מאמרים

פרטים

לפני למעלה ממאתיים שנים חי יהודי שהתפרסם בכל קצוות הארץ, מאז ועד היום, בתואר 'הגאון מוילנא'.

צדיק היה האיש ופרוש. שקוע כל כולו בתורה ובעשיית מצוות, נתון בגלות עצמית במשך שנים ארוכות, כשהוא מקפיד שלא לישון יותר משעתיים בלילה וגם זאת לא ברציפות.

לא מעט מעשים ונפלאות מסופרים אודות גאונותו וצדקותו, אך מפירוש אותו הגה בגיל צעיר במיוחד ניתן ללמוד ארחות חיים, ומוסר כיצד יש להתנהג.

היה זה כאשר היה הגאון מוילנא ילד כבן 7. לעיר וילנא הגיע אחד מגאוני ישראל בעל 'השאגת אריה' שכיהן כרבה של מץ.

שמו של העילוי הצעיר הגיע אל אזניו והוא פגש בו וביקש להקשות בפניו:

הגמרא במסכת פסחים מספרת שחנניה מישאל ועזריה מסרו את נפשם על קדושת ה' לאחר שעשו בעצמם קל וחומר מן הצפרדעים: ומה הצפרדעים, שאינם מצווים על קדושת ה' נכנסו בתנורים הרותחים ומסרו את נפשם, אנו שמצווים על קדושת ה' בוודאי שנמסור את עצמנו.

ולכאורה קשה: הלא הצפרדעים צוו בפירוש להיכנס גם אל התנורים כמו שכתוב בתורה שנאמר להם לעלות ולבא "בביתך, ובחדר משכבך, ועל מיטתך, ובתנוריך"?

השיב הילד מיד: נאמר אמנם לצפרדעים ציווי כללי למלאות את כל מצרים בכל מקום אפשרי, בבתים, במיטות ובתנורים, אלא שכל צפרדע יכלה לומר לחברתה, לכי את לתנור, אני כבר אמלא את חלקי במיטה, במרפסת, בחדר האורחים.

הצפרדעים לא נהגו כן וקפצו כל אחת בעצמה אל התנורים מבלי לשלוח את החברה. מכאן נשאו חנניה מישאל ועזריה קל וחומר.

בפירוש הקצר והנאה הזה יש מוסר השכל גדול.

לאנשים יש נטייה 'לנדב' את הזולת למעשים טובים, צדקות, וגמילות חסדים.

"חייבים לסייע לאשה המסכנה הזו" אומר אדם לעצמו, וכבר הוא מגייס מספר חברים, ומותיר בידיהם את המלאכה. הוא אמנם הגה את הרעיון אך ההשתתפות שלו עצמו, כמעט ולא קיימת.

"זה לא בסדר מה שעושים לאיש הזה במפעל", מדברים העובדים אחד עם השני כשהם נתקלים בשחיתות במקום עבודתם. הם מדברים אבל הם לא מוכנים לעשות כלום. איש לא רוצה לסכן את מקום עבודתו, ולהתלונן.

לתופעה הזו בעברית סלנגית קוראים 'מצקצקי הלשון'.

"זה לא בסדר", "זו שחיתות", "אי אפשר להמשיך כך", אומרים המצקצקים לעצמם וכמובן.. מצקצקים בלשון. יותר מזה הם לא עושים. שמישהו אחר יעשה. מה זה קשור אלינו. 

פרטים

רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא [נפטרה לו בתו].

אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזל נינחמיה [אמרו חכמים לעולא: נלך וננחם אותו]

 

אמר להו: מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי דגידופא הוא דאמרי: מאי אפשר למיעבד הא אפשר למיעבד עבדי [אמר להם עולא (שהגיע מארץ ישראל לבבל) שאינו רוצה לנחם עמם, לפי שהם מנחמים כדרך שהבבליים מנחמים ומגדפים בכך שאומרים לאבל: מה אפשר לעשות? ומדבריהם משמע, כי אילו ניתן היה לעשות משהו – היו עושים, ובכך מראים שאין הם מקבלים את דין השמים].

 

אזל הוא לחודאי גביה [כיוון שכך, הלך אליו עולא לחוד].

אמר לו: ויאמר ה' (אל משה) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה.... שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית [הקב"ה ציווה שלא להילחם בעמון ומואב מפני שתי נשים צדקניות שעתידים לצאת מהם – רות המואביה ונעמה העמונית – מהן קמה מלכות בית דוד ושלמה].

 

והלא דברים קל וחומר: ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על ב' אומות גדולות ולא החריבן, בתו של רבי, אם כשרה היא, וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב על אחת כמה וכמה דהוה חיה?! [כלומר, אם על אומות כה גדולות מלאות בחוטאים, חס הקב"ה, רק בגלל שבעתיד יגיעו מהן 2 נשים שיעמדו בראש שושלת בית דוד, הרי שבתו של רבי שמואל, אילו היתה צדקת, או שהיה ראוי לצאת מזרעה אישיות מיוחדת, בוודאי שהקב"ה היה חס עליה, ומאחר שהיא נפטרה, אות היא כי לא היה יוצא ממנה 'דבר טוב'].

 

מה פסול מצא עולא בדבריהם של חכמים. המנטרה השימושית עד ימינו 'מה ניתן לעשות' אינה אלא הגיונית, שכן לאדם שאיבד את קרובו, לא היה – בדרך כלל – מה לעשות בהקשר לכך, מלבד את ההשתדלות המינימלית. 'עשית ככל שביכולתך' היא אמירה שנשמעת פעמים רבות כלפי אדם שאיבד את יקירו והוא חש, שהוא לא טיפל בו די. מפני מה כועס כל כך עולא על סגנון הנחמה הזו עד שהוא מסרב ללכת עם חבריו הבבליים?

 

ובנוסף, היאך מנחם עולא את רבי שמואל, בטיעון שבתו לא היתה כשרה, ושלא היה ראוי לצאת ממנה דבר טוב? האם זו נחמה? דומה כי באמירה זו עלול היה עולא רק להוסיף צער על צערו של רבי שמואל?

 

שאלה של סטטיסטיקה

התשובה לשתי השאלות היא אחת והיא מפליאה בפשטותה: הדברים של עולא מבהירים לרבי שמואל כי בתו מתה מכוחה של סטטיסטיקה אכזרית, ואין כאן משהו 'בלתי צודק'.

 

למה הכוונה? בטרמינולוגיה המקצועית של הפסיכולוגיה החברתית ישנה תופעה מוכרת המכונה: 'הטית השליטה המדומה'. אנשים נוטים לחשוב כי מאורעות שונים נמצאים בשליטתם וממעטים בערכם של גורמים שרירותיים ומקריים בחייהם. המאפיינים המשפיעים על העולם לדידם, הינם קבועים ופועלים על פי סדר קבוע מראש.

 

תת תופעה נוספת של 'הטיית השליטה המדומה',  היא האמונה ב'עולם צודק'. אנשים מעצבים את אמונותיהם מתוך הנחה שהעולם פועל בצורה מסודרת ואחראית, עולם בו יש צדק ו'לכל אחד קורה מה שמגיע לו'. אם מישהו חלה בסרטן, יש נטייה להסיק כי הוא עישן כפי הנראה, שתי קופסאות ביום, פשיטת הרגל אצל פלוני נוצרה מתוך אופי מושחת ויומרני, והתאונה נגרמה בעקבות נסיעה פרועה וחוסר מיומנות של הנהג.

 

מאידך, מפורסמת שיטתו של הרלב"ג בנביא כי העולם מתנהל ב'מקרה', כלומר הקב"ה לא מתערב בהשתוללותה של הסטטיסטיקה כי אם במקרים בהם מדובר בצדיק. הנה הרלב"ג ביחס למיתתם של 36 מלוחמי ישראל כאשר הם לא חטאו, ואילו עכן שחטא דווקא לא מת

באופן שתסור ההשגחה האלוהית ממנו.. ולזה יהיה משולח ונעזב למקרים, ולזאת הסיבה קרה שמתו אלו השלשים וששה איש עם היותם בלתי חוטאים, ולא מת עכן... ולפי שעכן לא שם עצמו במקום הסכנה, לא מת מפני העדר ההשגחה ממנו

כלומר, ההשגחה הוסרה, ו-36 הלוחמים מתו כמו חיילים אחרים בכל קרב בעולם.

 

קשה לחיות בעולם לא הוגן

כאשר רבי שמואל איבד את בתו הוא חש צער עצום. ייתכן שחלפו בראשו מחשבות על 'עולם לא הוגן', או שלפחות הוא האשים את עצמו במיתתה של בתו, אולי בכך שלא התפלל עליה די וכדומה. כאמור, לאנשים קשה מאד עם התחושה כי העולם בו הם חיים 'איננו הוגן', 'לא צודק'. כאשר שומע עולא כי חכמים מתכוננים לומר לו "מה אפשר לעשות". הוא מבין שהם אומרים לו למעשה כי ייתכן שהוא אשם, וכי ייתכן שבתו מתה שלא בצדק, ולכן:

מה אפשר לעשות?

 

עולא מתרעם, על כך שכן מלבד חוסר קבלת הדין שבתפיסה זו, היא גם משוללת כל נחמה. האם בתו של רבי שמואל מתה שלא בצדק? עולא לעומת זאת מגיע לרבי שמואל ואומר לו, כי בתו אכן מתה כמו כל אחד אחר שנופל במספריה הקשים של הסטטיסטיקה.

 

אלא שאז עולה השאלה וצפה: מדוע לא הציל אותה הקב"ה מאותו גורל אכזר? מדוע הסיר ממנה את השגחתו, והותיר אותה לגליוטינה האיומה של הסטטיסטיקה.

 

על כך משיב לו עולא כי בתו לא היתה צדקנית באופן מיוחד, או שעתיד היה לצאת ממנה משהו, שבגינו ישנה הקב"ה ממנהגו ויתערב בחוקי ההסתברות שקבע. עולא אומר בעצם לרבי שמואל, שאל לו לחשוב שמשהו נעשה אתו שלא בצדק, או במכוון כנגדו. כלל וכלל לא. בתו נפטרה כמו עוד מליונים שמתים ברחבי העולם. הקב"ה מצידו לא היה מניח לה למות אילו היתה סיבה. במילים אחרות אומר עולא לרבי שמואל: בתך היתה 'רגילה'. נכון היא לא היתה צדיקה באופן מיוחד, אבל היא נפטרה כמו כולם. כך הוא דרכו של עולם, ואנשים נאספים לבית עולמם, בחוקיות סטטיסטית שלא ניתן לפצח אותה. 

פרטים

משה רבנו אומר בפרשת האזינו: "והיה כי תקרינה אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזו לפניו לעד כי לא תישכח מפי זרעו".

 

התורה תבא להיות עד, כך בפשטות, בתקופה קשה שתבא על עם ישראל 'רעות רבות וצרות'. אך לפני מי תבא התורה להיות 'עד', לפני בית משפט? לפני חבר מושבעים?

 

הסביר הרב לאו בשם חמיו הרב פרנקל זצ"ל כי במדרש בפתיחה של איכה רבתי, מסופר כי בשעה שחרב בית המקדש וגלו ישראל, בא ירמיהו הנביא למערת המכפלה כדי להעיר את אבות האומה והאימהות שיבואו לבקש רחמים על עם ישראל. וכך גם את משה רבינו בהר נבו, ואת רחל אמנו בבית לחם.

 

מספר המדרש, כי אברהם אבינו קם, ולאחר שנטל את ידיו שאל: בני היכן הם?

השאלה לא היתה 'היכן הם' במובן הגיאוגרפי, אלא למה? מה עלה בגורלם? מדוע העונש הנורא?

עונה הקב"ה: בניך חטאו.

 

כשאברהם אבינו שומע את המילים האלו הוא אומר: "ומי מעיד בהם"?

מי נותן עדות שהם חטאו, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

ענה הקב"ה: יבואו 22 אותיות של ספר התורה, שהיא מורכבת מכ"ב האותיות, והם יעידו שהם עברו על מה שכתוב בה.

 

ואמנם הסתדרה לה שורה של אותיות שבאה להעיד. כשהגיעה האות א' קפץ אברהם אבינו ואמר: א' את לא מתביישת, עשרת הדיברות פותחים בך, אנכי ה' אלוהיך' וכו', מי קיבל את עשרת הדיברות, ישמעאל? עשיו? הילדים שלי. היום כשהם צריכים לימוד זכות את באה להגיד נגדם. התביישה האות א' והסתלקה לה לקרן זווית.

 

אז הגיעה האות ב', וגם לה אברהם אבינו לא נותן לה לפתוח את הפה.

"כל התורה כולה מתחילה אתך – בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". הקב"ה הציע לכל העולם את התורה ואיש לא רצה בה מלבד היהודים, אז את מעידה נגדם כשהם צריכים עידוד? התביישה לה ה-ב' וברחה לה לקרן זווית.

 

וכך האותיות כולם.

 

בסיום התורה כתוב לא קם בישראל עוד כמשה. האיש שראה את כל הדורות וראה את רבי עקיבא דורש כתרי אותיות.

משה רבינו אמר, לא אנהג כאברהם אבינו. אברהם ביקש בכורח הנסיבות מהתורה לא להעיד נגדנו, אני מזמין את התורה, שביום ההוא שתקרינה רעות רבות וצרות, אני מזמין את התורה שתבא ותיתן עדות – וענתה השירה הזו לעד – כי לא תישכח מפי זרעו.

 

התורה תעיד על יהודים שירדו למרתף בגיטו והעמידו שומרים כדי שיכולו לתקוע בשופר, יהודים שמלו את ילדיהם במחנות ריכוז ובמחנות המוות, יהודים של בתי כנסת שזרקו עצמם לתוך הלהבות של בית כנסת בוער ושילמו על כך בחייהם.

 

אני מזמין אותך, אומר משה רבינו, לספר על יהודים כאלו. על מסירות נפש וקידוש ה'. זה פירוש הפסוק "והיה ביום ההוא כי תקרינה אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזו לפניו לעד, כי לא תישכח מפי זרעו".  

פרטים

כאשר ניחתו הצרות האיומות על ראשו של איוב, הגיע שלב שגם הוא לא שקט יותר והחל לדבר קשות, עד שהגמרא כותבת כי 'ביקש איוב להפוך את הקערה'.

 

בספר 'ויאמר אברהם' מובא על כך משל יפה מהגאון מוילנא.

לפני שנים חי לו מלך עז ובעל חימה גדולה שמכעסו פחדו כולם ונזהרו שלא לעורר את רוגזו. באחד הימים הגיע מלצר הארמון אל המלך וביקש למזוג לו מן המרק. אלא שידו של המלצר רעדה מעט מחמת הפחד העצום ומספר טיפות מרק נשפכו על בגדו של המלך.

פניו של המלך האדימו, ורוגזו המפורסם החל לעלות.

 

המלצר ידע כי כלתה אליו הרעה, ועשה מעשה לא לגמרי הגיוני: הוא לקח את כל סיר המרק ושפך אותו על ראשו של המלך.

המלך לא הצליח לדבר מרוב חרון בדקות הראשונות, וכשחזר אליו הדיבור ציווה לקחת מיד את המלצר ולהתיז את ראשו מעליו.

קודם לכן ביקש לשאול אותו, מסקרנות מדוע עשה כך. מילא כאשר נשפכו מעט טיפות מרק היה אמנם מקבל עונש קשה, אך חייו היו ניתנים לו, ואילו כעת מותו וודאי.

 

ענה המלצר: אדוני המלך, ידעתי כי גם על הטיפות הקטנות תצווה להוציא אותי להורג או לפחות להטיל עלי ייסורים קשים. כולנו מכירים את רוגזך ואת קוצר רוחך. אך מחמת שחששתי לכבודך פן יאמרו כי על כל דבר שטות אתה מעניש  בעונש קשה, עשיתי עברה חמורה כדי שאם תמיתני ידעו הכל כי העונש הגיע לי בצדק ולא מחמת רוגזך.

 

טיעונו של המלצר מצא חן בעיני המלך והוא שחרר אותו לדרכו.

 

איוב היה צדיק גדול ועובד את ה' מאהבה. הייסורים שעבר לא הדאיגו אותו, אלא החשש שהבריות יאמרו כי לחינם הוא סובל, וכך יתחלל חלילה שם ה'. לפיכך הוא התחיל לדבר שלא כדת כדי שיחזיקוהו הבריות לחוטא ואשם ויצדיקו את פועל ה' ויושר משפטו. 

פרטים

צ'נג מאו היה זקן סיני שנחשב היה כמומחה בקריאה ביד.

 

אמרנו ביד ולא בכף היד, שכן צ'נג מאו הזקן ידע להסתכל על כף היד כשהיא סגורה, לומר מה יש בתוכה, ואף להציע להם דרך וכיוון להצלחה.

 

רבים האנשים שהיו באים לצ'נג הזקן ומבקשים ממנו עצה.

 

בכפר היה אדם אחד ששנא את הזקן, והחליט שהוא חייב להכשילו. מצד שני, גם הוא היה מודע לכך שהזקן מצליח תמיד ומעולם לא החטיא את המטרה.

 

והנה עלה רעיון בראשו.

 

הוא לכד פרפר והותיר אותו בחיים ואתו הגיע אל בית הזקן. הוא המתין בתור כאשר הפרפר מדגדג את כפות ידיו, וחיכה לרגע בו 'יפיל' את הזקן.

 

תורו של האיש הגיע והוא החזיק היטיב את הפרפר בידו ושאל: מה יש לי ביד?

 

הזקן הביט על גב ידו ואמר: פרפר.

 

האם הפרפר חי או מת? המשיך לשאול האיש כאשר תכניתו פשוטה: אם הזקן יאמר כי הפרפר חי, הוא יהרוג אותו באיגרוף היד, ואם הזקן יאמר כי הפרפר מת, הוא יותיר אותו בחיים.

 

הזקן הביט הישר אל תוך עיניו של האיש ואמר:

אתה תחליט עם הוא חי או מת. בידך להחיותו ובידך להמיתו. הדבר הזה כבר לא תלוי בידי.

 

אגדת עם זו מלמדת מוסר השכל בסיסי ביותר.

 

לאדם עשויים להיות עזרים רבים: כסף, קירבת משפחה, סיוע מן החלונות הגבוהים, עזרה רוחנית, אולם בסופו של יום, הוא זה שמחליט כיצד לנהוג ומה לעשות.

 

האם להרוג את הפרפר או להשאיר אותו, אין לאיש יכולת לקבוע. רק האדם עצמו שזכה במתנת חופש הבחירה יכול לעשות זאת.

פרטים

כשיסד רבי חיים מולאז'ין את ישיבת ואלוזין המפורסמת שלח שליחים לכל קצוות הארץ כדי להתרים יהודים למען הישיבה. אחד מן המשולחים היה מגיע בכל שנה לכפר והיה חוזר משם עם סכום נאה, כאשר בפנקסו צויין כי כפרי מסויים תרם בכל שנה 50 רובלים – סכום עצום באותם ימים.

 

שנים אחדות לאחר מכן ביקש המשולח שרבי חיים יעמיד לרשותו סוס ועגלה כדי שהוא לא יצטרך ללכת רגלית בין הכפרים. ניאות רבי חיים לכך והעמיד לו מקופת הצדקה סכום כסף על מנת שיקנה סוס ועגלה. המשולח גם ביקש לרכוש בגדים יפים כדי להופיע בבתי הנדיבים כאיש נכבד, וגם לזאת התרצה רבי חיים.

 

אלא שבאותו שנה חזר המשולח עם סכום נמוך במיוחד. התברר שהכפרי שראה את בגדיו היפים, ואת הסוס והעגלה החדשים התכעס ואמר כי הוא לא יתרום יותר מאומה, והוא אף מצטער על מה שכבר תרם.

 

רבי חיים שמע על כך וביקש להצטרף לנסיעה הבאה לאותו כפר. ואמנם הגיע הרב אל ביתו של הכפרי שחרד לקראתו וכיבדו עד מאד. שאל אותו רבי חיים מה ראה להפסיק את תרומתו, והלה השיב, כי הוא שמח לתרום לישיבה, אך הוא לא מעוניין לתרום למען סוס עגלה ובגדים יפים.

 

שאל אותו רבי חיים אם הוא למד חומש, כשהלה השיב בחיוב הקשה לו רבי חיים מפרשת תרומה: בצלאל שהיה כידוע איש חכם לב וחכמינו מספרים כי ידע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, מוכתר בתורה כיודע לעשות זהב ובכסף וכו', משל זו היא מעלתו. האם לא לפחיתות כבוד נחשב התואר 'יודע לעשות בזהב' לאדם גדול כמו בצלאל?

 

תאר לך שעל ראש ישיבה מפורסם יהיה כתוב, הלמדן הצדיק החכם, וה... חייט, האם אין הדבר מבזה אותו?

 

השיב רבי חיים: במשכן היו מקומות שונים. קדש הקדשים, וההיכל, ועזרת הכהנים, ועזרת ישראל וכו'. כל מקום היה קדוש מחברו. מטבע הדברים היה רוצה כלאחד שכספו יגיע אל המקום הקדוש ביותר, כלומר אל קודש הקדשים, ולא אל עזרת נשים למשל?

 

מה יעשו?

 

לכן בחר הקב"ה בבצלאל שידע לצרף אותיות, ברוח קדשו ידע את כוונתו של כל תורם. מי שכוונתו היתה לשם שמים כספו היה אכן מגיע למקום הקדוש ביותר, אולם מי שכוונתו לשם כבוד ונגיעות אישיות, היה אכן כספו מגיע למקומות קדושים פחות. זו הכוונה שבצלאל ידע לעשות בזהב ובכסף.

 

כך גם אתה, סיים רבי חיים. אם כספך מגיע ממקום נקי, 'לשם שמים', אזי הוא יגיע הישר אל לומדי התורה, אל הבחורים השקודים על דפי הגמרא יומם וליל. אולם אם כוונתך לשם כבוד, הרי שהכסף יגיע כדי להאכיל את הסוס וכדי לקנות בגדים למשולח.

 

גם זו מצווה ללא ספק, אך פחותה היא מהתורם לשם שמים.

 

[על פי לקח טוב].

פרטים

מספר הרב יעקב יהודה פלק

פעם אחת שאלתי את ה'חזון איש' שאלה שלא היתה מעשית, והוא לא רצה להשיבני. תשובתו היתה בערך כך: "טוב מאד שאתה רוצה לדעת את הכל, אבל כיוון שאין זו הלכה למעשה אצלך, קשה להשיבה".

 

הסביר ה'חזון איש'. התורה מן השמים היא, ואדם לא יכול להבינה בשכלו הדל והמוגבל, אלא ש'אלוקים ניצב בעדת א-ל' – ויש לו סייעתא דישמיא, ובזכות זאת הוא יכול להבין ולדון דין אמת.

 

אבל ברור שהסייעתא דישמיא ניתנת לאדם, רק כאשר עליו להכריע הלכה למעשה. אולם כאשר אין הדבר נוגע למעשה, אין מסייעין לו מהשמים, ושוב לא יוכל להבין את הדבר על בוריו.

 

כדי לסבר את האוזן, הוסיף החזון איש וסיפר מעשה באדם אחד ראובן לצורך העניין, שקרא את חברו שמעון לדין תורה לפני אחד מגדולי ישראל.

 

קודם שנענה לבא ולהתדיין לפני הרב, רצה שמעון לבדוק האם סיכוייו טובים לזכות בדין.

 

הקדים ובא אצל הרב עם חבר אחר ועשו עצמם שניהם כאילו הדיון הוא כלפיהם. הרצה כל אחד את הטענות, והרב פסק לטובתו של שמעון.

 

שמח שמעון וחיכה ליום המחרת, לדין 'האמיתי', שם יזכה אותו הרב שוב כפי הנראה.

 

אלא שאז, למרבה הפתעתו פסק הרב בדיוק להיפך. חייב אותו וזיכה את בעל דינו. התפלא שמעון ואמר: הלא אתמול זיכית אותי כבוד הרב, ומה השתנה היום?

 

השיב הרב ואמר: כעת מתברר שהשאלה אתמול לא היתה 'למעשה' וממילא שלא היתה לי סייעתא דישמיא בעריכת פסק הדין. על כן כל מה שפסקתי היה על ידי שכלי בלבד, ללא הצירוף של סיוע הקב"ה.

 

היום, שמדובר היה בדין 'אמיתי', הנוגע למעשה, הרי שדין תורה יש כאן, וממילא שקיבלתי סיוע מן השמים לפסוק את הדין לאמיתו.

[על פי לקח טוב]. 

פרטים

האדמו"ר מצאנז לא העניק מעולם הסמכה לספרים תורנים מלבד לאחד שקיבל ממנו הסכמה נלהבת. מדוע? מפני פירוש אחד מיוחד שנכתב בו.

 

בספר תהילים נאמר 'כאיל תערוג', ולכאורה ראוי היה לכתוב 'כאיל יערוג' שהרי מדובר באיל שהוא זכר, לא באילה?

 

מהו ערבוב הלשונות בין זכר לנקבה?

 

בגמרא כתוב שאיילה רחמה צר, ובשעה שכורעת ללדת צועקת היא 70 קולות כמספר תיבות של מזמור 'יענך ה' ביום צרה'. אז מזמין לה הקב"ה נחש, המכיש אותה בבית הרחם, והמקום מתרחב, והעובר יכול לצאת בשלום. ועל כך נאמר: "הידעת על לידת יעלי סלע, חולל איילות תשמור".

 

מאמר חז"ל נוסף על האיילה מספר שהחיה הזו חסידה גדולה היא ורחמיה מרובים. כאשר יש בצורת בעולם, באים אליה כל החיות ומבקשים ממנה שתתלה עיניה במרום, והיא זועקת לקב"ה שממציא מעיין לחיות הצמאות.

 

ויש להקשות, מה יקרה כאשר יזדמנו לפני האיילה שני המצבים בו זמנית: היא גם כורעת ללדת, וגם החיות מבקשות ממנה שתבקש רחמים מאת הבורא?

 

באותה שעה, כתב אותו מחבר, שוכחת האיילה מעצמה ומכל יסוריה ועושה עצמה כאייל זכר שאינו מוליד, וזועקת לקב"ה על חברותיה. לכן השתמש הפסוק גם בלשון זכר 'כאייל', וגם בלשון נקבה 'תערוג'.

 

בעל הדברי חיים כל כך התפעל מן הפירוש הזה והעניק הסכמה לספר באמרו כי אם חפץ האדם להגיע לתכלית העלייה במידות, עליו לבטל מעצמו אל כל הנטיות המעכבות כשנדרש הוא למען הזולת

 

[על פי אמונה שלמה]

 

פרטים

אחת השאלות הקיומיות, אולי העתיקות ביותר היא סוגיית 'רשע וטוב לו – צדיק ורע לו'.

 

באחת הוורסיות של השאלה, קובלים רבים על כך שיש אדם עני ואדם עשיר למרות ששניהם עושים את אותם מעשים טובים או רעים.

החפץ חיים המשיל על כך משל.

 

אורח אחד הגיע לבית הכנסת וראה שהגבאי מחלק עליות, לכהן ולוי מהדרום, לישראל מהמזרח, לרביעי מהמערב, לחמישי מהצפון וכן הלאה.

 

תמה האורח ואמר: למה קראת לאלו מהדרום, הלא יושבים מהם נכבדים במזרח, ומדוע את השלישי לקחת דווקא מהמזרח הלא יכולת לקרא לשלישי גם מהמערב? וכך תמה על כל סדר העליות.

 

השיב פיקח אחד לאורח: אדוני בא לשבת אחת ורוצה לדעת כל סדר העליות בבית הכנסת? אילו היית פה כמה שבועות זה אחר זה היית רואה שהחלוקה לגמרי בסדר נכון.

 

בשבוע הראשון כובדו הכהן והלוי מהמזרח, ועכשיו הוא מכבד את האלו מן הדרום. את השלישי שהוא קורא עכשיו מהמזרח הרי זה בגלל שבשנה שעברה כובד אחד הנכבדים שבצפון, וכך הוא בכל העליות שבהם נראה לך שהגבאי 'מדלג' על אחד הקרואים ולמעשה קורא הוא לכולם.

 

כך הוא בענייננו ממש. האדם הזה בא לרגעים אחדים.

 

כמה הם ימי שנותיו? 70-80 וכבר הוא רוצה לקבל בהם תשובות. אילו היה חי כאן מאות שנים היה רואה שלפני מאה שנה היה זה העני עשיר והעשיר עני, ונבחנו אז בניסיון – זה בניסיון העושר וזה בניסיון העוני - ונהפך גורלם.

 

אבל עתה שימי האדם קצרים מאד, ואינו רואה את העולם וענייניו בכל היקפם, כאכסנאי העובר ממקום למקום, אין לו לחקור אחרי הנהגתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וצריך האדם להתהלך עמו בתמימות ולהאמין שכל מה שהוא עושה הכל הוא לטובה.

[על פי לקח טוב].

פרטים

המהר"ם מרוטנבורג, מגדולי הראשונים, נאסר כידוע על ידי השלטונות בבית האסורים 'איינזישהיים' לאחר שנתפס כשניסה להגר לארץ ישראל. הקיסר הגרמני דרש כופר גדול מאת היהודים מתוך ידיעה כי הם ימהרו לפדות את רבם הגדול בכל מחיר.

 

אלא שהמהר"ם מרוטנבורג הפתיע את העסקנים שהצליחו לאסוף את הכסף והכריז כי הוא לא מוכן שישחררו אותו בשום אופן.

 

הוא הזכיר את הנאמר במשנה "אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן'' כדי שארועי שביית השבוים לא יהפוך לדבר של קבע, ועל כן הוא מעדיף להישאר בבית האסורים.

 

מארגני השחרור ניסו לדבר על ליבו, ואף ציינו שבעלי התוספות כתבו שכאשר מדובר באדם שהוא מופלג בחכמה ניתן לפדותו גם ביותר מכדי דמיו, אך המהר"ם סירב לשמוע.

 

וכך ישב המהר"ם שנים רבות בבית האסורים, עד שנפטר כשהוא אסור במגדל בודד.

 

היהודים ביקשו לקבור את רבם הגדול, אך השלטונות אסרו על כך.

 

לאחר זמן רב בו היתה מוטלת גוויתו של המהר"ם במגדל, הצליח יהודי עשיר לבא בדברים עם הרשויות ולאחר ששילם סכום כסף גדול קיבל הרשאה לטפל בקבורתו של המהר"ם. ואמנם היהודי בעצמו זכה לטפל בקבורתו של המהר"ם הקדוש ולהביא אותו לקבורה.

 

למחרת יום הקבורה נפטר העשיר והיה הדבר לפלא.

 

כעבור ימים ספורים הגיע העשיר לאחד מידידיו בחלום וסיפר לו כי בלילה שלאחר קבורת המהר"ם בא אליו המהר"ם בחלום, ואמר לו: יישר כה שהבאת את גופי לקבורה, וחפץ אני לגמול לך טובה. האם תחפוץ בעשירות גדולה לך ולזרעך עד עולם, או שתסתלק מיד מן העולם ותהיה במחיצתי בעולם הבא?

 

העשיר בחר באפשרות השניה והוא זכה להיות עם המהר"ם בגן עדן.

 

הגאון מווילנא אמר על עצמו כי הלוואי ויזכה להיות במחיצתו של אחד מקטני הראשונים בעולם הבא, והנה היהודי הזה, בעל בית פשוט, זכה להיות עם הגדול שבהם.

 

מסירות הנפש, והבחירה בחיים הנצחיים הם שעמדו לו לאותו עשיר לזכות לשכר כה גדול.

 

[על פי לקח טוב]

פרטים

מספרת הגמרא במסכת תענית על רבי נחמן ורבי יצחק:

כי הוו מיפטרי מהדדי, אמר ליה: ליברכן מר [כשנפרדו אחד מהשני, אמר רבי נחמן לרבי יצחק – תברך אותי]. אמר ליה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה?

לאדם שהיה הולך במדבר, והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו. וכשביקש לילך, אמר: אילן אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין! - שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה! - שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך! אלא יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך.

 

אף אתה, במה אברכך? אם בתורה - הרי תורה. אם בעושר - הרי עושר. אם בבנים - הרי בנים. אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך...

 

ואמנם ברכתו של רבי יצחק התקיימה ובניו של רבי נחמן היו לרבנים גדולים והם: מר זוטרא, רבה ורבין.

 

ההשוואה של אדם ובניו לעץ ונטיעותיו, אינה טריוויאלית. מה לעץ נטול תודעה ובינה, לאדם שהוא יציר תבוני, עם רגשות, מחשבה, ושכל?

 

הרב פרידמן מסביר כי ההשוואה מצויה דווקא בתכונותיו הטבעיות של האילן. אותו אילן מבורך היה בכל טוב. צילו היה נאה, אמת המים עברה תחתיו, ופירותיו מתוקים.

 

אלא שלמרות זאת לא היתה כל ערובה כי גם הנטיעות שיצאו ממנו ידמו לו.

 

בעולם הבוטני קיים חוק שזרעים המגיעים מצמח אחד לא יהיו בהכרח העתקים מדוייקים של 'אביהם ואמם'. ישנם טרנספורמציות ותמורות שחלים בזרע כמו גם בסביבה בחלוף הזמן.

 

עולם הרוח לא שונה מן הבחינה הזו מעולם החומר. האדם מחנך את ילדיו כשהוא יודע בדיוק אלו מסרים הוא רוצה להעביר להם, כיצד היה רוצה שיגדלו, ובאיזה מסלול ילכו.

 

אלא שעד מהרה הוא מגלה שישנם טרנספורמציות ותמורות שחלים בהם ובסביבתם.

 

ישנם משתנים רבים שהוא לא יכל לחשוב עליהם. חברים לא מוצלחים, מוסד חינוכי כושל, מחנכים קפדנים או רכים מידי וכן הלאה.

האדם מוכרח להיעזר בסייעתא דישמיא אם הוא רוצה שבניו ימשיכו את דרכו.

 

רבי יצחק ברך את רבי נחמן בברכה הזו, והמשיל את המשל כדי להבהיר כמה אין הדבר פשוט וכמה צריך האדם להיות מודע, כי לאחר שהוא עושה את הכל – זקוק הוא עדיין לסייעתא דשמיא. 

פרטים

אל הסבא מקלם הגיע יהודי אחד כדי להיוועץ עמו בענייני מסחר.

 

היה זה באותם ימים בהם נאסר על היהודים ברוסיה לקנות קרקעות. והנה נזדמנה ליהודי השואל הזדמנות נפלאה לרכוש שטח אדמה גדול בשיתוף עם פריץ אחד – שהוא אדם ישר הנאמן עליו.

 

הציע לו הסבא להתבונן בפרשיות התורה ולמצא בהם תשובה לשאלתו. פתח הסבא את החומש ומאחר שהיתה זו פרשת חיי שרה למדו השנים את סוגיית עבד אברהם והשידוך ליצחק והסבא אמר: אליעזר עבד אברהם היה נאמן מאד לאדוניו עד שכאשר מצא אשה לבנו יצחק מספרת התורה כי הוא נפל על פניו ונתן תודה לה'.

 

כלומר הוא חש שמחה אמיתית על כי הצליח לעשות את שליחותו. הוא בוודאי לא התכוון להחניף בכך לאברהם שהרי הוא כלל לא היה שם.

 

אולם למרות נאמנותו הגדולה, אנו מוצאים בתחילת הפרשה כי אברהם אבינו השביע אותו שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען, כלומר הוא לא סמך עליו לחלוטין.

 

יתירה מזו, בדברי המפרשים אנו מוצאים כי אילו יכל אברהם אבינו ללכת בעצמו לחפש אשה ליצחק – היה עושה זאת.

 

מדוע?

מפני מה לא סמך אברהם אבינו את ידו באופן מוחלט על אליעזר שכפי שהתברר היה נאמן לגמרי?

 

והתשובה היא אמר הסבא, כי בדבר הנוגע לחייו של האדם אין בוטחים באחר ואפילו לא באדם הנאמן ביותר כאליעזר עבד אברהם. סופו של הסיפור הוא שהאיש לא שעה לעצת הסבא מקלם וביצע את השותפות עם הפריץ שבסוף מעל באמון [על פי לקח טוב].

 

מהסיפור הזה ניתן ללמוד מוסר השכל עמוק.

 

פעמים רבות חש האדם כי עליו לעשות משהו, להתחדש במשהו, לשנות כיוון, לפסוע ולעשות צעד גדול שיהווה נקודת מפנה בחייו, אולם הוא חושש לעשות זאת והוא מתייעץ עם חבריו.

 

עצה היא דבר חשוב, אולם על האדם לזכור כי בדברים החשובים ביותר עליו לשמוע לקולו הפנימי. זהו הקול הנאמן ביותר והחשוב ביותר. לאחרים עשויים להיות אינטרסים מודעים ותת מודעים. לעתים הם לא חשים את אותן הרגשות שהאדם עצמו חווה ועצתם אינה מתאימה לו. 

פרטים

רבי נפתלי מרופשיץ הגיע באחד ממסעותיו לעיירה קטנה כדי לאסוף כסף לפדיון שבויים.

 

באותם ימים לא היו יהודים מרוכזים במקום אחד, כך שהרבי ומשמשו נאלצו לכתת את רגליהם למרחקים מבלי להתחשב בפגעי מזג האוויר הקשים. חורף קיץ, קור חום, יום ולילה.

 

באותו יום הגיע רבי פנחס לביתו של יהודי אחד, והלה ברגע שראה מבעד לחלון את הרבי חשש שהביקור יעלה לו לא מעט כסף, ומיהר לבקש מאשתו את הסולם.

 

הוא טיפס על הגג כיסה את עצמו בקש.

 

כאשר היה שבע רצון מהמחבוא סימן לאשתו שתפתח את הדלת. האשה פתחה ופשטה את ידיה: מה אעשה שבעלי אינו בבית?!

 

בכל אופן שאל הגבאי, אולי ניתן להיכנס לנוח וללגום כוס תה? הגענו מדרך ארוכה.

 

האשה הסכימה ברצון, והאורחים המתינו בסלון להרתחת המים.

 

אלא שאז הבחין רבי נפתלי בעינו החדה כי הסולם אינו מונח ממש במקומו, וכי יש מעט קש בתחתיתו.

 

הוא ביקש מהגבאי לעלות ולבדוק מה קורה, וזה טיפס ומצא ערימת קש. הזיז מעט, וגילה נעליים, גרביים, מכנסיים, וכו' עד שגופו ופניו המבויישות של בעל הבית נחשפו.

 

הוא החל להתנצל ולנפק תרוץ כלשהוא, אך רבי נפתלי אמר לו: אינך צריך להתנצל, בזכותך למדתי פשט במאמר חז"ל.

 

כתוב שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה.

 

והשאלה המתבקשת היא: האמנם, האם עד כדי כך?

 

אולם כעת הכל מחוור.

 

כאשר משה רבנו היה בסנה נאמר כי הוא הסתיר את פניו מפני השכינה. כלומר כאשר רואים את השכינה מסתירים את הפנים. אולם כאשר רואים את האורחים, מתברר, מסתירים את כל הגוף.

 

[על פי דברי הרב לוינשטיין]

פרטים

בימים שלאחר הפיגוע המחריד בירושלים, בו נטבחו ארבעה יהודים בעת תפילתם גברו הקולות שלא להעסיק ערבים, שאינם שייכים לעם היהודי.

 

האם נכון הדבר?

 

הבה נראה מה היא התייחסותה של התורה לעניין:

בפרשת חיי שרה נאמר כי כאשר רצה אברהם אבינו לקנות את מערת המכפלה מאת עפרון החיתי אמר לו 'גר ותושב אנכי עמכם'. מסביר רש"י, שאברהם אבינו אמר: אם תרצו הריני גר, ואם לא – הריני תושב ואטלנה מן הדין, שכן הקב"ה אמר לי "לך אתן את הארץ הזאת".

מה אמר כאן אברהם.

 

בספר ביאורי החומש המביא את פירושיו של האדמו"ר מליובאוויטש מבואר כי כאשר אדם מתעסק עם אומות העולם עליו לפעול בשני פנים: א. להראות את תקפו וגבורתו ואת בטחונו בקב"ה כי הוא יצליח להשיג את מטרתו. ב. לדבר בדרך כבוד ובדרכי שלום.

כלומר תקיפות ועמידה על העקרונות לצד כבוד ומכובדות.

 

אברהם אבינו מסביר לעפרון כי הוא לא מוכן לוותר על השדה, אך הוא גם מציע באופן מכובד "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר".

כך גם בהמשך הפסוק: "וישתחו לעם הארץ לבני חת".

 

מסבירים חז"ל כי גם כאן מופיעים שני הפנים שהוזכרו:

השתחוואה בדרך כבוד לעפרון.

 

השתחוואה לקב"ה על סיועו [ומכאן לומדים חז"ל כי יש להודות על בשורה טובה].

 

מאמר זה אינו טור פוליטי אולם חשוב להדגיש כי יש לעמוד היטיב על העקרונות החשובים לשמירה על הביטחון היהודי ועל חיים תקינים ונורמטיביים, אך יחד עם זאת עלינו לכבד את אומות העולם ולנהוג אתם בדרך של כבוד.

 

הדרה מוחלטת של כל אדם ממוצא ערבי אינה מכבדת. גם וויתור והתרפסות אינם נכונים. כפי שאנו רואים אצל אברהם אבינו על האיש היהודי למצא את האיזון, את הבלנס הנכון שיוכל לאזן בין שני הצרכים הללו. 

פרטים

הסיפור הבא מלמד על עזרה לזולת, אך לא באופן הרגיל. הוא מתאר כיצד אפשר לעזור לאחר, באמצעות אסטרטגיה שלמה של הסתרת המעשה הטוב.

 

יהודי צדיק ועשיר בשם ראובן חזר באחד הימים לביתו מעסקיו והנה הוא רואה ברחוב נער כבן 7 לבוש קרעים, וחסר כל. הילד סיפר כי הוריו מתו והוא גדל אצל דודיו שגם הם עניים מרודים, כך שכסף לאוכל ולביגוד עבור היתום לא היה בידם.

 

האיש, שהסיפור נגע לליבו לקח את הילד ששמו היה דוד, אל בית דודיו, ושם שכנע אותם כי הוא יקח את הילד תחת חסותו.

 

ואמנם גדל דוד אצל ראובן בכבוד, כשהוא דואג לו לכל מחסורו. בבא היום אף לימדו מלאכה והשיאו לאשה הגונה ונאמנה.

 

דוד קנה בית לא רחוק מביתו של מטיבו ויצא לעסקים עצמאיים.

 

בינתיים עסקיו של דוד פרחו והוא הפך לאדם עשיר. במקביל התדרדרו עסקיו של ראובן עד שהפך לעני מרוד.

 

התקשה ראובן לבקש עזרה, לאחר שכל ימיו רק סייע לאחרים, אך בלית בררה פנה לדוד, בנו המאומץ.

 

דוד ראה את אביו המאמץ במצבו הקשה, והבין כי עזרה מצידו תביך אותו. הוא החליט לסייע לו מבלי שידע.

 

עם בוקר קרא דוד לאחד ממשרתיו וביקש ממנו למכור מרגלית יקרה לראובן בדינר אחד. הלה התחפש להלך עני והסתובב בקרבת ביתו של ראובן. ראובן שהבחין בו שאלו מה הוא מוכר, והלה השיב כי הוא נקלע למצוקה והוא מבקש למכור את האבן הטובה שלו בדינר.

 

הביט ראובן בדינר, וכיון שהיה אדם ישר אמר: היא שווה הרבה יותר. אך האיש הביר כי הוא ממהר, וראובן שהחזיק בלאו הכי דינר אחד בביתו שמח לסיים את העיסקה.

 

למחרת הגיע משרת אחר, שוב בשליחותו של דוד, כשהפעם הוא לבוש כסוחר עשיר. הוא התעניין אצל ראובן אם ברשותו אבנים טובים כפי שהיה לו בימים עברו, וזה סיפר לו בהתרגשות כי אכן ברשותו אבן יקרה.

 

הסוחר התפעל מאד מהאבן ושילם תמורתה אלף דינרים.

 

כבר באותו היום הופיע ראובן אצל דוד ואמר לו: ברוך ה' שהסתדרתי, אינני זקוק יותר לעזרה.

 

הסיפור הזה נותן משקל מיוחד לא רק למעשה חסד שהוא דבר מבורך כמובן בפני עצמו, אלא לחשיבה הרבה שהפעיל הבחור הצעיר כדי לגרום לכך שהאיש יחשוב שהוא הצליח אודות למזלו ולפקחותו הרבה.

פרטים

בילקוט מעם לועז ויקרא מובא המעשה הבא: באחת השנים ארעה עצירת גשמים מוחלטת שהובילה למצוקה אדירה בקרב כל שכבות העם.

 

חכם העיר שראה את הצרה הגדולה גזר תעניות וציווה כי הכל יצומו בימי שני וחמישי. אולם גם זה לא הועיל. באחד הלילות חלם החכם חלום ובו נאמר לו כי לא ירדו גשמים עד שיבא חנווני פלוני ויעבור לפני התיבה.

 

התפלא החכם אל ליבו: הלא עם הארץ גמור הוא, בוודאי אין זה אלא חלום שוא.

 

אלא שכאשר שב לישון, נשנה החלום, ושוב נאמר לו כי רק אם יגש החנווני לפני התיבה תיענה התפילה.

 

אמר החכם, בוודאי אין זה חלום סתם. עמד וכינס את אנשי עדתו וקראם לעצרת תפילה למחרת. כשהופיע הקהל הזמין הרב את החנווני לגשת לפני התיבה.

 

רחש לחש עבר בקהל: מה רוצה החכם מהאיש הפשוט הזה. גם החנווני עצמו היה מופתע, מה רוצה ממנו דווקא החכם. הלא עם הארץ גמור אנכי.

 

אולם החכם גזר עליו שיגש לפני התיבה.

 

עזב החנווני את בית הכנסת וחזר עם מאזניים בידו. ירד לפני התיבה וכה אמר: רבונו של עולם, שני כפי מאזניים אלו – כנגד שתי אותיות ה' שבשם הקדוש הוי-ה. מוט המאזניים באמצע כנגד האות ו'. הידית שבו מחזיקים את המאזנים כנגד האות י'. עכשיו רבונו של עולם, העד נא קבל עם ועדה, אם עשיתי עוול בכפות מאזנים אלו לשקול פעם אחת פחות מהמידה, ופגמתי בשמך הקדוש – אז תרד אש מן השמים ותשרוף אותי במקום. ואם לא עשיתי עוול, אני מתפלל לפניך, אנא הורד מיד גשמי רצון בזכות מאזניים אלו.

 

מיד התקשרו השמים וירדו גשמי ברכה.

 

מן הסיפור הזה עולה מסר מרתק. החכם נשא דברים בפני הקהל והוכיח להם עד כמה חשובה מצווה זו של מאזני משקל מדוייקים,

אולם ניתן ללמוד מכאן דבר נוסף. מצוות גדולות ומעשי חסד מופלאים נעשו בוודאי גם על ידי אנשים נוספים מן הקהל. לימוד תורה ותפילה בכוונה נערכו גם על ידי תלמידי חכמים אחרים בעיר. מה היה מיוחד בחנווני הזה?

 

ההתנהגות היומיומית, הבלתי מורגשת, הסמויה.

 

שקילה במשך עשרות פעמים ביום, גם אצל אדם ישר, מוכרחת היא לגלוש מעט מן השורה. מסתבר כי האנשים גם מוחלים על כך. אלא שהחנווני לא סטה ולו לשניה מחובתו, באמצעות המאזניים שלו הוא נותר מחובר למצוות הבורא גם כאשר הוא שקל סוכר, קמח, או ריבה.

 

זו הסיבה שדווקא תפילתו נענתה. 

פרטים

אב אחד צריך היה לנסוע לדרך רחוקה והשאיר את בנו לבד בבית. לפני יציאתו הזהיר את הבן: אל תשחק בבית בכדור. הבן הבטיח והאב נסע בלב שקט.

 

הילד שיחק בפאזל, אחר כך קרא ספר, אך השיעמום גבר עליו.

 

והנה נשמעה דפיקה בדלת: בן השכנים ממול.

 

שמח הילד והזמין אותו להיכנס. אלא שילד זה היה בעל אופי רע וקנאי גדול. הוא ראה את היחסים היפים בין האב לבן והחליט לסכסך ביניהם.

 

הוא שאל בתמימות במה נשחק?

 

הבן ענה: בלגו.

 

השנים שיחקו אבל החבר אמר: זה משחק משעמם. בא ונשחק בכדור, ואני אלמד אותך משחק חדש.

 

הילד ניסה להתנגד והסביר כי אביו אוסר עליו, אך החבר הבהיר לו שאם לא ישחקו בכדור - הוא ילך.

 

הילד נבהל והסכים: רק כמה דקות.

 

הם החלו לשחק ובאחת הפעמים שהילד זרק לחבר הרע את הכדור, זה האחרון והכדור פגע בחלון ונפצו לרסיסים.

 

בדיוק לזה חיכה החבר הרע. הוא עזב את הדירה וחזר לביתו.

 

באותה שעה חזר האב לביתו, והחבר הרע שראה אותו מבעד לחלון מיהר במהירות החוצה כדי לראות כיצד הצליחה מזימתו.

 

הוא קיווה שהבן יתחיל להצטדק ולהסביר כי הוא לא אשם והוא, יעמיד את הדברים על דיוקם.

 

אלא שתקוותו נכזבה.

 

מיד שראה הבן את האב החל לקרא: אבא אני אשם, שברתי את החלון, ושיחקתי למרות שביקשת לא לשחק.

 

האב אימץ את הבן אל לבו וסלח לו מיד.

 

והנמשל

ההודאה וההכרה בטעות מועילה על פי רוב הרבה יותר מאשר נסיונות הצטדקות מיותרים ומביכים.

 

כאשר אדם לוקח אחריות על מעשיו, הוא מסלק את כל מנגנוני הכעס וההגנה של הזולת וזה על פי רוב מגלה כלפיו אהדה.

 

 

 

 

 

 

 

 

פרטים

המעשה הבא שארע לפני כמאה וחמישים שנה לערך מלמד לא רק על התנהגות מוסרית נעלה, אלא גם על יכולת מחשבתית להגיע לשלמות תוך כדי מעשה.

 

מחולל תנועת המוסר רבי ישראל מסלנט היה גאון מופלא. מלבד גאונותו במוסר, גם שבילי התורה כולה היו נהירים בפניו והוא התבקש למסור שיעורי תורה לפני תלמידי הישיבות.

 

האחד הימים מסר הרב שיעור בישיבת רמיילס המפורסמת בווילנא כאשר בין הנוכחים היה רבי מרדכי מלצר שהגיע לשיעור בלווית אחד מתלמידיו המובחרים.

 

בתוך כדי השיעור נשאל הרב סלנטר קושיא על דבריו, והרב עצר את השיעור, התבונן כמה דקות בקושיא, ואמר לתלמיד: אתה צודק, וירד מן הבמה.

 

תוך כדי ירידתו שמעו אותו התלמידים אומר לעצמו: ישראל הרי אתה לומד מוסר.

 

מה היה פה בסיפור?

 

הנה מאחורי הקלעים.

תלמידיו של רבי ישראל סלנט שאלו אותו מה התכוון כשאמר לעצמו 'הרי אתה לומד מוסר'? הרב ענה כי באותה שניה שהשאלה נשאלה, עלו במוחו חמישה תירוצים שונים, מבריקים וגאוניים, ששואל השאלה לא יוכל לפרוך אותם.

 

אלא שהם לא היו על דרך האמת ועל כן הוא בחר שלא לאומרם.

ומדוע מלמל לעצמו? וגם מדוע הוא השתהה על הבמה במשך כמה דקות? הלא גאוניותו שלהרב ידועה היתה והתשובות עלו במוחו בשניות ספורות?

 

הסביר הרב לופיאן, כי הרב סלנטר מסר שיעורים בתלמוד כדי שאנשים יקבלו ממנו בענייני מוסר. באותם דקות חשב לעצמו, שאם ירד מן הבמה, עלולים האנשים להפסיק לקבל ממנו גם דברי מוסר, והרי שהוא החמיץ את כל מטרתו החיובית.

 

אולם מיד אמר הרב לעצמו כי להרוויח מוסר במעשה בלתי מוסרי – זה איננו מוסרי, ועל כן אמר לעצמו: 'ישראל הלא אתה לומד מוסר'!.

 

[על פי דובר אמת]

פרטים

ציקי היה אדם שלא מאמין במגידי עתידות, קוראות בקפה, וחוזים בכוכבים. הוא היה איש רציונאלי לחלוטין שהאמין רק במה שהוא רואה. ובכל זאת כאשר באחד הימים ניגשה אליו בשדה התעופה, אשה זקנה ואמרה לו כי ברשותה ספר המתאר את כל קורות חייו, וגם את מה שעתיד להתרחש בעתיד, מצא את עמנו ציקי מתעניין בדבריה.

 

הזקנה ביקשה סכום כסף עצום תמורת הספר, וציקי בלי לדעת מדוע שילם לה את מלא הסכום שביקשה.

 

כאמור, היה זה בשדה התעופה, וציקי מיהר לעלות למטוס לטיסתו שעמדה לצאת  בכל רגע. הוא ישב על מושבו ועם יציאתו של המטוס פתח את הספר עב הכרס שרכש מן הזקנה.

 

ואמנם הספר היה מרתק. חייו של ציקי נפרשו לפניו החל מילדותו, דרך נערותו, בחרותו, ונישואיו. הכל היה כתוב שם, עד לפרטים הקטנים ביותר.

 

ציקי המשיך לדפדף מוקסם ולא חש שהנסיעה חולפת, הוא הגיע לדף שעסק בתאריך של אותו יום והבין שמכאן ואילך הוא קורא את העתיד.

 

אלא שהיה זה הדף האחרון.

 

הוא ניסה לבדוק אם יש דפים שנקרעו, אך לא, זה היה הדף האחרון בהחלט. ציקי החל לקרא את הדף ופיק ברכיים אחז בו.

 

בדף היה כתוב כי ציקי יטוס במטוס שבו הוא טס כעת, לכיוון מסויים אליו הוא טס כעת, ובמהלך הטיסה יאבד הטייס את שליטתו בהגה והמטוס יתרסק ואיש לא יוותר בחיים.

 

זעה קרה טיפסה בגבו של ציקי, הוא הבין כי אלו הם רגעיו האחרונים ורץ לעבר תא הטייס. הוא לא המתין לפתיחת הדלת, ולאחר שהתפרץ פנימה החל לזעוק לעבר הטייס כי עליו להנחית את המטוס במהירות. הטייס ביקש ממנו להירגע, אך ציקי הסביר לו כי הוא קרא בספר שהם עומדים להתרסק.

 

הטייס הביט באיש הנרגש כעל משוגע וביקש ממנו לפנות את המקום. ציקי הבין שהטייס לא מתכונן להקשיב לו וניסה לדחוף אותו מן הכיסא. הטייס לא נשאר חייב ומהומה פרצה בתא הקטן. גם טייס המשנה ניסה להתערב ובלהט ההתקוטטות הושלכו השלשה אל עבר לוח המחוונים, ובסדרת פקודות אקראית איבד המטוס את אחיזתו, צלל במהירות והתרסק בים.

 

________

 

הסיפור הזה אינו אלא משל כמובן. ספרים מן הסוג של הזקנה וציקי אינם קיימים, אולם בדיוק כמו במשל, האדם צריך לדעת כי הוא קובע את גורלו בעניינים רוחניים. זהו חופש הבחירה המוחלט שניתן לאדם על פי היהדות.

 

יהיו שיאמרו, אין הדבר תלוי בי, אינני מסוגל להתנהג באופן הזה, לקיים את ההוראה הזו, וללמוד את העניין הזה. זה גדול עלי. אני נולדתי אחרת, וגורלי כבר קבוע. אין הדבר נכון, האדם הוא זה שקובע את גורלו והוא זה שיחליט האם לנהוג כך, או אחרת. 

פרטים

בעיירה שאדיק התגורר יהודי שהיה 'מלשין' כלומר, בכל עת מצא היה מוסר לשלטונות את סודותיהם של יהודי העיירה ומסב היה להם צער גדול. מאידך לא יכלו היהודים לעשות לו דבר שכן, כל ניסיון עלול היה להיגמר בהלשנה נוספת שתוצאותיה קשים ומרים.

 

מלבד הצרות שהיה מסב לקהילה דרש המלשין לשבת 'במזרח' של בית הכנסת כלומר בשורת המכובדים. כמו כן הוא דרש שיעלו אתו לתורה בעלית 'שישי' המכובדת כיאה למעמדו. בני הקהילה מילאו באלם אחר דרישותיו.

 

באחד הימים נפטר רבה הזקן של העיירה ובמקומו מונה רב גדול בתורה שבחר לשכון דווקא בעיירה קטנה. כאשר שמע הרב על מעלליו של המלשין החליט ללמדו לקח.

 

כאשר הגיעה השבת והגבאי העלה אותו לתורה כבכל פעם, קם הרב, דפק בחזקה על העמוד וצעק: "מה לך ולתורה, מה לפה משוק. שמוסר את ממונם ונפשם של ישראל לשלטונות ולברכה על התורה"?

 

המלשין ניסה להכות את הרב אך המתפללים מנעו זאת ממנו והוא יצא בחרי אף מבית הכנסת.

 

עברו חדשים ספורים והרב הוזמן להיות מוהל באחד מכפרי הסביבה. עם התקרבם לכפר ראו הרב ותלמידיו את המלשין דוהר על סוס לקראתם. התלמידים רעדו מפחד, אך הרב נשאר שלו.

 

הסוס הדוהר התקרב, המלשין ירד ממנו ניגש לרב. למרבה התדהמה ניגש האיש אל הרב, ירד על ברכיו, ואמר בהכנעה: יסלח לי כבוד הרב על מה שעוללתי לו.

 

לאחר שעזב האיש את המקום שאלו התלמידים את הרב: מה ארע פה?

 

ענה הרב: במשלי נאמר 'כמים הפנים לפנים, כך לב האדם לאדם'. כשם שאדם אוהב את הזולת, כך יאהב הזולת אותו. בדיוק כמו מראה וכמו הפנים שנשקפים במים. כאשר התקרב האיש לעברי התחלתי לחשוב בדעתי כמה אומלל אותו איש הרחוק מדרך התורה, כמה מסכן הוא שהגיע לשפל מוסרי כה גבוה, והיפכתי בזכותו בכל יכולתי.

 

כל טינה שהיתה לי בלב נעקרה, והתמלאתי אהבה אליו.

 

גם הוא, כתמונת מראה, איבד את הטינה, ואמר לעצמו, אולי הרב צודק, אולי הוא עשה את מעשהו לשם שמים ולא לקינטור, ומתוך כך נתרכך ליבו והוא ביקש סליחה. 

פרטים

ביבשת אפריקה ובמקומות אשר שם מצויים קופים, כאשר הציידים באים לצוד את הקופים הזריזים והקלילים הנמצאים בצמרות העצים, היו משתמשים בתחבולה פשוטה:

מניחים לפני הקוף צנצנת שקופה מלאה אגוזים – מאכל אהוב על הקופים, אולם היו מקפידים שפי הצנצנת יהיה צר ככל שניתן.

 

הציידים היו מסתתרים בצד וממתינים לטרפם. כאשר מגלה הקוף את מאכלו האהוב הוא יורד מהעץ, ניגש לצנצנת בהתלהבות ומכניס ידו וחופן מלא חופניו אגוזים.

 

אלא שהוא לא שם לב שכאשר ידו קמוצה הוא לא מצליח להוציא אותה מן הצנצנת. הקוף נאבק ומנסה להוציא את ידו מן הצנצנת בכח ולא מצליח.

 

בינתיים מגיעים הציידים מאחוריו, והוא שעסוק כל כך במאבק עם הצנצנת לא שם לב אליהם עד שהם תופסים אותו. לאחר שהוא נלכד, הוא נאלץ לפשוט את ידו ולהוציא אותה ריקנית מן הצנצנת.

 

אילו היינו יכולים היינו שואלים את הקוף: הלא בסוף היית מוכרח להוציא תא היד ריקנית מן הצנצנת. מדוע לא פשטת אותה כבר קודם לכן, והיית לפחות ניצל?!

 

אדם יודע שלאחר אורך ימים ושנים הוא ייאלץ להותיר הכל ולהשאיר אחריו את העולם בלי שהוא נוטל עמו כל דבר גשמי.

 

הידיים שלו פשוטות ואין בהם כלום [לא לחינם אמרו שתינוק נולד עם ידיים קפוצות כביכול הוא מנסה לכבוש את כל העולם, וכשהוא מת ידיו פשוטות לאמור: לא הצלחתי להשיג דבר].

 

את הקוף איננו יכולים לשאול, אך את האדם כן:

מדוע אתה מנסה להשיג בזה העולם רק קניינים גשמיים כאשר לבסוף תעזוב אותך כשידך פשוטה ואין בה כלום?

המשל והנמשל הזה רמוזים במצוות צדקה. נאמר "לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך"

 

ובהמשך נאמר:

"פתח תפתח את ידך"

 

כלומר, התורה מבקשת ממך: אל תקפוץ את ידך מלעשות מצוות [שאלו הם קניינים רוחניים שנותרים עמך] שהרי סוף "פתח תפתח את ידך" אתה תעזוב את העולם כשיך פשוטה ואין בה כלום.

 

[על פי אמונה שלמה].