מאמרים
- פרטים
- נכתב על ידי לאה הכט
האמת היא שהתחלתי לכעוס - אתה רעב? תבקש! בכבוד, יש לי חבילה שלימה ואוכל לכבד אותך, אבל כך לקחת במצח נחושה בלי בושה? אבל שתקתי. לא כל כך ידעתי כיצד להגיב והחלטתי להיות נדיבה ואבירית. לא אלאה אתכם בתיאורים, קיצורו של ענין- ישבנו שם שנינו כעשר דקות אוכלים בתורנות קרקר- קרקר. אחד לי אחד לו בסדר מופתי. הייתי כעוסה ומשועשעת בו זמנית. המפתיע מכל היו המבטים שמדי פעם הגניב לעברי האיש. פליאה היתה בעיניו ואולי אפשר תרעומת?
כשנותר רק קרקר אחרון בחבילה, נטל אותו הזר, חצה אותו לשניים בסימטריה כמעט, הגיש לי חצי ואכל את חציו שלו בנחת. לא ידעתי להחליט אם מדובר בעזות מצח, אגואיזים מופרע או תמהונות.
כך או כך הגיע זמני לגשת לשער זה וזה לעלות על טיסה מספר זה וזה ולתפוס לי כסא זה וזה. משהתמקמתי במושבי, חגרתי וסיימתי להתארגן פניתי להוציא מן התיק את הספר ששמרתי לי משכבר הימים להזדמנות חגיגית זו. אני פותחת את התיק וליבי נופל: חבילת קרקרים מרשרשת (עם עשבי תיבול, כמו שאני אוהבת) ממתינה לה בתיק בשלווה. הקרקרים על שולחן הזכוכית לא היו שלי. נראה שלא הספקתי לשלוף אותם מן התיק וכשראיתי אותם לפני לא היה טבעי לי מלהבין שהם שלי. מסתבר שדווקא שכני לשולחן היה נדיב ואבירי ואילו אני.....
סביר להניח שגם אתם נתקלתם באירועם מביכים מעין אלו בהם גיליתם מאוחר מידי שטעיתם בשיפוטכם.
לפעמים הטעות כבר הובילה לתגובות- נגד שגויות, לפעמים רק להסמקה תוך לבבית על שחשדתם כל כך בכשרים. אנשים, תגובות ופעולות שממבט ראשון נראים לנו שליליים, מרושעים, חסרי כפרה - עשויים להתברר כטעות אנוש ואפילו כמעשים נאצלים.
במסכת אבות :"הוי דן את כל אדם לכף זכות"
אחת ממצוות העשה שבתורה: "בצדק תשפוט את עמיתך" החפץ חיים מסביר מצווה זו: "כגון שראה חברו שדיבר או עשה מעשה ויש בדבר הזה לשפוט לצד הטוב ולצד הזכות או להפכו נתחייבנו במצוות עשה זו לדין אותו לכף זכות" היכולת לדון לכף זכות תלויה ביכולת התירוץ שלנו. לפתוח את החלון למבט רחב יותר, לנסות לתת פרשנות שניה לפשרנות הראשונית שעולה לנו בראש, לחשוב על עוד כיוון על "אולי בעצם זה היה..."
באופן בסיסי נוטים כולנו להיות עורכי דין מבריקים כשהנאשם הוא אנחנו עצמנו.
לרובינו יכולת תירוץ מדהימה כשמדובר במשגים שלנו עצמנו ובטבעיות גמורה צפים ועולים בנו צידוקים והצדקות למעשה. זו היתה אי הבנה/ שום כוונה רעה /בלבול /עייפות /לא ידעתי...
כדי להפוך למי שדן לכף זכות עלינו רק לקחת יכולת הקיימת בתוכנו ולבצע השלכה לכיוון הזולת. להסיר את כובע השופט (או יותר נכון – הקטגור) ולעטות את גלימת העו"ד, גם כשמדובר במישהו אחר.
להשקיע מאמץ פנימי בהסטת המבט מהפרשנות השלילית שצפה ועולה אצלינו כאינסטינקט, ולנסות למצוא צידוקים להאיר את המעשה באור אחר.
העו"ד הזה כבר קיים בתוכנו- צריך רק לשכלל אותו, להרחיב את שעות העבודה גם לגבי האחר.
מאחורי דרישת התורה מן האדם לדון את חברו לזכות (כן, זוהי מצווה המנויה בין 613 המצוות אותן מורה התורה לכל יהודי) יש הגיון רב. מי שמוכן לטרוח בתיקון עצמו ולהפוך את ליבו לטהור ונעלה יותר, יוכל להעזר במאמר חז"ל הבא על מנת לפתוח עצמו לכיוון זה: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (מסכת אבות) – כל מעשה שלנו הוא תוצאה של מכלול אישיותנו, החינוך שקיבלנו, החברה שסביבנו, הנסיבות, ועוד הרבה. כשאנו שופטים מעשה של אדם אחר, אף אם הוא מכר שלנו, אין לנוידע כולל של התמונה השלמה. תמיד נראה פרט אחד מתוך מכלול, שבהכרח משפיע על השיפוט.
כל עוד אינך יכול לשים עצמך במקומו, כולל כל התנאים הפיזיים שלו, מבנה האישיות שלו, המשפחה, הזכרונות, האמצעים, האולקוס וכו אין לך דרך להגיע לפרשנות אמיתית למצבו, ולכן "אל תדון את חברך".
וכגמול נאה למי שזוכה ומטה עצמו להפך בזכותו של הזולת, נאמר במסכת שבת: "הדן חברו לכף זכות, דנין אותו (מן השמים) לזכות."
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
בשעת לילה מאוחרת נתקפה זוגתי שתחיה בכאבים, לאחר שהגענו למסקנת כי אכן מדובר בצירי לידה נכנסנו לתוך מכונית הניסן המשפחתית שלנו והתחלתי נוסע לכיוון ירושלים - בית החולים הדסה עין כרם. קשה לקרא לנהיגה הזו 'נסיעה' מאחר שהמהירות המטורפת בליווי צעקות הכאב הזכירו לי את שיגורה של מעבורת החלל בפלורידה , אך לאחר עשרים דקות [יצאנו מאזור מודיעין] הגענו בשלום אל רחבת בית החולים הידועה והחנינו אל מול בנין אם וילד שם ממוקמים חדרי הלידה. להפתעתנו התברר לנו כי הבנין נעול והכניסה חשוכה לחלוטין.
השומר שניגש אלינו ביקש מאיתנו בנימוס לחנות בצד תוך כדי שהוא מסביר שאין כלל מה למהר או להילחץ. למרות מילותיו המרגיעות של השומר, התחילה הלידה והתינוקת החלה לצאת החוצה, פרצתי מהמכונית בצעקות וניסיתי לקרא לעזרה גם השומר אמר משהו במכשיר הקשר שלו, אך אפס: אין כל תגובה אף אחד לא יצא החוצה והמקום שמם כאילו לא מדובר באחד מבתי החולים הגדולים בארץ.
רצתי בזעקות כאחוז טירוף מחדר המיון ובחזרה כשהפקידים בכניסה מביטים בי בהלם, ובאלם. לחרדתי אני רואה שעדיין דבר לא מתרחש וזינקתי שוב לתוך חדר המיון חלפתי על פני הפקידים המופתעים וגררתי כמעט בכח רופאה נבוכה שהתעסקה עם איזשהו תינוק. חזרתי שוב למכונית וראיתי שהתינוקת כבר לא נמצאת וששתי אחיות מטפלות ברעייתי.
קבוצה גדולה של אנשים עמדה מסביב וגידפה את ביה"ח ואני ניסיתי לחפש את חדר הלידה ולראות בפעם הראשונה את התינוקת החדשה שלי, כאשר אני מסתבך במסדרונות הארוכים של בית החולים ובשומרים חסרי סימפטיה שביקשו ממני שוב ושוב להחנות את המכונית.
הנס הגדול היה שחמותי שהיתה עמנו במכונית [במקרה (בנס)] הוציאה לבדה את התינוקת קרעה ביזמתה את השק שהיה על פניה (כי כך היה נראה לה שצריך לעשות, כדבריה) ואפשרה מעבר חמצן לתינוק, בעוד השומר שסוף סוף הצליח לפתוח את הדלת מלווה אותה למטה אל חדרי הלידה.
אין כוונתי במאמר זה לבוא חשבון עם בית החולים שגם לו מסתבר, הסברים משלו. רצוני הוא לעמוד על תחושת הפחד או השיתוק שחוויתי או שחווה כל אחד בשעה מעין זו.
תבניות של מצוקה!!!
במכתב שכתבתי למנהל בית החולים ציינתי לפניו כי לכל אדם יש "תבניות מובנות" במוח המורות לו כיצד להתמודד עם מצבים ממצבים שונים ובכללם גם מצבי חירום של פחד ומצוקה. המקור של אותן תבניות הוא בדרך כלל מצבים דומים שקרו בעבר, מצפייה במצבים דומים שקרו לאחרים (בחיים האמיתיים או בקולנוע), או מתסריטים שהאדם עצמו מצייר לעצמו בראש בסגנון המוכר של "מה היה קורה אם..." וכו'.
למרות אותן 'תבניות' מוכנות מראש בדרך כלל התמודדות עם מצבי החירום קשים, אך קשים שבעתיים הם מצבים בהם האדם אינו מוכן ואינו יודע מה לעשות והוא במצב של חוסר אונים מוחלט. הרגשתי שאני נמצא במצב שכזה כאשר התינוקת שלנו החלה לצאת לאוויר העולם בעוד אשתי שוכבת במושב האחורי של המכונית, כאשר בית החולים, המקום שאמור היה להיות המקום הבטוח ביותר במצבים כאלה, מתגלה בקיטוב חריף כחידלון וחוסר עזרה.
פחד וקוגניציה!!!
לאחר שעברו ימים מספר ואנו הצלחנו להתאושש ולהירגע מהאירוע, ולאחר שהצלחנו בלא מעט קושי לדחות את קריאותיהם של חמי ואבי לקרא לילדה ניסן על שם דגם המכונית, שחזרתי שוב את כל אשר היה ונזכרתי במשפט של פרשן המקרא המפורסם 'אברבנאל' בתחילת פרשת וישלח:
"הנה הפחד בעת צרה דבר טבעי הוא לאדם מחמת חומריותו, אלא שבכוח האדם לסלקו בכוח בטחונו."
מה מתכוון האברבנאל לומר פה?
אין אני מתיימר במאמר זה להסביר את עומק המושג ביטחון שהוא רחב מדי למסגרת זו, אך הנקודה שאכן התחדדה לי מתוך דברי האברבנאל היא ההפרדה בין התחושות האינטואיטיביות הפנימיות והתחושות השכליות, מה שמכנים היום: הגישה הקוגניטיבית (או ההתנהגותית) לבעיות התנהגות.
לפי שיטה זו בקצרה, האדם לומד לשלוט על המחשבות שמביאות אותו לידי פעולות או התנהגויות רצויות או לא רצויות. חלק מהרעיון המרכזי בתפיסה הזו הוא הידיעה כי מחשבות הם דבר טבעי שאי אפשר באופן תמידי להתגבר עליהן - יש מחשבות ש'באות לבד', כשלצורך הענין נזכיר מחשבות כפיתיות, טורדניות, וכדו', וגם פחד,(עיינו במאמרי מלחמות פנימיות), כשבצד השני נמצא האדם עצמו קרי האמונות והתפיסות של האדם את עצמו את היכולת שלו ואת החיים שהם 'הדבר האמיתי' הדבר שפועל ומתנהג, שזה בעצם מה שקובע.
בסיפור שלנו נמצאו כל הרכיבים המאפיינים מצב של פחד מצוקה ואיבוד עשתונות. התחושות הספונטניות הם חרדה גדולה אימה, ואפילו תחושת שיתוק, אולם אלו הם המחשבות האינטואיטיביות או בלשונו של אברבנאל, (שבאות באופן-) 'טבעי לאדם מחמת חומריותו', אין אפשרות להתכחש להם או לסלק אותם ויתירה מזאת, ניסיון לסלק אותם רק יגביר את עוצמתם והמלחמה בהם תנצל משאבים מנטליים יקרים, הרעיון הוא דווקא להכיר בהם אך לעשות הפרדה בין המחשבות ה'באות לבד' לבין המודעות ליכולות היעילויות והאמונות של האדם, מה הוא יודע מה הוא יכול לעשות במה הוא מאמין שישפיע על המצב, ובסיפור שלנו: יש אלמנטים מצוקתיים שמשדרים אימה קיפאון ומחשבות משתוללות, אבל מאידך יש לזכור מהי הקוגניציה שלי, במה או במי אני בוטח? מה אני יכול או מה אני מסוגל לעשות כדי לשנות או להציל את המצב?
האם כאשר עמדתי ברחבה שטופת האור והשוממה של ביה"ח עברו בראשי כל השאלות האלה? אני לא יכול לענות בוודאות אבל ברי לי כי התשובות לשאלות הללו הם הניצחון האמוני הרוחני של האדם על העולם של הפחד והאי וודאות.
- פרטים
- נכתב על ידי לוי מגדיאל
השבוע יחול יום כ"א באדר.
הידעתם מה מיוחד היום?
תאריך זה הוא תאריך פטירתו של הצדיק רבי אלימלך בן רבי אליעזר ליפמן מליז'נסק.
כדאי הוא הצדיק המופלא הזה שרבבות נהרו לאורו והתחממו לשלהבת גחלתו, וכל גדולי וצדיקי החסידות לדורותיהם שתו בצמא את דברי קודשו שנמסרו איש מפי איש בחרדת קודש וברטט סילודין, שזכותו תגן על כל עם ישראל להיוושע בכל הבקשות בחסד וברחמים, בחמלה ובחנינה, בישועות ונחמות...
מה נוראה היתה עבודת ה' של רבי אלימלך זכר צדיק לברכה כאחד משרפי מעלה קדושי עליון...
מה רבו חסדיו הנפלאים עם עדת צאן מרעיתו שהתמסר אליהם כרועה נאמן ומסור עד אין קץ...
מה נשגבה וקדושה היתה תורתו המופלאה והעמוקה אשר כונסה בספר הקדוש 'נועם אלימלך'...
ודרך אגב הספר הקדוש הזה משמש כסגולה ידועה לשמירת היולדת, כמפורסם.
רבים היו הנסים והנפלאות שחולל הצדיק על ידי תפילותיו הנוראות וצדקותו, ועד עצם היום הזה מקום קברו (בעיר ליז'נסק באוקראינה), משמש לשפיכת צקון לחש על כל שוועה ועתירה לישועה, ואבן שואבת לבקשות ותחנונים...
אחת מיצירות החמדה המיוחדות ביותר של צדיקי הדורות, היא התפילה הנרגשת ומלאת החן שחיבר, יצר וערך הצדיק הקדוש מליז'נסק, רבי אלימלך זצ"ל.
דרך אגב, רבי אלימלך היה אחיו ורעו של הצדיק הנודע רבי זוסיא מאניפולי, הידוע בכינוי: 'הרבי ר' זושא'. הם פעלו יחדיו ונדדו יחדיו במסעות גלותם בהשתתפותם ונושאם בעול גלות השכינה, והשתתפו יחדיו במפעלות הקודש.
תפילה זו מודפסת בסידורים רבים, בפרט בסידורים ומחזורים כמנהג החסידים [נוסח ספרד], לפני תפילת שחרית, תחת הכותרת: 'תפילה קודם התפילה'.
בפנינה יקרת ערך זו שופך רבי אלימלך את לבו לפני הקב"ה בענוות חן ובתחנונים כרש בפתח לפני בוראו ויוצרו שיפתח את לבו לעבוד אותו עבודה שלימה ותמימה בלי שום מחשבת פסול, ושתעלינה תפילותיו ובקשותיו לרצון בשערי הרחמים בשמי מרומים על כל ענייניו וצרכי בני ביתו וצרכי קהל מרעיתו וכל עדת ישראל. ושהקב"ה יכפר ויסלח וימחל לכל עמו על משגיהם וידריך אותם לחזור אליו בתשובה שלימה. ושתהיה האמונה הקדושה קבועה היטב הדק בליבותינו שלא תמוט ולא תנוע, ויסלק הקב"ה את כל מחיצות הברזל בינו לבינינו.
בסיומה של התפילה הוא פורש כפיו בתחינה ומבקש שלא תהיינה קנאה ותחרותיות בין בני ישראל זה על זה חס ושלום, אלא:
אדרבה, תֵּן בליבנו שֶּׁנִּרְאָה כָּל אֶחָד אֶת מַעֲלַת חבירינו וְלֹא חֶסְרוֹנָם.
ושנדבר [ונוליך] כָּל אֶחָד אֶת חבירו בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאֶל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חבירו, חָלִילָה.
בודאי שזכות גדולה היא לומר היום ובכל עת מצוא ושעת כושר פנויה לריכוז ורגש, את התפילה המיוחדת והקדושה הזו, ובפרט היום יום פטירתו שזה נקרא 'יום ההילולא' כלומר יום החג והשמחה של הצדיק שנשמתו עולה בגנזי מרומים מדרגה לדרגה, ומעלה אתה את נשמת עם ישראל והדבקים בדרכיו הטהורות.
אין ספק שכדאי הוא לחפש בסידורים [לפני תפילת שחרית] ולומר את התפילה בכוונה, בריכוז וברגש רב. ולהפנים את המסרים הנפלאים והקדושים הללו שנאים הם לכשעצמם ונאים הם למי שאמרם.
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
נפתח בניסוי:
לפניכם מוצג שאלון ובו ובו צמדים של תכונות קוטביות, [רציני – קל דעת], כל שעליכם לעשות הוא לציין באמצעות x איזו תכונה מאפיינת אתכם. לרשותכם קיימת - במקרה הצורך- אפשרות נוספת 'תלוי במצב'. לאחר שתסיימו בחרו חבר או חברה שאתם מכירים היטב, ותארו את תכונותיהם באותו אופן.
| אני | תלוי במצב | |
| ___ רציני | ___ קל דעת | ___ |
| ___ אינטואיטיבי | ___ אנליטי | ___ |
| ___ נמרץ | ___ רגוע | ___ |
| ___ בטוח בעצמו | ___ חסר ביטחון עצמי | ___ |
| ___ ריאלי | ___ אידיאליסט | ___ |
| ___ סביל | ___ פעיל | ___ |
| ___ מלאכותי | ___ טבעי | ___ |
| ___ מופנם | ___ מוחצן | ___ |
| ___ נוקשה | ___ גמיש | ___ |
| ___ מתבודד | ___ חברותי | ___ |
| ___ עצוב | ___ שמח | ___ |
| ___ אופטימי | ___ פסימי | ___ |
| חבר | תלוי במצב | |
| ___ רציני | ___ קל דעת | ___ |
| ___ אינטואיטיבי | ___ אנליטי | ___ |
| ___ נמרץ | ___ רגוע | ___ |
| ___ בטוח בעצמו | ___ חסר ביטחון עצמי | ___ |
| ___ ריאלי | ___ אידיאליסט | ___ |
| ___ סביל | ___ פעיל | ___ |
| ___ מלאכותי | ___ טבעי | ___ |
| ___ מופנם | ___ מוחצן | ___ |
| ___ נוקשה | ___ גמיש | ___ |
| ___ מתבודד | ___ חברותי | ___ |
| ___ עצוב | ___ שמח | ___ |
| ___ אופטימי | ___ פסימי | ___ |
סִפרו כעת את מספר התשובות "תלוי במצב" שנתתם אודות עצמכם וסִפרו כעת את מספר "תלוי במצב" שתיארתם את חבריכם. על פי התיאוריה, המספר של "תלוי במצב" שנתתם על עצמכם יהיה גדול מהמספר שנתתם לחבריכם.
בלשון מקצועית נקראת התופעה הטיית הצופה המשתתף, או הטיה לטובת העצמי.
מהי הטיית הצופה המשתתף?
הטיית הצופה המשתתף היא הטיה הגורמת לנו לראות את פעולותיהם של חברנו כנובעים ממניעים פנימיים, או אישיותיים, ואת פעולותינו אנו כנובעים [לפעמים] מגורמים חיצוניים, סביבתיים, שאינם קשורים דווקא בנו.
היכן זה בא לידי ביטוי?
משה ודפנה הם זוג חביב עם שני ילדים בגילאי שנתיים שלש. מידי בוקר יוצאת דפנה לעבודה בשעה מוקדמת, כך שמלאכת השכמת הילדים, הלבשתם והכנת הסנדוויצים לבית הספר מוטלת על משה. דפנה שבכורח הנסיבות יוצאת מוקדם חשה מידי יום - כאשר היא חוזרת ומבררת את 'מצב הענינים'- תסכול עמוק על בעלה: מדוע הילדה לא לקחה סוודר, איך שכחת לקלף את התפוז, ואיך בעצם הגיעו כתמי שוקו לחולצה של הילד? אין זאת, מחליטה דפנה, כי אם אופיו המפוזר של משה. יום אחד נשארה דפנה בבית עקב נסיעה דחופה של משה והוציאה היא את הילדים לבית הספר. כאשר חזרו הילדים, שמה דפנה את ליבה לכך כי שכחה לשים לילד פרי בתיק. דפנה חשה אי נוחות מעצמה, אך מהר מאד הזכירה לעצמה כי אך טבעי הדבר כי היא שכחה את הפרי כיוון שהיא אינה רגילה להכין את האוכל כל יום, גם יש לה לחץ גדול בעבודה עכשיו ויפה בכלל שהיא זכרה את שאר הדברים. משה לעומת זאת 'בלגניסט בנשמה', הוא לא מסוגל לזכור גם כאשר יש לו את כל הזמן שבעולם.
מה קרה כאן? ובעוד מאה דוגמאות דומות? דפנה הסבירה את מעשיו של משה כנובעים מגורם פנימי [מפוזר], ואת מעשיה כנובעים מגורמים חיצוניים [היא לחוצה, לא רגילה].
הבדלים בין טוב לרע
הייחוס לגורמים פנימיים וחיצוניים, נחשף בעיקר במצבים שליליים וחיוביים, שם ניתן לראות בבירור כיצד כאשר אנו מצליחים במשהו [קבלה למקום לימודים או עבודה יוקרתי] אנו נוטים לייחס את הדבר לגורמים הפנימיים שלנו: אנו מוכשרים נחמדים ויפים ורבים אחרים לא. כאשר אנו נכשלים במשהו [לא התקבלנו לאותו מקום יוקרתי] הסיבה לדידנו היא חיצונית: המראיין היה מלחיץ, לא היה לי זמן להתכונן ואלו שכן שהתקבלו היו בוודאי האחיינים של הסמנכ"ל.
מה שמעניין הוא כי אנו באמת מאמינים לעצמנו ולא רואים את העיוות שבדבר.
ממה נובעת ההטיה?
קשה להצביע על נקודה מסויימת, כיוון שמדובר בתהליכים טבעיים הקיימים בתוכנו, אבל ניתן להגדיר את התופעה. משום מה אנו נוטים לראות את עצמנו כאישיות מורכבת ורבת פנים התלויה בגורמים ובנסיבות שונות. הזולת נראה לנו כאישיות פשוטה הפועלת על פי מצב ססטימתי קבוע. ייתכן כי הסיבה היא שכאשר אנו צופים על המצב מבחוץ, נראית לנו הסיטואציה כשטחית בעוד כאשר אנו מבצעים את הפעולה אנו רואים ומרגישים את כל הנתונים הנסיבתיים. ייתכן, אך עם זאת עולה תמונה ברורה: האדם משוכנע כי הוא מושלם ואת חסרונותיו הוא משליך על הסביבה. והמוזר ביותר הוא כאמור, שהוא מאמין לזה - לעצמו - ובקלות.
נקודה למחשבה.
פורסם גם באתר אש התורה
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
מדינה שלמה עמדה בציפייה דרוכה לקראת פרסומו של דו"ח השופט אליהו וינוגרד.
הרייטינג לו זכה השופט הקשיש כאשר הקריא את "התוצאות" לא היה מבייש גם משחק גמר גביע חשוב, והידרשותם של טובי הפרשנים לאירוע השאיר את הרושם כי מדובר אכן במשהו חשוב, גרנדיוזי, ובעל משמעות.
ואכן התוצאות האופרטיביות לא אחרו לבא: הסקרים והשדרנים החלו לבדוק בכובד ראש מה יהיו ההשלכות של הדו"ח, האם הדו"ח טוב ליו"ר הליכוד נתניהו או שהוא מחזק דווקא את אולמרט? מה עם הבטחתו של ברק ערב הבחירות לפריימריז כי יעזוב את הממשלה מיד לאחר פרסום הדו"ח? האם לבני גונזת את תכניותיה לכבוש את ראשות קדימה? ומה מתכנן עמיר פרץ? ואיילון, ושטרית, ומופז, ודיכטר, וסילבן שלום, ושאר החברים?
נדמה כי בכל האנדלמוסיה נשכחה שאלה אחת: מה עם כל החיילים המתים? מה עם החיילים החיים היום?
האקווריום של הסינים
סיפור סיני עתיק מספר על זקן סיני [איך לא] שלפני מותו אסף את כל משפחתו והציג בפניהם אקווריום ריק. לאט לאט הוא החל למלאות אותו באבנים גדולות שהגיעו עד שפתו העליונה.
האם האקווריום מלא? שאל הזקן
בוודאי ענו בני המשפחה
הזקן הוציא מכיסו שקית של אבני חצץ ושפך אותם לתוך האקווריום אבני החצץ הקטנות חדרו בקלות לכל הרווחים שהותירו האבנים הגדולות.
האם האקווריום מלא? שאל כעת הזקן
עכשיו כן בטח, בוודאי, אמרו כולם
הישיש הוציא מתיקו שקית נוספת, של חול לבן ודק, ופיזר אותו בין אבני החצץ
מה למדתם? שאל אבי המשפחה.
הבן הבכור השיב ספונטנית: תמיד יש מקום להכל אבא, אפשר לדחוף עוד ועוד.
דווקא לא השיב האב. לא תמיד יש מקום להכל, המסר שלי הוא אחר לגמרי: תמיד יש לדאוג ולהתעסק עם הדבר החיוני והאלמנטרי ביותר לפני שנגשים לצרכים החשובים פחות. אילו לא הייתי מכניס בתחילה את האבנים הגדולות [-הדברים החשובים] אלא את החול הדק למשל, לא הייתי יכול להכניס את האבנים הגדולות לאחר מכן, ואפילו לא את אבני החצץ הקטנות. שכן האקווריום כבר היה עמוס. מאחר שדאגתי להכניס ראשית את האבנים הגדולות והחשובות מצאתי את הזמן ואת המשאבים לעסוק גם בגורלם של האבנים הקטנות יותר ולבסוף בגרגרי החול הדק.
האקווריום הפוליטי
בחזרה כואבת למצב המורכב והכמעט סוריאליסטי שלנו. באנלוגיה ישירה ניתן לומר: לפני שאתם מתעסקים עם גורלם של הפוליטיקאים הפחות חשובים כלומר עם אבני החצץ, אנא, תנו לבכם לדברים החשובים באמת לאובדים, להורים, ללקחים, ובעיקר לאנשים ולא לתפקידים, לא למסכות.
ולסיום, בפתח הדו"ח מצוטטת שורה מתוך שיר:
מתי,
הם בלבד נותרו לי, רק בהם בלבד,
לא ינעץ המוות סכינו החד.
את השורה הזו, משום מה החמיצו רוב הפוליטיקאים הפרשנים, ושאר החברים. חבל, כי היא נמצאת בעמוד 2 והיא בעצם הסיפור של כל הדו"ח הזה.
- פרטים
- נכתב על ידי מאמר אורח
דורות ראשונים ודורות אחרונים / פרופ' אברהם קושלבסקי ז"ל
ישנה בימינו תופעה חדשה של בחורים מסיימי תיכון, עם יכולת אינטלקטואלית טובה ואפשרות לבנות לעצמם קריירה בכל תחום שהוא – במשפטים או במדע, ברפואה או בכלכלה – אשר עוזבים במאותיהם עתיד שכזה, ומשקיעים את עצמם בלימוד תורה במשך שנים, מבלי לדאוג לתכלית חומרית.
שונה מאד היה המצב כאשר הייתי אני נער צעיר. אמנם היו כאלה שהקדישו עצמם לתורה בכל מאודם, אך בדרך כלל לא זאת היתה התכלית שעמדה מול עיניו של הבחור בוגר התיכון הדתי הממוצע, גם אם כבר בחר להיכנס לישיבה היה זה למשך תקופה קצובה בלבד; הוא תכנן ללמד זמן מה, ואחר כך להקדיש את עצמו לקריירה בעולם הרחב. וזאת מתוך כל מיני אידיאלים, כמו קידוש שם שמים, הפצת יהדות או תורה עם דרך ארץ. ההחלטה להקדיש את עצמו לגמרי לתורה היתה מאד נדירה.
מה התחולל במהלך השנים שעברו מאז, שהוביל לשינוי כה מהותי בתפיסה ובמגמה של הבחור שעומד לקבוע את דרכו בחיים?
פירושו של אבי ז"ל על הפסוק "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" מאיר את הנושא.
חז"ל אומרים (כפי שמובא ברש"י על אתר), שאילו היה נח חי בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. מאמר זה מתפרש בדרך כלל לגנותו של נח בהשוואה לאברהם, אך נראה שאין אלו פני הדברים: חז"ל אינם עורכים השוואה בין נח לאברהם, אלא מדגישים את ההבדל בין דורו של נח לדורו של אברהם, נח היה צדיק אולי באותה מידה כמו אברהם; ברם, אילו היה נח בדורו של אברהם, יתכן ולא היה מצליח להיות צדיק כפי שהיה בדורו הוא.
בדורו של נח – דור המבול- היה ההבדל בין צדיק לרשע ברור ומוחלט; הכל היה "שחור – לבן", העולם היה כה מושחת עד כי לא היה קשה לבעל לב נקי למצוא את הדרך הישרה והאמיתית, אמנם היו אך מעט צדיקים – נח ובניו, אבל הרשעים מצידם לא ניסו להסתיר את רשעותם תחת מסווה של צדקות ואידיאלים.
לעומתם, דורו של אברהם – דור הפלגה – היה דור של אידיאלים, כמו שלום, אחווה ואנושיות, ועל כן היה קשה מאד להבחין בהשחתה הטמונה בו, ובנקל היה ניתן ליפול בפח ולהשתלב בלי משים בחברה של אותו דור על כל קלקוליו. להתמודדות בדור שבזה נדרשה החכמה, ההבנה והתעוזה של אברהם. אילו היה נח בדור זה יתכן ולא היה משכיל להבחין בתוכנו המושחת של הדור, ויש סיכוי שהיה נסחף ונמשך אחרי הזרם.
ההשוואה לדור שלנו ברורה למדי. בדור הקודם עוד היו בארץ אידיאלים שונים, כמו צבא, יישוב ארץ ישראל, קיבוץ גלויות, חברה שיוויונית, פיתוח הארץ וכדומה. הציבור היה תמים והוא נפתה על ידי שיחה יפה של מנהיגים סוציאליסטים שדברו בשפה של אידיאלים. היום מתגלה האמת כאשר התנפצו כל אותם אידיאלים. הצבא כבר כמעט אינו אידיאל, גם לא יישוב ארץ ישראל ואפילו לא פיתוח הארץ.
אילו אותם בחורים, שהיום בוחרים ללכת לישיבות, היו חיים בתקופה ההיא, יתכן והם לא היו מוצאים את דרכם לישיבה, אלא מתפתים לאשליית האידיאלים והמילים היפות, כאותם צעירים של הדור הקודם. אין כאן, חס ושלום, המעטה בערכם של בחורים אלו, אלא הבחנה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים!
פרופ' הרב אברהם קושלבסקי ז"ל נולד בארה''ב ועלה ארצה עם משפחתו בהיותו בן תשע. לאחר לימודיו בישיבת סלבודקה בבני - ברק ובישיבת חברון בירושלים נסע לאנגליה ללמוד פיזיקה. סיים את התואר הראשון באוניברסיטת מנצ'סטר, ואת לימודי הדוקטורט השלים באוניברסיטת סאותפורד. מאז חזרתו ארצה עבד באוניברסיטת הנגב ע''ש דוד בן גוריון בבאר - שבע, בה הוא לימד וערך מחקרים בתחום הפיזיקה הרפואית ושימוש הפיזיקה ברפואה ובביולוגיה.
לאחר פטירתו נערך ספר מתוך כתביו בענייני דת מדע וטכנולוגיה הנקרא "מפגשים בין יהדות מדע וטכנולוגיה" העוסק בהסברת י"ג עיקרי היהדות של הרמב"ם (נמסר בקורס שנאמר בעיקרו לסטודנטים) ונוספו בו מאמרים שונים ומגוונים מפרי עטו של המחבר (להשיג בטל` 026447505).
מאמר זה נלקח מתוך הספר "מפגשים בין יהדות מדע וטכנולוגיה" באדיבות משפחת קושלבסקי.
- פרטים
- נכתב על ידי מאמר אורח
הרבה דברים שהיינו רוצים שיהיו לנו או שלא יהיו לנו, נראים בעינינו גדולים מדי.
אם הדמות הפנימית שלנו דומה במידה מסוימת לחניון תת קרקעי רב מפלסים, הקומה העליונה היא תמיד המוארת והמוכרת. ממנה קונים במכולת, מורחים כריכים, ממיינים כביסה ומחליפים נורה. התחתונה יותר מאחסנת את סדרי העדיפויות, הרגישויות האישיות והנטיות הידועות, ההרגלים, ורשימות הדברים שמרגיעים או מרגיזים אותנו. נמוך יותר נמצאים מטענים גולמיים יותר, וככל שהחניון מתפתל למטה, נעשים דייריו מוכרים לנו פחות, עד הקומות העמוקות באמת, שבהן מוטלים גושים של פחד באפילה מוחלטת.
חסימות מייסרות, כאבי לב, משאלות וחלומות שהתנפצו, משמשים לפעמים כמנופים, כדי להעלות את שוכני המערות האלה קרוב יותר לאור הדעת.
עשר שנים של התמודדות מחליאה מול בוס רודן, עלולות להיות המחיר שנשלם, עד שהגוש מוכה האימים מפני כל בעל סמכות בחיינו, ייעתק לאט לאט ממקומו, כמו סלע בראשית אדיר ממדים, ויעשה את דרכו מקומה מינוס מאה לקומה מינוס שש. על הגושים של מינוס שש כבר יש לנו מושג. אנחנו יודעים על קיומם, ומרגישים במעורפל איך הם לוחצים על החזה ומפריעים בנשימה. אנחנו כבר יודעים שאנחנו שונאים אותם, ושלא ככה היינו רוצים לחיות.
יותר מהכל אנחנו יודעים שהגושים של מינוס שש גדולים מכפי כוחנו, ושאין לנו סיכוי מולם. אז אנחנו נושאים בתוכנו את המפלצות המאותתות והמעיקות האלה, ופוחדים אפילו לחשוב עליהן. כי אפילו במחשבה, אין לנו סיכוי.
בתפילה פרטית נולד סיכוי. קשה להסביר את התהליך, אבל הוא אמיתי ומופלא.
הידברות עם השם, בהיותה מרחב מואר וחמים ומספק הגנה, בהיותה מנותקת מכל שיפוטיות ביקורתית של הזולת ומלאה בהקשבה החומלת שלו יתברך, נותנת לנו יד ומטיילת איתנו, מבלי משים וכמעט בלי פחד, בין הקומות. איכשהו, כשמדברים איתו, חלון של מודעות מתרחב ונכללים בו פרטים חדשים שקודם לא הכרנו, והכל קורה בהדרגה כה איטית ומלאה רחמים, שלא מצליחים להיבהל.
והנה אתה מוצא את עצמך, כתוצאה מהכנות של השיחה הגלויה והפרטית, מול ממצא איום כמו חוסר הסימפטיה שאתה חש, למעשה, כלפי אחד מילדיך.
זה הרבה יותר מלא נעים, זה מפיל אימה. ילד. בן תשע. תמים ומתוק וקטן כמו שילד, ואתה חש כלפיו גוש של עוינות בגלל שהוא שמן מדי, עליז מדי או שקט מדי.
התגלית הזאת מזעזעת. בורחים מפניה וטורקים את הדלת בחופזה, אבל רגל אחת שלה כבר מבצבצת.
אנחנו יודעים על זה עכשיו, מקודם לא ידענו.
מקודם רק סבלנו בעיוורון, פרץ עכור של כעס נפלט לפעמים מבפנים, אבל לא עמדנו על השורש. חשבנו שאנחנו עייפים או הראש כואב או חסרים לנו ויטמינים ו"הוא פשוט דיבר איתי על זה בשעה הלא נכונה". בהתבודדות אנחנו פתאום מזהים, שזה לא מהכאב של הראש, זה מכאב הרבה יותר עמוק במינוס שש.
זה נורא מפחיד, להכיר את הפחד.
בורחים ממנו, אבל הוא כבר נולד קצת.
בתפילות אחרות, הוא יבוא שוב ויתגלה עוד.
בתפילות אחרות, כשספירלת החיים תביא אותנו לעימות נוסף, הדיבור כבר יתחיל ממקום יותר מודע. יש שם מפלצת, אבא, פגשנו אותה פעם. אנחנו פוחדים ממנה פחד מוות והיא לא בגודל שלנו, אין לנו אומץ ממש לדבר, אז אנחנו רק לוחשים ובורחים.
בפעם הבאה נגיד מילים מהססות, אחר כך נדבר על זה קצת יותר גלוי, ולבסוף זאת תהיה שיחה ישנה שכבר דנו בה פעמים רבות, והיא מוכרת ומכאיבה אבל לא משתקת. המילים של התפילה הפרטית הן כמו גלגלים קטנים במנוף, שמעביר את הסלע הזה, קרוב יותר ויותר, אל פתחי היציאה.
תהליך הידברות שבתוך התפילה נטול תופעות לוואי של חולאים נפשיים או פיזיים, שמאפיינים חסימות מתמשכות. הוא מהיר לאין ערוך מקצב החיים, ועם זאת, תרחישיו עדינים ומלאי חמלה. בהדרגתיות שקשה לחוש בה, (שלבטח לא לוקחת עשר שנים כי אם שבועות או חודשים), ועם כאב מינימאלי, עולה הכאב המודחק אל סף התודעה. המודעות גוברת, התפילות שהתפללנו מגרשות את העיוורון המבוהל.
דברים שפגשנו בתפילה פרטית, לא משתקים אותנו כל כך, כי אנחנו לא נושאים אותם לבד. פגשנו אותם עם השם, ואי אפשר להשוות זאת לשום נסיבות אחרות. כשההתבודדות מטפלת בגושים כהים, היא מאירה אותם בתהליך הדרגתי, וגם הקטעים הפחות נעימים נחשפים באורח מרפא, מבטיח תקוה.
לדבר עם השם זה כמו לעשות צעידה. כל מילה מוליכה אותך הלאה. אתה לעולם לא נשאר תקוע, כשאתה מתפלל. כאשר אתה מתפלל, אתה זז. מילים שלך נשמעות אצל בורא עולם, ונענות. תמיד הן נענות.
הוא הבטיח שהן נענות.
הוא לעולם אינו עסוק מדי / לא מעוניין / לא זמין / טרוד / תבוא בבקשה בפעם אחרת.
כל מילה של תפילה היא השתדלות מדויקת ומקדמת, כמו לחיצה על הכפתור הנכון. המנוף הופעל, הכבל המחלץ בדרך אליך, כל הבריאה נעתקת ממקומה ומכוונת את עצמה כלפיך – לעזור לך, לכוון אותך, להביא אותך קרוב יותר, גבוה יותר, מדויק יותר. התפילה היא האופן שבו אתה משנה את העולם כולו ביחס אליך. מילה של תפילה לעולם אינה נותרת מוטלת על אם הדרך, נטולת כנפיים מכדי לעוף, חלשה מכדי לנוע הלאה.
ולכן, בקשר לכל מפלצת שהיא, בכל גודל שהוא, המילים של התפילה תמיד משנות, תמיד מזיזות, תמיד גואלות.
זה יכול לקחת שנים (כי בלי התפילה זה היה לוקח עידנים), אבל בוקר אחד אתה מוצא באקראי פתק שכתבת לעצמך אי אז, בראשית אותו תהליך של התמודדות עם כאב. אז, כשרק הרגל של המפלצת נחשפה, ואתה נמלטת, מזועזע כולך, מאימתה, אל המרחבים המוכרים. (מה רצת לקנות אז? פיצה אולי, או רכב חדש?) במסגרת ניקיון של ערב פסח, או תוך תחיבת היד לכיס של הז'קט, נופלות עיניך על כמה שורות מיוסרות בכאב עז ונוקב של תחילת התמודדות. אתה קורא אותן, ועוצר על מקומך הלום רעם.
פתאום אתה קולט כמה דרך עברת, ועד כמה שונה המקום שבו אתה נמצא היום, מן המקום שבו היית פעם. כמה שכבות כבר התקלפו מאותו גוש של אימה, כמה חלקים מן החושך כבר פגו.
גל של הכרת הטוב גואה בך ומרטיב אפילו את העיניים. אתה נושא מבטך למרום ולוחש "תודה".
יודע, שחוץ מהיותך יהודי, המאמין בקיומו של בורא עולם, אין עוד בכליך שום דבר עוצמתי כמו הידיעה הזאת, שאתה אכן יכול לפנות אליו ולדבר איתו בכל זמן, מכל מקום, בכל מצב – על כל דבר שבעולם.
- פרטים
- נכתב על ידי מאמר אורח
נזדמן לי לפגוש אמן קרטה (אומנות לחימה יפנית), ושוחחתי עמו על היכולת המופלאה שיש לאנשים במקצועו לשבור אבנים גדולות במו ידם מבלי להיפגע. מהו סודם של אותם אנשים – וכי ידם עשויה מברזל או מפלדה?
נוכל להבין את הסוד מתוך התבוננות בדברי רש"י על הפסוק "עם לבן גרתי" (בראשית לב, ח ): "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי". יעקב מציין לעשיו שהוא קיים את כל המצוות אצל לבן, במטרה להפחידו ולהרתיעו מלהילחם בו. דבר זה לכאורה משולל הבנה – אילו עשיו היה אדם ירא שמים אשר מבין את ערך המצוות, היה ניתן לומר שכוונת יעקב הייתה להזהירו: 'דע לך כי יהיה זה קשה להילחם בי, מאחר והקב"ה שומר עלי בזכות המצוות שעשיתי', אבל עשיו הלוא היה כופר בכל ("ג' עבירות עבר אותו רשע אותו היום"), וממילא לא האמין בהשגחה פרטית ובכוחן של המצוות, ואם כן מה ראה יעקב לומר לו: 'עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי'?
אבי ז"ל מבאר זאת על פי המשנה במסכת אבות: "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". הגיבור האמיתי הוא מי שמסוגל לשלוט על כל איבריו, ולנתב אותם כך שישמעו לו ויפעלו כרצונו ברגע שהוא זקוק להם. מסר זה היה כלול בדברים הקצרים ששלח יעקב לעשיו: 'אף על פי שאינך מאמין בערך המצוות, מכל מקום יודע אתה שאין זה קל לקיימם, ובפרט לא בסביבה כשל לבן, ולשם כך צריך לא רק גבורה רוחנית אלא גם גבורה נפשית ופיזית, עם גבורה שכזו יכול אני לנצח בכל מלחמה' – ואכן מהי גבורה אם לא ריכוז כל כוחות האדם בפעולה אחת!?
זוהי גם התשובה לשאלה שהצבנו בתחילת דברינו: סודם של אמני הקרטה הוא ריכוז הכוחות. הם מרכזים את כל כוחות גופם במכה שהם מכים את הלבנה, והכח שמתקבל על ידי מכה זו הוא כח חזק עד שהאבן אינה מהווה כח נגדי, והיא מתפוצצת מיד לרסיסים.
סיפורו של ריש לקיש מדגים יסוד זה בצורה יפה: הגמרא מספרת שלפני שקיבל על עצמו עול תורה, היה ריש לקיש מסוגל לעבור את הירדן בקפיצה אחת, אולם ברגע שקיבל עליו עול תורה כבר לא היה מסוגל לעשות זאת, ורש"י מבאר שם: "מפני שהתורה מתשת כוחו של אדם". והשאלה נשאלת: אילו ריש לקיש היה באמת יושב ולומד יומם ולילה אפשר היה לומר שהתורה התישה את כוחו, אבל בסיפור דנן הוא רק קיבל על עצמו לילך לישיבה, והוא אפילו טרם פתח ספר!?
לאור דברינו לעיל ההסבר פשוט: על מנת להגיע להישג כה עצום היה צורך בגיוס כל הכוחות לשם פעולה זו, דבר הדורש הכנה נפשית ומוכנות רוחנית לא מבוטלת. אי לכך, ברגע שנקודת הכובד אצל ריש לקיש עברה מהישגים גופניים אל לימוד התורה, הוא כבר לא היה מסוגל לרכז ולמקד את כל כוחותיו בקפיצה עד לעבר השני של הירדן.
יתכן מאד שיכולת זו של ריכוז הכוחות אצל ריש לקיש היא שכה הרשימה את ר' יוחנן, עד כדי כך שבראותו עורך קפיצה שכזו הציע לו את אחותו לאישה, בתנאי שיפנה יכולת זו לעבר לימוד התורה. ר' יוחנן היה משוכנע שטמון בריש לקיש פוטנציאל ליהפך לאחד מגדולי הדור, הואיל ותכונה זו של ריכוז הכוחות היא אחת התכונות המרכזיות אשר מאפיינות את תלמידי החכמים הגדולים.
מעניין לציין שגם בימינו, כאשר קוראים על ההכנות שעוברים אתלטים לקראת תחרויות, מתברר שהם מקדישים לא פחות זמן להכנה הנפשית והפסיכולוגית מאשר להכנה הגופית והאימונים הפיזיים, מפני שרק אם אדם מסוגל לרכז את כל כוחותיו הוא יהיה מסוגל לשבור שיאים.
דוגמא נוספת אפשר להביא מעולם המדע. בקוראי את הביוגרפיה של איינשטיין התרשמתי שאמנם נכון כי איינשטיין היה כישרוני ביותר, אך כישרונותיו המתמטיים לא היו יוצאי דופן בהשוואה למדענים אחרים מהשורה הראשונה. למרות זאת היה זה דווקא הוא שהגיע להישגים אדירים, וזכה למעמד של המדען הגדל ביותר שקם בעולם לאחר ניוטון. מה שהביא אותו לכך הוא היכולת שהיתה לו לרכז את כל הכוחות המחשבתיים, הידע והאינטלקט, ולמקדם בבעיה אחת.
בביוגרפיה זו מתוארת פגישה שנערכה בין איינשטיין לג'ופי אשר בא לבקר אותו בשנות העשרים במעונו בברלין. ג'ופי מספר שהוא ביקש להתייעץ עם איינשטיין על תיאוריה שפיתח בתחום הגבישים. הוא הגיע אליו בבוקר, והם התחילו לדבר והמשיכו שעות ארוכות, כאשר איינשטיין קולט במוחו את החומר ומעבד אותו. רמת הריכוז הייתה כבר קשה עבור ג'ופי עצמו, אף שהיה בקי בנושא, אך איינשטיין המשיך לשמוע ולטחון את החומר עד שתיים בלילה, ורק אז אמר שהוא חושב שהבין את הדברים וסיים את השיחה. ג'ופי מסכם שבחייו הוא לא עבר חוויה כה אינטנסיבית של חשיבה, כפי שחווה באותה שיחה עם איינשטיין, ושהוא יצא ממנה סחוט לחלוטין.
הנקודה שצריכים אנו ללמוד מכל האמור היא שאם ברצוננו להגיע להישגים גבוהים, עלינו למקד את כל כוחותינו במה שאנו עושים – במדע, בעבודה, ובעיקר בקיום המצוות ובלימוד התורה.
- פרטים
- נכתב על ידי מאמר אורח
דיבור הוא כלי שהופך את ה'אי אפשר' ל'אפשר'. לפני שמתחילים לדבר אתו במילים פרטיות ובשפה אישית, הוא פרוש מעלינו כמו השמים הרחוקים. אי אפשר לאחוז בו, להשיג, לדעת, להרגיש. אי אפשר להשתייך.
ברגע שמדברים - כל זה נהיה אפשר, ועוד הרבה יותר.
פתאום אנחנו יחד, הוא ואני. אני מדברת והוא מקשיב, אני מסבירה והוא מגיב, אני משכנעת, מתרצת, מצדיקה, מתלהטת - והוא כאן, אתי, לידי, מכיל את הכל ומשיב.
התשובות מגוונות. יש תשובות בצורת ישועות ויש תשובות בצורת הצלות; יש תשובות בצורת שינוי נקודת המבט שלי על נושא השיחה, ויש תשובות בצורת שינויים החלים בזולת בהקשר שעליו דיברתי; יש תשובות מידיות ויש תשובות שלאחר זמן; אבל כולן, גם אלה שלאחר זמן, נושאות בחובן איזה רמז, שמכוח התפילה הן באו. כאילו טורחים במזכירות השמים לציין בפתיחת מכתב הברכה: "במענה על בקשתך שהופנתה ביום... בשעה... הננו לבשרך כי..."
ההקשבה של השם יתברך בזמן התפילה האישית היא לא שקט ריק ולא דממה אילמת.
ההקשבה של השם יתברך היא תגובה אקטיבית מופלאה. השם יתברך מקשיב כמו אמן הנוטל לידו כלי נגינה מיוחד ומתרכז בו כל כך, מתבונן בו כל כך ומתפעל ממנו כל כך - עד שהכלי, מעצמו, נרעד ומתחיל לנגן.
הכלי הוא אני. כשהשם יתברך מקשיב לתפילה, ההאזנה שלו דומה לאותו מבט מרוכז. מבט מעריך, מייקר, פנוי ומלא קשב; מבט עמוק ומופלא שמפיק ממני צלילים מיוחדים שאינם יוצאים בשום הזדמנות אחרת.
כשהשם מקשיב, רמת האמת עולה מיד. אפילו להגיד בקלילות "בשעה ארבע יצאתי מהבית" אני לא יכולה, אם יש סיכוי סביר שזה היה בחמש דקות לארבע או בארבע ורבע. אני מדברת עם השם יתברך, והוא הרי יודע! אז אני אומרת - בערך בארבע יצאתי מהבית, אבא.
וכשאני אומרת "כואב לי הראש נורא", אני מרגישה מחויבות פנימית לבדוק את זה: האם כואב לי הראש 'נורא', או שמדובר בכאב טורדני, מציק אמנם אבל לא גרוע כל כך?
כשאני מדברת עם השם, עצם הנוכחות המקשיבה שלו מעלה את המילים שלי על פסים מכוונים יותר. דווקא השיחה שנראית כאילו היא ביני לבין עצמי, כי אין איש שיכול לאמת אותה - יש בה רמת דיוק גבוהה לאין שיעור יותר מכל השיחות המנוהלות מול אנשים.
לא שזה מלחיץ כי 'צריך' או כי 'כך ראוי', זה פשוט קורה אוטומטית. כשהשם מקשיב הצליל נעשה נקי יותר.
ההקשבה שלו היא הקשבה מהדהדת. יש בה תגובה, מענה ושאלה המצפה לתשובה. אני מתארת, למשל, כמה כעסתי אחר הצהריים על הילדה שלי, ועד כמה אני מרגישה חרטה על כך.
והשתיקה שלו מולי כאילו שואלת - רק חרטה את מרגישה?
"האמת היא", אני שומעת את עצמי מסבירה לו, "האמת היא שאני לא מתחרטת כל כך כמו זועמת".
"זועמת"...
"כן. אני זועמת עליה, כי היא גורמת לי לצאת מהכלים; ואני זועמת על המבטים האלה שננעצים לי בגב כל פעם שדברים יוצאים משליטה, והילדה מביאה שיעורי בית מוכנים רק חלקית לבית הספר".
"מבטים?"
"המבטים האלה, אתה יודע, של כולם".
"כולם?"
"כן, כל העולם שמצפה ממני שהכל יהיה פיקס - אמא שלי, חמותי, המורה של הילדה, ההנהלה, בעלי..."
"???"
".. ואני בעצמי..."
השתיקה של השם היא שתיקה מחלצת. היא מחלצת אמת - ועוד אמת - ואמת יותר עמוקה ויותר מדויקת. והיא מחלצת אותי מן הבורות ומן המעגלים שלי. הו, כמה שהיא מחלצת.
אי אפשר להסביר במילים את החוויה הזאת. אי אפשר להסביר איזה ערך מטהר, מאוורר ומשיב את הנפש לשיווי משקלה יש לפנייה לגמרי פרטית ומוגנת, קבועה ומשתפת, להשם יתברך. מי שמכיר מבין, ומי שלא מכיר...
מי שלא מכיר, תגידו, איך הוא חי בכלל??
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
נא בחנו את עצמכם
נסו לענות על המשפטים הבאים ולהגדיר האם אתם מסכימים אתם, [מאד: 3+] או מתנגדים אליהם, [עד 3-].
1] כאשר האדם מודאג או כאשר הוא עומד בפני בעייה, מוטב שלא יחשוב על הבעייה אלא יעסיק את עצמו בדברים משמחים יותר.
2] שום קושי או חולשה לא יוכלו לעצור אדם שיש לו כח רצון חזק.
3]טבע האדם יגרום לכך שמלחמות והתנגשויות חברתיות לא ייעלמו מן העולם.
4] חיי המין הפרועים של היוונים והרומאים היו תמימים לעומת מה שמתרחש היום.
5] אין דבר שפל יותר מאדם שאינו חש אהבה עזה, תודה וכבוד להוריו.
6]פשעי מין כמו אונס ותקיפת ילדים, ראויים ליותר מעונש מאסר, פושעים כאלו יש להלקות בציבור.
עתה קראו את הטענה הבאה שלי
הפריטים המובאים לעיל הם חלק משאלון מורחב יותר על חקר האישיות הסמכותנית, [מתוך: אישיות, תיאוריה ומחקר- האו"פ], השאלון חוקר עד כמה בני אדם הם סמכותניים כלומר גזעניים ואתנוצנטריים התופסים את קבוצות המיעוט – כמו יהודים- בתפיסות סטראוטיפיות שליליות. האם תאמינו אם אטען כי ציון גבוה בשאלון [למעלה מ- 9+], קיבלו אנשים כמו הנאצים או אנטישמיים רדיקאליים? לפי סנפורד [1956- ועוד רבים] התשובה היא בהחלט חיובית. מה היה הציון שלכם?
ההנחה העומדת בבסיס התיאוריה היא שאנשים סמכותניים הרואים את גזעם כעליון ואת קבוצות המיעוט כנחותות וכתת אנושיות הם אנשים שבילדותם הורגלו לציית לחוקים שטחיים ונוקשים מבלי להבין את ההיגיון שעומד מאחורי הדרישות, היחסים בין הילדים להוריהם אופיינו על ידי ציות ופחד מההורים תוך כדי הדחקת כל מחשבה או דחף שאינו מקובל בעיני ההורים.
מאחר שאותם ילדים נאלצו במשך השנים להדחיק את העוינות שלהם כלפי ההורים וכלפי דמויות סמכות אחרות, ובמקום זאת נאלצו להפגין כבוד וציות, הם נמצאים במצב שבו הכרה ברגשותיהם האמיתיים תהיה מאד מאיימת, בעקבות זאת הם מנסים להמעיט בעיסוק ברגשות או במחשבות על דברים חריגים שאינם נוגעים לשגרת היומיום שמא יגיעו משם למחשבה הלא נכונה. מכאן מגיע המשפט "כאשר האדם מודאג או כאשר הוא עומד בפני בעייה, מוטב שלא יחשוב על הבעייה אל יעסיק את עצמו בדברים משמחים יותר". אותם ילדים גם חוו תחושה חריפה של חולשה מתוך שנים של ציות, התחושה פוגעת בדימוי העצמי שלהם, והם מנסים להסתיר אותה על ידי השלכה של החולשה על אחרים: 'אני לא חלש הם חלשים'. הילד הזה גודל להיות אדם שמחפש כח אך בד בבד מפחד להשתמש בו והוא מוצא פיתרון בהערצת דמויות של אנשים חזקים, רודנים דיקטטורים ובהצטרפות אליהם. מכאן נובע משפט כמו: "שום כח או חולשה לא יוכלו לעצור אדם שיש לו כח רצון חזק". גם הפריט השלישי, הנשמע ריאליסטי למדי: "טבע האדם יגרום לכך שמלחמות והתנגשויות חברתיות לא ייעלמו מן העולם" נובע על פי המחקר, מעוינות כללית כלפי המין האנושי וראייה שלילית של טבע האדם,העוינות היא תוצאה של מרירות מצטברת בעקבות שנים של הגבלות על סיפוק היצר והצדקת העוינות והתוקפנות האישית -זה לא רק אני, זה כולם.
מקור האמונות, בסיס הנורמות
שלשת הפריטים הבאים הגיוניים באותה לוגיקה ואין כאן מקום להאריך. כיצד ייתכן אם כן, שרבים מכם הקוראים –סביר להניח- עניתם בחיוב על רוב הטענות? הטענה המרכזית שלי העולה מהניתוח האמור היא, כי אנשים יכולים להאמין באותן אמונות אך בו בעת יהיו המעשים הנובעים מהם מרושעים ואנטיפתיים, המאפיין היחיד הוא מקור האמונות, בסיס הנורמות, ולא הן עצמן, שהרי אך אידיאלי להאמין בכח רצון למשל, כאשר השאיפה היא לתועלתיות ויצרנות, אולם אם השורש או הבסיס החברתי-משפחתי, פתוגני, גם המעשים הגרועים ביותר יוכלו להתיישב עם "היגיון" ו"כללים" אוניברסליים.
הציטוט הבא מספרו של הפרופסור ברטוב מאוניברסיטת ראג'רס 'צבאו של היטלר'אודות הוויכוח, האם חיילי הוורמאכט היו שותפים לאידיאולוגיית היטלר, כאילו מאשש ואומר הן על הדברים:
"העם הגרמני חב חוב גדול לפיהרר, שכן לו היו חיות הטרף האלו, אויבנו כאן, באות לגרמניה היו מתרחשים בה מעשי רצח כאלה שהעולם טרם ראה כמותם...כשאתה קורא את ה"שטירמר" ורואה את התמונות, זו רק המחשה קלושה של מה שאנחנו רואים כאן ושל הפשעים שעשו היהודים". [עמוד 113].
אגב, את הדברים הללו לא כתב גבלס או אייכמאן, מדובר במכתב ששלח טוראי בשם קרל פוקס בנובמבר 1938למשפחתו מהחזית. האם הוא היה אדם רע בטבעו? לא מסתבר. הוא באמת האמין בצדקת ובהיגיון המעשים "הראויים" שנעשו ליהודים. ממה זה נבע? כמו תמיד, מהחינוך מהחברה ומהמשפחה שאופיה והשפעת התעמולה בגרמניה של שנות השלושים, ידועים.
צריך להתחבר לחכמים
ומאחר וכמו פעמים רבות, הכל חוזר לחינוך, ולחברה, והכל זורם משם והחוצה, טוב יהיה איפא לסכם במלותיו היפות של הרמב"ם בהלכות דעות:
"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחרי רעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו,לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד".
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
ואין ליהודי עיניים?... ידיים, אברים, רגשות?
האם לא כמוהו כנוצרי, אותו לחם יאכל, באותם כלי משחית יפצע ...
ואם תתעללו בנו האם לא נתנקם?
[שייקספיר- הסוחר מוונציה. מערכה ג תמונה א].
והתשובה: "בחייכם", וודאי שלא.
בסאניו צעיר איטלקי רוצה להגיע לבלמונט, שם נמצאת עלמה יפה רבת חן ועשירה בשם פורציה. אלא שליורשת עשירה זו מחזרים רבים ובסאניו -שעל אף היותו בן אצילים עני מרוד היה-, ידע שעליו לגייס סך נכבד של שלשת אלפים דוקאטים של זהב כדי לחזר אחריה. בסאניו פונה לידידו הטוב אנטוניו ומבקש ממנו הלוואה. אנטוניו האציל חפץ לעזור לידידו אך מה יעשה וכל ספינותיו נמצאות בים ועתידות להגיע אך בעוד חודשים אחדים לנמל? הוא פונה ליהודי שיילוק, מלווה בריבית, ומבקש ממנו את הסכום. שיילוק מסכים להלוואה בתנאי אחד: אם לא יחזיר אנטוניו את הכסף בזמן יגבה שיילוק את חובו מאנטוניו על ידי נטילת ליטרת בשר מגופו של אנטוניו בכל מקום שיחפוץ. אנטוניו מסכים והוא אף חותם על כך בפני נוטריון.
הסוחר מוונציה
בבלמונט מתרחשת דרמה קטנה מסביב לתנאי הצוואה של אביה של העלמה פורציה, אך לבסוף זוכה בסאניו בידה של העלמה. פורציה נותנת לבסאניו טבעת והוא נשבע כי לא יסירנו מידו לעולם. בתוך כך הגיע הידיעה המרה לונציה כי כל ספינותיו של אנטוניו טבעו בים. שיילוק עומד על קיום התנאי ומבקש לממש את ערבותו של אנטוניו על ידיד נטילת ליטרת בשר מגופו, כשהוא מציין את המקום- הלב. בסאניו הנשוי כעת ליורשת העשירה מגיע במהירות לונציה ושם במשפט הנערך לפני הדוכס הוא מתחנן לפני שיילוק לוותר לאנטוניו תוך שהוא מציע לו דוקאטים של זהב פי שלשה מן הסכום המקורי. שיילוק מסרב והדוכס לא מצליח להכריע בענין. הוא מזמן משפטן צעיר ומבריק – בלתזר, שאינו אלא פורציה אשתו של בסאניו שהתחפשה לסטודנט משפטים מבריק ושנון. בלתזר מבקש בנאום המפורסם משיילוק לנהוג במידת הרחמים אך שיילוק עומד במריו ואינו מוכן לשמוע דבר. בלתזר פוסק כי החוק היבש עומד לצידו של שיילוק מאחר שתאריך הפירעוו כבר עבר, ושיילוק קשה הנפש ממלא את פיו בשבחיו. אלא שאז, כאשר עומד שיילוק עם הסכין החדה מעל אנטוניו ומבקש לחתוך בלבו, מבקש בלתזר הפסקה בגזר הדין ומוכיח מתוך כתב הערבות כי לשיילוק אמנם ישנה זכות של ליטרת בשר מגופו של אנטוניו אך אם תישפך ולו טיפת דם אחת מגופו של אנטוניו יוכרז שיילוק כרוצח, הדם, הכריז בלתזר לא היה כלול בערבות. בשלב זה שיילוק מבין כי הובס. רכושו הוחרם וחייו עמדו להינטל ממנו, אנטוניו הרחום מבקש מן הדוכס להחזיר לשיילוק מחצית מרכושו בשני תנאים: כסף זה יישמר לבתו הנוצרית של של שיילוק, ושיילוק עצמו יאלץ להתנצר. שיילוק מתנצר, בלתזר, בדרמונת קטנה מחלץ מבסאניו את טבעת האירוסין בעוד בסאניו עצמו אינו יודע כי בלתזר היא אשתו המחופשת. ובינתיים מגיע הידיעה כי כל ספינותיו של אנטוניו הגיעו בשלום לנמל וונציה.
זהו אחד מן המחזות המפרסמים ביותר של המחזאי האגדי וויליאם שייקספיר [1564-1616]. המחזה תורגם לכל שפה אפשרית כמעט, הומחז והוסרט אינספור פעמים והוא נחשב כאחת היצירות החשובות והנודעות ביותר עד היום.
אנטישמי או לא אנטישמי, זו השאלה
עד היום –מאות שנים אחרי כתיבת המחזה- דנים רבים בשאלה האם המחזה אנטישמי ובעקבות כך האם היה וויליאם שייקספיר עצמו אדם אנטישמי. שייקספיר עצמו, חשוב לציין, מעולם לא פגש ביהודים שכן אלו הוגלו מאנגליה בשנת 1290 ושבו רק כמה עשרות שנים אחרי מותו של שייקספיר. ולמרות זאת הוא מתאר את דמותו של שיילוק היהודי כאילו הוא חש ויודע אותה היטב.
אולם למרות הצגתו הנלעגת והמבזה של היהודי שיילוק, הנתפס כמלווה בריבית צמא דמים יש רבים הטוענים כי שייקספיר התכוון דווקא לתקוף את הדת הנוצרית. כזה הוא למשל המשורר הנודע הינריך היינה, לדעתו העמיד שייקספיר אל עמוד הקלון את המחילה הנוצרית השטחית ואת יושרו העקבי של שיילוק שחוץ מדרישת מילוי התנאי לא רימה ולא עשק במשך כל המחזה, שלא כמו שחקנים אחרים. לדעתו שיילוק הוא בסך הכל איש פשוט ואנושי.
יש הרואים במונולוג המפורסם הבא, הוכחה לכך
יהודי אנוכי ! האין ליהודי עיניים ? האין ליהודי ידיים, אברים קומה ותואר,
חושים, מאוויים, רגשות ?
האם לא כמוהו כנוצרי, אותו לחם יאכל, באותם כלי משחית יפצע ...
אם תדקרונו, הלא נזוב דם ?
אם תדגדגו אותנו, הלא נצחק ?
אם תרעילונו, הלא נמות ?
ואם לא תעשקונו, האם לא נתנקם ?
אם כמוכם כמונו בכל, נדמה לכם גם בזאת.
הנה, ששים המבקרים גם שיילוק הוא בן אנוש גם שיילוק ובעקבות כך גם כל יהודי הוא בן אדם עם רגשות עם מאוויים.
ובלב מי תאמר לעורר חמלה, בלב איש יהודי?
אכן, באופן אירוני למדי נדמה כי בכל ההוכחות המוזכרות מונחת התשובה. בשאלתו של שיילוק 'האין ליהודי עינים רגשות וכו' מונח המענה שאכן אין לו. שיילוק שואל את השאלה הזו כאשר הוא מבקש לחתוך את לבו של אנטוניו, כלומר אם התשובה כי אכן ליהודי יש עיניים רגשות אברים קומה ותואר, אזי מתבקש מכך כי הוא –היהודי- יכול לחצוב את לבו של אנטוניו מתוכו. מה שמצייר את היהודי כדמות דמונית ללא לב וללא רחמים.
כאשר מנסה הדוכס לבקש רחמים משיילוק על אנטוניו אומר האחרון בסרקזם
"לפני מי תפיל תחנתך, ובלב מי תאמר לעורר חמלה, בלב איש יהודי?
אי לך פתי, נס נא דבר אל נהרות איתן,
התחנן אליהם לבל יצופו שפעת מים ושוא גלים בל ינשאו;
נס נא דבר אל זאב ערבות העומד על טרפו, בתחנונים לבל ישסע את הגדי;
נס נא דבר אל עצי היער לבל יגביהו ולבל יאריכו פארותיהם עד אפס מקום לנטעי נעמנים, התושע לך ארשת שפתים?
התוכל תחינתך לשנות את מערכות היקום?
כן לא תוכל להעיר חמלה בלב איש יהודי".
מהיכן שאב שייקספיר את המלים המטורפות האלו? אם התכוון שייקספיר דווקא להציג את הגיחוך שבדבריו אלו של אנטוניו, מדוע הוא אכן מנצח בסוף בעזרתה של העלמה העדינה והפיקחת פרוציה הטומנת לשיילוק האכזר מלכודת מחוכמת.?
הלכה עשו שונא ליעקב
הרב פיינשטיין מנהיג יהדות ארה"ב בדור הקודם העיר פעם על הניסוח החזל"י "בידוע- הלכה עשו שונא ליעקב", מה ענין הלכה לענין כה רגשי ואמוציונלי? והשיב כי חכמים באו להדגיש כי כשם שההלכה היהודית היא נצחית ואינה ברת שינוי כך שנאתו של הגוי ליהודי אינה עשויה להשתנות.
שייקספיר כאמור לא פגש יהודים מעולם. איך הוא השכיל לבטא כל כך טוב את נפשו והלך רוחו של היהודי. גם לו התכוון לטובה, מהיכן ידע מהו יהודי?
נדמה כי בנפשו של שייקספיר, נוצרה שנאה ליהודי כשם שקיימת אצל רוב אומות העולם, ייתכן שהיא נבעה מסטריאוטיפים מהלך רוח, מאותה 'הלכה עשו שונא ליעקב', קשה להניח את האצבע על המקור המדוייק. מה שכן ברור שהיא היתה קיימת. שייקספיר שאולי הוטרד מכך ניסה לעדן אותה במהלך כתיבת המחזה, אך לפי התוצאות האופרטיביות שלו –עידוד האנטישמיות באירופה- נדמה כי נכשל.
- פרטים
- נכתב על ידי דוד שפירא
האם היהדות מחבבת את הפלורליזם? האם היהדות "פוחדת" מהתמודדות עם הפיתויים סביב?
- פרטים
- נכתב על ידי לאה הכט
חקר הנפש עשוי להיות המדע המרתק ביותר, אך תמיד הוא יהיה בלתי מדויק. ואם נוסיף לנפש מימד רוחני ונדבר על נשמה, נשמה אלקית חצובה מתחת כסא הכבוד – הנה נדבר על משהו רחב מיני ארץ ועמוק מיני ים. החזון אי"ש בספרו "אמונה ובטחון" מתווה לנו דרך עבודה לשיפוץ הנשמה: "רפואת המידות אינה בסמים גשמיים, וכשם שהחולי איננו גוף כך רפואתו אינה מן הגופים. החולי הוא הגש נפשי והרפואה – הרגש נפשי."
התיחסותו לנטיותינו השליליות וטבעינו הבהמיים כאל מחלות שעלינו לדאוג לרפואתם. אדם בריא הוא אדם שלם, נעלה מעל קטנוניות החיים הגשמיים, מתוקן ושלם במוסרו. כולנו, כל מי שעדיין בדרך, חולה במידה זו או אחרת, והחכם שעיניו בראשו – מנסה לרפא עצמו מן המחלות. מובן שהתרופות לא תמצאנה בסופר פארם ו"הרפואה – הרגש נפשי."
נזכיר את חלקם: מתוך התנ"ך ספרי משלי וקהלת עוסקים ברובם בהנחיות להשלמת האדם. מתוך המשנה "פרקי אבות". ספרים מאוחרים יותר ישנם רבים, כגון: מסילת ישרים, אורחות צדיקים, חובות הלבבות, חזון איש, ועד ימינו אנו ממש כגון, עלי שור. כל הספרים הנ"ל, ורבים רבים נוספים עוסקים בהדרכה לבניה עצמית, למלחמה בתאוות הארציות, בתיקון הנטיות הקלוקלות.
החזון איש: "ספר המידות שהכינו החכם בחכמתו, הקריאה בספרו – מרפא לנפש, וההתמדה בונו – תיקון המידות. ואמנם אין הקריאה בספרי המוסר רפואה ודאית כמו שאין רופאה בטוחה לחולי הגופים... כי גורלם של הרטיות בחוזק המחלה תלוי". כלומר, ישנן שלוש פאזות בעבודת תיקון המידות:
- קריאה ולימוד בספרי המוסר- מדריכה, מעניקה תובנות, מנחה. תוכלו למצוא בספרים אלו משנה סדורה של פסיכולוגיה יהודית – תורת הנפש הכתובה ע"י יצרן הנפש – האלוקים – מתוך התורה. מרתק, אמיתי ורלוונטי!
- התמדה ושינון הדברים שוב ושוב – טפטוף איטי של אמיתות (שכבר הבנת והסכמת אליהן) מן ההכרה השכלית אל הרגש, המעשה, החיים. (חזרה על דברים פשוטים ונכונים שוב ושוב היא המפתח להתקדמות גם לפי הרמח"ל בספרו מסילת ישרים).
- יישום בשטח- בשדה הקרב האמיתי של החיים. נסיונות, הצלחות ונפילות בשליטה עצמית, בהתגברות, בחסימת הפה מלומר את שאיננו ראוי, בשכנוע פנימי להרגש דק, בהחלפת זוית הראיה, וכו'.
- פרטים
- נכתב על ידי לוי מגדיאל
מה יש בתוך המזוזה? למה זה כל כך חשוב עד כדי כך שבכל בית יהודי, גם החילוני ביותר יש מזוזה בפתח?
- פרטים
- נכתב על ידי ישראל אסולין
אנחנו רגילים לחשוב כשאנחנו אומרים אני מאמין לך - מתכוונים, שלמרות שאני לא מכיר אותך, קיבלתי אותך לעבודה כי עשית עלי רושם טוב משום שאתה מעורר אמון.
אני אף מוכן להפקיד בידך את קופת המפעל, אבל עכשיו אתה חייב להוכיח את עצמך, אתה חייב להוכיח שאתה ראוי לאמון הזה, ואכן אחרי שנה שאתה עובד אצלי הוכחת את עצמך היית יעיל וחסכת למפעל כסף, כשאני נוכח בכך אני אומר לך: בסדר מהיום אני כבר יודע שאתה נאמן אני כבר לא צריך להאמין, כלומר במקרה הזה באה הידיעה אחרי האמונה הידיעה היא רמת בהירות גבוהה יותר מאשר האמונה שהיא איזו אינטואיציה בלב.
זו משמעות המושג אמונה בפי ההמונים. אך לא לכך מתכוונים חז"ל כשאומרים אמונה, כי הרי הפסוק אומר קודם וידעת היום ורק לאחר מכן והשבות אל לבבך כלומר: והאמנת, הידיעה בשכל באה לפני האמונה בלב.
את האמור בתורה כבר הזכרנו "וידעת היום והשבות אל לבבך"
וכן הנביא ישעיהו האומר "ולמען תדעו ותאמינו לי ותבינו" ובכן קודם כל "תדעו" אח"כ "ותאמינו". כלומר, רק אחרי הידיעה יש מקום לאמונה.
ר' יהודה הלוי בספרו הכוזרי כותב הגדרה יותר מפתיעה, הוא מתאר את המאמין כאדם המקיים מצוות על פי הציווי האלוקי, האדם יודע לא רק את המעשים הנכונים שעליו לעשות, כי אם גם את המינון הנכון בעשיית המצוות, כלומר הוא קושר אמונה לקיום המצוות.
ויש מקום להבין, מה הקשר בין אמונה לקיום מצוות, שהרי האמונה היא רגש בלב.
וכן הם דבריו של הרמב"ם כשהוא מדבר על אמונה בקב"ה, הוא כותב בפירוש את המילה "לידע שיש שם מצוי ראשון", לדעת כבסיס לאמונה ועל הלדעת הזה מבסס הרמב"ם את כל שלשה-עשר עיקרי האמונה שלו.
ברור מאליו שאנו חייבים להגדיר את המושגים אמונה וידיעה בהגדרה השונה מן ההגדרה העממית שלהם, ובאמת מהי הידיעה הקודמת לאמונה עליה מבוססת היהדות, זאת ועוד מה שייך אמונה אחרי שיודעים.
ובכן עלינו לזכור שהיהדות מבוססת על הידיעה. ידיעה זו מבוססת על התגלות אלוקית בפני המוני בית ישראל שהייתה במעמד הר סיני, וזו נקודת המוצא לכל.
אנו מוצאים שכל שלשה עשר העיקרי האמונה של הרמב"ם מיוסדים על העובדה שהם כתובים בתורה, אלו עיקרי אמונה המבוססים כולם על מעמד הר סיני ועל האפשרות להוכיח מעמד נשגב זה שהתרחש ככתבו וכלשונו והידיעה הברורה שהייתה במעמד הר סיני היא היסוד, ונקודת הפתיחה לכל אמונה זו הפנמה של הידיעה החשובה הזאת .
והביאור בזה הוא, אדם יכול לדעת הרבה דברים בשכל. ביניהן ידיעות שאין להן שום השפעה עליו ועל אורחות חייו.
האמונה היא הכוח המכניס את הידיעה לעצמות הכשרון להפעיל את המערכת כולה, האמונה היא הכשרון של והשבות אל לבבך, זאת אומרת לקחת את ההגיון המוצק של הידיעה ולהופכו לכוח פעיל בנפש. המילה 'אמן' שכולנו מכירים מורכבת מן האותיות א' מ' נ' הן הם שורש האמונה והן גם ר"ת אל - מלך - נאמן, ואמונה היא גם לשון נאמנות, אימון, וגם לשון אמנות, מהי אמנות? אמן אמיתי הוא המסוגל ליטול את הניגודים ולהפוך אותם לשלמות אחת. למצוא את ההרמוניה הפנימית. ככל שהצליח ליצור הרמוניה מניגודים מהותיים יותר כן האמנות שלו תהיה בעלת ערך, אין אומנות בסימטרייה יש אומנות בניגודים ובהרמוניה הנוצרת בתוכם, האדם גם הוא מורכב ניגודים רבים, יש לו לב מוח ואיברים שונים, יש לו יצר וגם נשמה נפש וכוחות יצריים המושכים אותו לכיוונים מנוגדים, הכוח המאחד את כל הכוחות כולם המסוגל ליצור הרמוניה ביניהם הוא כוח הנקרא אמונה, לכן "וידעת היום והשבות אל לבבך" הוא המסוגל ליצור הרמוניה זו .
המסלול הוא מן המוח ללב וכבר אמרו גדולי האדמו"רים מלך ר"ת מוח לב כבד המוח אחראי על הידיעה, הלב על הרגשות על הפעלת המערכת, ותוצאות המפגש בין הלב למוח מגיעות אל הכבד הוא הדם, הכבד יוצר את הדם שמפעיל בפועל את כל מעשה האדם, זאת היא האמונה ע"פ הגדרת היהדות, מי שהמערכת שלו הפוכה כלומר קודם הוא עושה
מעשיים לאחר מכן מרגיש הרגשות ולבסוף יוצר תיאוריות במוחו, הרי המלך הופך לכל(ו)ם עליו לתלות על ראשו משולש אדום ולכתוב "נגרר" .
שומרי המצוות צריכים לדעת שהאדם הוא מטוס בעל שני מנועי סילון ,מוח ולב, ובספר ההוראות כתוב שהמטוס יכול לטוס גם עם מנוע אחד, משום כך גם כשהמוח מעומעם מסוגל הלב למשוך הלאה ברמה סבירה את המטוס, אם בלב ההרגשה מעומעמת המוח ממשיך להטיס את המטוס, נכון שהמטוס טס הלאה אבל צריך להבין שיש תקלה במערכת, האדם הבריא הוא האדם שיש בו גם וידעת היום וגם והשבות אל לבבך. שני המנועים שלו פועלים בהרמוניה.
הנה מאז ומעולם עסקו בהוכחות. הגמרא מביאה ויכוחים בין חכמי יוון לחכמי ישראל בשאלות שונות של אמונה, הגמרא לא מביאה רק כדי לספר לנו היסטוריה, אלא כדי להעביר את האינפורמציה וכדי ללמד אותנו. וכמו כן ספר הכוזרי שהוא ספר ההוכחות הגדול שיש.
מעבר לכל זה חייב היהודי לעסוק בהתבוננות ,ובזה עוסק חובת הלבבות בשער הבחינה נושא ההתבוננות בפלאי הבריאה ובכלל הלא היא כ' ברמב"ם בהלכות יסודי התורה: ... האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאוהבו וליראה אותו ... והיאך היא הדרך לאוהבו ? בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובבריאותיו הנפלאים והגדולים יראה בהם את חכמתו שאין לה ערך ע"כ, וזה מה שאנו עושים והיא היא תביעתו של הנביא ישעיהו מעם ישראל: "את פועל ידי לא הביטו ומעשה ידי לא ראו" זו דרישת התורה להבין את הדברים בהגיון, לדעת אותם, ולאחר מכן - והשבות אל לבבך - להאמין, כלומר להשיב אל הלב ליצור את ההרמוניה בין שני המנועים.
הנה היהדות אינה מבוססת על אמונה עיוורת, "פתי יאמין לכל דבר" אומר שלמה המלך הפתי הוא מאמין לכל דבר למי שאינו פתי צריך להביא הוכחות, הנה משה רבנו אומר "והן לא יאמינו לי" והקב"ה הורה למשה להוכיח להם כדי שיאמינו .
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
בשבועות וגם בחודשים האחרונים מגיעים בכירי העם וראשיו אל כותרות העיתונים בגין חקירות וחשדות פליליים. ראשי ממשלה, נשיאים, שרים, רמטכ"לים ,רשויות המס, והאחרונים- ראשי המשטרה.
מה משותף לכלם? חוסר האשמה עצמית וההשלכה שלה לכלם. לאמור: זה לא אני זה הוא, הם, התקשורת, גורמים אינטרסנטיים, רק ביצעתי, האחריות איננה בתחום שיפוטי, משרדי וכו', וחוץ מזה הוא או היא התחיל/ה. וכן הלאה בוריאציות שונות.
ביהדות- גם לאדם שמעד קיימת האופציה של מחיקת העברה על ידי תהליך של חזרה בתשובה. מהי חזרה בתשובה? כותב הרב קוק:
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
אריך פרום היה מגדולי הפסיכולוגים בעולם. הוא לימד באוניברסטאות רבות והיה אחד מראשי הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה המודרנית. את שיטתו לומדים היום בכל חוג פסיכולוגי ורבים מן הפסיכולגים הם חסידי "שיטת אריך פרום". אריך פרום הוא יהודי ממוצא גרמני שנולד בפרנקפורט וגדל במשפחה דתית. ב1934 כאשר עלו הנאצים לשלטון נמלט לז'נבה ולאחר מכן הגיע לארה"ב שם הוזמן להרצות במכון הפסיכואנליטי שבשיקגו. ספריו הידועים הם אמנות האהבה, ומנוס מחופש, שנמכרו במליוני עותקים ותורגמו לשפות רבות.
זהותו היהודית של אריך פרום הנה חלק אינטגרלי ממשנתו ורעיונותיו והיא באה לידי ביטוי רב בייחוד בשני ספריו הפופולריים שהוזכרו.
בשני המאמרים הבאים נבחן שני נושאים מרכזיים בחיינו לאור משנתו וממבטה של תורת ישראל. אהבה, וחרות.
החבר הצדיק שלי תום
תום הוא חבר טוב שלי בן 33 הוא נשוי אב לשלש בנות. המרכיב המרכזי שאני יכול להצביע עליו באישיותו הוא, חוסר האהבה עצמית שלו. תום כאילו חי למען אחרים. 'המפתח לזוגיות טובה היא פשוט לא לחשוב על עצמך' הוא אומר, ומיישם זאת גם ביחסיו עם הזולת, אחת הסיבות שהוא לא קודם בעבודה מעולם היה מחוסר יכולתו לסבול את ההרגשה שמישהו אחר לא התקדם בגללו. מאחר שהתיאור הזה מצייר לנו תמונה של צדיק אוטופי היה מפתיע מאד לשמוע כי תום החל לבקר בקביעות אצל הפסיכולוג, שם למרבה האירוניה הוא התלונן בעיקר על כשל ביחסי האהבה שלו וגם על דכאונות חוסר יצירה, ועייפות בעבודה. הפסיכולוג שנמנה על תלמידיו של אריך פרום טען באופן מפתיע כי כל הפתלוגיות של תום נובעות מהאהבת היתר שלו לזולת או ליתר דיוק מחוסר האהבה עצמית שלו.
האם זה ייתכן?
חוסר האהבה של תום
כשתום שמע לראשונה כי הוא לא מסוגל לאהוב הוא נרעש. הוא הגיע אלי בדמעות ואמר: אני, אני לא מסוגל לאהוב? צריך להודות כי זה באמת היה נשמע מוזר במיוחד על רקע הזיכרון שצף בי באותו שעה על אותו יום בו סיפר לי תום שלא לציטוט כי הוא שוקל לתרום את חלק הארי מכספי מתנות החתונה שלו לארגון גני"ם שזה ארגון לילדים נכים. למה, שאלתי? כי הם כנראה כבר לא יתחתנו ענה לי תום בפנים רציניות שגרמו לי להרגיש...פשוט אגואיסט.
לא ידעתי מה לענות לו. חשבתי שייתכן כי הוא לא שמע טוב וזו אולי הבעייה הפסיכולוגית שלו, אולם מתוך רצון לעזור או אולי סקרנות טהורה החלטתי להתקשר לד"ר x הפסיכולוג.
ד"ר x היה אדיב אך הוא סרב למסור לי פרטים אודות תום "החבר הכי טוב שלך". מה שכן הוא הסכים להסביר לי באופן תיאורטי את גירסתו למה שכיניתי "התיאוריה הפרדוכסלית". לדבריו אהבה שהיא דבר מופשט מוצאת את ביטויה בדרכים פיזיות שונות, או במלים שלו במיומנויות נרכשות. המיומנויות הם נתינה, דאגה לזולת, כבוד לאישיותו, ואחריות לצרכיו. אדם שאינו מסוגל לאהוב את עצמו מוכיח כי יכולת האהבה שלו פגומה הוא לא מסוגל לדאוג ולהיות אחראי לאדם הקרוב אליו ביותר -הוא עצמו, ומכאן שאין הוא מסוגל לדאוג באמת גם לאחרים.
כמוך
התקשרתי לתום. ביקשתי ממנו לפתוח את התנ"ך בספר ויקרא פרק י"ט, קראתי: "ואהבת לרעך כמוך", ושתקתי. נו, התעצבן תום אני לא אוהב את רעי, נהית גם פסיכולוג? הבעייה תום עניתי לו בנחת, שאתה לא אוהב את תום, חסר לך ביכולת האהבה העצמית שלך חסר לך ביכולת לדאוג לאנשים הקרובים אליך ביותר כמו אתה עצמך ומשפחתך, הפגם בנתינה העצמית שלך הופך את הענקה שלך למשהו לא נשלט להתפרצויות של נתינה לא מבוקרת, -לא לנתינה אמיתית שבאה מתוך אחריות דאגה וכו'- בעוד אתה שוכח לדאוג לעצמך.
חששתי שהוא לא הבין אותי או שאולי הוא נעלב אבל אז הוא אמר בקול רשמי משהו: אה, אתה אומר שה"ואהבת לרעך" צריך להיות אקויוולנטוי ל"כמוך". כן אמרתי, נדמה לי שזו הכוונה.
מקורות
מכתב מאליהו ח"א עמוד 38
The art of loving - Erich Fromm. מהדורה עברית: מחברות
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
1] אני ישן כל היום כי אני עייף, יצאתי הרגע ואני גמור, אין לי חשק לאכול, נקודה. (1)
2] אני וורוד כי זה הצבע הטבעי שלי. אני לא חולה.
3] אני שונא שעשרות אנשים מנשקים אותי כל היום
5] אני מבין שגדי [אחי הגדול ממני בשנתיים] שונא אותי, הוא קטנוני, אבל למה להרביץ?
6] אני שונא שלשה דברים: רעב, צמא, ושבודקים לי את רפלקס לפיתת כף היד
7] אגב מה באמת הענין בזה? (2)
8] מה השטויות האלה עם 'מוצץ אורטודנטי' אין לנו בכלל שיניים
9] בניגוד למקובל כשאנחנו מחייכים מתוך שינה אנחנו כן נהנים אנחנו פשוט שומרים את זה לעצמנו (3)
10] אנחנו לא אוהבים חיתולי 'האגיס' זה אתם שאוהבים
11] כשאתם עושים פרצוף מצחיק הוא הרבה פעמים מפחיד
12] הדיבור שלכם אלינו 'בשפת תינוקות' הוא מה זה תינוקי (4)
13] אני נהנה ללכת וליפול, אין צורך לעזור (5)
14] כשאני אומר 'אבא אוטו' הכוונה היא שאני רוצה לנסוע עם אבא באוטו ולא, נגיד, אבא צריך להחליף את האוטו
15] ההתרגשות שלכם מהמלים הראשונות שלי מיותרת, הכל ענין של תבניות מובנות במח כמו שכבר אמר נעם חומסקי (6)
16] אין הבדל בין סוגי הדייסות הכל מאותו מפעל
17] מה הענין עם הכיסוי פנים וה- 'קוקו', די קלטנו (7)
18] אנחנו מבינים שהשאלה היא מי הכי גאון של אמא? היא שאלה רטורית אבל לא צריך להיסחף עם זה, נאמר כשאנחנו עושים לשירותים בסיר
19] מאיפה הבאתם את זה שאם לא נאכל לא נגדל, הנה לא אכלנו ומה, לא גדלנו?
20] שוקולד זה כן אוכל
21] גם פיצה וסוכריות
22] הרופא מפחיד לא בגלל הטיפול, אלא בגלל הפרצוף שלו
23] אכפת לכן לא להיעצר כל שתי דקות עם העגלה ולדבר עם השכנה חצי שעה, רוצים כבר להגיע לבית יש חדשות עם טיף וטף.
24] זה שהוצאתם הרבה כסף על ההצגה/ טיול הזה לא אומר שאנחנו חייבים ליהנות, אין צורך להתרגז. אגב, כאן השאלה מי הכי גאון של אמא בעולם, דווקא רלוונטית
25] מאותה סיבה אנחנו גם מעדיפים את הבובה הקרחת וחסרת הרגל שמצאנו בגינה על פני משחק הקפיצים היוקרתי שקנה סבא גדעון בשילב
26] בניגוד למקובל, לסירופ אקמול אין טעם של פטל, למעשה יש לו כל טעם חוץ מפטל
27] האיש הכי רע בעולם הוא לא אחמדינג'ד אלא זה שהמציא את מסרק הכינים
28] עוד מעט נגלה שהעולם הזה יכול להיות מאד אכזרי, אבל לנו להבדיל מכם המבוגרים, יש תובנה אחת מהשהות הארוכה ברחם: בסוף תמיד יוצאים למקום מציאותי
יותר.
הערות
1) תינוקות ישנים כשש עשרה שעות ביממה
2) התנהגויות שהיו מתחילה רפלקסיביות הולכות ונעשות רצוניות, הדבר תלוי במעבר ממרכזי המח הנמוכים של התינוק לקליפת המח, כחלק מרכישת יכולות מוטוריות שונות, בהקשר זה אפשר לציין גם את רפלקס ההליכה.
3) בשבועות הראשונים של התינוק מופיע החיוך בעקבות עלייה זמנית, של של איזה סף עוררות מכריע [בהלה למשל] ואחריה צניחה, וזה גורם לשרירי הפנים להתרפות לחיוך קל. אם תטלטלו רעשן ליד מיטת התינוק, יופיע חיוך לאחר שש שניות בערך. בגיל שמונה עד עשרה שבועות התינוק מחייך לא בגלל זיהויו את האם [-כמו שחושבות רבות], אלא מתהליך הנקרא 'הטמעה מזהה': התינוק מצליח במאמצים לתת מובן לאובייקט מוכר והוא מזהה אותו כמשהו שהוא ראה קודם לכן, המאמץ גורם מתח לתינוק ועל ידי הזיהוי המתח מופג ובעקבותיו מופיע החיוך.
4) אמהות רבות בעולם נוהגות לדבר אל ילדיהן בשפת תינוקות או בשמה השני 'שפת אימהות' השפה פשוטה יותר ממהבחינה הדקדוקית והיא מאופיינת בצליל גבוה מהרגיל. יש תרבויות ברחבי העולם כמו אנשי קלולי מגיניאה החדשה שמקפידים לדבר אל התינוק בשפת מבוגרים רגילה. האם שפת התינוקות הזו מקילה על תהליך רכישת השפה.? אין כיום ממצאים ברורים לכך והסוגיא נשארה חלוקה בין חוקרי ההתפתחות.
5) לכל תינוק יש מוכנות מולדת ללמוד את מה שהוא צריך לדעת והוא שואב הנאה מכך.
6) בהתפתחות השפה קיימים שתי דעות מרכזיות, סקינר וחומסקי. סקינר טען כי הילד לומד את השפה בתהליך של ניסוי טעייה וחיזוקים, בתהליך הבא: הילד ממלמל שברי מלים ההורים מחייכים אליו ובעקבות כך הוא מקבל חיזוק להתנהגותו, הוא ממשיך למלמל עד שהוא מוציא מלים נכונות מהפה, כאשר ההורים שומעים מלים אלו הם מחזקים אותם [על ידי שבח ועידוד] יותר ממלים שאינם נכונות וכך נכנסים מלים למאגר, ומלים מוטעות מסולקות ממנו. חומסקי שלל מכל וכל את הגישה הזו מסיבות שונות וטען כי לכל השפות יש תכונות מבניות שוות שטבועים אצל כל יילוד במח.
7) למען הדיוק משחק ה- קוקו כן חשוב. פיאז'ה טען כי לילד אין עדיין את מושג 'קביעות האובייקט' כלומר כאשר חפץ נעלם מעיניו של התינוק הוא מניח כי החפץ [או האם]חדלו מלהתקיים. משחק ה- 'קוקו' מאפשר לילד את השליטה בקביעות האובייקט כדבר שלא נכחד, על ידי הסתרת האם או עצמו בידיו[-ההעילמות] ואז הגילוי מחדש[חשיפת הפנים].
[ההערות לקוחות מתוך הספר התפתחות הילד טבעה ומהלכה. חיברו: סרוף, קופר, דהארט, ארה"ב. מהדורה עברית: מרום לנדסברגר ויעקובסון, הוצאת האו"פ].
- פרטים
- נכתב על ידי מאמר אורח
במבט מכדור הארץ, בעין רגילה, ניתן לזהות כ -4000 כוכבים. ואכן העמים הקדמונים סברו בטעות כי זהו בערך מספר כוכבי היקום הפרוסים כמנורות לילה ב'תקרת' העולם השטוח - כהבנתם אז - שאנו חיים בו.
(אמנם יתכן שאין הכוונה כאן למבנה פיזי אלא להרכב מסודר. כשם שבצבא גדודים ולגיונות יכולים להיות מעורבים מבחינת המיקום הפיזי שלהם, אך מסודרים מאד מבחינת האופי והמבנה הפנימי המיוחד של כל אחד מהם. כבל אופן, מדבריהם עולה כי מדובר במבנה מרשים ביותר.)
ללא שום כלי עזר מדעי או מחקרי, ממקום שבתם בבית המדרש הגיעו חז"ל אל המספר:
- פרטים
- נכתב על ידי ישראל אדלר
היה זה במחנה עבודה בסיביר, אחד מאותם מחנות בהם ריכזו הסוביטים פלטים שנמלטו מאימת המלחמה, אך דרכוניהם הצביעו על כך כי הם אזרחי מדינות אחרות.
יהודים רבים שהו בסיביר בתקופת מלחמת העולם השנייה,יהודי אחד ששרד את הקור והסבל ועלה ארצה, סיפר לימים עובדה מעניינת שאירעה בצריפו אשר במחנה העבודה.
לילה אחד, סיפר אותו יהודי, עמדנו לעלות על יצוענו, כאשר רופא המחנה נכנס אל צריפנו מלווה בשני אחים. מתוקף תפקידו לשמור על בריאות החוסים במחנה, היה הרופא עורך בדיקות רפואיות מפעם לפעם, ובאותו לילה הוא החליט לבדוק את דרי הצריף שבו התגוררתי.
איש איש בתורו ניגש אל הרופא, והשתדל להתייצב ולהזדקף ככל הניתן, לבל יואשם חלילה כי חולה הוא ואינו מסוגל לעבוד. ברוך ה', הביקורת הרפואית עברה בשלום, לפי ממצאי הרופא איש אינו חולה, כולנו בריאים.
הרופא עמד לצאת מהחדר ואחדים מאיתנו, שאמנם היו חולים, ציפו בדריכות יתירה לצאתו כדי שיוכלו להשתעל כיאות. לפתע, נעמד הרופא ועצר מול דלת היציאה של הצריף, נעץ את עיניו בדלת והסתובב לאחור, כשארשת פניו חמורה ואינה מבשרת טובות.
הבנתי מיד מה רצונו.
על דלת הצריף תלה אחד מחברי לוח שנה שהוא כתב במו ידיו, כדי שיהיה לנו מושג כלשהו על החגים היהודיים ועל התאריך העברי, שלא נאבד לחלוטין את הקשר עם יהדותנו.לבטח חרה אפו של הרופא על הכתב העברי שבצבץ מול עיניו, הרהרתי לעצמי.
ואכן הרופא הביט בנו ממושכות ושאל "מי כתב את הלוח?" כמובן שאיש לא ענה ולא הניד עפעף. כאשר הרופא חזר שנית על שאלתו ודבריו נשארו תלויים באוויר הוא איים עלינו כי אם בתוך שתי דקות לא יודה בכך האדם שכתב את הלוח ושתלה אותו על הקיר, הוא יכתוב בדו"ח הרפואי, שיגיש למפקד המחנה, שכולנו חולים הזקוקים לתרופות. בסיביר, "חולה" הוא הגדרה לאדם שיועדה לו דרך חד-סטרית לבית הקברות.
משראה חברי כי אי הודאתו ב"פשע" עלולה לגרום נזק קשה לכל דרי הצריף, הוא נאלץ להודות, כי הוא זה שכתב את הלוח ותלה אותו על דלת הצריף.
"בא אלי" פקד הרופא, "סובב את פניך לכיוון הדלת".
"אמור לי מה כתוב כאן?" הצביע הרופא על שורה בלוח השנה. "פרשת וארא", גמגם חברי בפחד.
"האם אינך יודע ש'וארא' כותבים עם א' ולא עם ה'?" רעם קולו של הרופא, ומזווית עינו התגלגלה דמעה קטנה ושקופה, שהחליקה על פניו הקשוחות ונספגה בדש חליפתו הצבאית.
הרופא מיהר לצאת מן הצריף, ואנו נותרנו פעורי פה.
התברר, שהרופא הקשוח הוא יהודי מבטן ומלידה, ועד עתה הצליח להסתיר זאת מאיתנו במיומנות רבה אך הניצוץ נדלק. המבט הקשוח והאימתני נעלם. מאותו יום ואילך, הפך הרופא את עורו. שוב לא היה ליבו לב חייל, כי אם לב יהודי, ורגשות חמים דרבנוהו למצוא מזור לתחלואינו, ככל שניתן היה לעשות בתנאים ההם.
"אינני ידע מדוע דווקא לוח השנה היהודי הוא שהסיר את לוחות הקרח שהקיפו את ליבו", סיים בעל הסיפור, "אבל ראה ראיתי, שלכל יהודי יש ניצוץ, פשוט צריך לדעת להדליק אותו".
- פרטים
- נכתב על ידי אליעזר היון
כיצד תהיה התייחסותך לשיעורי הבית, אתגרית, יעילה, או שמא קשה ומרדנית?
האם את תשתני? האם יחולו שינויים באישיותך בעקבות הכניסה ל"בית ספר"?
האם תסתדרי בעולם החדש- התחרותי חברתי הדינמי כ"כ?
גם אני עולה איתך לכיתה א'.
ואתנו עולים עוד עשרים וחמשה או שלושים ילדים שיהיו איתך באותו כיתה. הם כלם יגיעו בעיניים חוששות ויביטו על כל הילדים מהכתות הגבוהות יותר באימה ובהערצה. אתן תשוחחו בביישנות אחת עם השניה ומשחקיכם יהיו די גמלוניים בהתחלה. ההתרגשות שלנו כאשר תחזרו מבית הספר כל יום עם הילקוט והמחברות תרקיע שחקים. אנחנו נפחד ביחד לפני כל מבחן, נתלבט ארוכות באשר לצבע העטיפה של הספרים החדשים, וננסה לפענח בצוותא מדוע רינה לא התקשרה היום, או מה כדאי לקנות ליומולדת של נעמי.
עם זאת אני יודע שבמהירות מסחררת את תהפכי לגדולה כל כך, גבוהה יותר מאמא שלך [ואולי גם ממני] ובוגרת יותר כך שהתמונה העכשווית שלי מ "שלום כיתה א'" הולכת להיות עקבות זיכרון מתוק רחוק של עטיפות מבריקות של התרגשות ושל תמימות טהורה.
אז בבקשה, אולי לא תמהרי לגדול כל כך, אולי זה אפשרי לשמר את הכניסה לכיתה א ולהשהות אותה קימעא?
אני עולה איתך לכיתה א
אך עם זאת צריך לציין, אני לא יהיה איתך שם כל הזמן, אנחנו תמיד נתמוך בך מלמעלה, אבל בתוך הים החברתי הדי עמוס שלכם את תצטרכי לשחות לבד, ובהקשר לכך הרשי לי לומר לך משהו.
שנים לא מעטות חלפו מאז נכנסתי עם ילקוט גדול [מעור, בלי ציור של דורה] לכתה א. לא הרבה אני זוכר, אינני מורה ואני לא משמש כיועץ חינוכי, אך למרות זאת הנה עצה – בקשה לקראת חייך החדשים. אם תרצי, קחי אותה היא שלך, מתנה ממני אלייך.
בשנים הקרובות את תתקלי בטיפוסים שונים של אנשים. חברתך תהיה מורכבת מקשת רחבה של דמויות, החל מ"מלכת הכיתה" החיובית או הבלתי חיובית ועד לילדה הבלתי אהודה הנחשלת חברתית ולימודית, המורה הרכה והאימהית והמפקחת ה'אכזרית' והנוקשה. באופן אינטואיטיבי נטייתך תמיד תהיה לעבר הבנות המובילות, היפות, האהודות. זה טבעי. זה בלתי נמנע. זה לא נכון יהיה לומר הפוך. אבל הכניסה לבית הספר היא באיזשהו מקום גם הכניסה לחיים, לעולם האמיתי של תחרויות של רגשות ויצרים, ובמקום הזה חשוב שתזכרי: אין חלוקה דיכוטומית של רע וטוב –ילדה חרוצה טובה לחלוטין נערה רעה דחויה לגמרי.
בין בנות כיתתך סביר להניח, את תייצרי חברויות תגבשי לעצמך קבוצה ותמצאי את חברתך הטובה. אין זה אומר שבבנות האחרות, המוצלחות פחות בעינייך, אין רבדים שלא הבחנת בהם. אני מבטיח לך שאם תנסי תוכלי למצא בכל אחת ואחד, כולל ב'לא נחשבות', נקודות פנימיות שלא ידעת עליהן, מימדים עמוקים של טוב של אנושיות שנסתרו מעינייך. אנא, אל תפסלי אותן, גם אם לא תהיי חברתן הקרובה -אל תתעלמי מהן, כי החיים שלנו מורכבים מהן, מדמויות רבות ושונות כ"כ שהן לא תמיד מה שאנחנו.
ולכם המורים: אנחנו יודעים שאתם עושים כל מאמץ לחנך את ילדינו ולהתייחס היטיב לכלם. אבל אם תוכלו תזכרו רק, שבשבילכם כיתה א תשס"ח היא אמנם שלושים ילדים אבל בשבילנו היא גילי, היא נעה והיא טלי, ובין ילדים רבים הם מרגישים מנוכרים כל כך, רחוקים מהבית כל כך, אנא מלאו שם את מקומנו בינתיים. תודה רבה.
פורסם גם באתר nrg