פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

האנשים שנסעו בקרון הרכבת נדהמו למראה עיניהם. הנוסע הכפרי שישב כל העת בפינת הקרון כשהוא קצר רוח, וידו מתופפת על ברכו בעצבנות, ניגש אל דופן הקרון והחל דוחף אותה לכיוון נסיעתה של הרכבת. פנו של האיש סמקו וטיפות זעה ניגרו ממצחו, שכן את כל כוחותיו השקיע בדחיפת הקרון. ניגשו אליו האנשים ושאלוהו בעדינות מה הוא חושב שהוא עושה. ענה להם הכפרי בתמימות: אני ממהר מאד ועלי להגיע בשעה מסויימת העירה. מאחר שהקרון נוסע לאט, החלטתי 'לעזור' לו ולדחוף אותו קדימה בדיוק כמו שאני עושה לסוסי עגלתי כשהם מתמהמהים בדרכם.

פרצו האנשים בצחוק גדול ואמרו לכפרי השוטה: האם חושב אתה שכוחותיו הדלים הם שיסייעו לקטר להניע את הרכבת? האם מבין אתה בכלל שהקרון הענק הזה נגרר מכח הקיטור של הקטר, ואין לך כל יכולת השפעה עליו?

משל מבדח זה נאמר על ידי החפץ חיים לבעל אכסניה שהתלונן בפניו כי אין לו זמן להקדיש ללימוד תורה. הכפרי הסביר כי גם זמן מועט ביותר אין בידו מאחר שעליו לתור בתחנות הרכבת אחרי אורחים המגיעים מחוץ לעיר, ועליו לדאוג שהם לא יפלו בידיו של אכסנאי אחר. החפץ חיים הסביר ליהודי כי מי שמפרנס את העולם כולו ודואג אף למזונה של הבריה הקטנה ביותר, הוא ה'. המחשבה כי ההשתדלות היתירה של האדם היא זו שתסייע לבורא לדאוג לפרנסתו, משולה בדיוק לאותו כפרי שבטוח כי הדחיפה של הקרון תסייע לקטר. 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

המראה הנורא של אלכס, אשתו לשעבר, הוציא את ג'וש צימרמן משלוותו. הוא ידע כי יוקר המחיה הנורא, והמיתון האכזרי שלווה בגזרותיו הקשות של ראש הממשלה פגע בשכבות החלשות כמו גם במעמד הביניים. הוא ידע גם משמועות, שאלכס [קיצור של אלכסנדרה] פוטרה מעבודתה כקופאית בסופר, ושמצבה לא משהו, אך הוא לא תיאר לעצמו שהיא תיראה כך. לחייה היו שקועות. הילוכה היה כפוף מעט, הקמטים סביב עיניה העמיקו, והיא לחלחה את שפתיה כאחת שלא טעמה מזון מבושל כבר כמה ימים.

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

אומרת הגמרא במסכת יבמות [דף סב]: "האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלווה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר 'אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני'".

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

בפתח תפילת שחרית אנו מתחילים את התפילה בשיר "אדון עולם", שהוא הקדמה לתפילה. כך גם בסוף קריאת שמע שעל המיטה וכן בסיום התפילה בימים הנוראים ועוד.

הגמרא אומרת שמיום בריאת העולם לא היה אדם שקרא לקב"ה אדון אלא אברהם אבינו. למרות שהיו צדיקים לפני אברהם, היה חנוך וכן נח ושם בנו, אבל הם לא קראו להקב"ה אדון. הגם שהכירו שהקב"ה ברא את העולם והוא מלך העולם. התואר "אדון" מתאר יחס אישי שבין האדון לעבדיו המשמשים אותו. כל אותם הצדיקים לא השיגו את ההבנה שיש שייכות אישית לכל אדם ואדם עם הקב"ה, עד שבא אברהם אבינו וחידש כי בכל גדלותו ורוממותו על כל העולם, יש לקב"ה קשר עם כל אחד, והוא "האדון שלי".

כך, מבאר הרש"ר הירש את השיר אדון עולם. בחלק הראשון השיר מפליג ברוממות ה' וגדולתו: היה הוה ויהיה, אחד ואין שני וכו', ואח"כ אומרים "והוא" - האדיר והנשגב בלי ראשית ובלי תכלית - "א-לי" שעם היותו אדון העולם כולו הוא הא-ל הפרטי שלי ויש לי שייכות אישית אליו, והקטן שבקטנים יכול לפנות לאדונו בכל עת, והוא משגיח על כל העניינים והצרכים הפעוטים של כל יחיד ויחיד.

זו ההקדמה לתפילה, וזו הסיבה שלפני השינה כאשר אדם מאבד את השליטה על גופו - יש לו על מי לסמוך: "בידך אפקיד רוחי".

אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ / בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא - עוד קודם שנברא העולם.

לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל / אֲזַי מֶלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא - כאשר נוצרו המלאכים והאדם קראוהו מלך

וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל / לְבַדּוֹ יִמְלוֹךְ נוֹרָא

וְהוּא הָיָה וְהוּא הֹוֶה / וְהוּא יִהְיֶה בְּתִפְאָרָה

וְהוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי / לְהַמְשִׁילוֹ לְהַחְבִּירָה - אי אפשר לדמות אותו לשום דבר, ואי אפשר לשתף איזה חבר

בְּלִי רֵאשִׁית בְּלִי תַכְלִית / וְלוֹ הָעֹז וְהַמִּשְׂרָה

וְהוּא אֵלִי וְחַי גּוֹאֲלִי / וְצוּר חֶבְלִי בְּיוֹם צָרָה - גם בהיותי במצב של צער הוא החוזק שנותן לי כח

וְהוּא נִסִּי וּמָנֻסִּי / מְנָת כּוֹסִי בְּיוֹם אֶקְרָא - הוא הדגל (נסי), והוא המפלט (מנוסי), ועונה לתפילתי (מנת כוסי, כלומר המנה שבכוס)

בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי / בְּעֵת אִישָׁן וְאָעִירָה

וְעִם רוּחִי גְוִיָּתִי / ה' לִי וְלֹא אִירָא - למרות שהגוף תלוי ברוח אפקיד אותה בידיו.

האדם יכול להגיע לתודעה ש"ה' לי ולא אירא" כתוצאה מההכרה ב"אדון עולם" שהוא "האדון הפרטי שלי". לכן מזכירים שם ה' רק בסוף הפזמון, דהיינו כאשר אנחנו מכירים למי אנחנו מתפללים, ואחר שמתבוננים בשייכות הפרטית שלנו עמו שאנו יכולים לדבר אליו.

זו ההקדמה לכל הבקשות והתפילות.

(ע"פ עיון תפילה, הרב שמעון שוואב זצ"ל)

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

שלשה אחים חכמים יצאו למסע סביב העולם כדי ללמוד ולגלות עולמות חדשים כשהם קובעים להיפגש לאחר שנים ספורות. בתום המסע נועדו 3 האחים בבית הוריהם וכל אחד הציג לבפני רעיו את השיגיו. הבכור הראה מכשיר טלסקופ משוכלל בו ניתן לצפות מקצה העולם ועד קצהו, ללא מגבלות של מרחק ומחסומים. השני הציג בפניהם רכב מנועי העשוי לעוף ולחצות מרחקים בדקות ספורות. השלישי הראה תפוח מופלא שהרחה ממנו עשויה לרפא מחלות קשות במיוחד.

 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

באופן יוצא דופן נמסר גזר דנו של עכן עוד קודם לזיהויו כעבריין. היה זה כאשר ה' גילה ליהושע כי תבוסת ישראל בקרב הגיעה בעקבות פשע המעילה, ואז הוסיף ה' כי כאשר יתגלה האשם יש להענישו בעונש שיכלול אותו ואת כל אשר לו

 וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ... וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָרֵף בָּאֵשׁ, אֹתוֹ, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כִּי עָבַר אֶת בְּרִית ה', וְכִי עָשָֹה נְבָלָה בְּיִשְֹרָאֵל

 כעת כאשר זהות העבריין כבר ידועה, והוא אף מסר הודאה גורפת ניגש יהושע אל ביצוע גזר הדין. אלא שיהושע לא מעניש את עכן בחצר בית הדין, או בפני פורום מצומצמם כל שהוא. הוא מבקש להוציא לפועל את ביצוע העונש בפני הפורום הרחב ביותר בפני כל עם ישראל. לשם כך הוא מעביר את עכן את עמק רחב ידים, שם נאסף גם כן העם כולו

 וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח, וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב, וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְכָל יִשְֹרָאֵל עִמּוֹ, וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר

 מלבד העובדה שהכתוב מתאר באופן מדוייק את איכון העונש – עמק עכור, ומכאן הוכחה כי יהושע חיפש מקום בו יוכלו כולם להתאסף ומה נח מעמק בו ניתן להשקיף עליו מכל הצדדים, גם לשון הפסוק מוכיחה כי בחירת העמק היתה מכוונת ולא מיקרית. הנה הכתוב מספר כי העם עזר ליהושע להעלות את עכן ואת משפחתו ורכושו לעמק 'ויעלו אתם עמק עכור'. כיצד ניתן 'להעלות' משהו אל 'עמק', הלא כדי להגיע אל עמק יש – מטבע הדברים – לרדת ולא לעלות? מסתבר איפא, כי העם היה ממוקם בעמק אחר או בשטח מישורי מסויים, שכדי להגיע ממנו אל אותו עמק מסויים – עמק עכור, היה צריך לטפס על הרים אחדים בדרך. מאחר שיהושע חפץ להעניש את עכן בעמק ספציפי, בגלל תכונתו הפיסית להכיל את העם כולו, הוא הוליך את עכן ואת העם אל העמק כשבדרך הם נאלצו לטפס על גבעה או הר ומכאן הדגש על 'ויעלו אותם עמק עכור'.

ברד"ק מצאתי התייחסות לדיוק הטקסטואלי שהצגתי: ויעלו אותם עמק עכור - היה לו לומר 'ויורידו'? אבל נראה כי היה הר בין המחנה ובין העמק, ואמר 'יעלו' כנגד ההר..

 בדברי הרד"ק אמנם לא כתובה התיאוריה אותה העליתי, אך העובדה כי בין המחנה ובין העמק שכן הר אותו צריך היה לצלוח מוזכרת בפירוש. את הסיבה לבחירת העמק המסויים הזה, ניתן רק לנחש, ולפי דעתי כאמור, היה זה מחמת הרצון לשתף את העם כולו בעונשו הפומבי של עכן, ועמק עכור היה המקום המתאים לכך מפאת נתוניו הטבעיים.

 כעת נותר רק לברר מדוע חפץ היה יהושע להעניש את עכן ואולי גם את משפחתו באופן פומבי כל כך. מדוע לא היה די בעונש מוות מהיר וקל שהיה מכפר על מותם של 36 האנשים שנהרגו בעטיו? לאור התיאוריה המרכזית שהועלתה בסדרה זו סביב תופעת השבטיות, הקבוצתיות, והסדקים המשמעותיים במנהיגותו של יהושע - נדמה כי הענין ברור לגמרי. יהושע ידע כי ענישה חפוזה ולא משמעותית של עכן לא תשיב לעם את האחדות האורגנית סביב מנהיגות אחת שהעם כה זקוק לה. עכן אולי ימות, אבל במהרה יצמח לו 'עכן' אחר, אולי מתוחכם יותר, אולי נועז יותר. לאיפוס מלא של הקבוצתיות ולהחזרת ההרתאה המנהיגותית נצרכת איפא פעולה מפוארת, פומבית, ברורה ומוחלטת כזו שתבהיר למעלה מכל ספק מה הם תוצאותיו של החטא, ולאן הוא הוביל את העם. זו הסיבה שיהושע מתעקש על ענישה כה מוחצנת.

ביצוע העונש
ביצועו של עונש עכן כפי שהוא מתואר בפסוקים מעורר כמה שאלות אינסטינקטיביות, ובעקבותיהם גם כמה גישות בין הפרשנים והמדרשים. כזכור ציווה הקב"ה כי גורלו של העבריין שיילכד בגורל יהיה 'ישרף באש אותו ואת כל אשר לו', ועם זאת בהתבוננות בכתוב אנו מוצאים גירסא מעט שונה לצורת העונש

 וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְֹרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְֹרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים

 ה' ציווה כאמור לשרוף את עכן אולם קודם לכן העם 'רוגם אותו באבנים' ורק אחר כך שורף אותו. לאחר השריפה הוא שוב נסקל באבנים. מדוע? בנוסף לא ברורה אחריתם של בניו ומשפחתו של עכן. ה' כאמור ציווה כי העבריין יישרף 'אותו ואת כל אשר לו', ואמנם יהושע לוקח עם עכן גם את בניו ואת רכושו כמו שנאמר:

וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח, וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב, וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ

 נמצא כי כאשר מסופר מיד לאחר מכן כי 'וישרפו אותם באש, ויסקלו אותם באבנים' מוסב הדבר על בניו, בנותיו, משפחתו, וכל רכושו, מה שמעלה מיד את השאלה המתבקשת – מפני מה אשמים בניו ובנותיו של עכן בחטא אביהם? הלא כבר נאמר בדברים כד, טז: 'לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת'?

 על התמיהה הראשונה בדבר עונשו של עכן עצמו מסבירה הגמ' כי אמנם גמולו של עכן על פעולת המעילה שלו היה מוות בשריפה, אך עכן ביצע עוד עבירות עליהם העונש הוא מוות בסקילה כפי שמפורש ברש"י ובגמ' במסכת סנהדרין והובא בספרי המדרשים

 שהיתה מיתתו בסקילה שכן דינו של מחלל שבת בסקילה, שהביא חפצי החרם מרשות הרבים לרשות היחיד, ועוד שבא על נערה המאורסה שמיתתו בסקילה

 לפי פירוש זה, עכן נסקל, אך שאר רכושו נשרף ומאוחר יותר כוסה באבנים. פירוש זה הולם את דברי הפסוק 'וירגמו אותו כל ישראל אבן', ואחר כך 'וישרפו אותם' כלומר את צאנו בקרו ושאר הרכוש, ולבסוף 'ויסקלו אותם באבנים' כלומר הקימו עליהם גל.

 אמנם בספר ילקוט מעם לועז מובא פירוש חדש

 בשעה שהובילו את עכן ממחנה ישראל אל עמק עכור, יידו כל ישראל אבנים מפני גודל הכעס שכעסו עליו, ובייחוד קרוביהם של 36 האנשים שכעסו עליו על שגרם בעוונו מיתה לקרוביהם. ועל כך נאמר 'וירגמו אותו כל ישראל אבן'. ואחר כך עשו בו דינו ושרפו אותו ואת נכסיו. ואחר כך זרקו אבנים עליהם לכסותם, ועל כך נאמר ויסקלו באבנים.

 כלומר זריקת האבנים הראשונה היתה ספונטנית לגמרי ונבעה מהתפרצות רגשות של העם אך בעיקר של קרובי הנופלים שאיבדו את יקיריהם בגלל מעשהו של עכן. לאחר מכן בוצע בו דינו הפורמלי – שריפה. בבתי המשפט המודרניים בעידן הכפר הגלובלי בו הכל מצולם ומתועד אנו עדים לא אחת להתפרצות רגשות עזה של קרובי קרבנות כלפי החשודים היושבים על ספסל הנאשמים, כאשר במקרים רבים רק סדרני בית המשפט מצליחים להציל את הנאשם מלינץ' שהיו עורכים בו קרובי הנרצח.

 גם בשאלת גורלם של בניו ובנותיו של עכן הדעות חלוקת בין המפרשים. לפי דעת חז"ל שהובאה בגמ' הבנים לא נהרגו, והגורם לאיזכורם בכתוב הוא משום שהם הובאו למקום לצרכי הרתאה בלבד. אם היו בליבם אי אלו מחשבות בדבר כדאיות הפשע אותו ביצע האב ירחיק מראה העונש החמור מליבם כל רצון והנעה לחזור על מעשים כאלו. מדוע היה צורך בהרתאה כה עזה? מפני מה לא השאירו את ילדיו של עכן בבית וכפו עליהם לחזות במותו הנורא של האב? לאור התיאור החוזר ונשנה בסדרה זו סביב שאלת המנהיגות וחוסר היכולת של בני יהודה לקבל את העובדה כי אחד מבניהם מואשם במעילה, ייתכן כי עלה חשש סביר כי בניו של עכן עלולים להפוך את עכן לקדוש מעונה ואת נסיבות מותו למנוף העשוי לייצר פלג חדש בעם בראשו יעמוד בנו ו'ממשיך דרכו' של האב שמת 'לשוא'. במיוחד עלה החשש לאור העובדה כי בניו של עכן - כפי שיתואר מיד - היו מודעים למעשהו של האב. הם ידעו כי מחמת המעשה מתו לחינם 36 אנשים ולא עשו דבר כדי למנוע את האסון בעבר או גם בעתיד. ברור איפוא שרק עונש מרתיע ומאיים יכל לעקור מליבם מחשבות מהפכניות ותכניות עתידיות.

 לעומת גירסא זו סבורה דעה אחרת בחז"ל כי גם בניו ובנותיו של עכן מתו יחד אותו. גישה זו היא שיטת 'פרקי דרבי אליעזר' וכמו שמביא בביאור הרד"ל

 מדכתבו 'בניו ובנותיו' באמצע הדברים הנשרפים וודאי, היינו בין הכסף והאדרת ובין שורו וחמורו [וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת... וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ ואת חמורו...], שמע מינה שלהוכיח עליהן הוא שהטילן באמצע, שהם גם כן נשרפו כמותן

 מדוע נשרפו גם הילדים? מה חטאו הם? בין המפרשים ישנה הסכמה כי הילדים הגדולים היו מודעים למעשיו של עכן ובכך נחשבו לכעין שותפים בפשע ובמוות המיותר של שלושים וששת האנשים. הילדים הקטנים לעומת זאת נכללו בכלל הרכוש אותו ציווה ה' לשרוף, ועל כן על אף שהם היו קטנים וחסרי דעה וממילא לא היו מודעים לחומרת המעשה, מכל מקום הם נחשבים לחלק מממונו של עכן - ממון אותו נצטוו ישראל לאבד. הנה הרד"ק

 ישרף באש אותו ואת כל אשר לו - לפי שעבר בחרם יחרם כל רכושו, ובניו ובנותיו הקטנים שהם בכלל ממונו אצל העונש

 משמעות הדברים איננה קלה כלל. עכן חוטא, פושע ומזיד. יתירה מזו הוא ידע כי מחמת מעשהו מתו ואולי ימותו עוד אנשים רבים מישראל. אילולי נפל עליו הגורל הוא לא היה מודה בכך לעולם. גם בניו הגדולים היו מודעים לכך והם לא עשו כל מעשה לעצור את האסון. עונש המוות הינו מידתי והולם את חומרת המעשה. אך על מעשיו הרעים משלמים גם ילדיו הקטנים שלא ביצעו כל עוול. האשמה היחידה שלהם היא עובדת היותם בניו וממילא בכלל רכושו. כיצד ניתן להבין זאת? איך הרגו ישראל משפחה שלמה שחלקה חפה מכל עוול תמורת פשעו של איש אחד? משנה תוקף מקבלת תמיהה זו לאור ההלכה היהודית הכה מוכרת המתנגדת בנחרצות לענישה קולקטיבית בדמות האימרה שכבר הוזכרה 'לא יומתו אבות על בנים וכו''?

השאלה החוקתית

אלא ששאלה משפטית – חוקתית זו איננה התמיהה היחידה בפרשייה זו, שכן גם הריגתו של עכן עצמו על ידי הגורל או בעקבות הודאתו נוגדת לכאורה את חוקי התורה הדורשים מינימום רף של שני עדים כדי להרשיע אדם בדיני נפשות [על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת]? ואמנם בירושלמי מצויין שעכן גופו העלה את הטיעון הזה

לית דמשה רבינו דמיך אלא תלתין או ארבעין יומין [מאז מותו של משה עברו 30 או 40 ימים], לא כן אולפינך משה רבך על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, שרית טעי [לא כך לימדך משה רבנו שצריך לפחות 2 עדים כדי להרשיע אדם במוות? כבר התחלת לטעות!].

ואמנם ברמב"ם אנו מוצאים התייחסות לפסיקתו המחודשת לכאורה של יהושע. דבריו של הרמב"ם מצויים בכמה מקומות בספריו. הנה ציטוט מתוך פירוש המשניות למסכת סנהדרין

ודע שהריגת יהושע לעכן היתה הוראת שעה, לפי שתורתינו האמיתית אינה מחייבת מיתה על החוטא בהודאת עצמו ולא בנבואת נביא שיאמר שעשה זה המעשה

בפרשנות המשפטית – העברית המאוחרת אנו מוצאים התייחסות רחבה לשאלת ההפללה העצמית ויכולתה לחייב אדם בעונש [סוגיית 'אין אדם משים עצמו רשע'], אכן בדברי הרמב"ם כאן כתובה קונספציה חדשה: המוות של עכן היה פונקציה של הוראת שעה השייכת רק לאותו זמן ולאותו מקום ואין ללמוד ולהקיש ממנה לכל סיטואציה אחרת. יהושע, מנהיג העם, קיבל מה' את הסמכות לייצר פסיקה נקודתית, ולהישען על ראיות [גורל, הודאה] שאינן קבילות בדרך כלל במשפט העברי. התנהגות זו היתה חד פעמית ואין לייצר כל אנלוגיה ממנה למקרים אחרים גם אם נראים כזהים לגמרי. הלכה דומה ואולי אפילו זהה כתובה בגמרא במסכת סנהדרין

רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך

כלומר גם אדם שעל פי חוקי המשפט ה'יבשים' פטור מכל עונש, עשוי להיענש בכל חומר הדין רק בגלל החלטתם הנקודתית של בית הדין. הרציונל העומד מאחורי הלכה זו נעוץ בהכרה כי לעתים נוצרת סיטואציה שהטיפול בה כה חיוני וקריטי ['השעה צריכה לכך'] עד שבית הדין שמבין שלפניו לא נותרה כל ברירה - נוטל לעצמו חירויות מסויימות בעוד הוא מתעלם מהלכות הנוהגות באופן הרגיל. סיטואציה כזו היתה פרשיית עכן והמעל. כפי שתיארנו, יהושע ידע שגניזת תיקו של עכן ופטירתו מעונש תתקבל יפה אולי אצל המשפטנים שיסכימו שעל פי החוק הכתוב לא ניתן לענשו, בטח לא את ילדיו שלא עשו מאומה, אך מצבו הרעוע של העם בהיבט הרוחני, סוצילוגי, מנהיגותי, יצעד לעבר פי פחת. יהושע הבין שהעם עומד בפרשת דרכים, לפני נקודת מפנה, בפני דרך חדשה, הרסנית פלגנית ושבטית, שאם לא תטופל ותמוגר באופן החריף ביותר - לא תהיה דרך חזרה. יהושע נטל את האחריות על עצמו וניפק מתחת ידו הוראת שעה חמורה וחריפה השולחת את עכן ואת כל משפחתו למוות בשריפה. 

עונש המוות החמור אם כן לא היה רק פונקציה של תגמול על מעשהו הנפשע של עכן שהוביל לנפילת 36 הלוחמים, אלא הוא היה אקט מנהיגותי, הרתאתי, שנועד בהיבט הסוציולוגי וממילא גם הרוחני לאחד את העם לקולקטיב אחד. זו הסיבה כנראה שעצמותיהם של עכן ומשפחתו כמו גם שאריות הרכוש שנשרף לא הובאו לקבורה

וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיָּשָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה

הגל, המצבה, שהוקמה ונותרה על ליום הזה, תשמש ללא ספק כאנדרטת זיכרון לעם שזה עתה הגיע לארצו להשלכות שעלולות לנבוע ממעשה לא מוצלח של איש אחד, אך גם להלך הרוח שהצמיח מתוכו את אותו מעשה נפשע.

מקורות

מסכת סנהדרין דף מג-מד

מסכת סנהדרין דף מו

מסכת יבמות דף צ

תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ו

פרקי דרבי אליעזר פרק לח

רש"י

רמב"ם פירוש המשניות פרק ו ממסכת סנהדרין

משנה תורה הלכות סנהדרין פי"ח ה"ו

רד"ק

מצודות דוד

ביאור הרד"ל

ילקוט מעם לועז

מקורות להרחבה

כפרתו של עכן על ידי מיתתו, מסכת סנהדרין שם.

גזר דינו של עכן על פי הודאתו, הוראה לצורך שעה וכו' רמב"ם משנה תורה שם, שו"ע חו"מ סימן ב'. 

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

גבאי הצדקה רבי שמואל [ר' שמרל] ישב במשרדו שבבנין 'באר החסד', כשראשו נתון בין כפות ידיו. לפניו מונחים היו שתי ערימות דפים, טעונים בטורים ארוכים של מספרים. היו אלו ההוצאות, ההכנסות, והתכניות העתידיות של קרן הצדקה הענקית שבראשה עמד. אחת לחודש היה יושב ר' שמרל מול דפים אלו, ובמשך שעות ריכוז ארוכות מתכנן ומסדר את חשבונות הקרן. מזכירותיו ידעו, כי בשעה זו אסור להפריע ליו"ר שזקוק לכל יכולותיו המנטליות כדי לסדר את מחזור הכספים הענק [למעלה מ – 16 מיליון שקלים בחודש] שמפעילה קרן הצדקה.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

 פרק 3. מלכודת מוות

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

לאחד המלכים הגדולים בימי קדם היה בן יחיד. אהב המלך את בנו זה וחפץ שימשיך את שושלת המלוכה כך שבבא היום יירש את כסאו. לשם כך שכר המלך את אחד מטובי המלמדים שהיו בממלכה, שילם לו הון עתק, וביקש ממנו ללמד את הילד את כל הדרוש לו כדי שיוכל לשמש כמלך מוצלח.

פרטים

נכתב על ידי דוד הוד

ישנם כאלו, שמעולם היהדות לא עניינה אותם. מעולם, היא לא גרמה להם להניד מחשבה. מה לעשות, אך לפעמים, ה"אקסידנט" - המפגש הבלתי מכוון (והבלתי אמצעי, גם) מגיע מהדלת האחורית, זו ששכחנו את קיומה...

הגיבור הבדיוני ברח מהסרט אל תוך הקהל...   

הוא רואה שם ניתוחים מדויקים ואמפיריים, כמו שהוא התרגל באוניברסיטה, המלמדים ללא כל עוררין, על כך, ש-ה-כ-ל מוצפן בדילוגי אותיות שווים ומדויקים. פרופסורים למתמטיקה מתראיינים, מסבירים ומוכיחים שהדבר לא יכול לקרות בשום טקסט אחר בעולם, חוץ מהתנ"ך. אפילו לא בדמיונותיה של סדרת הארי פוטר הכתובה.

"אמת" ו"כנות" היו מושאי ההערצה של יוגב בחייו, עד שהוא גילה את האמת הזו. לראשונה, בהקשר הזה, הוא אמר שיש לחלק בין האמת המטריקסית של העולם, לבין המציאות היומיומית.

יוגב, הינו אדם חכם וחורש ידע. הוא עשה אף בגרות חמש נקודות בפיזיולוגיה בהצלחה רבה. ידע יוגב שהוא מכיר את כל החושים שלו ואת סף הגירוי שלהם. פה, הוא הופתע. הוא גילה שבגרות בפיזיולוגיה, איננה מדברת על מטאפיזיקה יהודית, על העולם הרוחני, בו יש חוש הנאה משלו... הוא התענג על שוטטות יתר באתרים המסבירים את היהדות והגלישה הפכה לצלילה. באתר "הידברות" הוא נתפס על מנת יתר של צחוק, בהרצאותיו של הרב יצחק פנגר. באתר "לב הדברים" הוא חווה לראשונה מדיטאציה ודמיון מודרך, עם משמעות שעזרה לו רבות בחיי היומיום. רמת החיים שלו נסקה, ומד סף הגירוי המוכר לו, נשבר, לטובת התנחלות על תקרת הגרף.

"למה אני צריך למנוע ממני את האושר הזה, להסתכל מהצד, להתגרות, אך מקסימום לטעום וגם זה, מבלי שאחרים ייראו???" האמת והכנות של יוגב, החליטו לצאת מהארון ולא להפלות את המטרה שלשמה באנו לעולם. הוא החל בצעדים מעשיים, בדרכו לאורח חיים, מסורתי יותר.

לחימה קשה מפאתי המשפחה

הרגלים האחוריות של משפחתו, היו חזקות משחשב. הם עמדו עליהם, והבהירו לו שיצטרך לשנות שם משפחה, בעקבות אותה בושה, ושמפתן הדלת, כבר לא יחפוץ להתכווץ תחת כובד משקלו של המשמין ע"ח משלמי המיסים הישראלי, "מקסימום תנבח מבחוץ" הם טרחו להסביר את עמדת המשקוף.

איך שהוא, המשפחה החלה לקבל את השינוי שחל אצלו. הזירה אותה הוא התקשה לצלוח, הייתה חבורת חבריו מספסלי הפקולטה, שהיא חבורת חבריו לחיי הבילויים. הם הורוהו, שנגמר עם "לעשות חיים". הוא, עדיין לא ידע להסביר להם כמה איכות חיים והנאה, מספקים חיי היהדות. הם, ניגנו בנקודה הרגישה הזו אצלו.

יום אחד, החבר'ה החליטו לדאוג לבליין שהפך למדומיין, באמצעים אלימים משהו: יותר, לא נדבר איתך! יוגב הרגיש שעולמו חרב עליו. "למה הם לא מקבלים אותי איך שאני?" למה יש להם כל כך בעיה, עם מי שלא חושב כמותם?" הרי תמיד התגאנו בכך שאנו קלאסיקת הליבראליזם, פלורליסטים מהנשמה. הרהורים חדשים, עלו במוחו של יוגב: חבורת הבילויים הזו, יקרה מידי היא עבורי. איתה, תכננתי לחרוש את הארץ, לנגב חומוס באיסטנבול בירת ארדואניה ולתקוע יתד בקניוני אריזונה... אולי יש מקום לחשוב פעמיים, מה, - אני - אוותר - על - ההנאה - הכי - גדולה - שלי – בחיים - ???

תכף חוזרים ליוגב   

גם אבי אומתנו, אברהם אבינו, עבר ניסיון שכלל סחיטת הנקודות הכי רגישות אצלו. היה זה בקשת האלוקים שהורתה לו "לזבוח ולהקריב" את בנו יצחק, הנולד לו בערבות ימיו.

בימי חייו, פרסם אברהם, לכול העולם שצריך לעבוד את אלוקים ולא להקריב ילדים כקורבן לאלילים שונים (סוג של עבודת אלילים שהייתה מצויה בימיהם) הקרבת יצחק, הייתה מראה לכולם, שגם אברהם, מודה שצריך להקריב ילדים. אברהם, לימד את כול העולם חסד מהו, ופרסומו של מעשה זה, היה ממוטט את כול עבודת חייו...

אברהם בווידוי אישי לאלוקים  "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שהיה לי מה להשיבך, כשאמרת לי להקריב את יצחק... אילו השבתי אותך, לא היה לך מה להשיבני... ולא השבתי אותך, אלא עשיתי עצמי כחרש וכאילם – ואני כחרש לא אשמע וכאילם לא יפתח פי..."  אברהם היה יכול לטעון כנגד אלוקים: למה אתה מבקש ממנו לזובחו ולהקריבו, והרי הבטחתני: כי ביצחק יקרא לך זרע...

וכאן, בעצם, התחיל אברהם להתפלל על יוגב, יוסי, איתי, סתיו, נועה, על הקורא כרגע שורות אלו ועל כל יהודי באשר הוא יהודי: "ובעומדו בניסיון, התפלל אברהם אבינו, שיישאר הכוח הזה של ההתבטלות בישראל בכול הדורות" ("מכתב מאליהו" ב'191) אברהם אבינו, אבינו אברהם היקר, חשב באותם רגעי התעלות כבירים, על כולנו. הוא ביקש מאלוקים, שכול יהודי יישא את האינסטינקט הבסיסי הזה בתוכו, של היכולת לרסק לאויב הנצח את דרישותיו, בפניו, לדעת להגיד לו לא! הכוח של לעמוד בפיתוי הכי קשה ולהגיד ליצר: אני רוצה להיות בנצח נצחים כמו שאני אוהב, לא כמו שאתה אוהב!!!

אבינו שבשמים, באהבתו האין סופית אלינו, נותן לכל אחד מאיתנו, את אפשרות האושר, איתה, אפשר להמשיך בסדר יומנו, אך נדרשת דרישה לחשוב תדיר: מה רוצה ממני בורא עולם, להרהר בחמלתו של אב הרחמים עלי בכל רגע, לדעת את מחויבותו האבסולוטית כלפי טובתי, ובכך לחוות בעולם הזה רק אושר...

אלוקים, גם נותן לכול אחד מאיתנו את האפשרות להיות הכי הכי גבוה, שם בעולם הבא, ליד הכי הכי גדולים. הוא נותן לנו הזדמנות להוכיח שאכן מגיע לנו להיות במקום ההוא... אלוקים נותן לנו לנגוע באבק של כוכבים, להתחבר למעשי ניסיון, חסד וגבורה כמו של אבותינו ולהעפיל עד הקצה...

כמה נהיה מאושרים, לאחר הניסיון, לכשניווכח, שבעצם עקדנו פה את כול רצונותינו, את כול היקר והאהוב עלינו לכבוד מי שמחיה אותנו גם ברגע זה ממש, לכבוד מי שנותן לנו את הזכות לחשוב עליו כרגע...

כמה נהיה מאושרים, לאחר שנראה שהצלחנו להוכיח את אהבתנו הבלתי מסויגת, הנבחנת על ידי הניסיון והדילמה הזו, הקורעת כל מילימטר ברגש...  

יוגב, פרש את ליבו לשמים והתפרק: א-ב-א-! יש פה מישהו ששם לו למטרה שאני לא ייהנה בנצח הנצחים, שאני לא אהיה קרוב אליך שם. יש פה מישהו שנלחם בעקשנות, שאני לא ייהנה פה, באמת באמת, בעולם הזה. יש מישהו ששם לו למטרה שאני אהיה עיוור בשתי העיניים ובשתי האוזניים...   תעזור לי א-ב-א...

במבחן הזה, יוגב ניצח... 

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

בקידוש, בכל קידוש, הן של שבת והן של חגים ומועדים, נוהגים להזכיר את יציאת מצרים: 'זכר ליציאת מצרים'. ומפליא הדבר, מה עניין יציאת מצרים לשבת?

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

לא מעט מן המפרשים תמהים מדוע ניתנה התורה ליוצאי מצרים, לבני ישראל שיצאו כעת מחיי עבדות, חומר, וטומאה, ולא ליהודים שהיו במדרגה גבוהה יותר כמו האבות הקדושים, השבטים וכדומה?

אמינותה של הפוליסה

סוחר עשיר הגיע לעיר גדולה בה מעולם לא ביקר קודם לכן. עם הגיעו לעיר הגדולה פגש באדם שעסק במכירת מניות ואגרות חוב בסכומים עצומים. נכנס העשיר עם מוכר האגרות בדברים וזה הראה לו איגרת חוב או מניה השווה מיליונים והנמכרת כעת במחיר מציאה.

העשיר נטה לסגור את העיסקה אך הוא ביקש מן המוכר שהות להתייעץ עם חבריו. הסוחר ביקש לדעת מה הם שיקוליו והעשיר אמר לו כי עם כל הכבוד שהוא רוכש לו עליו לברר האם אכן החברה עליה רשומה המניה או האגרת היא אכן חברה עשירה או שמא מדובר בחברת קש והוא מניח את מעותיו על קרן הצבי. כיוון שאמר כך ביקש הסוחר להפנות את תשומת ליבו לעובדה מעניינת. תאריך ההנפקה של האיגרת היה חודשיים קודם לכן. במהלך החודשיים הללו נרשמו עשרות אלפי אנשים מרחבי העולם לחברות בה. 'המניה הזו' אמר הסוחר 'היא העדות הגדולה ביותר שלך'. אילו לא היה מדובר בחברה עשירה, מוכרת ומכובדת, לא היו כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה מדינות מסכנים את כספם עליה.

והנמשל

אילו היתה ניתנת התורה לאבות הקדושים, היה מופיע מיד היצר והיה מסביר לאדם כי התורה היא אכן דבר קדוש מאין כמוהו אך היא לא מיועדת לכל אחד. אנשים פשוטים, קרוצי חומר, לא מסוגלים להתמודד עם תורה שכולה אש ורוחניות. רק האבות הקדושים שהיו מעל לדרגה אנושית רגילה יכלו לקיים אותה. דמויות כמו אברהם אבינו שלו נולד בן בגיל מאה ומסוגל היה להעלותו לעולה רק בגלל ציווי ה', או יצחק שלא התנגד להישחט למען קדושת ה' ויעקב שהיה קדוש וטהור כל ימיו מסוגלים היו לקיים את התורה. לנו, בני האדם הרגילים לעומת זאות, נמצאת התורה במקום שהוא מעבר ליכולותינו ונתונינו הטבעיים.

כאשר ניתנה התורה לעם שלם שכלל מיליוני בני אדם, שעד לא מזמן היו בשיאם של חיי חומר וגשם, ומתוך כל אותו המון לא קם איש או אשה ואמר כי התורה היא מעל לכוחותיו, אלא להיפך, צעקו כולם כאיש אחד בלב קולקטיבי אחד – נעשה ונשמע, הרי שהתורה עצמה מעידה כי היא מתאימה לכל ועשויה היא להתקיים גם על ידי האדם הגשמי ביותר.

על פי הבן איש חי

פרטים

נכתב על ידי דוד הוד

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

כאשר חיל קרבי נפצע במלחמה, אם לא מדובר בפצע שמנטרל אותו, הוא ממהר לחבוש את הפצע באיזושהיא תחבושת מאולתרת וממשיך להילחם. החיילים גבורי המלחמה, מעולם לא יעצרו לבדוק האם הפצע טופל כראוי, האם יש למרוח עליו משחה מסויימת, והאם הטיפול נערך לפי כללי ההיגינה והחיטוי.

פרטים

נכתב על ידי דוד הוד

מהתחלה, לא ידע חצק'ל טולדאנו להעריך נכונה את יחסו של מנהל המחלקה – ניסים שטיינהרטר כלפיו. את מבחן הכניסה למחלקה, ערך לו ניסים בעקבות חריצותו של חבר הנהלה, שכפה עליהם את המפגש. חבר ההנהלה ריחם על קרובו חסר העבודה, המזל והמזומנים. הוא גם די רצה להוכיח למנהל המחלקה, את כישרונו בהתאמת האיש הנכון למשרה הפנויה שהייתה שם.

 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

פרטים

נכתב על ידי דוד הוד

צופים; יש למישהו עדיין שאלות אישיות?

לעתיד לבא, כל ה"קורבנות" יתבטלו חוץ מ"קורבן תודה" - אותו מקריבים אנשים המעוניינים להודות לאלוקים על הצלה גדולה. הסיבה לכך, אומרים חז"ל, שבאותה תקופה, יהיו לנו הרבה סיבות חדשות ומרגשות להודות לאלוקים עליהן.

מכנה משותף מסוים, מלווה את חיי רובנו. חיינו מלווים בהצעות ייעול מתלוננות, בעלות אצבע מאשימה כלפי מעלה: בורא עולם! אם רק לא הייתה עושה אותי ככה... כבר הייתי הכי טוב בכיתה \ הכי מקובל בחדר המורים \ הכי מקובל בועד הבניין או בועד השכונה. אם רק היה לי רכב, היו מקבלים אותי לעבודה ההיא, אם רק הייתה לי פרוטקציה בעבודה, הייתי מקבל קידום, אם רק הייתי חברה של שרית הקומבינטורית, הייתי גם נוסעת לטיול ההוא בחינם... אם רק, אם וכאשר, חבל ש..., למה הוא לא השתיק אותם? למה הוא פתח ת'פה עלי...

נעזוב את השאלות לרגע וניסע במנהרת הזמן לסיפור "יציאת מצרים".

אלוקים, מתגלה לראשונה למשה רבנו, במחזה "הסנה הבוער" ומבקשו לדבר עם המלך "פרעה", כדי שישחרר את עם ישראל מההשתעבדות למצריים. משה, הטיל ספק, בקבלת העם, את בשורת הגאולה. "והן לא יאמינו לי" הוא טוען לפני ריבון מהלך היציאה. משה, חושש מחוסר האמון של עם ישראל, לכשישמע את "בשורת החירות החדשה".

למרות בעיית האמון ממנה חשש, נדרש משה לבצע שני צעדים שיכלו, לכאורה, לגרום לקריסה טוטאלית של האמון - בראשית תהליך בנייתו:

1. מצד אחד, הוא מבשר לעם על החירות ומצד שני אומר הוא לפרעה (ע"פ הציווי האלוקי): בסך הכל, שלושת ימים נלך, נקריב קורבנות לאלוקינו ונחזור.

2. לעומת ה"ביזה" המצופה "ברכוש גדול" – (כך הובטח לאברהם אבינו, מתי שהודיעו הבורא, על תחנת ההשתעבדות למצריים, שיעברו בניו. הובטח לו שהם יצאו משם בעשירות אגדית) קבלו היהודים הוראה מינורית בדיאטה: מהעם המצרי, רק "שואלים" כלי זהב וכסף. במקום, שהיהודים ידרשו מאזרחי מצרים תמורה הוגנת, משום שהרימו את כלכלת מצרים, ומתוך סמכות של העבדים שהצליחו להכניע את משעבדיהם, הם מצווים רק "לשאול" כלי כסף וזהב, לקראת עזיבתם את מצרים.

מהלך הגשת הבקשה לשחרור מהעבדות, היה מהלך של רמייה והולכת המצריים שולל. למרות, שמשה רבנו מגיע ועשר מכות מזעזעות בידו. אכן, עם ישראל, לא הבינו את המהלך הכפול – מולם ומול פרעה וגם את פשר דרישת, "השאלת התכשיטים". יכול להיות, שאפילו משה לא ידע את הסיבה, כותב הצדיק רבנו ניסים מגירונדי שהיה חי לפני כאלף שנה.

לכל סיר מכסה – לכל קושי מטרה    

שלושה ימים עברו, מצאת היהודים ממצרים, והם לא חוזרים לעבדותם, כהבטחתם, ואינם מחזירים את התכשיטים האישיים של משעבדיהם האכזרים, למרות שנלקחו בהשאלה בלבד. המצריים חשבו על עבדיהם שברחו ועל תכשיטיהם, ולבם התהפך. הם יצאו ממצרים במרדף, ורצו אל תוככי ים סוף שנקרע לשניים לכבוד המעבר של העם הנבחר.

הם רצו אל בינות למצבות המים הזקופות, שהפכו, תוך זמן קצר, למערבולת סוערת. גופות המצריים וסוסיהם, נפלטו אל חוף מבטחים – החוף בו חנו עם ישראל המרוגשים. או אז החלה "ביזת הים" שהייתה גדולה מ"ביזת מצרים". המצריים, נהגו לקשט את סוסי מלחמותיהם, באבנים טובות, מרגליות וזהב...

אלוקינו, תכנן, שהמצריים יקבלו נקמה הוגנת – שוות משקל להתעללות בתינוקי היהודים שנזרקו לנהר היאור. אלוקינו רצה, שהם יבואו וייקברו מעצמם, מבחירתם האישית, בתוך המים.

הציונים החדשים, מביטים בפליאה. פתאום, ברגע אחד, המח נפתח, האסימון נופל. ברגע אחד, הם קולטים את כל המהלכים המוזרים – רק "שלושת ימים" ורק "השאלה"...  האורות נדלקים, ההתלהבות נוסקת "ויאמינו בהשם ובמשה עבדו" אז הם האמינו מתוך לב שלם ומלא התפעלות, בבורא ובשליחו הנאמן, והם שרים את "שירת הים" השירה הנפלאה המוכרת למתפללים בבתי הכנסת ביום שבת בבוקר. סטיקר עם הכיתוב "הסבלנות תנצח" הופץ במחנה העם המתהווה, והפך בין יום ללהיט. כשאנו רואים "פיקסל" אחד בתמונה, אבינו המרחם רואה את כולה. האם לאי מי מן הצופים יש עדיין שאלות אישיות?

משה רבנו מבקש

משה רבנו, זכה, לכפר בתפילתו על עם ישראל, כאשר התחנן לאלוקים, להשאיר את העם בחיים, לאחר "חטא העגל". משה רבנו "עלה והתעלה", לאחר שראה את אין סוף רחמיו של אלוקינו לחוזרים בתשובה, גם לכאלו שבגדו בו. משה ניצל  הזדמנות זו לבקש בקשה מיוחדת: "ויאמר, הראיני נא את כבודך" (שמות לג יח) - בקשתי שטוחה אליך, בוראנו, שכל אחד ואחד מעם ישראל יבין, למה, כל אדם עובר היסטוריית ניסיונות והרפתקאות חיים שונים ומשונים מחברו...      

הצדיק רבי משה סופר בספרו "חתם סופר" מסביר את תשובת אלוקים למשה: "לא יראני האדם וחי" – את ההווה, לא יכול המוח האנושי לפענח, בטח לא לפצח. "וראית את אחורי ופני לא יראו"- לאחר שתהליך מסוים בחייכם, יסתיים, תוכלו לראות, איך הפרטים השונים והמשונים, היו אבן דרך, היו נדבך, בבניית טובתכם המושלמת שיצאה מהסיפור המשונה הזה. רק - אחרי - שהתהליך – יסתיים. מיד, או לאחר תקופה, הכול עוד יובן...

יש הבטחה!    

ואלו הן מילותיו של הצדיק רבי משה חיים לוצאטו המוכר בקיצור שמו "הרמח"ל" "והנה ביום הדין הגדול (-לעתיד לבוא ד.ה.) יפרוש האדון ברוך הוא את השמלה (-יוכיח ד.ה.) לעיני כל היצור, מכל מה שנעשה מיום ברוא אלוקים אדם על הארץ עד היום ההוא ויראה יושר  משפטו בכל מעשה ומעשה קטון וגדול" (ד"ת קעא). הובטחנו, שנקבל מאבינו המרחם, פירוט, נימוק והסבר, על כל מה שהוא העביר אותנו בחיים. נוכל "למתוח קו" בין כל קושי, שהיה לנו בחיים, לבין הדבר שזה היטיב עימנו בחיים...

לעתיד לבא, כל ה"קורבנות" יתבטלו חוץ מ"קורבן תודה" - אותו מקריבים אנשים המעוניינים להודות לאלוקים על הצלה גדולה ומיוחדת שהם חוו. הסיבה לכך, אומרים חז"ל, שבאותה תקופה, יהיו לנו הרבה סיבות חדשות ומרגשות להודות לאלוקים עליהן.

מדובר בדברים שבגינן בכינו ועליהם התבכיינו...

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

מי לא מכיר את מימרת חז"ל המפורסמת הזו? חז"ל באים לתאר את השבר הרוחני הנורא שמתרחש בעולם כאשר אדם נפרד מאשת נעוריו. לא רק קרוביו ומכריו של הזוג שנפרד עצובים, אלא אף אלמנטים רוחניים כמו המזבח מזילים דמעה מצער וכאב. דרשות רבות נאמרו על אימרה זו, אך בשורות הבאות אתייחס לפירושו המקורי והמפתיע של בעל ה'משנת יוסף', שמוצא בטקסט הקצר הזה משמעות שונה לגמרי.

הגמרא במסכת קידושין קובעת כי 'אשתו הראשונה' של האדם למעשה היא התורה הקדושה. אלו דברי הגמ' "'ראה חיים עם האשה אשר אהבת - זו התורה". מדוע נחשבת התורה ל'אשה הראשונה' של האדם? נדמה כי הדבר נובע מחמת הקשר הבראשיתי שיש לאדם בעולם עם התורה הקדושה. כידוע הגמ' במסכת נידה מספרת כי כל תינוק לומד תורה בבבטן אמו ביחד עם מלאך, וכשנולד מכה אותו המלאך על פיו והוא שוכח הכל.

במאמר המוסגר אציין כי רבי בונים מפשיסחא שואל, מודע אנו לא נוהגים לקום לפני אשה מעוברת, הלא בבטנה נמצא 'תלמיד חכם' שלומד ויודע את כל התורה? מסביר רבי בונים כי התינוק אמנם לומד עם המלאך, אך הלימוד אינו אלא לעצמו ולא על מנת ללמד ולהעביר הלאה לתלמידים נוספים.  לימוד כזה, על אף סגולותיו ומעלותיו, לא מזכה את לומדו בכבוד כזה שנידרש אף לעמוד לכבודו. לפי רבי בונים מהותו של ה'תלמיד חכם' טמון ביכולת המתודית שלו להנחיל ולהפיץ הלאה את אור התורה.

מובאה נוספת היא הגמ' במסכת מנחות המסבירה שהתורה פועלת את פעולת הקרבנות, וממלאה את היעדרם. לאור אמירה זו קבעו חז"ל כי מי שלומד תורה לא נצרך להקריב לא עולה, לא מנחה וכו' שהרי בלימודו הוא מקריב קרבנות.

כעת מתפרשים דברי חז"ל מחדש: כל המגרש את אשתו הראשונה כלומר, מסיר מקרבו את התורה הקדושה, הרי שמזבח מוריד עליו דמעות, שכן המזבח נותר כעת 'מיותם': קרבנות כבר לא מקריבים, והתורה שמילאה את מקומם גורשה כעת בבושת פנים. מן הדברים הללו אנו לומדים בשיטת 'מכלל לאו אתה שומע הן' שאם ידבק אדם ב'אשתו הראשונה' כלומר בתורה הקדושה, יחשב כאילו הקריב את כל הקרבנות כולם, והמזבח לא רק שלא יוריד דמעות אלא אף 'ישמח' עמו ועם התורה הקדושה.

על פי משנת יוסף חלק ב עמו סח

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

לפני שבועות מספר, צריך הייתי להגיע לפגישה חשובה שנקבעה לי זמן רב קודם לכן. הפגישה המדוברת עסקה בנושא שהיה חשוב ומכריע עבורי ועל כן התכוננתי אליה כראוי. כשעה לפני הזמן הנקוב כבר עמדתי על הכביש הסמוך למקום מגורי וניסיתי לאותת בידי לאחת המוניות החולפות בכביש. אלא שבדיוק באותו יום לא חלפו כמעט מוניות בכביש. הכביש הסואן, שהיה על פי רוב, זרוע באין ספור מוניות, היה משום מה שומם ושקט. השעון התקדם בעקביות וללא היסוסים, והשעה המיועדת לתחילת הפגישה החלה להיראות באופק. ניסיתי שוב ושוב להסב את תשומת לבן של המוניות המעטות שחלפו אך הללו היו מלאות, או שמסיבה כל שהיא לא הבחינו בי.

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון

 פרק 1: חטא עכן, שבטיות קבוצתיות, והעדר השגחה

סיפורו העצוב של עכן וחטאו, תוצאותיו הטרגיות, לכידתו ועונשו שלו ושל משפחתו מתואר במבנה ספרותי יוצא דופן. הכתוב פותח במעל של עכן בשלל אותו החרימו העם במלחמת יריחו, וממשיך בתיאור הסיפור, כיצד נפלו הלוחמים במלחמת העי בעוד יהושע ושאר זקני העם כלל לא מודעים לחטא שנעשה בסתר ושבעצם 'הכה' אותם בהמשך. כלומר הקורא יודע משהו שגיבורי הסיפור עדיין לא מודעים לו. גם לאחר התבוסה במלחמה לא משער יהושע כי התוצאות ארעו בשל חטא כלשהו, ורק האל בתגובה לתפילתו הנרגשת מגלה לו כי זה מה שאכן ארע. מקריאה חוזרת ונשנית אפשר רק לשער כי גילוי המעילה של עכן כבר בראשית העלילה נכתב במתכוון כפתיח הבא להבהיר לקורא את כל השתלשלות הארועים, ובכללם אף את אלו שלא נראים שייכים בהשקפה ראשונה לחטא עצמו.

כעת ניגש לגוף הדברים.

הניצחון החד משמעי על העיר החזקה יריחו שיפר לאין ערוך את יכולת ההרתעה של עם ישראל והכתוב מספר כי 'ויהי שמעו (של יהושע) בכל הארץ'. אלא שאז מגלה הנביא כי אחד מן האנשים, עכן משבט יהודה, עשה דבר שלא יעשה

וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְֹרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם, וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְֹרָאֵל

במלחמת יריחו הכריז יהושע כי "והיתה העיר חרם, היא וכל אשר בה לה'". עכן, מתעלם מקריאתו של יהושע ונוטל לעצמו מן השלל. אלא שבאופן מפתיע מיוחסת המעילה של עכן לעם כולו "וימעלו בני ישראל מעל בחרם", ורק בהמשך מתואר מי ביצע אופרטיבית את המעילה. גם חרון אף ה' מופנה לכלל ולא רק לעכן גופו 'ויחר אף ה' בבני ישראל'. בספרות מפרשי התנ"ך קיימת הסכמה כי בני ישראל היו אחראים במידה זו או אחרת לחטאו של עכן, ועל כן יוחסה גם אליהם עבירת המעילה. לשון אחר, אילולי הזרעים הרעים ששתלו בני ישראל, לא היה צומח פרי באושים כמו עכן. מה שלא ברור עדיין מתוך הטקסט, במה התבטאה התנהגות קולקטיבית לא אחראית זו של בני ישראל שהובילה לתוצאות כה עגומות. מכל מקום, זמן קצר לאחר מכן - שעות אחדות לפי חז"ל -  פונה יהושע לכיבוש היעד הבא, העיר 'עי' ששכנה כפי הנראה בראשו של הר. כמו במקרה יריחו שולח המנהיג מרגלים שיתורו את הארץ ויתנו לו מידע מודיעיני, ואמנם המרגלים חוזרים ובפיהם מסר חד משמעי

וישובו אל יהושע ויאמרו אליו: אל יעל כל העם, כאלפים איש או כשלשת אלפים יעלו ויכו את העי. אל תיגע שמה את כל העם כי מעט המה

ואמנם יהושע מקבל את עצת המרגלים ושולח שלשת אלפים לוחמים שבמכת בזק יכו את העיר הקטנה ויכבשו אותה. המהלך היה נראה נכון, והניצחון נצפה באופק, אלא שפתאם הכל השתבש. בני העי התגלו כלוחמים מנוסים ובקרב מהיר גרמו לישראלים המופתעים לסגת ולנוס חזרה לעבר אזור יריחו ששכנה בתחתית ההר. כדי להגיע למחנה במרגלות ההר צריך היה לעבור דרך עוד עיר ששכנה במעלה ההר ובני ישראל החלו לרוץ במהירות דרכה לעבר בסיסם ביריחו. רק שהם לא לקחו דבר אחד בחשבון: בנקיקי ההר הסתתרו לוחמים מהעי, וכעת במהלך המנוסה הם פרצו מן המארבים והחלו לרדוף אחרי הבורחים במורד ההר. במהירות הפכה המנוסה לתבוסה איומה ועד שעזבו ישראל את השער של אותה עיר שישבה במעלה ההר נפלו בקרב 36 אנשים מובחרים מתוך הלוחמים. לפי גירסא אחרת בחז"ל, נפל אחד מנכבדי העם וראשי הסנהדרין – יאיר בן מנשה ששקול היה כנגד 36 אנשים. כך או כך, המהלומה, ההשפלה, וכעת גם הפחד, היו כה עזים עד שמאז נקרא האתר בשם 'שברים' על שם השבר הגופני והמנטלי שחוו בני ישראל בקרב העי

ויכו מהם אנשי העי כשלושים וששה איש, וירדפום לפני השער עד השברים, ויכום במורד, וימס לב העם ויהי למים

יהושע הבין שדבר מה איום התרחש והוא קורע את שמלותיו, מעלה עפר על ראשו, ונופל על פניו יחד עם זקני העם לפני ארון ה' עד הערב.  תפילתו ושיחתו של המנהיג עם אלוקיו תידון בפרק הבא, כעת אבחן את גורם הכישלון כמו גם את מהות החטא.

שאלה של הסתברות

השאלה המתבקשת ביותר אולי, היא כיצד ארע ש- 36 אנשים צדיקים איבדו את חייהם בעבור חטא שחטא אדם אחר, בעוד החוטא עצמו – עכן – יוצא ללא פגע? התשובה על כך לפי חז"ל חריפה בפשטותה: הלוחמים לא מתו מתוך רצון אלוקי להעניש אותם, אלא הם איבדו את חייהם בעריצותה האכזרית והבלתי הפיכה של הסטטיסטיקה. אין כל סיכוי שאלפי לוחמים בודדים יצליחו לכבוש עיר מוכנה ומצויידת. אין גם כל אפשרות שהם ינסו לעשות את זה ויצאו ללא פגע. ניתן אולי אף לשער כי רק במזל נהרגו  36 אנשים בלבד בקרב שיכל להיהפך במהירות לטבח המוני. עכן עצמו שלא היה בחזית עם הלוחמים, לא נפגע בדיוק כמו בכל מלחמה שחיילי העורף נפגעים פחות מן הלוחמים שדה הקרב. הנה הרלב"ג

באופן שתסור ההשגחה האלוהית ממנו.. ולזה יהיה משולח ונעזב למקרים, ולזאת הסיבה קרה שמתו אלו השלשים וששה איש עם היותם בלתי חוטאים, ולא מת עכן... ולפי שעכן לא שם עצמו במקום הסכנה, לא מת מפני העדר ההשגחה ממנו.

קרבנות הסטטיסטיקה הללו, מתו איפא מוות טבעי, אך המוות הזה היה גם בו זמנית לא טבעי ולא הגיוני לעם שהורגל לחיות מעל לסטטיסטיקה, לעם שאך שעות אחדות קודם לכן חזה בשקיעתה העל טבעית של חומת יריחו האדירה אל תוך הקרקע. מה אם כן ארע? עכן בחטאו הביא להסרת ההשגחה האלוקית הניסית, והפקרת העם לחסדי ההסתברות והסטטיסטיקה או בלשונו של הרלב"ג "באופן שתסור ההשגחה האלוהית ממנו". רק שעדיין צריך להבין מדוע הביא חטא עכן שהתבטא לכאורה במעילה או בגניבה אישית - תועלתית פשוטה להשלכות כה חמורות כמו העדר מטריה אלוהית? 

חטא עכן כך נדמה מהווה סימבול מובהק למאפיינים החברתיים ששררו בעם ישראל באותם ימים. על אף שהעם כולו חצה לא מכבר את הירדן וניצח באופן פלאי את צבא יריחו, לא התנהגו האנשים עדיין כעם שלם, מאוחד, ואורגני. הקבוצתיות עדיין שלטה בראש, וכל שבט או מגזר ביקש לשמור על חלקת האלוהים הקטנה שלו מבלי להכיר בצרכיו הקולקטיביים של הכלל. כאשר מצווה יהושע על החרם במלחמת יריחו, חושב עכן בינו לבין עצמו כי עם כל הכבוד ליהושע עליו, קודם כל, לדאוג לעצמו ולמשפחתו והוא נוטל לעצמו חפץ יקר ערך. אולי זו הסיבה שהכתוב מדגיש את ייחוסו של עכן ממשפחתו הגרעינית ועד לראש השבט יהודה

וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם

ובמלים אחרות, עכן דואג לקרובים לו שבסדר היררכי עולה הם משפחתו הגרעינית, משפחת כרמי, משפחת זבדי, משפחת זרח, ומטה יהודה. הדים לרעיון הזה מצאתי מאוחר יותר בחז"ל שמספרים שבהמשך הנרטיב, כשנלכד עכן, מיהר יהושע לשלוח שליחים להביא את המטמון הגנוב מאוהלו של עכן: "וישלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה". מדוע צריכים היו השליחים לרוץ? הנה רש"י

שלא יקדימו שבט יהודה ויטלוה משם להכחיש את הגורל

כלומר שבט יהודה כקבוצה לא יכל לשאת את הפגיעה באחד מאנשיו והוא היה מוכן לעשות הכל כדי לנקות את שמו של אחד מבניו. חז"ל מוסיפים  ששבט יהודה כבר נערך למלחמה כוללת בשאר השבטים, ולפי גירסא אחת כבר הספיק בשיאה של הדרמה להרוג לא מעט אנשים משאר השבטים

ועמדו שבט יהודה והרגו מישראל כתות כתות

הבדלנות, והקבוצתיות, היו כה עזים עד ששבט אחד היה מוכן להיכנס אל תוך מהלך מלחמתי שבמהלכו ימותו בוודאי עשרות אלפי בני אדם, רק לשם כבודו של אחד מבניו. בהיסטוריה של מדינות צעירות אנו יודעים שלא אחת, התקשו קבוצות ומילציות שנלחמו באופן עצמאי לקבל את העובדה כי הנה הארץ נכבשה וכעת יש ללכד את השורות לכדי עם אחד גדול ואינטגרטיבי, עם צבא אחד, ותחת הנהגה מוסכמת אחת. גם עם ישראל ערב כניסתו לארץ לא הצליח להבין כי את השבטיות והקבוצתיות  יש להותיר במדבר.

ייתכן מאד שמכאן נובעת התנהגותם של המרגלים שהוזכרו לעיל שבאופן לא מודע בחרו להעניק ליהושע עצות אותם לא ביקש, ובכך הביאו למותם המיותר של 36 האנשים. הנה יהושע אומר להם באופן הברור ביותר

ויאמר אליהם לאמור: עלו ורגלו את הארץ

לשון אחר: הביאו לי מידע מודיעיני על חולשותיה או מעלותיה האסטרטגיות של ארץ האויב. אולי זו הסיבה שהפועל 'אמר' חוזר על עצמו פעמיים - "ויאמר אליהם לאמור", כלומר רק את ריגול הארץ אני מבקש. לא מעבר. המרגלים חוזרים ותחת מידע מודיעיני מעניקים הערכה צבאית אותה מעולם הם לא נתבקשו לתת

וישובו אל יהושע ויאמרו אליו: אל יעל כל העם, כאלפים איש או כשלשת אלפים יעלו ויכו את העי. אל תיגע שמה את כל העם כי מעט המה

הם לא רק מציעים ליהושע לא לעלות עם כל הדיביזיות שלו אלא הם גם כמעט מודיעים לו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: "אל תיגע שם את העם כי מעט המה". יהושע, תלמידו של משה רבנו, בענוותנותו לא גוער במרגלים על החירות אותה נטלו לעצמם במתן עצות צבאיות למנהיג, ועל ההעזה בה עשו שימוש בביטוי "אל תיגע שמה את העם", אלא חושב לעצמו, כי בסופו של דבר אולי הם צודקים והוא מקבל את דבריהם ופועל בהתאם. מדוע הם פונים כך ליהושע? מפני מה הם מעניקים לו עצות אותם לא התבקשו מעולם לתת? מסתבר, כי המרגלים, באופן לא מודע, חשו כי הם לא פחות חכמים מיהושע, וכי גם הם יכולים לקבל החלטות ולהוביל מהלכים צבאיים. ואמנם מעיון מעמיק יותר בטקסט מתברר כי המרגלים לא רק שלא דיווחו את מה שביקש מהם יהושע, אלא גם במהלך פעולת הריגול עצמו, סטו מן ההוראה שהציב להם המנהיג

ויאמר אליהם לאמור: עלו ורגלו את הארץ

ואילו המרגלים

וירגלו את העי

יהושע מבקש מהם לרגל את 'הארץ', אבל המרגלים מרגלים את 'העי'. מהו פשר השינוי, האם זוהי לוליינות סמנטית בלבד או שיש כאן משמעות עמוקה יותר? הנה המלבי"ם

כי לא שלחם לרגל עי לבדה רק את הארץ שהיא המדינה כולה - עי ומקומות אשר סביבה, ואם היו מרגלים כפי פקודתו היו רואים כי ערים רבים שכנים לשם, ולא היו אומרים אל יעל שם כל העם, אבל הם שינו פקודתו, [ועל כן-] 'ויעלו' רצה לומר מדעת עצמם 'וירגלו את העי' לבד, לא את הארץ כולה ולכן 'וישובו ויאמרו אל יעל כל העם'.

האסון הנורא איפא הוא פונקציה ישירה של התנהגותם העצמאית של המרגלים. אם הם היו מבצעים את הפקודות אותם קיבלו כלשונם, הם היו מגלים כי מסביב לעי ממוקמות ערים נוספות שלהם קשרים דיפלומטיים ובריתות צבאיות עם העי, וכי באופן טבעי ורציונלי אין כל סיכוי לאלפיים או לשלשת אלפים אנשים להילחם נגד חבר מדינות מאורגן. המרגלים בחרו בדרך שלהם והתוצאה היתה מוות מיותר של 36 אנשים. מסתבר כי האנשים עשו זאת בתום לב – עובדה היא שהכתוב לא גוער בהם על כך – אך דומה שכבר ברורה הקונוונציה ששררה בעם באותה עת: יהושע הוא אולי מנהיג העם באופן רשמי, אבל העם מחולק לקבוצות, ולתתי קבוצות, והשבטיות שולטת בחיי החברה. במצב ענינים כזה, אין ליהושע סמכות על כמנהיג אבסולוטי של עם אחד מאורגן ואורגני, ולכן מרשה לעצמו פרט מתוך השבטים לעבור על החרם אותו הציב יהושע [ולא ה'] שלא ליקח מן השלל שנפל במלחמת יריחו, ומכאן גם התנהגותם ושיחם העצמאי והאדנותי של המרגלים.  מכאן גם הקביעה כי במעלו של עכן השתתפו באופן עקיף כל ישראל, שבהתנהגותם השבטית הציבורית איפשרו את אותה התנהגות מרדנית פרטית של אחד מן הלוחמים.  

התנהגות הרסנית זו היא שהובילה להסרת 'ההשגחה האלוהית' מעל העם. האל הוציא את עם ישראל מחיי עבדות אל מתן תורה וכיבוש הארץ כדי לייצר מבנה חדש של עם שיעבוד אותו כקולקטיב, באופן מאוחד. כאשר האנשים בוחרים להמשיך לחיות בקבוצות, ולדאוג ראשית לעצמם ולקרוביהם, מסיר האלוקים את אחריותו ל'עם' ומאפשר להם אכן לדאוג לעצמם – מה שמתברר כמובן כהרה אסון. ייתכן שמכאן הגורם שפרשיית עכן נפתחת במעל של עכן ובני ישראל – מעילה המהווה סימבוליקה לשבטיות הסוציאלית ששררה בעם, ורק לאחר מכן, כהמשך ישיר, מופיע סיפור המרגלים, נפילת הלוחמים, תפילתו של יהושע, ולכידתו של עכן.

מקורות

מדרש רבה במדבר פרשה יג אות ה

שם, פרשה כג, אות ו

רש"י

רלב"ג

מלבי"ם

דעת סופרים 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר היון