פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

נצחונו המוחלט והחד משמעי של יפתח על בני עמון הופך אותו אמנם לגיבור העם, אך לא כולם מסתבר, שותפים לחגיגות הניצחון ולרגשות השמחה. מדובר בשבט השני מבני יוסף – שבט אפרים. בני השבט נפגעו שיפתח לא הזמין אותם להילחם עמו בבני עמון והם מטיחים ביפתח את האשמותיהם כשהם מוסיפים אליהם איום גלוי

וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח: מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ? בֵּיתְךָ נִשְֹרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ!

יפתח מנסה להזכיר להם כי הוא דווקא קרא להם לא פעם, והם לא נענו לקריאותיו. הוא מוסיף כי הוא סיכן את נפשו בקרב והוא לא מבין מה חפצם ממנו

וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי עַמּוֹן מְאֹד וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם. וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ וָאָשִֹימָה נַפְשִׁי בְּכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי?

בכתוב לא מוזכר כיצד הגיבו בני אפרים לטיעונו של יפתח אך כפי כנראה הטיעון הזה לא משכנע אותם, והם לא עוזבים את המקום. יפתח ובני גלעד לא מהססים והם יוצאים להכות בבני אפרים. מלבד כבודו של יפתח מוזכר בנביא גורם נוסף שהביא את הגלעדיים להילחם בבני אפרים

וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם כִּי אָמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה.

כלומר גם בני אפרים מצידם עלבו בבני מנשה [הגלעדיים], עד שהפחותים שבבני אפרים ['פליטי אפרים'] הזכירו לבני מנשה כי הם אינם אלא סרח עודף בתוך השבט המרכזי והגדול - שבט אפרים. התוצאה לעלבון הזה היתה איומה. בני גלעד קמים על בני אפרים ופשוט שוחטים אותם להמוניהם. בני אפרים שמצליחים לנוס מהטבח הנורא ניסו לחצות את נהר הירדן אל חלקו המזרחי, אלא ששם חיכו להם לוחמים מבני גלעד שהשתלטו על מעברי הנהר וביקשו מכל עובר אורח להזדהות בשם שבטו. האפרתיים, ניסו כמובן להכחיש את מוצאם, אך הגלעדיים טמנו להם פח. הם דרשו מכל אדם שהכחיש את עובדת היותו בן אפרים לומר את המילה 'שיבולת' – שמשמעותה הוא קו זרימת הנהר. הם ידעו שאנשי אפרים מתקשים לבטא את האות ש' והם נוהגים להגות אותה בצליל האות ס' כך שהמילה המתקבלת היא 'סיבולת'. האפרתיים שלא יכלו, גם אם רצו, לומר שיבולת, הסגירו את מוצאם ונטבחו על שפת הנהר

וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם, וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אֶעֱבֹרָה וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד הָאֶפְרָתִי אַתָּה? וַיֹּאמֶר לֹא. וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת, וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן, וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן

בסך הכל מתו במלחמת האחים האיומה הזו ארבעים ושנים אלף אנשים משבט אפרים. משבט מנשה מסתבר, גם נהרגו לא מעטים. אולי מאות, אולי אלפים. לשם השוואה במלחמות ישראל כולם, מאז קומה של המדינה לפני 64 שנים, מתו פחות ממחצית מספר זה.

המספרים המפחידים הללו, סיומה הטראגי של פרשה קצרה ועצובה זו, מעלה מספר שאלות מתבקשות: מדוע נזעקו בני אפרים  על יפתח, האם הם רצו כל כך להילחם ולסכן את עצמם בקרב המסוכן עם בני עמון החזקים? מדוע יפתח הגיב כפי שהגיב? האם הגורם למלחמה היה איום השריפה על יפתח, או זלזולם של 'פליטי אפרים' כפי שמצויין בהמשך? מהו מבחן ה'סיבולת' המוזר, האם בני גלעד לא יכלו להבחין גם ללא המבחן הלשוני האם מדובר באיש מבני אפרים?

ההשלכות של נדר יפתח

קריאה מעמיקה ובעיקר פנורמית יותר מעלה תמונה חברתית קשה ששררה בין שני השבטים יוצאי יוסף. בני אפרים בבירור חשו עליונות על בני מנשה. הם הרגישו כי הם השבט המרכזי המרכיב את שבט יוסף, וכי הגלעדיים, יוצאי מנשה אינם אלא מיעוט לא משפיע. מעבר לעובדה שהם עולים עליהם במספרם העצום לא ראו בני אפרים בעין יפה את העובדה כי דמות מתוך שבט הגלעדי יהפך לשופט הראשי של ישראל. ייתכן מאד, שהאפרתים האמינו בכל ליבם, שהגלעדיים לא ראויים להיות בצמרת השלטון, וכי איכותם הרוחנית או המנטלית לא עונה על הקריטריונים הנדרשים למעמד השולט.  אולי נובעת תפיסה זו מהעדפתו ההיסטורית של יעקב את אפרים בברכת הבנים המפורסמת. מכל מקום, העובדה שהמנהיג החדש נכשל בנדר פאגאני שבסופו הוקרבה נערה תמימה לעולה לא הועילה במיוחד להרגעת הרוחות ורק חיזקה את השערתם ואת תחושתם הקשה. הנה דברי המדרש [תנא דבי אליהו, כלי יקר, ודברי טובה]

יפתח הגלעדי נדר נדר דבר שלא כהוגן, להעלות בתו על גבי המזבח, נתקבצו אליו אנשי אפרים לעשות עמו מריבה גדולה

האפרתיים לא יכלו כמובן לומר ליפתח כי הגורם למלחמתם הוא אמונתם כי הוא לא ראוי להיות מנהיג... ולכן הם קובלים בפניו על העובדה שהוא לא פנה אליהם במלחמה עם בני עמון. בטיעון הזה מונחת האשמה רחבה יותר: הם טוענים כי יפתח - אדם שאינו ראוי מחמת אישיותו ורמתו התורנית רוחנית - 'השתלט' כביכול על ההנהגה, והחליט לדחוק אותם, בני שבט אפרים העדיפים, ממוסדות השלטון, והחלטותיו. הם לא מסוגלים לשאת זאת והם מאיימים על יפתח בלא פחות ממוות בשריפה – "ביתך נשרוף עליך באש". יפתח, בתגובה, עונה להם תשובה שבקריאה ראשונה נתפסת כמתגוננת, הגונה, ורציונאלית - קראתי לכם, לא באתם, ואני סיכנתי את נפשי, ובעזרת האל גם ניצחתי – אלא שבמבט מעמיק יותר מסתבר כי יפתח רק מחזק את תחושתם הקשה של בני אפרים ומכעיס אותם יותר. שכן יפתח בתשובתו מדגיש כי המלחמה נערכה כביכול רק בין שבטו שהוא בעצם השבט המרכזי, לבני עמון, וכי הוא כמנהיג השבט הבכיר, בחר לצאת למלחמה ולבסוף גם לנצח. בני שבט אפרים, כלל לא מוזכרים בתשובתו של יפתח כצד במלחמה ובאיום העמוני, אלא כמשקיפים מן הצד שבחרו שלא לעזור ולסייע במלחמתו ה'אישית'. הנה תשובתו של יפתח עם הדגשים שלי

וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי עַמּוֹן מְאֹד וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם. וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ וָאָשִֹימָה נַפְשִׁי בְּכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי

מדוע הגיב יפתח כפי שהגיב? מפני מה לא פייסו אנשי גלעד את בני אפרים, הלא בסופו של יום האיום העמוני הוסר והכל בא על מקומו בשלום? ייתכן מאד כי הגלעדיים הבינו היטיב מה מסתתר מתחת לתלונה ה'טכנית' לכאורה של האפרתיים. הם הבינו כי בני אפרים רואים בהם שבט 'נחות דרגא' ובמנהיגם איש שאינו ראוי. ייתכן מאד שבסתר ליבם חשו גם הם תחושות קשות של אשמה ובושה על כך שבראשם עומד אדם בעל ייחוס מפוקפק, עם הארץ, שלא מכבר הקריב את בתו על מזבח כקרבן אנושי, והאמת המסויימת שבדברי האפרתיים רק הכעיסה אותם -מטבע הדברים- יותר. גם יפתח עצמו, שזה לא מכבר, עשה את המעבר החד מאדם מבוזה, מגורש, ונטול נחלה, לראש ומנהיג העם, היה רגיש מאד לצלילי הזלזול של האפרתיים, וההרגשה ש'הנה, זה קורה לו שוב' אך חיזקה את תחושתו הקשה.

בני אפרים מצידם לא עשו מאום כדי לשכך את סערת הרוחות ולצנן את האמוציות והרגשות המבעבעים. להיפך הם רק 'חיממו את הגיזרה' והיו מזכירים שוב ושוב לבני המנשה כי הם אנשים פשוטים שבטעות עלו לשלטון מתוך השבט המרכזי

אָמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם: אַתֶּם גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה

בוחן פתע

על אף שתשובתם של בני אפרים כאמור לא מוזכרת בכתוב, מסתבר כי לבני הגלעדי לא היה בכך צורך, שכן כפי שתואר, אין כאן באמת דיאלוג הגון ומסודר בין שני צדדים, אלא מפגן של מאבקי כח כבוד והשפלה. בני גלעד יוצאים עזים וחמומי מח - אולי בהשפעת המלחמה האחרונה בעמונים - ומכים בבני אפרים מכה איומה. יתכן שבני אפרים לא שיערו שתגובתם של הגלעדיים תהיה כה קשה ואכזרית, והאיום שלהם על יפתח כי הם 'ישרפו את ביתו באש' היה מטאפורי בלבד ונועד רק לצרכי פולמוס. לאחר שרבים מהם נהרגים ונטבחים, מגיעים פליטי המלחמה בשארית כוחותיהם  אל מעברי הירדן. אלא ששם חיכתה להם הפתעה לא נעימה: לוחמי גלעד השתלטו על הגדות ומזחי המעבורות וחסמו את כל המעברים אל הצד השני. בני גלעד דורשים מכל מי שחפץ לעבור את הירדן להזדהות ולדווח על מוצאו השבטי. בני אפרים מתנערים כמובן ממוצאם אך אז עורכים להם השומרים את 'מבחן הסיבולת'. מדוע דווקא מבחן זה? מסתבר, כי לאור 'דיאלוג ההשפלה' רב השנים שהתקיים בין שני השבטים החליטו לוחמי גלעד להשפיל את יריביהם גם אם יהיה זה רגע לפני מותם. ניתן רק לדמיין את מצוקתו ובושתו הנוראה של הלוחם האפרתי כשהוא מנסה בכל כוחו לבטא את המילה 'שיבולת' כראוי, אך שוב ושוב בורח לו ה'סיבולת', לקול גיחוכם של הגלעדיים. הנה דברי המפרשים [רש"י, מצודות]

שהיו מגמגמים בלשונם.. ולא יכלו לדבר ולכוון כהוגן וכראוי

התוצאה של כישלון הבחינה היה 'וישחטוהו אל מעברות הירדן', וארבעים ושנים אלף אפרתיים מתים.

סופו העגום של יפתח

לאחר הניצחון המשכנע על בני אפרים, הפך יפתח למנהיג החזק והבלתי מעורער של ישראל, אלא שהוא לא מאריך ימים על ממלכתו ולאחר שש שנים הולך לבית עולמו.

וַיִּשׁפֹּט יִפְתָּח אֶת יִשְֹרָאֵל שֵׁשׁ שָׁנִים וַיָּמָת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי

מה קרה ללוחם העז, הגיבור והאמיץ? מדוע הוא נפטר רק 6 שנים לאחר שהפך למנהיג ושופט העם? התשובה לשאלה הזו היא עצובה ומרגשת כאחת, והיא טמונה בשלש המילים האחרונות של הפסוק

וַיָּמָת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד

כיצד ניתן להיקבר ב'ערי' גלעד? האם יפתח נקבר בכמה ערים בו זמנית? לפי חז"ל במדרש, התשובה היא בהחלט כן

יפתח מת בנשילת אברים. בכל מקום שהיה הולך היה אבר נישול הימנו, והיו קוברין אותו שם, היינו הוא דכתיב "ויקבר בערי גלעד", ב'עיר גלעד' לא נאמר אלא ב'ערי גלעד'

מחלה איומה פקדה את יפתח, ואבריו היו נושרים ממנו ונקברים במקום בו נפלו. מאחר שמתוקף תפקידו הסתובב יפתח בכל ערי גלעד נקבר איפה עצמותיו בכל 'ערי גלעד'. מפני מה תקפה אותו מחלה כה קשה שאף קטלה אותו לאחר 6 שנים? חז"ל מבהירים חד משמעית כי היה זה עונש על הקרבת בתו, או בלשונם 'נתחייב בדמיה'. לפי פרשנות אחת בחז"ל, המחלה הגיע כתוצאה משחיטת הבת, אך לא כעונש, אלא כפונקציה פסיכופיסית ישירה. יפתח שהיה אב אוהב והגון, לא יכל להמשיך לחיות עם הטראומה שפקדה אותו כשנאלץ לשחוט את בתו לפי אמונתו, והדחק הנפשי יצר את המחלה הפיסית האיומה ממנה נפטר לבסוף.

בכך תמה פרשייה עצובה ומזעזעת שבמרכזה עמד אדם פשוט וטוב, שגורש מנחלתו בבושת פנים והפך בן לילה למנהיג שהביא את עמו להישגים מדיניים וצבאיים מזהירים, אך גם איבד את בתו היחידה במהלך מיותר, והנהיג מלחמת אחים שבמהלכה נהרגו ארבעים ושנים אלף אנשים מבני אפרים.

מקורות

בראשית רבה ג
תנא דבי אליהו פרק יא
רש"י
כלי יקר
מצודות
רד"ק
דעת סופרים
דברי טובה

פרטים

נכתב על ידי הרב משה גרילק

 סיור קטן באוקיינוס האטלנטי

פרטים

נכתב על ידי הרב משה גרילק

  האם המצפון הוא שופט עליון, ומה זכותו? אמות מידה ניידות ויחסיות למה להינזר ממנעמי החיים למען מטרה לאומית?

"כדי להיות טוב, מוסרי, אני כלל לא זקוק לאלוקים. אני אדם ובתור שכזה יש לי ערכים מוסריים אשר החברה בה אני חי, קבעה אותם. אני מוסר דין וחשבון רק למצפוני. בפניו אני אחראי. בפניו בלבד. זה מספיק. מתוך מודעות זו לעצמי, אני דן את מעשי לשבט ולחסד. זה תמצית המושג אדם שבי". (מכתב למערכת)

זו נוסחה מלבבת, מקסימה, משכרת. היא מעניקה תחושה נפלאה ל"אגו" הפרטי של כל אחד מאיתנו. טוב להסתובב בעולם כאלוהים קטן, יודע טוב ורע, והמצפון - מצפוננו - שופט עליון על כל המעשים.

אך מצפון זה שעלה על כס המשפט ביום בו המליך עצמו האדם על תבל כולה, ראוי שידברו בו. הביטחון המציץ מבעד למקסם ולשיכרון הנוסחה, בטחון האדם שהוא נזר הבריאה, הראשית וגם האחרית ואין מעליו ולא כלום, הוא המחייב את הגדרתו המדויקת. הלא "רק בפניו אני אחראי".

ואמנם אם נניח שאכן כך היא המציאות, שהמצפון הוא גם יצרן ערכי המוסר, גם הקובע היחידי והאובייקטיבי של הטוב והרע במעשי האדם. אם נסכים להנחה שפסק דינו הוא המנחה והסוף פסוק, בכל הקשור למערכת ההתנהגות האישית, הרי שאנו ניצבים בפני שא5לה מוסרית קשה.

מנין אפוא שואב מצפוני את זכותו לבקר או לצוות על הזולת בניגוד להכרת מצפונו הוא? מי קובע איזה מצפון עדיף בשיקוליו. מאיפה הסמכות לחייב את היחד או את הציבור, לדרוש מהם להקריב קרבנות, להינזר ממנעמי החיים למען מטרות לאומיות, למשל?

התשובה המסכמת המתקבלת בדרך כלל לשאלות אלו היא, כי אמנם אין זכות לאדם לקבוע אמות מידה מוסריות לזולת, כי המוסר הוא נייד ויחסי. יוצרו, ברוב המקרים, הוא ההסכמה הכללית של החברה, ההסכמה המשתנה ללא הרף, וגם לחברה אין כל זכות להכתיב עקרונות מוסר לחברה אחרת או לדור אחר.

התוצאה המעשית של גישה זו, הייתה והינה הרסנית. למרות מיליוני האנשים הממשיכים לנהוג פחות או יותר לפי אמות מידה מוסריות (חלקם בגלל אמונה, וחלקם ניזונים משיירי שולחנה, ממסורת שרישומה עדיין ניכר - על כך ברשימה נפרדת). הרי שרק על אדמת תורה חביבה זו, יכול היה לצמוח פרא "מוסר האדונים" הנאצי. שמצפונו קבע את העקרונות, בשמם הושמדו המיליונים. היא העלתה את סטלין, היא הנותנת לגיטימציה - בעיני עצמם - ל"ערכי המוסר" המזוויעים של החמר-רוז' בקמבודיה. והיא, לדעת הוגים ואנשי חינוך ברחבי תבל המשפשפים עתה עיניהם בחרדה, היא האם החוקית של הניהיליזם המתפשט. אביה מולידה של האלימות על כל צורותיה.

זהו דמותו של המוסר אשר יצר האדם בעצמו.

*

אנו לעומת זאת חושדים במצפון. הוא זוכה אמנם לאשראי, אך לא לאימון מלא. בטרמינולוגיה של המוסר היהודי קוראים למניעים הנסתרים הפועלים בנפש פנימה, בשם "נגיעה". נגיעה אישית נעלמת המסוגלת לקלקל את השורה, לעוות את הראיה הנכונה, ליצור מוסר כפי המתבקש. האדם נקרא לעמוד על המשמר יומם ולילה, אם ברצונו לשלוט על גורלו כאדם מוסרי. על כן, אי אפשר למסור בידיו את קביעת אמות המידה של ההתנהגות. הוא משוחד. ודין המצפון הקולקטיבי כדין המצפון הפרטי האישי.

התנ"ך מלא בדוגמאות לרוב של מעשים בהם נכשלו אפילו הבחירים, בגלל אותה "נגיעה" סמויה אך דומיננטית.

לשם הבהרב, נזכיר למשל את פרשת המרגלים, אשר בשובם מתור בארץ, הוכיחו באותות ומופתים את הקשיים הניצבים בפני הנכנסים לארץ. התיאור היה ניתוח "אובייקטיבי" של המציאות אשר מצאו בכנען. אולם חז"ל, אשר ירדו לעומק הבעה, מצאו בין קפלי הפסוקים את הסיבה האמתית: החשש שהכניסה לארץ תחייב שינויים במבנה השלטון השבטי, והם יודחו מנשיאותם.

והרי דוגמא נוספת, בה טמונים הרבה קווי דמיון לתפישות רבות בדורנו. הכוונה להיצמדות עם ישראל לאליל בעל פעור ולבנות מדיין (סוף פרשת בלק, במדבר כה ד). ושוב במסורת שהייתה בידי חכמי המדרש הבא על ההתנהגות שגררה אסון לאומי. "יודעים היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, אלא, לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה" (סנהדרין סג)

כלומר, יצירת אידאולוגיות חדשות ודפוסי חיים המבוססים על ערכי מוסר חדשים, יכולה בהחלט לנבוע מן הרצון, למלא במצפון שקט את תשוקות הלב.

וכדי שהדברים לא יישארו אבסטרקטיים כמשהו מעולם הקדמונים, הרי עדות בן דורנו, דבריו של אלדוס הכסליי, ההוגה ואיש המדע הנודע, הדרוויניסט המושבע, הכותב:

"היו לי סיבות לא לרצות, שלעולם תהיה משמעות, וכתוצאה מכך הנחתי שאין לעולם משמעות, וללא שום קושי הייתי מסוגל למצוא נימוקים משביעי רצון להנחה זו... עבורי, כשם שללא ספק עבור רוב בני דורי, הפילוסופיה של חוסר המשמעות, הייתה מכשיר לשחרור ממערכת מסוימת של מוסר, התנגדנו למוסריות מפני שהפריעה לחופש המיני שלנו" (א. הכסלי, וידויו של כופר)

הרי לפניכם אחד המקורות של המוסר האימננטי, היחסי, תפארת הדורות האחרונים.

*

בפרשת קדושים (ויקרא יט) ובפרשיות שאחריה, כתובות רבות מן המצוות שבין אדם לחברו, וכאילו במופגן, מסתיימת כל קבוצת צווים במלים מלאות המשמעות - אני ה'.

דוגמא: לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך - אני ה'. ואהבת לרעך כמוך - אני ה'. (ויקרא יט יב)

סיומת זו מכריזה בצורה ברורה את האנטיתזה הקובעת שאין מוסר אם אינו אלוקי. ש"משמעותו של העולם, היא בהכרח מעבר לו. כדברי ההוגה הנודע לודוויג ווינשטיין. כי אין אדם אוחז בציציות ראשו ומציל עצמו מטביעה בנהר.

על הצווי להיות מוחלט ממקור חוץ לאדם. "לא בדרך ההוכחה, אלא בדרך ההתגלות באמצעותם של אדירי אישיות" אומר גם א איינשטיין הפיזיקאי הגדול, שאינו חשוד באדיקות מופרזת וחסרת תבונה (מ. צרניאק - אלברט איינשטיין חייו ותורתו).

כלל זה חל גם על מלים פשוטות ומובנות מאליהן, כמו ואהבת לרעך כמוך הנהנות כיום מן ההסכמה הכללית (מי יודע מה יהיה גורלן מחר, בעולם המוסר היחסי המשתנה בהתאם לרצון כל דור). מושג הצדק, האמת, היושר, אינו ניתן לשינויים. מה שהיה אמת כמושג, לפני אלפי שנים, עתיד להיות אמת גם בעוד אלפי שנ ים. המוסר הוא אוטונומי. לא תלוי כלל באדם ועל כן בר תוקף ומחייב. לאורו יפעל גם בניגוד לרצונו, אך בהתאם להכרתו. זה העימות היוצר את העומק בחייו. המקור לעונג ואושר.

אלו הן שתי התזות הקוטביות. שתיהן לא ניתנות להוכחה, שתיהן ממקור האמונה. האחת מן האמונה באלוקים השנייה מן האמונה באדם.

אולם התוצאות של המוסר היחסי, מזעזעות כיום רבים וטובים ברחבי העולם. גם בארצנו, שלא נמלטה מפגעיו הלא מוסריים של מוסר זה, נשמעים כבר הרהורי כפירה לרוב, תוך חיפוש אחר ערכים מוחלטים ומחייבים מצד עצמם.

(הבלטה מדעית של הגורמים החומריים והכלכליים בשילוב עם גישה "דמוקרטית" לחופש יצרים בלתי מוגבל, וקביעת קטגוריות "שהכל יחסי" - הגבירו את הנטייה לאלימות ריגושית - מתוך ראשי פרקים להרצאת פתיחה, בכנס להתחדשות החינוך, במדרשת שדה בוקר).

שכן כך נראה, רק על המוחלט, אפשר בסופו של חשבון לבסס את חיי החברה, פשוט, מן הבחינה המעשית.

מתוך דע את יהדותך, מעריב, 14.5.76

פרטים

נכתב על ידי הרב שמואל חסידה

ומכאן שאבו חכמינו את המשמעות החמורה של איסור האונאה, אשר עוונו לא נסלח אפילו למלך יהודה. למרות שהיה צודק, למרות שהדברים נאמרו בעת קרב אכזרי, למרות שירבעם היה זכאי, לכל מידת הקלון והכלימה - אין מי שיכפר ואין מה שישתיק את האיסור החמור "ולא תונו איש את עמיתו". (ויקרא רבה לג, ועוד)

כזה הוא היחס לפגיעה בכל אדם, ובמיוחד לאדם החלש, הפגיע וחסר האונים.

דע את יהדותך, 21.2.75

פרטים

נכתב על ידי בעז מלט

להראות פני פוקר לפרעה, לשדר לו הסכמה לתוכנית ובפועל לבטלה מכל וכול , זו חכמה מיוחדת. אפילו לאחר שהן מזומנות לחקירת מוחבראת במרתפי החקירות המיוחדים, הן שומרות על האיפוק, וממשיכות במשחק הכפול.

פרטים

נכתב על ידי ישראל אליהו

אנחנו רואים מה קורה סביבנו, אנו רואים מנהיג שוחט את בני עמו ללא רחם בשכרי חרב, מטוסים,טנקים וטילים שנועדו להגן על עמו וארצו, מה ניתן ללמוד מכך?

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

 לפני כמאתיים שנים שוחרר רב יהודי מהכלא הרוסי לאחר ששהה שם כשנתיים ימים. לרב קראו רבי שניאור זלמן מלאדי מייסדה של חסידות חב"ד, המוכר יותר כ'בעל התניא' על שם ספרו המונומנטלי 'תניא'.
 

פרטים

נכתב על ידי הרב משה גרילק

לא תמצאו לשם זה הסבר מניח את הדעת, לא במילון ולא בפירושי הפרשנים. בימינו, הפך למושג. סמל לכל ערבוביה, כינוי לפריעת סדרים בעולם. בתורה, הוא שמו של איסור. איסור טוויית שני חוטים (לפחות) - אחד פשתן שני צמר - יחד לתוך אריג אחד.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

תפילתה של חנה, אמו של שמואל, הפכה לאחד מאבני היסוד של התחינה והתפילה היהודית עד שהגמרא במסכת ברכות [דף לא,א] מגדירה אותה כ'פרשיה שיש ללמוד ממנה הרבה הלכות חשובות בעניני תפילה'.

אחד מן הלימודים שדורשת הגמרא הוא מן הפסוק 'ותתפלל על ה'', שמכאן משתמע כי 'חנה הטיחה דברים כלפי מעלה'. דיוקה של הגמ' נובע מהשימוש במילה 'על' ה' במקום 'אל' ה'.

רק שעדיין צריך להבין, האם אכן חנה, שהיתה אשת נביא [אלקנה] ונביאה בעצמה [כפי שמתואר בגמ' במסכת מגילה] הטיחה 'סתם' כך דברים בחוסר דרך ארץ כלפי מעלה?

לא רבים יודעים אך חנה בתפילתה כבר ידעה שיהיה לה בן. את ההנחה הזו אנו מוצאים גם כן בגמרא הנ"ל, שם דורשת הגמרא מכפילות הפועל 'ראה' בפסוק 'אם ראה תראה', את הדרשה הבאה: אמרה חנה לפני הקב"ה אם 'ראה' מוטב, אך אם לא תיענה לתפילתי 'תראה' – אלך ואסתתר עם אדם זר מפני אלקנה בעלי שיקנא לי ויביאני אל הכהן. אז ישקני הכהן במי סוטה המאררים, ומאחר שאני נקייה מכל הרי אזכה בהבטחה האמורה בתורה, "ונקתה ונזרעה זרע" – הבטחה שוודאי אינה שבה ריקם.

אלא שחנה שצדיקה גדולה היתה לא חפצה להגיע לסיטואציה כזו. במצב כזה, ידעה, היא אמנם תיפקד בזרע של קיימא, אך התוצאה הישירה לכך תהיה מחיקת שם ה' לשוא, שכן קודם השקאת הסוטה במים המאררים היו מטילים לתוכם קלף עם שם ה' המפורש, ובמקרה של חנה, שלא עשתה אלא תחבולה, הרי יהיה זה לריק.

כיוון שכך, מתפללת חנה מכל ליבה "על ה"' כלומר על 'שמו של ה'', ולא על עצם הולדת הבן, שאליו כבר ידעה קודם לכן, תזכה. 

 [על פי דברי הרב סולובייצ'יק]

פרטים

נכתב על ידי הרב משה גרילק

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

 

פרטים

נכתב על ידי דוד הוד

מדוע הישראלים כול כך קשוחים, מה קרה, תפרגנו קצת, למה אי אפשר סתם לחייך ולהגיד שלום? למשל כשעולים לאוטובוס הקבוע כול בוקר, בסך הכול אנחנו כמעט אותם אנשים, אותם פרצופים ואותו נהג ישן וטוב. בקיצור, הרגשתי אתמול קצת ניכור קצת מוזר שכזה.

היה זה בוקר שיגרתי ורגיל, אני יוצא לסדר יומי באוטובוס הקבוע. אשתי הזכירה לי שאני צריך לקחת היום שקית "מאד מאד חשובה" כדי להעבירה למכללה, חומר שאמור להילמד שם היום. "השקית ליד הדלת" היא אמרה. יצאתי לדרכי, כמובן שלא שכחתי את השקית. בוקר שגרתי שכזה.

הסתכלתי על הקשוחים מסביב, אני מה זה לא אוהב את הנורמות המתנכרות השולטות באזורנו. פתאום, חשבתי לרגע שאני סתם מדמיין, חשבתי, שאני זה שפשוט קמתי על רגל שמאל, אמרתי, לאיש שלידי "שלום" בהארת פנים מסבירה. לא, הוא לא ענה. בתגובה הוא הסתכל עלי במבט משונה, לא ידעתי איך לפרש את מבטו. הסתכלתי שוב והיה נראה לי שהוא מסתכל עלי באופן כועס במיוחד. נלחצתי משהו.

הורדתי זוג עיניים שואלות ממנו, הרכנתי ראש, מבויש קלות. בפעם הבאה שהרמתי עיניים בתוך האוטובוס הצפוף הזה, כבר ראיתי את כולם מסתכלים עלי במבטים זועמים. הרגשתי רעידות מוזרות בפנים, מעל עין שמאל, זה קרה לי כמה פעמים נדירות בחיים כשזכיתי ל"כפרה של הרבה עבירות" -  כשהתביישתי ברבים. צבטתי את עצמי, אך עדיין, כולם הסתכלו עלי, הסתכלו על השקית שנשאתי בידי.

הסתכלתי גם אני על השקית ורציתי לקבור את עצמי תחתיה... בטעות, לקחתי את שקית הזבל, שהייתה משום מה היום ריחנית במיוחד.

אדם שישב לידי, קם והלך למקום אחר. לא רציתי לחכות שעוד אנשים אחרים יביישו אותי כך ברבים, התקדמתי לאמצע האוטובוס, לקטע החשוף מכיסאות ישיבה. כמה שפחות צמוד לאנשים, אמרתי לעצמי. מה לעשות, אך התזוזות של השקית, גרמו לה לנשב גלים נדירים בתוך האוטובוס. עמדתי באמצע וכולם הסתכלו עלי. הרגשתי את דמי נשפך, נשפך ומתערבב באבק שנדבק לסוליית נעלי, לרגע, הרגשתי, שהייתי רוצה להתחבא שם באמת.

הלכתי לנהג ודרשתי ממנו בתקיפות לרדת. "אנו באמצע כביש ראשי, חוק זה חוק, עד שנגיע לעיר היעד, אין עצירה"  התחננתי אליו, אמרתי לו שאם שוטר יתפוס אותו עוצר פה, אני אשלם את הקנס. "חוק זה חוק, אתה לא מבין עברית, תתרחק ממני, אני לא יכול להתרכז בנהיגה עם ריח שכזה". הייתי צריך לעבור חזרה בין כול המושבים עד לאמצע, עשר שניות, שארכו יותר זמן מהטיסה האחרונה שלי לארה"ב. הרגשתי כמו בכיכר "או טו דה פה" - בספרד, איפה ששרפו את היהודי היומי  לעיני אלפי נוצרים משולהבים. הרגשתי שפיכת דם ציבורית, גם על אפשרות של קפיצה מהחלון באיזה רמזור, כבר חשבתי. אמנם האוטובוס היה אטום חלונות, היו רק חלונות צרים – מאורכים למעלה.

אחד היושבים במושב הקרוב לאמצע האוטובוס, מהצד הקדמי, נעמד וחיפש מקום פנוי הרחק ממרכז הריח, -"ממני"-  הוא, מצא, כלומר, הוא עבר לאחור, אבל, כן... הברנש הזה... שעבר לאחור, נתקל עם התיק שלו בשקית... חתך אומנותי לאורך השקית גרם לתכולתה הריחנית להתגלות לעין כול. התכולה התפזרה ברחבה האמצעית של האוטובוס.

"איבדתי תחושה" בפנים, פחדתי שהן חטפו עיוות קל באותו זמן, "ראיתי שחור" בעיניים והרגשתי סחרחורת. הרגשתי שאני מאבד שיווי משקל, רציתי לברוח,  רציתי לצרוח,  מה?!  אין חלונות פתאום, תפסיקו כבר להסתכל עלי...

מחוצפת אחת, צעקה עלי לפני כולם "אתה לא נורמאלי, אין לכם פח זבל ברחוב? ראש העיר אמר  לך לזרוק את הזבל דווקא בעיר אחרת? אתה גורם לי בחילה..."  מה שקרה לה כמה שניות לאחר מכן, גרם לעוד הרבה אנשים בחילות. 

היה משהו שניסה להגן עלי, הוא אמר שאסור לשפוך דם יהודי בשידור חי, הרגשתי פתאום, שיש לי במה להיאחז. בשארית כוחותי התחלתי לאסוף את מה שנשפך, לתוך הפח שנמצא ליד הדלת האחורית. בקושי רבע מהתכולה הצליחה להיכנס. הסתכלתי על דלת האוטובוס וראיתי השתקפות של עצמי: על ארבע, ומסביבי זבל טרי.

אני לא יודע איך הנסיעה ההיא הסתיימה. התעוררתי כבר בתוך האמבולנס. בית החולים שחרר אותי לאחר בדיקות מקיפות, אני, עדיין לא השתחררתי ממה שעבר עלי בנסיעה הזו, גם לא נראה לי שאזכה להשתחרר מזה בקרוב.

תמיד חשבתי את עצמי גבר, שאף פעם לא יאבד עשתונות. אמנם, למציאות, יש דינמיקה משלה. גופי גדול הממדים, לא עמד בעומס שהיה שם על נפשי שרק דמיינה שהיא חזקה וחסינה. התעלפתי שם בפומבי, אני לא יודע מי ומה טיפל בי, נראה לי שכולם בסך הכול "די" נגעלו ממני.

ישבתי לחשבון נפש עמוק ונוקב. נזכרתי, בכמה סיפורים ששמעתי לאחרונה  מאנשים שעברו "מוות קליני". אנשים, שחיים היום עמנו, אך זכו ל"ביקור חי" ב"בית דין של מעלה", בשמים. הם פגשו שם את כול האנשים הכי יקרים להם, שנפטרו כבר. מסך, בגובה אין סוף, נפרש אל מול בורא עולם, פמליה של מעלה ואל מול הקרובים שלו. ראו שם את כול מעשי ה"מת החי" שלנו. ראו מה הוא עשה מרגע הקימה ועד ההרדמות. ראו גם מה הוא עשה במקומות בהם הוא התחבא ונעל היטב. ראו את הכול ב"שידור חי" "live"  . במסך, ראו בפרוטרוט גם את מחשבותיו של המבקר הזה.

האנשים הללו דיווחו, שאין יותר כואב, מבייש ומשפיל, מפומביות כול המעשים שעשו והמחשבות שחשבו. אי אפשר לברוח מהסרט הזה, אין שם חלונות והסנגור לא יכול להעלים ראיות.

צריך לחשוב, לפני שיוצאים מפה, עם איזו שקית, את\ה מתכוננ\ת לעלות ל"שם". שם, אי אפשר להתעלף.
 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

 פרק 3: שאלה של אמונה

פרטים

נכתב על ידי הרב שמואל חסידה

"עמל" ערך עליון ביהדות

נוטים אנו להניח שהקשיים הניצבים בדרכנו - הם המקשים את השגת המטרה. ככל שימעטו קשיינו, נגיע מהר יותר אל היעד. לפיכך, ההצלחה, כמעט חייבת, להאיר פניה לאלו החיים בתנאי רווחה, ואילו לאחרים, לבני העניים, מצפה הכישלון - מובטחת התבוסה. למרות מהלך מחשבה זה, יש לכל אחד מאיתנו מספר דוגמאות, שאינן מתיישבות עם ההיגיון הבריא, שהן קצת - הפוכות: פלוני שהחל כנער שליח, כמוכר כעכים או עיתונים, או כשוליה והיום הוא..., אבל דוגמאות אלה הן בודדות, בלתי משמעותיות - ההיגיון סופו מנצח.

וההיגיון של סולם ההצלחות החברתי קובע, שאל היעד יגיעו אלה הקרובים אליו. אלה שאין הפרעות בדרכם. אלה הזקוקים פחות ופחות למאמץ.
 

יחס שונה קיים, למשל, בענף הספורט ששמו מרוץ מכשולים. במשחק מרתק זה, ככל שירבו המכשולים, תגדל ערכה של הצלחת המנצח. במקרה זה, המאמץ האישי והקשיים, משרתים את המטרה. הם חלק מן ההצלחה. מי שמסלק את המכשולים מדרכו של הרץ - מחטיא את המטרה, ומרחיק את המתמודד מיעדו.

מכאן מסקנה, כי לא תמיד הקשיים וההפרעות אלה הן חלק מן היעד (כמו במשחק הספורט) או שהן מקרבות את האדם ליעדו, הופכות ההפרעות לתופעות חיוביות הנושאות ברכה.

ומכאן לנושא רשימתנו. ההיגיון מחייב שכל סטודנט הניגש אל ארון הספרים, ומבקש לרכוש השכלה  יהודית תורנית, יהיה זקוק לדשנים אחדות של לימודים אינטנסיביים, בחדר מאוורר היטב, ללא דאגת פרנסה ומחסור, בהדרכת מורה מעולה - וההצלחה מובטחת.
 

מסתבר שהעובדות שונות במקצת. בין דפי התלמוד, ובספרי הגאונים הראשונים והאחרונים, מסתמנת נטיה שונה לחלוטין. מתברר ששיעור ההצלחה של לומד התורה, עולה ביחס ישר לכמות ולאיכות הקשיים הניצבים בדרכו.
 

יתכן שהסיפור התלמודי על הלל - שעלה על הגג והאזין לתורתם של שמעיה ואבטליון רבותיו, דרך הארובה, משום שלא היתה בידו פרוטה, כדי לשלם לשומר הפתח - הנו קיצוני מדי. סיפור זה שקרה ביום השישי הקצר של חורף ושלגים, כלל אינו מקרי. כאשר הוא מצטרף, לאלפי סיפורים על גדולי ישראל, שלמדו מתוך העוני והדחק, והגיעו למרומי ההצלחה - מעידים הם על קו אופי, שבו מבקשת התורה לאפיין את דרך ההצלחה המוזרה של לומדי תורה.
 

קו אופי זה מפכה במימיה של המשנה הידועה באבות (פרק שישי): כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל...
 

אולם, לימוד תורה מתוך עוני - עדיין אינו מאפיין את הדרישות שמציבה התורה בפני לומדיה. לא מסתבר שמי שמזלו לא "שפר" עליו, ונולד בבית עשירים, לא יוכל להגיע להישגים בתלמודו. ובכלל, הקושי שבלימוד מתוך עוני, עדיין אינו גדול האתגרים, וריבוי המצליחים יוכיח.
 

גדול מזה שבעתיים, העמל הפיסי והרוחני ה=בעיון המעמיק, שחייב לומד התורה להקדיש לתלמודו, כדי לרוכשו ולעשותו קנינו הפרטי. מעט מזאת מתגלה בסיפור על ה"אמורא" רבא, שתוך כדי עיונו המעמיק בסוגיה תלמודית, דרך ברגליו על אצבעות ידיו, ולא חש, לא בעצמת הכאב ולא בדם הניגר ממנו (שבת פ"ח).

עלול הקורא לחשוב בטעות, שסיפור זה הובא בתלמוד, כמופת, לפרשת חייו של האמורא רבא. או אולי כמופת לדרך לימוד התורה - טעות בידו. הסיפור מובא אגב דיון בנושא אחר לגמרי. המאורע הדרמטי עצמו, לא סיפק לתלמוד כל סיבה לציינו כסיפור יוצא דופן, משום שאין הוא כזה. זוהי הנורמה, אשר הציבה התורה ללומדיה. לימוד מעמיק, עיון חודר בעמל וביגע שאין להם שיעור.
 

הפסוק "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כו) מתפרש ע"י חז"ל "שתהיו עמלים בתורה" (תורת כהנים שם). הפסוק "לא ידע אנוש ערכה ולא תימצא בארץ החיים" (איוב כ"ח) מתפרש ע"י רב: "לא תימצא התורה במי שמחייה עצמו עליה", ובכך הוא גוער בתלמידו, המוצא לעצמו זמן לעדן את גופו, בשעה שהיה לו ללמוד תורה. (סנהדרין קיא).
 

הפתגם שהושאל לניב העברי "יגעת ומצאת תאמין", גם הוא לקוח מן המאמר התלמודי (מגילה ו) אמר רבי יצחק, אם אומר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין. מאמר זה עוסק בלימוד תורה, משום שבכל נושא אחר, לא קיים הכלל האומר "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכי חסר "הזדמנויות" ו"מציאות" בשוק החיים?
 

המקום היחיד שבו "מציאות" אינן משחקות שום תפקיד - הוא התורה. לא כל מי שרוצה יכול לתלוש ציטטה המשרתת את מגמותיו ולקבוע הלכות. כאן, נדרשת אפילו מן המצטט, ומכל מצטט, תעודת זהות אישית, המשקפת את מידת העמל, וכמות היגע ששיקע האיש ברכישת תלמודו. או אז, ורק אז, יש ערך אפילו לציטטה הפשוטה והמובנת ביותר.
 

זאת משום שעמל התורה אינו רק האמצעי היחיד לרכוש תורה, אלא גם חלק מן המטרה. ורק עם מילוי מטרה זו הופך אדם פה לתורה.

רעיון זה בא לידי ביטי קיצוני וברור במאמר התלמוד (שבת פג), אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שממית עצמו עליה. שנאמר "זאת התורה, אדם כי ימות באהל".

באמצעות המתה גמורה של כל דרישות האנוכיות, ע"י הכנעה שיטתית ומתמדת של נטיות הלב האישיות (למען האידיאל של לימוד התורה ובאמצעותו), נוצרת הקרקע הפוריה שבה יכול להקלט, לנבוט ולהתפתח זרע התורה. ורק בשדה שבו הודברו כל קוצי האגואיזם הטבעי יניב פריו - דבר האלוקים.

ואמנם, האיש המכניע את אנוכיותו עד דכא, המסוגל להתגבר על כל נטיה אישית, (ולהתאים שאיפותיו ודרישותיו לרצון ה', בתרגול הממושך של לימוד התורה), הוא האדם המסוגל להעניק תוכן למושג אובייקטיביות. הוא היכול להורות הלכה לבני אנוש. הוא הרשאי לשבת בדין ולשפוט את חבירו. לחרוץ משפט מנקודת מבט אובייקטיבית - מחוץ לעולם כולו.
 

רק האיש שאינו נגוע באוגואיזם, שסילק עצמו מתביעות אנוכיותו, רשאי לדבר בשמה, ולהשמיע את קולהשל תורה, באשר יישאל ובאשר יחפוץ.

ראיית העמל כחלק ממטרות לימוד התורה ולא רק כאמצעי, מאפשרת לנו להבין באור חדש, אחת מן המשניות במסכת אבות (פרק שישי). במשנה זו נאמר: גדולת תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות. שהמלכות נקנית בשלושים מעלות, הכהונה נקנית בעשרים וארבעה, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים" (המנויים בהמשך).
 

המעלות המנויות במלכות לקוחות מן האינוונטר של המלך: כסף, זהב, עבדים, נשים, בתים וכו'. המעלות המנויות בכהונה גם הן רומזות למתנות שהכהן מקבל בתוקף מינויו. רק ארבעים ושמונה הדברים המנויים בתורה, לקוחים מעולם מושגים אחר לגמרי. אלה הן תחנות בדרך היסורים, שכל לומד חייב לעבור ברצותו לזכות בכתר תורה. לדוגמה: מיעוט שינה, מיעוט שיחה, מיעוט תענוג וכו'.
 

הנה ראינו כי העמל הכרוך בלימוד התורה, כי ההתגברות על כל הקשיים שבדרך, הם עצמם חלק מן הרכוש ששמו לימוד תורה. הם האמצעי לזכות בכתר התורה, והם גם התמורה שכתר זה מעניק.

העמל הכרוך בלימוד התורה מעניק לאדם את שרביט המלוכה על עצמו. אין הוא בא למלא יצר ספונטני כל שהוא. הוא מאפשר לכל אדם להיות שליט על נטיותיו האנוכיות. השחיקה היסודית והקשה של הגוף ודרישותיו (במידה שאינה פוגעת בבריאות) היא הפותחת שער לקולו של אלוקים. שער זה נפתח גם לכאב הזולת באשר הוא אדם. שחיקה זו משנה את האדם מיסודו והופכת אותו לנעלה יותר, לרוחני יותר - לאדם.

פורסם ב"דע את יהדותך", מעריב, 3.1.75

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

 פרק 2

 

פרטים

נכתב על ידי דוד הוד

דני, ניסה להבין היכן הוא נמצא, כרגע הוא סיים מנוסה, מנוסה מרודף בלתי ידוע.  הוא התיישב בחורשה והפליג במחשבות. קצת מוזר לילד בגילו כך לבד, איך בכלל הוא הגיע לשם?

היום המורה כעס עליו. דני לא מונח דיו בחומר הנלמד. אצל שאר הילדים, זה אחרת. ההורים לומדים איתם וחוזרים איתם על החומר אך דני הינו בן להורים גרושים, האבא גר רחוק מהאיזור ואין מי ש"ישב עליו” ויעזור לו בשיעורי בית, האמא עסוקה עד מאוחר לפרנסתם, ובכלל, יש עוד בעיה. דני הינו ילד המתקשה  בלימוד.

דני יושב ובוהה בעננים או בשמים או, בעצם הוא, אפילו לא יודע על מה הוא מסתכל. לא הוא לא בוכה, הוא לא חושב שקיימת איזו שהיא הפקת אנרגיה היכולה לעזור לו. הוא מרגיש פשוט "כלום".

אבא שבשמים, למה, אבל למה, נתת ליוגב אמא שהיא מורה, המסבירה לו את החומר ישר והפוך. למה נתת ליוסי ולאבי ולאריאל הורים המסיימים לעבוד מוקדם, והם לומדים ביחד. כן, הורים של יקיר גם כמעט ולא פוגשים אותו, אבל, אבל נתת להם הרבה  כסף והם, הם שוכרים מורה פרטי שילמד עם יקיר ואכן יקיר ממש שולט בחומר, ומה איתי, אבא, רק עבורי אין לך מה לתת כדי שאוכל להיות כאחד התלמידים בכיתה? מה ביקשתי אבא, ביקשתי להיות כמו כולם, רק כמו כולם, כלום לא מעבר כולם! 

דני, שרוע על החול, מחכה לתשובה. מתברר שהיא קצת מורכבת.

"כיום משערים כי מרכז השמש הוא 'כור גרעיני' המשחרר כמויות חום אדירות המוצאות דרכן החוצה. עוצמת הקרינה הולכת ופוחתת לאורך הדרך החוצה עד שהיא מגיעה לשכבות החיצוניות של פני השמש הנמצאות 'רק' בטמפרטורה של 6000 מעלות חום. הטמפרטורות הגבוהות האלו בתוך השמש גורמות לכך שהגזים שם גועשים במימדים אדירים ואף יוצרים גלים מתפרצים ההולמים בכוחות אדירים בשכבות הגזים החיצוניות של השמש. שכבות אלו סופגות את קרינת החום עצמה הבוקעת מתוך השמש, וכן בולמות את הזעזועים שגלים אלו מכים בה. שכבות חיצוניות אלו אנו קוראים בשם 'הנרתיק'. איזור א' הוא פנים השמש. שם הטמפרטורה גבוהה מאד (עד 15 מליון מעלות חום במרכז). באיזור זה הקרינה חזקה ביותר בקרינה אולטרה סגולה, קרני x (רנטנגן), וכן קרינת גמא. אם קרינות אלו היו מגיעות ישר לכדור הארץ, הן היו שורפות את כל העולם. שכבה ב' היא הנרתיק האחרון הבולם קרינה זו וכן את גלי ההלם הבוקעים מתוך השמש ו'מרככת' אותם. שכבה זו נקראת 'פוטוספירה', והיא בטמפרטורה של 6000 מעלות".  ("המהפך" ע24)

"ביוני 2000 יצאה לאור המהדורה המעודכנת של ספרו רב-המכר של ד"ר ס.י. מקמילן, "אף", בו הוא מציין בפליאה כי בעוד שבימיו הראשונים של התינוק קיים חסר משמעותי בגורמי הקרישה, ואילו לאחר היום השמיני חומרי הקרישה עומדים על רמה מספקת וקבועה, הנשארת לאורך כל חיי האדם (100%) הרי, שלקראת היום השמיני מתרבים חומרי הקרישה בקצב מהיר והם עומדים על רמה של 110%! כלומר, ביום השמיני, ורק ביום השמיני, מגיע ריכוז חומרי הקרישה לשיא של כל הזמנים, מעל הכמות הרגילה המלווה את האדם לאורך כל חייו...”. אכן, הבריאה משורטטת עבורנו בדיוק אבסולוטי, הכול מושלם. הבורא, שציווה לקיים את מצוות ברית המילה, התאים את הגוף למצווה.  ("המהפך" ע150)

העולם מסודר בסדר כל כך מופתי ומחושב, המרחקים ביננו לבין השמש מחושבים. הכול במילימטר המדויק כדי שלא נשרף מצד אחד וכדי שלא נקפא, מצד שני. חלק גדול ממימי העולם הנם קפואים, לטובת האיזון, באם הם ינמסו  העולם מסתכן. גם, כל הקורה בתוך גופנו מסודר באופן מופתי להפליא.

האם, מריבון המחשבות  והחישובים יעלם דווקא דני החמוד שבדיוק הוא איננו יכול להיעזר בהוריו, שבדיוק הוא בעל בקשיי למידה?

האם, מריבון כול המעשים, תעלם הצרה המתוסבכת שהייתה לי, (כן, לי, אני שקורא  את המאמר) היום מול המנהל, יעלם הקושי שהיה לי אתמול עם התלמידים. האם מעיניו נעלמו ייסורי הקשים מול הבן המתמרד שלי שעושה ממני צחוק ולעג משל הייתי ה"שעיר לעזאזל" של חטאי כול העם?

אב הרחמים, במעשיו איתנו, בתנאי החיים שייצר עבורנו,  נותן הוא  לנו אפשרות למצות את מקסימום יכולותינו כדי להגיע הכי גבוה ב"תחנת הנצח”. כלומר, אבינו שבשמים איננו חוסך מאף אחד את הצ'אנס, לנסות להגיע הכי גבוה, במקום בו נתרווח לנצח, בעולם הבא. רק אבינו יודע לשקלל את הרצוי והמצוי עבורנו, -בהתחשב גם בביקורים הקודמים שלנו בעולם הזה -“גלגולים שעברו", וגם במעשינו עד עכשיו. לכן, תנאי חיינו כל כך שונים מהסובבים. אין סיבה להתלונן, כיוון, שדווקא כך, דווקא מסכת חיי המוזרה והמרתקת שלי, היא זו המתאימה לי על ידי האבסולוטיות של החישוב האלוקי. "מגן ישענו", כך אנו מכנים את אלוקים בתפילה - שהוא מגן על ישועתו הסופית של כל אחד מאיתנו. מה שנשאר זה רק "לא להפריע" לאלוקים ב"עבודתו" אלא לדעת להשתמש במציאויות (-בדרגות הסולם) שהוא מתקיל אותנו בהן, - האנשים הסובבים אותנו והמקרים שאנו נפגשים אתם - כדי לעשות בהם ואיתם מעשים טובים ומצוות ולא  להשתמש במציאויות הללו כדי להתרחק עוד יותר (-לעלות לעבר ארמוננו הנצחי ולא להתרחק ממנו).

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

 בימים אלו של מצוקה חברתית, בה הכל יוצאים לרחובות, זועקים על יוקר המחיה, מפגינים וכואבים את המצב הכלכלי – חברתי הקשה, כדאי לכולנו להיזכר בכמה עצות – רעיונות של חז"ל להתנהלות נבונה, וכלכלה נכונה.

פרטים

נכתב על ידי דוד הוד

מה עושים כשהפטישים של השכן הולמים בראש? מי באמת מחזיק בפטיש? על התמודדות ואיכות חיים