשר ידחקו זה את רגלי זה, כי אם יסודות אחידים המשלימים זה את זה, ומהווים בחיי יום יום אחדות שלימה של השכלה רוחנית, מוסרית ואזרחית.

 

כלומר, אומר הרב הירש, האדם צריך לדעת כי כל היסודות, גם הקדושים וגם אלו שנראים כחוליים הינם רק דרכים שונות לעבודת ה'.

 

האדם מוכרח לדעת כי הערוצים השונים משלימים האחד את השני, ובאמצעות שניהם יוצר האדם את דרך עבודת ה' שלו. 

פרטים

דור המבול כידוע, לא חרב אלא על הגזל. גם בתפילת נעילה שביום הקדוש בשנה אנו מתפללים 'למען נחדל מעושק ידינו'. לא מעט מאמרי חז"ל מתארים את חומרתו של עוון הגזל וכמו שנאמר 'גזל מקטרג בראש', ובהקשר לכך מן הראוי להביא את המעשה הבא שסופר על ידי הרב יצחק קוליץ זצ"ל רבה של העיר ירושלים, וצוטט על ידי מגיד המישרים הנודע הרב שלמה לווינשטיין שליט"א.

בירושלים חי איש צדיק ששמו היה רבי בצלאל גרוסמן. כינויו היה 'החלבן הירושלמי', מתוקף עבודתו כחלבן.

באחד הימים נערך דין תורה בין רבי בצלאל לחלבן ירושלמי אחר.

על מה היה לו לרבי בצלאל להתדיין באותו דין תורה?

היה לו לרבי בצלאל קו חלוקה של חלב אשר בו היה עובר מידי יום ביומו. ויהי היום והנה תקפה אותו מחלה ממושכת, והוא נאלץ להפסיק את עבודתו למשך מספר חדשים. בתקופה זו חילקו ילדיו את החלב במקומו. אך מאחר שלא הספיקו הילדים לחלק לכל הלקוחות, סיפק חלבן אחר חלב לחלק מן הלקוחות.

כאשר הבריא רבי בצלאל ושב לאיתנו ביקש לשוב לעבודתו. או אז בא אליו אותו חלבן ואמר לו: לא התכוונתי חלילה לקחת את לקוחותיך, אלא רק למלא את מקומך בינתיים.

כעת חוזרים אליך לקוחותיך, הודיע החלבן השני לרבי בצלאל. מלבד זאת מגיעים לך אחוזים מן הרווחים שהרווחתי מלקוחותיך בתקופת מחלתך.

היו לא תהיה, הגיב רבי בצלאל מיד, וסירב לקבל בחזרה את לקוחותיו ובוודאי לא את הרווחים, כשהוא מסתמך על דין 'זוטו של ים' שפירושו שכאשר אדם איבד אבידה בזוטו של ים – כלומר במקום שהמאבד התייאש ממנו בוודאי, הרי היא של המוצא ואין הוא צריך להשיבה.

אולם החלבן השני לא הסכים לכך והתעקש להחזיר את הלקוחות, ולשלם אחוזים מן הרווחים.

מאחר שראו שכל אחד מהם מתבצר בעמדתו ומסרב לקבל את הלקוחות ואת אחוזי הרווח, 'נאלצו' שניהם לגשת לדין תורה.

זו היתה ירושלים באותם ימים. וזה היה מהותו של דין תורה בין שני חלבניה.

רגישות גדולה היתה לו לרבי בצלאל מכל שמץ גזילה. באותה תקופה שררה בירושלים מצוקת מזון קשה, והאנשים הסתפקו במועט שבמועט, עד שחלק מלקוחותיו של רבי בצלאל הרשו לעצמם קניית רבע ליטר בלבד...

לא קלה היתה מלאכת מזיגת החלב בכמות כה זעומה, שכן כד החלב הגדול של רבי בצלאל הכיל לא פחות מחמישה עשר ליטר של חלב!

לעיתים היו ילדיו של רבי בצלאל מסייעים לו במזיגת החלב ומאחר שידיהם של הילדים היו חלקות, התקין רבי בצלאל ידית אחיזה נוספת בתחתית הכד, כדי לייצב את ידי הילדים.

אחרי הכל קינן חשש כבד בליבו שמא ימזג מעט פחות לאחד הלקוחות ונכשל הוא באיסור גזל. מסתבר כי מדובר היה בטעות של כמות כה קטנה וזעומה שגם הלקוחות היו מוחלים עליה בלב שלם לרבי בצלאל, ועם זאת רבי בצלאל לא אבה לטעות לטובתו ולו במעט שבמעט.

זו היתה זהירותם של אנשים גדולים, שעסקו במלאכות של היום יום כמו חלוקת חלב, תופעה אותה אנו כבר לא מכירים היום....

פרטים

 

מהי אמונה?

 

שאלה זו היא אחת מאבני היסוד של היהדות, ורבים המתדפקים בשעריה שואלים זאת את עצמם.

ספרים רבים נכתבו בניסיון להסבירה, ותשובות רבות מספור ניתנו לה.

 

אולם הגדרה ממצה שמקפלת בה את הכל מצויה אצל הרב חיים סולוביצ'יק זצ"ל. אלו דבריו, שהובאו בספר 'לקח טוב', כפי שהסבירם בנו הרב יצחק זאב סולוביצ'יק זצ"ל.

המדרש אומר: אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה.

 

כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם [מדרש בראשית רבה לט].

 

הדברים צריכים ביאור, שכן אחרי שאברהם אבינו הגיע מעצמו להכרה שישנו מנהיג לבריאה, מה נתווסף לו במה שהציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם?

הרי בלאו הכי אין האדם יכול להשיג השגות מעבר לשכלו המוגבל, כמו שנאמר 'כי לא יראני האדם וחי'?

 

אלא ביאור הענין הוא על פי מה שאמר הרב סולוביצ'יק שההבדל בין ידיעה לאמונה הוא בזה שידיעה כוללת רק את מה שאדם יכול להשיג בשכלו, ואילו אמונה היא מה שלא ניתן להשיג על ידי השכל.

 

כלומר: האמונה האמיתית מתחילה מהמקום שהשכל אינו יכול להגיע אליו.

 

מעתה יובנו הדברים היטב.

אברהם אבינו הכיר אמנם מעצמו שיש מנהיג לעולם. אך בהיות הכרה זו השגה שכלית, היא בהכרח מוגבלת ומגיעה רק עד המקום ששכלו של אדם יכול לתפוס ולהבין.

בשכר התעלות זו שהתעלה בכחות עצמו, זכה שיציץ עליו בעל הבירה ויאמר לו: אני הוא בעל העולם. משמעותה של 'הצצה' זו היא, התגלות של הקב"ה שהעניקה לו אמונה שהיא למעלה משכל האדם והשגתו.

 

בהגדה של פסח נאמר: מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו... בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלוהים אחרים. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבהאת זרעו ואתן לו את יצחק...

 

מהי משמעות 'ואקח את אברהם'?

אברהם אבינו הכיר מעצמו את הבורא כפי שהוסבר.

 

אך דרגת האמונה לה זכה בסופו של דבר, היתה תוצאה של "קיחה" של הקב"ה, שרומם את אברהם אוהבו, והעניק לו מדרגה נעלה של אמונה זכה ואמיתית.

 

פרטים

"ואל תביאינו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון", על הרלוונטיות של התפילה הזו הנאמרת בכל יום בתפילת השחרית, ניתן ללמוד מתוך הסיפור הבא המובא במסכת ירושלמי.

חסיד אחד היה שונה את המשנה במסכת אבות "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", בנוסח הבא: "אל תאמין בעצמך עד זקנתך". למה זקנתך? בגלל שהחסיד שהיה חסיד גדול הרגיש בעצמו שאין לו כבר שייכות לעולם הזה.

בשמים התרעמו על גישה זו, והרשו ליצר הרע הרוחני לנסות אותו.

מה עשה יצר הרע? התחפש לאשה יפת תואר אשר מימות תובל קין לא היתה יפה כמותה. היא נכנסה לחסיד והוא דיבר אתה דברים שלא היו ראויים לחסיד כמותו. מיד לאחר מכן התחרט וחש צער גדול עד שנכנס לסכנה מחמת הצער.

ראו מן השמים את צערו וציוו על אותה רוח להפסיק מיד את הניסיון, והיא התגלתה לו בדמותה האמיתית ואמרה לו: "נשלחתי מן השמים כדי ללמדך שלא תגרוס יותר במשנה – אל תאמין בעצמך עד זקנתך, אלא עד יום מותך שכן האדם עלול להיכשל ממש עד יום מותו ממש.

חומריותו של האדם, המהווה חלק נכבד מכלל גופו רוחו נפשו ונשמתו, נמצאים אתו עד לרגע האחרון ממש, והיא מושכת אותו וגוררת אותו גם למקומות פחות מזהירים, פחות רוחניים, ופחות נשגבים.

בהקשר לזה ראוי להביא את המעשה הבא.

אדם אחד, שהיה נחשב לצדיק, ישר ובעל מעלות רבות סבל ממידה מגונה אחת: הוא אהב ממון מאד. היתה לו חמדת ממון כפשוטו.

בכל פעם שהיה עומד בפני נסיונות שנים – יכל הלם, אולם אם היה זה ניסיון ממון היה נכשל, הברק של הממון היה חזק ממנו.

חלפו השנים והאיש הזדקן עד שהגיע לימין האחרונים. הוא חש שכוחותיו עוזבים אותו וחבריו ובני משפחתו באו להתקרב אליו ולהיפרד ממנו.

בשארית כוחותיו סימן להם האיש כי הוא רוצה לומר להם דבר מה. הם נרכנו אליו ושמעו אותו אומר: אני רוצה לומר לכם משהו ממנו תוכלו ללמוד מוסר. הנה אני נמצא ממש ברגעי  האחרונים וחש כי קיצי קרב. עוד מעט יבואו ויטלוני מן העולם הזה.

למרות זאת, אני יכול להעיד על עצמי בפה מלא, שאם מישהו מכם יתן לי כעת כסף, לא אוכל להימנע מלהושיט את היד וליטול את הכסף, ולהחביא אותו מתחת הכרית שלי. שמעו וטלו מוסר מהי חמדת הממון ועד כמה היא שולטת באדם.

במה מדובר פה? אדם שיודע שגופו יהפוך מאכל לתולעים בעוד זמן קצר ביותר, והכסף אותו יטול לא שווה מאום. למרות זאת, הכיר בעצמו [וזה עצמו מוכיח על גדלותו] כי היא שולטת בו עדיין וחזקה ממנו. במילים אחרות החלק החומרי שבו עדיין שלט, שכן הוא לא נעלם ממש עד לרגעיו האחרונים - ועד בכלל.

ואמנם מסופר שכעבור רבע שעה, נפטר האיש הזה לבית עולמו.

במשנה תורה להרמב"ם נאמר כי לכל אדם יש בחירה להטות עצמו להיות כמו משה רבינו עליו השלום או חלילה כמו ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים.

הרמב"ם לא דיבר על ימי הדין, על תפילת נעילה, על בר המצווה או יום לידתו של האדם, אלא על כל אדם בכל עת ובכל שעה.

לכל אדם בכל מצב יש את היכולת להתדרדר ולהגיע לתהומות של שפלות, גם כאשר נמצא האדם  מרחק של דקות ספורות קודם פטירתו, או להגיע לפסגות על, לגבהים כבירים כמו משה רבינו אבי הנביאים ומנהיגם של ישראל.

 

פרטים

לעשיר גדול היו שני בנים שגרו בחו"ל, האחד עשיר והשני עני.

 

לאחר שנים רבות שלא ראו האחים את אביהם הגיעה איגרת מהאב עשיר, המבשרת להם כי האח הקטן שנותר בבית בא בברית האירוסין והחתונה תתקיים בקרוב. האחים כמובן, אמר האב מוזמנים להשתתף בשמחת הכלולות.

 

באיגרת ציווה האב העשיר מהאח העשיר להביא עמו את האח העני, וגם הודיע לו שלא יחסוך בהוצאות, שכן את כל ההוצאות שיעשה לכבוד אביו - יחזיר לו האב ממיטב כספו.

התכונן האח העשיר לחתונה רכש לו ולאשתו בגדים מפוארים והתכונן לצאת לנסיעה. אלא שאז נזכר הוא שעליו להביא עמו את האח העני. שלח לקרא לו במהירות והאח שכלל לא ידע במה מדובר הגיע אל המרכבה.

 

האח העשיר לא הרבה בדברים, והעלה אותו לעגלה ששעטה לדרכה.

כאשר הגיעו שני האחים אל בית האב יצאו המחותנים בלוויית קהל רב ומנגנים לקבל את פני הבאים. ראשון ירד האח העשיר כשהוא לבוש מחצלות הוד והדר. המחותנים שאלו מי האיש המדובר והתשבה היתה: בן המחותן, אחיו של החתן.

 

אז יצא האח העני כשהוא ערום ויחף. שאלו האנשים מי האיש הזה, ושוב ענו הקרובים כי מדובר באח נוסף שמתגורר באותה עיר בה מתגורר האח העשיר. הדבר נראה מוזר לאנשים אך הם שתקו ולא אמרו דבר.

 

שלשה שבועות לאחר החתונה בא האח העשיר לפני אביו הגביר כדי להיפרד ממנו. אמר לו האב: "סע לשלום, אינני מעכב אותך". האח העשיר הופתע, שכן ציפה שאביו יציע מיזמתו לשלם לו את הוצאותיו כפי שהבטיח לו.

 

בלית ברירה פנה אל האב ואמר: אבא, הנה סך ההוצאות שהוצאתי לכבוד החתונה, הנסיעה, הבגדים, התכשיטים וכו'.

אלא שהאב אמר: אינני חייב לשלם לך מאומה.

 

הזדעק הבן ואמר: אבל הבטחת שכל ההוצאות שאוציא לכבודך יכוסו על ידך!!!

 

בדיוק, ענה האב, כל ההוצאות לכבודי. מה שאתה עשית לא היה לכבודי. עשית זאת רק לכבוד עצמך. וההוכחה היא היחס שלך לאחיך העני, אילו היית דואג לכבודי היית זוכר להלביש אותו בבגדי פאר בדיוק כמו שהוצאת על אשתך וילדיך.

 

משל זה שהובא ב'לקח טוב' ממשיל את היחס בין הקב"ה לאדם בהקשר לשבת הקדושה.

 

ה' מבטיח לאדם באיגרת - בתורה הקדושה - כי ההוצאות שיוציא לכבוד שבת יזכה בהם בחזרה, וכמו שכנאמר במסכת ביצה: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ ממה שמוציא בשבתות וימים טובים".

 

אולם כל זה כאשר נעשה הדבר לכבוד ולתפארת בעיני אביו שבשמים, אולם אם הוא מתעלם למשל  מהעניים שגם הם בניו של הקב"ה הרי מוכיח הוא כי לא כבוד ה' עומד לנגד עיניו, אלא כל מה שעושה לא עושה אלא לכבוד עצמו.

פרטים

"נשמטו בידי סלע שופטיהם, ושמעו  אמרי כי נעמו" [תהלים קמא].

מה משמעות הפסוק?

רבי חיותא סופר זצ"ל מסביר זאת באופן נפלא על פי מעשה שארע עמו ושפורסם על ידי הרב וולך.

אחד מבניו תבע ערבי אחד שהיה חייב לו ממון. ביקש מאביו שיטען עבורו והרב אכן הוכיח בצורה ברורה ביותר כי אכן חייב הערבי לשלם את סכום התביעה.

שמע השופט הנכרי את הדברים והורה על דחיית הכרעת הדין בשבועיים. התפלא הרב על הדחייה לאחר ההוכחות, אך המתין.

כעבור שבועיים התייצבו שוב בפני השופט וזה אמר: אינני זוכר במה מדובר אנא רעננו את זכרוני. חזר הרב על ההוכחות החותכות, והשופט העביר ידו על מצחו ואמר, שמענו, והכרעת הדין נדחית שוב בשבועיים.

התפלא הרב ולא הבין מה קורה פה. פנה אל אחד ממכריו העשירים וניסה להבין את פשר הדבר: נדמה שהשופט דוחה אותנו כל שבועיים ולא יהיה לדבר סוף.

חייך העשיר ואמר: כבודו אשם בדבר, הוא מעמיד את השופט במצב לא נעים.

מדוע? שאל הרב, והעשיר הסביר: השופט כפי הנראה קיבל שוחד מהערבי, אך מן הצד השני הטענות של כבוד הרב כל כך משכנעות עד שהשופט לא מסוגל לפסוק כנגדן, לכן הוא דוחה את הדין בכל שבועיים.

ומה יש לעשות? שאל הרב.

פשוט מאד, ענה העשיר, על כבודו להעניק לשופט שוחד גבוה יותר מזה של הערבי.

הרב לא האמין למשמע אזניו אך החליט לנסות בכל זאת את עצת העשיר המנוסה.

הם התייצבו בפני הרב, והשופט כמצופה אמר: אנא רעננו את זכרוני בפרטי המקרה והטענות שלכם.

אמר הרב, כתבתי את דברי על גבי הכתב, אנא קרא אותם. הוא הושיט לשופט צרר דפים, והשופט עיין בהם.

תוך כדי עיון, נתקל השופט בערימת שטרות עבה, ולפתע קרא: אכן נזכרתי, אכן הדברים פשוטים וברורים, אין ספק שהערבי חייב לשלם את מלא חובו לבנו של  הרב.

יצא הרב מבית המשפט ואמר:

כעת הבנתי את דברי הפסוק שהוזכר בתחילה – נשמטו בידי סלע שופטיהם, ושמעו אמרי כי נעמו, כאשר השופטים הללו מקבלים 'סלע' כלומר מתת כסף, אזי 'ושמעו אמרי כי נעמו', הם לפתע מוצאים את דברי נעימים לאזניהם והם פוסקים לטובתי.

הרב וולך משתמש בסיפור הזה לצורך מוסר השכל נוסף. כשאר אנו מחנכים את ילדינו לדרך הישר והטוב עלינו לדעת שלא די לנו באמירות ברורות וגלויות כיצד יש להתנהג, אלא גם ההתנהגות הסמויה שלנו, והמסרים העקיפים שלנו יחנכו את הילדים. במילים אחרות, עלינו לתת להם שוחד במובן החיובי של המונח, להטמין את שטרות התורה המצוות והמוסר בין דפי החינוך שאנו מוסרים להם.

ילדים אוהבים לחקות את הוריהם, והמסרים המגיעים אליהם נקלטים עמוק עמוק בתוככי ליבם. הם בפשטות לא יכולים להתחמק מכך. על ההורים אם כן לנסות ולהעביר את המסרים האלו בכל דרך אל ילדיהם. 

פרטים

לעשיר גדול היו שני בנים שגרו בחו"ל, האחד עשיר והשני עני.

 

לאחר שנים רבות שלא ראו האחים את אביהם הגיעה איגרת מהאב עשיר, המבשרת להם כי האח הקטן שנותר בבית בא בברית האירוסין והחתונה תתקיים בקרוב. האחים כמובן, אמר האב מוזמנים להשתתף בשמחת הכלולות.

 

באיגרת ציווה האב העשיר מהאח העשיר להביא עמו את האח העני, וגם הודיע לו שלא יחסוך בהוצאות, שכן את כל ההוצאות שיעשה לכבוד אביו - יחזיר לו האב ממיטב כספו.

התכונן האח העשיר לחתונה רכש לו ולאשתו בגדים מפוארים והתכונן לצאת לנסיעה. אלא שאז נזכר הוא שעליו להביא עמו את האח העני. שלח לקרא לו במהירות והאח שכלל לא ידע במה מדובר הגיע אל המרכבה.

 

האח העשיר לא הרבה בדברים, והעלה אותו לעגלה ששעטה לדרכה.

כאשר הגיעו שני האחים אל בית האב יצאו המחותנים בלוויית קהל רב ומנגנים לקבל את פני הבאים. ראשון ירד האח העשיר כשהוא לבוש מחצלות הוד והדר. המחותנים שאלו מי האיש המדובר והתשבה היתה: בן המחותן, אחיו של החתן.

 

אז יצא האח העני כשהוא ערום ויחף. שאלו האנשים מי האיש הזה, ושוב ענו הקרובים כי מדובר באח נוסף שמתגורר באותה עיר בה מתגורר האח העשיר. הדבר נראה מוזר לאנשים אך הם שתקו ולא אמרו דבר.

 

שלשה שבועות לאחר החתונה בא האח העשיר לפני אביו הגביר כדי להיפרד ממנו. אמר לו האב: "סע לשלום, אינני מעכב אותך". האח העשיר הופתע, שכן ציפה שאביו יציע מיזמתו לשלם לו את הוצאותיו כפי שהבטיח לו.

 

בלית ברירה פנה אל האב ואמר: אבא, הנה סך ההוצאות שהוצאתי לכבוד החתונה, הנסיעה, הבגדים, התכשיטים וכו'.

אלא שהאב אמר: אינני חייב לשלם לך מאומה.

 

הזדעק הבן ואמר: אבל הבטחת שכל ההוצאות שאוציא לכבודך יכוסו על ידך!!!

 

בדיוק, ענה האב, כל ההוצאות לכבודי. מה שאתה עשית לא היה לכבודי. עשית זאת רק לכבוד עצמך. וההוכחה היא היחס שלך לאחיך העני, אילו היית דואג לכבודי היית זוכר להלביש אותו בבגדי פאר בדיוק כמו שהוצאת על אשתך וילדיך.

 

משל זה שהובא ב'לקח טוב' ממשיל את היחס בין הקב"ה לאדם בהקשר לשבת הקדושה.

 

ה' מבטיח לאדם באיגרת - בתורה הקדושה - כי ההוצאות שיוציא לכבוד שבת יזכה בהם בחזרה, וכמו שכנאמר במסכת ביצה: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ ממה שמוציא בשבתות וימים טובים".

 

אולם כל זה כאשר נעשה הדבר לכבוד ולתפארת בעיני אביו שבשמים, אולם אם הוא מתעלם למשל  מהעניים שגם הם בניו של הקב"ה הרי מוכיח הוא כי לא כבוד ה' עומד לנגד עיניו, אלא כל מה שעושה לא עושה אלא לכבוד עצמו.

פרטים

לשם ישנה חשיבות רבה, וכאשר אנו קוראים לאדם בשמו אנו מכבדים אותו ומעניקים לו יחס לו הוא לא זוכה כאשר אנו פונים אליו ב – הי, סליחה, גבר, מה קורה....

הרב לויינשטיין מסביר כי טבע האדם הוא שאינו יכול להעלות על דל שפתיו את שם שונאו.

איך אנחנו יודעים זאת? אצל שאול המלך, אנו מוצאים שכאשר שאול המלך כעס על דוד, הוא פונה לבנו יהונתן ואומר לו: "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם"? [שמואל א', כ].

ועל כך עונה לו יהונתן: "נשאל נשאל דוד מעמדי עד בית לחם". שאול מגיב ואומר: "הלא ידעתי כי בוחר אתה לבן ישי".

שאול מחמת איבתו לדוד אינו מזכיר את שמו של דוד ומכנהו בשם אביו. ואילו יהונתן אוהבו של דוד קוראו בשמו.

ואמנם כאשר דוד מתנה את צערו על הוא אומר: "עד מה כבודי לכלימה" [תהלים ד], כלומר עד מה כבוד אתם מכלימים וקורין אותי בן ישי עלום אין לי שם? [מדרש תהלים].

דוגמא נוספת היא אצל השבטים הקדשים. הם כידוע מכרו את יוסף, אולם למרות זאת אין במעשה זה כדי לפגום מאומה ממעלתם כי כל מעשיה נעשו על פי דין, ואף הקב"ה הסכים עמם. וכך דרשו בחז"ל: וישלחהו מעמק חברון – אמר רב אחא שהלך להשלים אותה העצה  העמוקה שנתן הקב"ה בינו ובין חבר הנראה [אברהם אבינו] שהיה קבור בחברון – ועבדום וענו אותם.

ומנין לנו שהקב"ה הסכים עמהם והם נחשבים בעיניו לצדיקים גמורים?

על כך אומר הכתוב: ואלה שמות בני ישראל, מיד בפתיחת ספר שמות לאחר ירידתם למצרים. הכתוב מונה אותם בשמותיהם אחד לאחד – ראובן שמעון לו ויהודה וכו' להודיע חיבתן לפני המקום.

נקודה נוספת מעניינת הקשורה לכך היא השם 'ישראל'.

בשם זה רמוזים כל האבות והאימהות של עם ישראל שכן ראשי התבות שלהם הם: אברהם יצחק יעקב, שרה רבקה רחל ולאה. ומאחר ששמותיהם של האבות כלולים בשם זה אנו מכונים 'ישראל'.

שם מרכזי באומה היהודית הוא משה רבינו כידוע. הסיבה שהוא נקרא בשם הזה היא משום שבתיה בת פרעה הצילה אותו מן היאור ואמר: 'ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו'.

חז"ל שואלים מנין ידעה בתיה את לשון הקודש [כי מן המים משיתיהו], הלא מצרית היתה?

הבן איש חי מגלה כי השם משה הוא שם מצרי. שכן מים בלשון המצרית נקראים 'מו'. ומשייה נקרית 'שה'. ומכאן משה, כלומר משיתי אותו מן המים. בלשון הקודש הוא היה צריך להיקרא 'נמשה' על שם שנמשה מן המים.

מן הראוי לסיים כאן את המאמר על 'שמות' עם דבריו של הרש"ר הירש המתייחס לשמותיו של הקדוש ברוך הוא, וכך הוא כותב:

קריאת שם לחפץ, הינה קביעת מקומו בתחום הכרתינו, מורה על שיוכו מבחינה מושגית... כל ידיעתינו את ה' אינה אלא ידיעת 'שמותיו של הקב"ה'. והשמות בהם אנו מכנים אותו, משקפים את מושגינו על הנהגתו אותנו ואת יחסינו אליו (רש"ר, שמות ג, ד).

כלומר כאשר מזכירים את אחד משמותיו של הקב"ה אנו תופסים באמצעותו את הנהגת ה' אותנו ואת היחס אליו כפי ששם זה מבטא.

 

פרטים

התורה הקדושה כידוע נמשלה לאש. בפסוק נאמר: "וההר בוער באש עד לב השמים" – כלומר שניתנה תורה באש, ומאמרי חז"ל רבים נאמרו על כך. כך במסכת כתובות המספרת על רבי חייא כשהיה חוזר לביתו שעמוד אש היה מהלך לפניו, וכך על רבי אלעזר בן פדת שזכה לגילוי שכינה וראו כעין אש בוקעת ממצחו.

 

במסכת סוכה מסופר כי כאשר היה יונתן בן עוזיאל לומד תורה, כל עוף הפורח מעליו היה נשרף. וכתבו שם בתוספות: שהיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, שניתנה תורה באש.

 

הריטב"א במקום מביא את דברי התלמוד ירושלמי שהעיר: אם כך היתה דרגתו של התלמיד [יונתן], מה היתה דרגתו של רבו – הלל הזקן? והשיב: התלמיד גרם לאש ללהט בארבע אמותיו, והרב אף מחוץ לארבע אמותיו.

 

בעניין זה ראוי להביא סיפור קצר [שהובא ב'מעיין השבוע']  מחייו של ה'חזון איש' רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל, הממחיש את השפעתה של אש התורה על האדם.

 

גם לימוד קצר, גם לימוד תורה של אדם אחד עשוי להשפיע, שאש התורה תחדור בקרבו.

אברך בבני ברק היה מוסר שיעור בשכונת רמת חן בפאתי רמת גן.

הולך היה רגלי מרחק כחצי שעה וחוזר רגלי. ערב אחד בעיצומו של חורף, ירד גשם זלעפות, והשבילים שבאותם ימים עדיין לא היו סלולים ומלאים בוץ.

 

ניגש האברך אל החזון איש ואמר: אין לי בעייה לבוסס בבוץ וללכת למסור שיעור גם במרחק חצי שעה הליכה, הבעייה היא שאני חושש שאנשים לא יצאו מבתיהם במזג אוויר שכזה.

 

אמר החזון איש: האם איש לא יבא? אפילו לא אחד?

ענה האברך: השמש יבא, שהרי הוא פותח את בית הכנסת, ומדליק את האור, אבל מלבדו אני חושש שאיש לא יגיע.

 

אמר החזון איש: אם כך עליך ללכת, גם אם רק השמש יגיע.

 

קיבל האברך את ההוראה אך ביקש לשאול: אם באים אנשים רבים אני מבין שתלמוד תורה של אנשים רבים שווה הקרבה, אבל אם יבא רק אדם אחד מדוע אני חייב ללכת מרחק של חצי שעה הלוך, חצי שעה חזור, רק כדי לזכות את השמש, הלא בסופו של יום השמש ירוויח שעת לימוד, ואני יפסיד שעת לימוד, מדוע עדיפה שעת הלימוד שלו משלי?

 

השיב החזון איש, כי השיקול אינו רק שעת הלימוד, אלא יש כאן עיקרון נוסף: השמש שלפני השיעור אינו אותו שמש שלאחר השיעור.

 

התורה שנמשלה לאש נכנסת אל האדם ומשנה אותו.

 

לא בכדי נאמר כי 'תלמידי חכמים' גופן אש' [מסכת חגיגה], גופו של האדם וכך גם נפשו, שכלו והרגשותיו מתחדדות ומזדככות לאור לאחר לימוד תורה גם של זמן קצר ביותר. 

פרטים

מעשה ביהודי אחד ששכר עגלון להוליכו העירה כאשר בתא המטען היה סחורה עליה לא שילם מס.

כאשר התקרבו לעיר אמר העגלון: ידוע אני בדיוק מה ישלך במטענך, ואני מוביל אותך הישר אל תחנת המשטרה.

התחנן היהודי בפני העגלון שלא יעשה לא כזאת אך העגלון נותר עיקש. רק לאחר תחנונים הסכים לוותר אך זאת בתנאי שהיהודי ישלם לו כשלש מאות רובלים. היהודי הנדהם השיב כי בכיסו רובלים בודדים, אך העגלון אטם אזניו ואמר שהוא מוכן גם לקבל סחורה בשווי 300 רובל.

היהודי החל לבכות ואמר כי כל סחורתו מגיעה ל-300 רובל ואם יתן אותה יגיע לביתו ערום וחסר כל, אך העגלון התעקש והיהודי נאלץ לתת לו את כל סחורתו.

משם הלך היהודי לבית רב המקום רבי אליהו חיים מיזל מלודז', וסיפר לו את הסיפור.

בינתיים פנה העגלון לביתו הוריד את הסחורה הגזולה ומשם חזר לכיכר העיר – התחנה המרכזית כדי לחכות להזמנות נוספות.

רבי חיים אליהו שלח את שמשו להזמין את העגלון שיגיע לביתו בשעה מסויימת מאחר שזקוק הוא לנסיעה.

העגלון הגיע לבית הרב בשעה היעודה, והשמש לקח אותו הישר לסלון הבית שם הוכנה עבורו סעדה דשנה כדי שייטיב ליבו לפני הנסיעה.

בינתיים ביקש הרב משמשו לקחת את הסוס והעגלה ולהסתיר אותם בחצר הפרטית של הרב.

הסעודה נגמרה והגוי יצא החוצה והנה הסוסים לא נמצאים, וגם העגלה נעלמה.

הארוחה הזו עלתה לי ביוקר, זעק הגוי, מי ראה את העגלה שלי. הוא לא דמיין שהרב המפורסם הצדיק והישר נטל ממנו את העגלה כמובן: "אולי ראית את הסוסים והעגלה שלי". שאל הגוי את הרב ופרץ בבכי.

רבי אליהו חיים נעץ בו את עיני ואמר: יש לי עצה עבורך, מכור את הסחורה ששדדת לפני שעה קלה ותרכוש בתמורתם עגלה חדשה".

הגוי הסמיק ולא ידע כיצד להגיב. והרב המשיך: נבל שכמוך, באיזו זכות אתה מנסה לעורר רחמים כאשר אך לפני שעה קלה התחנן לפניך יהודי ולא ריחמת עליו כלל?

הגוי שהבין שהרב יודע על כל הסיפור נפל לרגליו ואמר: עדיין לא נגעתי בסחורה של היהודי, אני יכול להחזיר אותה בשלימותה.

ציווה הרב על הגוי לשכור עגלה ולהביא את הסחורה לבית הרב. כאשר שב הגוי מצא את עגלתו ממתינה לו במקום שהניחה בתחילה.

מכאן, אומר הרב זילברשטיין, רואים את כוחם העצום של רבני הקהילות היהודיות לאורך הדורות שהניחו את כל עמלם הרב ונכנסו ראשם ורובם לתוך כל עניין כדי לעזור לצאן מרעיתם.

לא פעם ישנם שלוחי ציבור שכאשר פנים אליהם לעזרה הם משיבים כי אין להם פנאי, או שהם לא מתעסקים עם דברים מן הסוג הזה. הם עוסקים רק 'בדברים הגדולים', בשינויים חברתיים מרחיקי לכת, בתמורות סוציאליות.

כולנו מכירים את המהפכנים הגדולים, אלו שזרי תהילה נקשרים לראשם. איננו מזלזלים באיש, אך צריך לזכור כי לא בתמיד בזאת נמדד האדם, אלא ביכולת שלו למצא פיתרון ולסייע גם במקרים שנחשבים 'קטנים'.

מנהיג הציבור האמיתי הוא זה שנרתם לעזור לכל פונה גם כאש הוא צריך להתעסק עם אנשים פחותים, עם בעלי עגלות גזלנים שמנסים לחמוס את סחורתו של נוסעם העלוב. 

פרטים

נשא המגיד מדובנא את משלו ואמר:

עשיר מופלג ייבא מארץ מרחקים אריג מובחר שלא היה במדינתו כדוגמתו לפאר וליופי.

את האריג מסר לחייט מובחר כדי שיתפור ממנו חליפה מהודרת ושאר בגדי כבוד ויקר עבור בנו יחידו.

כאשר כילה החייט את מלאכתו מסר לבן את כל הבגדים שתפר עבורו, פרט לבגד אחד אשר עדיין לא היה מוכן.

 

כצאת הבן לרחוב העיר לבוש בבגדיו החדשים, התנפל עליו אדם שפל ומושחת, קרע ולכלך את הבגדים היפים והזיקם נזק שלא היה אפשר לתקנו.

מה נותר אז ביד הבן היקיר? רק אותו הבגד אשר עדיין לא הושלם בזמנו, כי מכיון שהושאר ביד החייט לא ניזוק הבגד ההוא עם שאר הבגדים.

 

הנמשל אומר המגיד מדובנא הוא על השבת הקדושה [הובא ב'לקח טוב'].

 

כאשר החטיא הנחש הקדמוני את אדם וחוה, הוא לכלך בכך את כל בגדי היקר והתפארת שהיו להם על ידי החטא. הם ירדו ממדרגתם הרוחנית הנישאה ויחד עמם נפגמה הבריאה כולה.

 

רק השבת שעדיין לא היתה אז בעולם, לא ניזוקה מכוח הנחש לפיכך היא נשארה לעולם ביופיה בשלימותה ובכל הודה והדרה.

 

אי לזאת פונה אלינו הקב"ה ואומר: "אך את שבתותי תשמרו", כאב הרואה בדאבון לב, כיצד איבד בנו יקירו את בגדיו היקרים והחשובים ומבקש ממנו שישמור מכל משמר את הבגד היקר שנותר לפליטה.

 

מוסיף המגיד מדובנא ומבאר על פי דבריו את מה שאמרו חז"ל שהשבת היא מעין עולם הבא, תחושת נועם זיו העליון השורה על שומרי שבת מכוח היותם השריד שלא נפגם על ידי הנחש - נותנת לנו הזדמנות לטעום מטעם החיים הנצחיים.

למעשה כל המצוות צופנות בחובן את כל תכלית העונג והאושר. אלא שאחרי החטא איננו חשים בזה, אבל השבת שלא נפגמה מאפשרת לנו לטעום ולהקיש מכאן לטעם שיורגש לעתיד לבוא.

 

ייתכן שזוהי משמעות דברי חז"ל על הפסוק "כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם", ופירשו חז"ל כי אני ה' - מקדשכם לעולם הבא. השבת כאמור לא נפגמה, וטעם העולם הבא נותר בה.

 

והנה בזוהר הק' שמות מבואר ששבת הוא יום שבו הניח ה' לך 'מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה',  ביום זה האדם משוחרר לחלוטין מכל טירחה ומלאכה - ממש מעין עולם הבא. ביום זה הוא חוזר במידה מסוימת למצבו המקורי של שביתה מוחלטת מכל עשייה, ומתברך משפע עליון בכל הברכות.

 

שבת שלום!

פרטים

אדם עשיר שהתגורר במערב התיכון הגיע לאדמו"ר מסאטמר כדי להתייעץ אתו. מדובר היה באדם אמיד מאד כאמור, שהיה חי חיי רווחה ותמך בנדיבות במוסדות תורה ובמפעלי צדקה וחסד. [הסיפור הובא בספר 'בנתיבות המגיד'].

מידי שנה היו המוסדות פונים אל האיש באמצעות הטלפון או הדואר ומבקשים ממנו תרומה. לפעמים היו שולחים אליו נציגים ואלו היו מתרימים אותו, והוא מצידו היה מעניק להם ביד רחבה.

אלא שעם השנים התרחבה משפחתו של האיש, והוא הרגיש שהוא כבר לא יכול לתרום כבעבר. בניו הגדולים למדו בישיבות ובכוללים, והוא החזיק אותם, וגם ילדיו הנוספים, נכדיו ובני משפחתו דרשו את שלהם.

תשלומים כמו ביגוד, מחנות קיץ, שכר לימודים, בגדים לחגים וכו' עלו לא מעט, והאיש שהחזיק את כל משפחתו חש כי המעמסה כבדה עליו. הוא ואשתו חשבו בטעות שעם נישואי ילדיהם, יחדל מעגל קניות הבגדים וצרכי הילדים, אך מה שקרה היה בדיוק להיפך: המעגל התרחב, והוא נאלץ כעת לפרנס משפחות נוספות.

בינתיים המשיכו נציגי המוסדות לפנות אליו בבקשת עזרה, כשהם מצפים לקבל ממנו לפחות את הסכומים שהיו רגילים בהם בעבר, אם לא למעלה מזה, שכן גם הוצאותיהם מטבע הדברים גדלו, כשבמקביל מספר התורמים הכללי למוסדות צדקה ותורה ירד.

האיש העשיר חש אי נוחות מרובה. הוא רצה לתרום, אך לעצמו אמר כי אין הוא מסוגל. ההוצאות האישית שלו גדלו, ועליו לדאוג לבני משפחתו. מאידך הוא חש כאמור אי נוחות לאחר שהיה רגיל לתרום כל כך הרבה במשך השנים.

הוא הגיע אל האדמו"ר וסח בפניו את מצוקתו.

ביקש ממנו האדמו"ר להגיש אליו חומש אותו פתח בפרק טז בספר דברים העוסק בשלשה רגלים: "ושמחת לפני ה' אלוקיך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך".

שאל הרבי אל האיש: כמה אנשים מצווה התורה אותנו לשמח?

קרא האיש שוב את הפסוק ואמר מדובר בשמונה.

אמר הרבי: לא ספרת נכון, ספור שוב.

קרא האיש שוב, כשהוא מונה את האנשים באצבעותיו ושוב הגיע לשמונה. בנך, בתך, עבדך, אמתך, הלוי, הגר, היתום האלמנה.

אז אמר הרבי: קרא בבקשה את פירוש רש"י. הביט האיש בפירוש רש"י וראה שכתוב שם כך: "ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך – בנך ובתך ועבדך ואמתך. אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך".

כלומר, אם אתה משמח את שלי, אומר הקב"ה, את הלוי, הגר, היתום, והאלמנה, אני משמח את שלך – בנך בתך עבדך ואמתך.

מפי רש"י אנו למדים, אמר הרבי, שהאנושות מתחלקת לשתי קבוצות, שלנו ושל הקדוש ברוך הוא.

מבטיח לנו הקב"ה שאם נדאג לקבוצה 'שלו' הוא ידאג לקבוצה 'שלנו'. זו צריכה להיות הגישה, כאשר תעזור לזולת – הקדוש ברוך הוא יעזור לך.