מאמרים

פרטים

פעמים רבות אנו עומדים בפני ניסיון של קיום מצווה, ומנסים לחשב את שכרה כנגד הפסדה. האם  זה כדאי, האם שווה להימנע כעת מן העבירה הזו? אולי זה לא כזה חשוב?

הדילמות שלנו נובעת מחוסר הערך שלנו את עולמנו הרוחני.

 

אילו היינו מחשיבים את המימד הרוחני שבחיינו, ומייחסים לו ערך גבוה יותר, רוב הספיקות שלנו היו נעלמים.

 

לצורך כך מביא בספר 'לקח טוב' משל מהמגיד רבי שלום שבדרון זצ"ל.

מעשה ברבי ישראל מסלנטר שהגיע באחד ממסעיו לפונדק ללינת לילה.

בעל הפונדק ראה שהוא איש בעל צורה, ואמר לו שזה זמן רב הוא מצפה לבואו של שוחט אשר יואיל לשחוט עבורו כמה עופות. ומכיון שהוא מתאר לעצמו שאורחו הנכבד יודע לשחוט, הוא מבקשו לעשות זאת.

במקום להשיב לאיש על מבוקשו, פנה אליו רבי ישראל בבקשה נגדית: האם תוכל להלוות לי חמישה רובלים? ענה לו הפונדקאי בתמיהה: כיצד אוכל לעשות זאת, הרי איני מכירו כלל?

 

ענה רבי ישראל ואמר לאיש: תשמענה אזניך מה שפיך מדבר! כאשר מדובר בהלואה הנך מבין שאין מוסרים כסף לאדם זר שאינו מוכר, מדוע אינך חושש לסמוך על אדם אלמוני באשר לכשרות השחיטה?

וכי ידוע לך ששוחט מומחה אנוכי?

 

סתירה מעין זו שבדברי בעל הפונדק מצויה אצל בני אדם רבים. מצוי מאד אצל אנשים מן השורה שהם מלאי חרדה כאשר מתגלה חשש לגורל ממונם, ורגועים המה באשר לחששות בענייניהם הרוחניים.

שונים הם פני הדברים אצל המורמים מעם, רבותינו הדגולים וכן אצל כל איש הירא את דבר ה'.

 

וראוי להוסיף כאן מעשה נוסף.

רבי יצחק זאב סולוביצ'יק מבריסק זצ"ל נשאל פעם מדוע הוא מרבה לחשוש בכל הנוגע לקיום מצוות והוא מוסיף הידורים על הידורים?

השיב הרב מבריסק לשואל ואמר לו: אילו היית יוצא לרחוב כאשר בכיסך מליון דולר, בוודאי היית ממשמש בכיסך בכל רגע ורגע כדי להיות בטוח שהכסף לא אבד, ועל כך אמרו חז"ל שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה.

 

מדוע אינך מתפלא ושואל מה פשר הפחד והדאגה לגורל הכסף, שאל הרב, והשיב מיד: כאשר נושאים סכום כסף גדול בודקים וחוזרים ובודקים גם אם החשש רחוק ביותר.

 

ובכן ערכן של מצוות בעיני אינו נופל מערך של מליון דולר.

פרטים

בחלם הגדולה, עיר של חכמים נתנו זקני הוועד עיניהם ב'חכם' של העיירה וביקשו ממנו לצאת לערים הגדולות ולמצא שם דברי חכמה, או אולי כלים מיוחדים שעדיין לא הגיעו לחלם – עיר של חכמים.

 

הלך החלמאי בחוצות העיר הגדולה והנה הבחין כי מבית גדול עולה עשן רב.

 

מיהר למקום כמו עוד סקרנים רבים, וראה כי אכן הבית הגדול עולה באש, ומחוץ כבר התאסף קהל רב. התבונן החלמאי היטיב לראות כיצד מתגברים בעיר הגדולה על השריפה והבחין כי לצד הבית עומד אדם עם חצוצרה ומריע.

 

ככל שהריע החצוצרן יותר, כך הלכה האש וכבתה. הבין החלמאי כי האיש מחזיק בידו אוצר שלא יסולא בפז. חצוצרה שמכבה שרפות.

 

הוא המתין שהמהומה תישכך וניגש לאיש: האם מוכן למכור הוא את החצוצרה היקרה. האיש לא אבה להיפרד מאוצרו היקר, אך כעבור שכנועים רבים אליהם התלווה גם סכום כסף רב, הסכים למכור את החצוצרה לחלמאי.

 

הלה חזר במהירות לחלם הגדולה וסיפר לזקני העיר על מציאתו. מסיבה גדולה נערכה לכבוד החצוצרה הפלאית והכל המתינו לראות מתי יעשה בה שימוש.

 

ואמנם כמו בכל עיר גם בחלם פרצה שריפה. מיהרו הזקנים אל הכספת שבבית הוועד והוציאו את החצוצרה.

 

השליח כובד בתקיעה והחל לחצרץ בכל כוחו. כולם הביטו לראות כיצד האש נמוגה אט אט, אך למרבה אכזבתם, התרחש בדיוק להיפך.

 

האש הלכה והתפשטה הלכה וגדלה.

 

ניסו חלמאים נוספים לחצרץ, אך גם הם לא הצליחו להשתלט על האש.

 

בינתיים עבר שם אדם עובר אורח ושאל את אנשי העיר: מדוע אינכם מכבים את הדלקה, מדוע אתם עומדים באפס מעשה?

 

הסבירו החלמאים לתייר חסר הידע, על פשרה של החצוצרה, וזה צחק בקול גדול: אינכם מבינים, החצוצרה רק נועדה לדרבן את הציבור ולעורר אותו לבא מהר ולכבות את השריפה. היא בסך הכל סוג של אזעקה, את האש צריכים אתם לכבות.

 

הנמשל דומה ברור מאליו.

אירועים ומאורעות שונות מתרחשים לאדם, למשפחתו, לכלל הציבור. לעתים אלו אירועים קשים, כואבים, ועצובים.

 

מה באים אירועים אלו ללמד? האם הם הגיעו במקרה? האם הם 'סתם' נפלו עלינו?

 

הרמב"ם אומר שעל האדם לדעת כי צרות לא מגיעות סתם. על הקהילה למצא את הדברים בהם הם צריך להתחזק ואותם הם צריכים לשפר.

 

הארועים הקשים לא הגיעו לייסר את האדם ואת הציבור 'במקרה'. יש בהם מימד של אזעקה, וכל אחד יודע היטיב, מה צריך הוא בעצמו לתקן אצלו. 

פרטים

כה פתאום באמצע חייו..

בגיל 21, מוקף חברים, ובימי החול משרת על ההר הכי גבוה במצפה רמון.

יחד עם קבוצת חיילים שמצד אחד ממורמרים על כך שהם בכלל משרתים בצבא. כאלה שדחו את הגיוס כדי ללמוד הנדסאי, ועכשיו הם תקועים בתוך ההר.

מצד שני, נהנים כמו שלא יכלו בשום מקום אחר בעולם. תקועים אחד עם השני אבל חווים את החיים.

 

ככה פתאום מתעורר לו אדם למציאות שמעולם לא דמיין. למציאות בה אם מבזים אדם והוא שותק אז הוא יכול לצאת נשכר. מציאות שמושתתת על סובלנות כדבר נעלה. מי ידע בכלל שאפשר, אבל באמת! לשפר את ההקשבה שלנו אחד כלפי השני. עבודה עצמית, שיפור פנימי.

 

אז.. לא ידעתי מה קרה לי אך מאותו הרגע כבר לא הייתי אותו בנאדם.

 

הבנתי מאוחר יותר שהדבר הזה נקרא "התעוררות". כך משבוע לשבוע בכל יום חמישי כשאני חוזר מהבסיס הייתי מחכה בציפייה, לא רוצה להפסיד, חייב לשמוע הרצאה מרתקת על התבוננות חדשה בפרטים הקטנים של נפש האדם.

 

תחביב נחמד מצאתי לעצמי, חשבתי..

 

להתבונן על מידות האדם.. איזו דרך ישרה שידבק בה האדם ללכת בה את מהלך חייו. הבחור עם החליפה בטלוויזיה הראה לי דרך חדשה להסתכל על העולם.

מצאתי משהו שתמיד חיפשתי. לדעת לא לכעוס, תמיד לקבל את האדם בחיוך, לדעת שגם בזכות שינויים קטנים האדם משתפר, לדעת לשפוט לכף זכות כשהלב והפה שווים.

 

הדברים האלה גרמו לי להתעניין יותר באיש עם החליפה השחורה שמאחורי המסך. התעלמתי מהעובדה שצצה אצלי מדי פעם מחשבה לגבי הקשר שלו לבורא עולם. כי מה אני מחפש בכלל.. אני רק רוצה לחיות בצורה טובה יותר, להאמין שאפשר לחיות בתוך כל הלחץ הסביבתי גם בלי להשפיל אנשים כדי להצחיק אחרים. בלי לכעוס בכל פעם כשמשהו בחיים לא מסתדר כמו שצריך. האיש עם החליפה השחורה מהמסך הציע לי את המציאות הזאת. הוא לא רק מציע- הוא גם מציב אותה בתור מטרה עיקרית.

שעלינו כחברה, מוטלת כל העבודה הזאת: להיות אנשים טובים יותר! יהיו שיקראו לזה שטיפת מוח יצירתית להחזיר אנשים בתשובה, לא אכפת לי.

 

יומיים לפני השחרור התחילה המלחמה..

 

"עמוד ענן". אי אפשר לעזוב את החברה כשמתחילה מלחמה, זה לא מתאים.. אפילו שהראש כבר במקום אחר. אני רק מקווה שיפסק ירי הקסאמים.. ושישחררו אותי לחופשי.

וכך קרה הדבר, לאחר שבוע הוכרזה הפסקת אש ולמחרת השחרור מצאתי את עצמי בתוך ישיבה, בחדר עם עוד כמה חברים נוספים שדומים לבחור מהמסך, אומר "ברוך שאמר והיה העולם".

 

"יש בורא? או.. תעזוב כרגע את כל השאלות. אתה חדש בכל העסק הזה..

שב, תלמד, תתחיל לברר.. בשביל זה הגעת לא? נדבר עוד שנה" כך אמר ראש הישיבה בצורה שקטה ועדינה.

בלב התחייבתי רק לחצי.

והנה בלי לשים לב השנה עומדת להיגמר ואני פה, נמצא בישיבה בירושלים עמוק בלב עולם יהודי אוטנטי.

הזמן כאן עצר, הוא לא זה שקובע.. מין קסם כזה.. כאילו אני יכול לשמוע את סבא רבה שלי עם המבטא של איך שהוא היה שם בפולין. מחפש את בורא עולם במקומות הקטנים של החיים. להגיד לכם שאני מרגיש במאה אחוז שהוא כאן איתי, עדיין עוד לא יודע.. אבל אני מאמין! בכל אופן, את המציאות שביקשתי כבר מצאתי.

פרטים

בברכת המזון נאמר: האל הזן את העולם כולו בחן, בחסד, וברחמים.

 

הרב נקר מבקש שנתאר לעצמנו את העולם נברא בשני צבעים: שחור ולבן. כיצד החיים היו נראים?

והנה ה' עשה עמנו חסד וישנם הרבה צבעים וגוונים בעולם. הפירות צבועים בשלל צבעים, בננה צהובה, עגבניה אדומה, חציל סגול, ותפוח ירוק.

זה מה שנקרא 'בחן'.

 

כך גם המשך הברכה: כי הוא אל זן ומפנס לכל

כאשר אדם מבקש טובה מחבירו חבירו נענה לו בחפץ לב [בדרך כלל...] הוא נותן לו נתינה הגונה אבל בגבול ובמידה. לא קיים העשיר שיתן לחבירו את מפתחות הכספת שלו או הרשאה לחתימה...

אבל כשהקדוש ברוך הוא נותן חסד הוא עושה זאת בשפע אין סופי, צריך רק להתבונן. למשל האוויר – נמצא בשפע וללא הגבלה, המים, מזון ועוד.

 

כך גם המשך הברכה: ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא.

למתבונן יוודע כי כל סיבה לדאוג כל כך על הפרנסה, ולרדוף אחרי עוד קצת כסף ועוד כסף.

כאשר האדם היה בבטן אמו וישב בתוך 'מזרון של מים' [השליא] – קיבל את המזון הישר לפיו ללא כל מאמץ.

 

גם כאשר האדם נולד דאג לו הקב"ה להטבות מיוחדות, הנה כמה דוגמאות:

א. החלב מתוך כדי שיהיה ערב לחיך התינוק.

ב. החלב יוצא בזרם מדוייק. הקב"ה הכין את הפתח ממנו יוצא החלב בדיוק בגודל המתאים לפיו של התינוק. אם היה רחב מידי התינוק היה נחנק, אם היה צר מידי התינוק היה מצטער.

ג. בחלב יש את כל הוויטמינים ואת כל הנוגדנים והחיסונים שיחסנו את התינוק כנגד נגיפים שונים.

מסקנה: בסופו של יום האדם עושה השתדלות אך הקב"ה הוא זה שדואג לו. כל מה שנותר לאדם הוא לפקוח את העיניים ולראות ולהבחין כי הכל מיד ה'.

 

פרטים

בפסוק כתוב: "ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" [דברים לא].

 

מקשה הרב אלעזר שך [הובא ב'לקח טוב']: מדוע פתח הפסוק בשתים רעות וצרות, ומסיים באחת ברעות בלבד?

הסביר הרב, לפי פשוטו רעות הוא ביטוי לעצם הרעה. לעומת זאת, המלה צרות נגזרת מלשון צר וכמו שתרגם אונקלוס 'ועקן' דהיינו מעיקים.

 

משמעות הדברים היא שיש שתי דרגות בסבל הפוקד את האדם: א. עצם היסורים. ב. המועקה, כלומר התחושה הכללית כאילו צר לו בעולמו אשר חשך בעדו ורוחו נשברה.

תחושה כללית זו נובעת מחוסר אמונה ובטחון בה' יתברך. כאשר אין ה' בקרבו של אדם, הרי הוא עשוק ורצוץ כל הימים.

 

אולם למי שיראת ה' בלבבו ומאמין בה' ובהשגחתו הפרטית, אין הרעות נחשבות לצרות, ואין שום דבר מעיק ומציק לו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי", כי על הכל ימצא מנוח ותנחומים – "וקווי ה' יחליפו כח".

 

לפי זה מתבאר הפסוק דלעיל היטב. אמנם מדובר שם על תקופה של הסתר פנים, אשר מתוך חסרון אמונה יראו בני האדם את הרעה כצרה, וסבלם יהיה כפול: א. בגין עצם הרעה. ב. מכח ראייתם את הרעה כצרה. אך מכיוון שמיד אחר כך נאמר: "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי" וגו' הרי שיגיעו להכרה בכך שמצבם הקשה בא כתוצאה מהשקפה קלוקלת של "אין אלקי בקרבי".

 

מרגע זה ואילך בטלו "הצרות", לפי שהתחזקו באמונתם, ועל כן מסיים הפסוק ב"רעות" בלבד.

 

בספר חפץ חיים על התורה פרשת וירא מביא תלמידו הגר"ש גריינימן זצ"ל את ביאור החפץ חיים לפסוק "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנו" [תהלים לב].

 

והמשיל על כך משל מעולם הרפואה.

לפנים נהגו להשתמש בסמי רפואה חריפים לריפוי חולי מעיים. אותם סמים היו מלוחים ומרים, ובליעתם היתה כרוכה בסבל ואי נעימות רבה.

 

בתקופה מאוחרת יותר מצאו דרך להקל על סבלם של החולים, והחלו לעטוף את התרופה המרה במעטה דק – קפסולה. בעזרת מעטה זה, אפשר היה לבלוע את התרופה מבלי לחוש בטעמה המר והמלוח.

 

כן הדבר ביסורים הבאים על האדם.

 

כאשר הם פוקדים רשע שאינו מאמין בה', ואינו יודע שלטובתו הם באים, הוא חש במלוא מרירותם וצועק ככרוכיא מתוך צערו וסבלו. על זה נאמר: רבים מכאובים לרשע.

אך "הבוטח בה' חסד יסובבנו", כלומר כאשר מדובר באדם הבוטח בה' ומבין שהייסורים הם בבחינת חסד ה', אזי עצם ההכרה וההבנה הזו מקילה על יסוריו, ונמצא שהייסורים מסובבים ומוקפים בהכרה שיש כאן חסד ה', ושוב אין טעם המרירות מורגש.

פרטים

בגמרא במסכת יבמות נאמר: אמר רבי אלעזר, כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר "זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם".

 

ואמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, שנאמר ''השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם''.

 

הדברים של רבי אלעזר, שמוזכרים לעתים קרובות באירועי חתונה, שבע ברכות, ובימי נישואין, אינם סוג של מטפורה, או אליגוריה, בנוסח השיר הפופולארי – 'בלעדייך אני חצי בן אדם, בלעדייך אני בעצם כלום' של שלומי שבת...

 

זו אינה דרכם של חז"ל.

 

רבי אלעזר מבקש להעביר לנו מסר ברור: אדם שאינו שרוי עם אשה, פוגם בשם 'האדם' שבו, בזהות האנושית הכוללת שלו. מדוע? מה עושה אשה?

 

ישנם מספר פירושים שנאמרו לדבר. 'עיר בנימין' מזכיר את דברי המדרש כי כאשר נברא  האדם הראשון, היה זה במתכונת של דו פרצופיות, במובן הפשוט של המילה. לאדם היו שני פרצופים – זכר ונקבה. כאשר ראה האלקוים כי האדם זקוק לאשה – ניסר את גופו וכך נוצרו שני אנשים – אדם וחוה, זכר ונקבה. כיוון שכך, האדם השלם, הראשון, היה מחובר לאשה, וכל ההפרדה ביניהם היתה לצורך זיווגם. אם אדם בוחר שלא לחיות עם אשה, הרי הוא חצי בן אדם, בדיוק כמו שזה נשמע.

 

פירוש יפה נוסף שייך לבעל 'עיון יעקב' המסביר כי האדם כידוע נקרא בשמו על שם ה'אדמה' ממנה נלקח? מה שלא ברור הוא מדוע הוא נקרא דווקא בשם 'אדמה', הלא לקרקע ממנה נלקח יש שמות תנכיי"ם נוספים: ארץ, תבל, קרקע. בעל 'עיון יעקב' סבור כי השם 'אדמה' מסמל אדמה המצמיחה פירות. זהו מהותו של השם 'אדמה'. להבדיל מתבל, ארץ, וקרקע. הוכחה לכך הוא מוצא בפסוק שבספר בראשית: "ואדם אין לעבוד את האדמה, וקין היה עובד אדמה". אדם שאינו עובד את האדמה כדי להצמיח ממנה פירות ['מי שאין לו קרקע'], ואינו נושא אשה כדי לזכות לפרי בטן, הרי שהוא מתכחש ליישובו של עולם, להישרדותו של המין. התנהגות כזו נוגדת את טבעו של האדם, ואיש כזה אינו נחשב ל'אדם'.

 

לבסוף אציג את פירושו של הרב אליהו דסלר, אודות כוחה של נתינה.

 

הרב דסלר בספרו 'מכתב מאליהו' עוסק רבות במהותה ויסודה של ה'נתינה', ושל ה'אהבה'. ההנחה הרווחת על אהבה היא כי אהבה היא תחושה נעימה, שחוויתה היא משהו שנקלעים אליו במקרה אם יש לנו מזל, החלק הקשה שבאהבה לפי גישה זו, הוא מושא האהבה כלומר היכולת למצא מישהו מתאים שגם נזכה באהבתו. לאחר שנוצר 'הקליק' הראשוני נדמה כי הרגע הזה הוא שעת האחדות המרוממת ביותר החוויה המרגשת ביותר בחיים- נס של אינטימיות פתאומית.

 

אלא שגישה זו מוטעית ביסודה. אהבה כזו אינה אהבה אלא סוג של אגוצנטריות, הנאה עצמית, וסיפוק דחפים. אהבה טהורה מגיעה רק בעקבות נתינה, וזו הסיבה לקשר ההדוק כל כך בין אם לבנה, בין הורים לילדיהם.

עולם שאין בו נותן ומקבל, הינו עולם קר נטול רגש שלא יוכל לשרוד. הגורם היחידי שמאפשר לבני אדם ללדת ילדים, לדאוג להם, ולטפל בהם, היא אותה נתינה שמייצרת את האהבה שמתגברת על כל הקשיים.

 

אדם ששרוי בלא אשה, לוקה במהותה של האהבה, של הנתינה. הוא לא רוצה להעניק, ואולי הוא אפילו לא רוצה לקבל. חסר לו את אותה אלמנט בסיסי שמניע את העולם, ומכיוון שכך חסר לו בשם הבסיסי כל כך – אדם.

 

 

פרטים

אחד מיסודות הבריאה ביהדות לדעת הרב בייפוס בספרו לקח טוב היא, שהעולם כולו נברא למען מטרה מסויימת, ועל בסיס תשתית ייחודית  - הלא היא התורה, וכמו שנאמר: איסתכיל באורייתא וברא עלמא – הקב"ה התבונן בתורה וברא את העולם.

 

המשמעות של הכרה זו מרחיקת לכת.

כל פרט ופרט, כל רגש, כל התנהגות שנראית לפעמים כה טבעית, נעשו בידי הקב"ה מתוך מטרה ועל בסיס מטרה. ולצורך העניין, לכל אדם יש הורים – אך האם האב והאם הינם מציאות נתונה ומכאן שעל האדם לכבד אותם? לא ולא, ישנה מצוות כיבוד אב ואם, ומאחר שהיא קיימת הקב"ה ברא לכל אדם הורים.

 

יש לאדם יכולת ללחשוב, ליצור, ולבנות. האם יש יכולת כזו וממילא צריך לעשות בה טוב? לא ולא, הקב"ה מצפה שהאדם יעשה טוב וממילא נתן ללו את הכוחות הללו כדי לפעול.

 

אם יפנים האדם את ההבנה הזו וינהג על פי התורה – יהיו חייו מאושרים. שכן העולם כולו, לפרטי פרטיו כאמור נוצרו, ומתפקדים ופועלים על פי התורה.

 

מאידך, מי שמבקש לחיות שלא על פי המתווה, וקווי המתאר של העולם התקני, כפי שיצר אותו הבורא, ימצא עצמו מתפקד מול עולם קשה יותר, מוזר יותר, ובעיקר לא מותאם למעשיו. החיים על פי התורה אם כן – לא רק נדרשים מן האדם, אלא הם גם כדאיים עבורו.

 

ממשיל על כך הרב בייפוס משל.

 

אדריכל בנה בית מגורים גדול שנבנה בתכנון מדוייק למען המטרה שהועידו לו.

בכל קומה של הבניין נבנו כמה דירות שבהם חדרים מרווחים ומותאמים לצרכי המשפחה הממוצעת. חדרי שינה, מטבח, ארונות קיר וכן שאר שכלולים שונים הותקנו בדירות על מנת ליצור תנאים מושלמים לכל מי שעתיד יהיה לגור בהם.

והנה ביום מן הימים, לאחר שהבניין כבר עמד על תילו והוכח כבית מגורים מוצלח ביותר הוחלט לשנות את ייעודו.

 

במקום לאכלס את  הדירות במשפחות למגורי קבע, הפכו את המקום לבית חולים. מובן מאליו שנוצר צורך לעשות שינויים רבים במבנה כדי שיוכל לשרת את היעד החדש.

 

הדירות שבכל קומה אוחדו ונעשו לדירה אחת גדולה. חלק מהמטבחים חוסלו, ובמקומם נבנו חדרי חולים וחדרי רופאים, חדרי ניתוח וחדרי אחיות, אלא שבמשך השנים הוכח, כי למרות המאמצים הגדולים לשנות את אופי המבנה, היה בית החולים רחוק מלמלא את ייעודו החדש בשלמות.

העובדה שמלכתחילה נבנה הבנין כבית מגורים עמדה למכשול בדרך להפיכת הבית לבית חולים.

 

והנמשל הוא כפי שתואר לעיל.

העולם כולו נברא על פי התורה כדי לאפשר לבני אדם לחיות חיים מעולים. מסיבה זו ניתנו לאדם גם כל תכונותיו, התנהגויותיו הטבעיות, ויכולותיו. כל זמן שהאדם חי על פי התורה, ימצאו נפשו וגופו וכל מאוויו תשוקותיו ורצונותיו שנוצרו על פי התורה הקדושה ועל פי הנחיותיה  - את סיפוקים המלא. 

פרטים

סטודנט לרפואה סיים את לימודיו ועמד בפני הבחינה הסופית.

 

שאל אותו הבוחן: כאשר אתה נתקל באדם שוכב על הכביש פצוע ושותת דם, מה הדבר הראשון שתעשה?

ענה הרופא: לוקח משחה אנטיביוטית ותחבושת ועוצר את הדם.

 

שאל הבוחן: ואם אין לך את המשחה הזו?

ענה הרופא: איאלץ להשתמש רק בתחבושת או בחתיכת בד שיש ברשותי ואנסה לעצור את שטף הדם.

 

שאל הבוחן: ואם גם אין לך חתיכת בד?

הרופא הפוטנציאלי החל להרהר, ולבסוף הודה כי אין ברשותו תשובה.

 

הבוחן פסל אותו, ולא העניק לו את הרישיון.

 

הזדעק הרופא: מדוע? שנים למדתי רפואה, ואתה פוסל לי את הרישיון?

 

טיפש, אמר הבוחן, אם אינך מבין שמול פצוע שותת דם אתה צריך לקרוע מיד את כנף חולצתך ולנסות לעצור את שטף הדם – אינך רופא אמיתי.

רופא אמיתי, היה מאתר מיד חתיכת בד גם במחיר קריעת בגדיו שלו, ומציל את הפצוע. כנראה שאתה לא חש את סבלו ואת מצוקתו של החולה.

 

לסיפור הזה יש כמובן נמשל.

כאשר אדם מסתובב ברחוב, הוא נתקל בלא מעט מצוקות הן רוחניות והן פיסיות.

ולא רק ברחוב, גם במוסד הלימודים, במקום העבודה, בתוך המשפחה.

את המצוקות האלו הוא יכול לרפא, למסנים האלו הוא יכול לעזור.

 

אלא שלא תמיד יש לו את כל הכלים לביצוע העזרה. לפעמים עליו להקריב מעצמו, לקרוע את כנף מעילו, לזה לא כולם מוכנים.

אבל מי שלא מסוגל לעשות את זה אינו רופא, הוא לא חש את צער הזולת, ולא מבין שעליו להקריב גם מעצמו כדי לעזור.

פרטים

"כי לא במותו יקח הכל"

כדי להמחיש אימרה זו נוהג היה מגיד המישרים רבי יענקלה גלינסקי זצ"ל לספר את הסיפור הבא, אותו שמע מפי חסיד בעלז.

אותו חסיד נאלץ לעבוד אצל הרוסים במכרות הזהב. הרוסים היו מעבידים אותם שעות במכרה ודורשים מהם לכרות ללא הרף בתקווה לאתר עוד זהב ועוד זהב.

 

אלא שהחסיד שם לב לדבר מעניין, הרוסים כלל אינם בודקים אחר האסירים האם הם מנסים להגניב לכליהם מעט זהב. אין כל שמירה, ואין כל פיקוח.

ואמנם כפי שניתן היה לצפות, החלו האסירים להגניב מעט זהב אל כליהם.

 

בתחילה היה זה גרגר, ועוד גרגר, ואז כמה גרמים, וכך לאט לאט הצטבר כמויות של זהב בכליהם, אותם היו מטמינים אצלם היטיב.

היו אסירים שהצליחו למלט ק"ג, והיו שנים, והחסיד מתבונן כל העת ושואל את עצמו, איך השומרים הרוסים מאפשרים זאת.

 

התשובה ניתנה כעבור מספר שבועות של עבודת פרך.

האסירים נצטוו לעמוד למפקד מחוץ למתחם הכריה במשך שעה ארוכה כשבזמן הזה עוברים השומרים בצריפיהם ועוברים ס"מ אחר ס"מ.

 

בתום עבודה מאומצת נאסף כל הזהב ומאום לא נותר בידי האסירים המסכנים.

רבי יענקלה מספר כי מכאן הוא למד מהו עולם הזה ומהו עולם הבא: אדם משוכנע כי הוא אוסף כסף, זהב, רכוש, אך לאחר שהוא 'עומד למפקד', ונשמתו נפרדת מגופו, הכל נלקח ממנו, לא נותר בידו כלום מלבד הרוחניות.

 

ועוד נשא רבי יענקלה את משלו ואמר:

באחד הימים הסתובב דרשן וסיפר כי מאחד הבתים בשכונת היהודים נשמע קול בכי ויללה.

מיהר הדרשן לבדוק במה מדובר, שמא יכול הוא לעזור, אך לא, הבית ריק לגמרי, אין בו אדם. ובכל זאת הבכי והיילל ממשיכים.

ניסה הדרשן למצא את מקור הקול עד שפתח ארון בגדים וראה שם טלית ממררת בבכי.

 

מה קרה?

ענתה הטלית: בעל הבית יצא לרגל עסקיו ולקח אתו הכל: כסף, זהב, מזון, מלבושים, ורק אותי שכח פה.

אל דאגה השיב הדרשן, יום יבא והוא ישאיר את הכל בבית, ויקח רק אותך.

 

פרטים

"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

לעתיד לבא אומר הפסוק, יהיו הדברים ברורים ונהירים לכל, כמו שהמים מכסים את הים.

 

בספרו של הרב זילברשטיין מובא משל מעניין על כך, אולם קודם לכן יש לשאול שאלה נוספת: מה הנס הגדול בקריעת ים סוף, האם הקב"ה שברא את הים ומאפשר לו לגעוש ולהתקיים, לא יכול לקרוע את הים? האם הים עצמו אינו נס גדול?

 

אמן גדול ידע ליצור אובייקטים ובעלי חיים מחומרים שונים עד שהיו נראים בדיוק כמו המקור. לעתים היה בונה חומה מקרטון שהיתה נראית בדיוק כמו חומה אימתנית מאבן. לעתים היתה זו דמות של בעל חיים, ולעיתים היה זה סיטואציה כל שהיא מן הטבע.

 

באחד הימים החליט האיש לבנות סוס כשלשם כך הוא נעזר בחומרים שונים ומעניינים.

 

היה שם לבד, קטיפה, קלקר, צמר גפן, זכוכית, ועוד. לאט לאט לבש גוש החומרים צורה עד שכעבור ימים ספורים עמד על מכונו סוס חום, יפה תואר, שנראה בדיוק כמו סוס אמיתי.

 

חבריו של האמן שהגיעו לבקרו לא יכלו להפסיק מלהתפעל. מעת לעת הם שכחו כי מדובר בסוס שאינו אמיתי ונזהרו שלא לעמוד מאחוריו מחשש שיבעט בהם...

 

הם התחננו לפני האמן כי יציג את יצירתו בשוק הגדול, וימכרנה במחיר מפולפל כיאה לה.

 

האמן השתכנע ולמחרת הובל הסוס אל השוק הגדול והאמן עמד לידו וחיכה להתפעלותם של העוברים והשבים, ואולי גם לקנייה שתשלשל לכיסו מזומנים רבים.

 

אלא שאיש לא ניגש אליו.

 

אפילו לא נעצרו לידו. הוא בהלם, מדוע אנשים לא מתעניינים? איך הם לא רואים שהוא ייצר משהו מופלא?

כעבור מספר שעות, חזר האיש מאוכזב לביתו, כשהוא סר וזעף. בביתו המתין לו ידידו ושאל אותו מדוע הוא כה כועס. האמן קבל על כך שאיש לא עצר לידו והחבר הפיקח אמר: ברור שאיש לא יעצור לידך. אתה עשית סוס כל כך מוצלח עד שאנשים חשבו שזהו אכן סוס אמיתי. ליד סוס אמיתי לא עוצרים, שכן אין בו כל דבר מיוחד...

 

מה עלי לעשות אם כך? שאל האמן

עליך לחצות אותו לשתים, ולהעמיד את שני החצאים במרחק קצר האחד מהשני. כעת האנשים יעצרו וינסו להבין כיצד ניתן לחצות סוס אמיתי לשנים.

הנמשל, מסביר הרב זילברשטיין פשוט. אנשים לא מתפעלים מים שרועש וגועש, כי זה נראה להם טבעי. רק כאשר הוא נחצה אנשים לפתע מבינים מה מיוחד בזה כל כך.

 

לעתיד לבא, תהיה הדעת כל כך גלויה לכל, עד שלא יהיה צריך לחצות את הסוס לשנים, אנשים יבינו לבד כי לפניהם יצירת אומנות.

ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. 

פרטים

כותב המהר"ל בביאורו למסכת אבות:

ולפי סדר התורה סידר ה' יתברך סדר העולם, עד שהכל נמשך אחר התורה. כי כך ראוי שהאדם הוא יותר במעלה על כל העולם, כי בשביל האדם נברא הכל. ולפיכך אחר תורת האדם וסדר שלו נמשך סדר העולם. כי ברא ה' יתברך העולם לפי מה שראוי אל סדר האדם. וזה שאמר שהיה מביט בתורה וברא העולם כי אחר סדר התורה נמשך סדר העולם [דרך חיים ה].

 

כדי להסביר את דברי המהר"ל ממשיך בעל 'לקח טוב' משל.

 

כאשר אדם פונה אל אדריכל ומבקשו לתכנן עבורו בית, הוא אינו יכול להסתפק בבקשה קצרה זו. עליו להבהיר תחילה אם כוונתו לבית מגורים, או לבית שעתיד לשרת מטרה אחרת.

 

אחר כך יחקור האדריכל וידרוש אודות סוג הפעילות שתיעשה בבית זה, וכן על כמות האנשים אשר ישתמשו בו ועל אופיים ומנהגיהם, רק אחרי שילמד ויבין היטב מה טיבו של בית זה, יוכל לגשת לביצוע התכנית המבוקשת.

 

כאשר בא הקב"ה לברוא את העולם, ביקש תחילה כביכול לדעת מה דרוש לשם קיום מטרת הבריאה, כי לאחר שיתבררו הפרטים הדרושים תהיה תכנית הבריאה מוכנה, כיוון שהעולם נברא בשביל ישראל ועבור התורה שתורה את דרכם בחיים.

 

לפיכך נאמר איסתכל באורייתא [הביט בתורה]. בתורה - שבה כתובים החוקים והמשפטים אפשר למצוא את ההוראות לחיי היום יום של עם מקבלי התורה.

 

נמצא אם כן שאמנם לא נתפרשה בתורה תכנית עבודה לבניית עולם, אולם היא מאפשרת לדעת מה הם הפרטים החייבים להימצא בבריאה. זאת משום שהיא ורק היא, מכתיבה את אורח החיים המלא של 'ראשית תבואתה', אשר למענם נברא העולם.

 

רבי ירוחם הלוי זצ"ל, משגיח ישיבת מיר, צועד גםכן בדרכו של המהר"ל ומביא סיוע לדברים מהזוהר פרשת שלח.

 

וכך נאמר בזוהר: "רמ"ח איברים ישנם באדם כנגד רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה" [זוהר פרשת שלח].

 

הרי שיצירת האדם נעשתה במקביל ובהתאם לאזהרות התורה ולציוויה, אי לכך מציאויות שונות נוצרו בעולם רק בעקבות צוויי התורה. לדוגמא מצות כיבוד אב ואם. בדרך כלל רגילים להבין שמצוה זו ניתנה אחרי שישנה בעולם מציאות של אב ואם, כלומר בעקבות המציאות הקיימת שילדים נולדים להוריהם - באה התורה ומצווה על הבן לכבד את אביו ואת אמו.

 

אך האמת היא שסדר הדברים הינו הפוך!

 

היצירה של אב ואם נהיתה אך ורק משום שהתורה מצווה על כיבודם, לולי המצוה אפשר שהילדים היו באים לעולם בדרך אחרת.

 

כל יצירתו של העולם על כל מרכיביו, הינם אך ורק פונקציה של התורה הקדושה ושל מצוותיה. 

פרטים

סופו של כרטיס הגרלה

עשיר גדול העסיק בביתו משרתות רבות. ביניהן היתה אחת מבוגרת, רווקה, לא נאה במיוחד, שעדיין לא הצליחה למצא את בן זוגה.

המשרתת עבדה קשה למחייתה, ולאחר שחסכה סכום כסף נכבד, ניגשה למעסיקה ואמרה לו: הן אתה מגיע לעיר הגדולה בקרוב, האם תסכים לרכוש עבורי כרטיס הגרלה? בעל הבית נענה בחיוב, וקנה לה כרטיסה הגרלה.

 

חלפו מספר ימים, והעשיר החל להיתקל בקשיים כלכליים.

הוא הפסיד את הונו בהרגה אך בעקביות, וגם אשתו נפטרה עליו. הוא נאלץ למכור את רכושו, להיפרד מביתו ולנוע בחוצות כאחד העניים.

 

באחד הימים הוא נתקל בדוכן הפיס, ולהפתעתו הוא מגלה כי המספרים אותם בחר בשביל כרטיס ההגרלה של המשרתת שלו לשעבר עלו בהגרלה. הוא זכר אותם היטיב מאחר שהוא בחר אותם.

 

הוא ניגש לבעל הדוכן ושאל אותו האם כבר נפדה הכרטיס ומהו הפרס. למרבה תדהמתו שמע כי מדובר בסכום של מאות אלפי רובלים, וכי עדיין בעל הכרטיס לא הגיע כדי לפדות את זכייתו.

 

חשב האיש  על רעיון נועז.

 

אפנה לאשה ואציע לה להתחתן עמי. לאחר מכן אספר לה בדרך אגב כי זכתה בלוטו ואחזור,כבעלה, להיות עשיר.

 

וממחשבה למעשה, הוא ניגש למשרתת המבוגרת והרווקה ששמחה להינשא לעשיר הגדול לשעבר, וכחודש לאחר החתונה אמר לה הבעל הטרי בשמחה: יש לי בשורה טובה. את זוכרת את הכרטיס שרכשתי עבורך, גיליתי שהוא זכה בלוטו. אנחנו עשירים.

 

למרבה תדהמתו פרצה האשה בבכי וסיפרה לו, כי את הכרטיס הביאה לאביה, שמכר אותו תמורת סכום פעוט כדי לרכוש מצרכי מזון לביתו.

העשיר לשעבר, לא ידע את נפשו. הוא יצא מן הבית רועד מעצבים וניגש אל ביתו של הרב, השרף מקוצק.

 

"כבוד הרב, אני רוצה לגרש את אשתי. נישאתי לה רק בשביל לזכות בסכום הנכבד, אך כעת לא רק שלא הרווחתי את הכסף, עלי גם לחיות עם אשה שאין לי כל חפץ בה".

 

הרבי הביט באיש ואמר לו: טעות בידך. אתה לא התחתנת אתה בשביל הכסף. הקב"ה רצה שהיא תהיה אשתך. אלא שהוא ידע שבדרך הטבע אתה לא תתחתן אתה סיבב עליך את כל הסיבות שהביאוך עד להצעת נישואין. ירידתך מנכסיך, מות אשתך, רכישת הכרטיס המוקדמת.

 

האם כעת, שסוף סוף הגעת למצבך האידיאלי אתה רוצה להחריב אותו?

­­­­­­­­­­­­________ 

אדם סבור כי הוא שולט בעולמו, וכי הוא מנווט את חייו. עליו לדעת כי מה שמתרחש סביבו הינו חלק מתכנית אלוקית גדולה, שבסופו של דבר נעשית אך לטובתו. 

פרטים

בתפילת שחרית ובתפילת מנחה נוהגים לומר בתענית ציבור ובימים נוראים את תפילת 'אבינו מלכינו'.

אחד מפסוקי התפילה הוא 'אבינו מלכינו כתבנו בספר זכויות'.

 

הרב גרינהויז [הובא ב'לקח טוב'] הזכיר את ביאור החפץ חיים לתפילה זו: בודאי, הוא מסביר, מדובר כאן באדם שיש לו זכויות, שאם לא כן פשוט שאין מקום לבקשה להיכתב בספר זכויות.

אלא שאם כן יש להבין, אם הוא אכן ראוי לכך, מה הצורך לבקש על זה?

 

ומשמע שגם כאשר יש למבקש זכויות, עדיין צריכים להיות ראויים להכתב בספר זכויות, וזאת משום שאם יבקרו את המעשים בדקדוק, אפשר שימצא בכולם חסרון של פרט זה, או אחר.

לכן אנו מעתירים בתחינה שנזכה שמעשינו הטובים ייראו באור חיובי וייכתבו בספר זכויות.

 

דוגמא לדבר נוכל לראות בסיפור המסופר על סניגורם של ישראל רבי לוי יצחק מברדיצוב זצ"ל.

 

ידוע המעשה שפעם הלך ר' לוי יצחק ברחוב עם קבוצת בני אדם ופגעו בבעל עגלה אחד המושח את גלגלי עגלתו בעיטרן תוך כדי תפילה.

נענה אחד מהמלוים ואמר: ראו יהודי מחוצף עומד בתפילה, ובה בשעה מתעסק בזיפות גלגלי העגלה!

ענה לעומתו הצדיק: אדרבה יהודי יקר הוא, אפילו בשעה שהוא מתקן עגלתו, הוא מתפלל.

 

הרי לנו דוגמא כיצד אפשר להסתכל על מעשה אחד בהיבטים שונים.

ודוגמא נוספת: שני אנשים מתבוניים מבעד לחלון, האחד רואה אדם שוכב על שולחן, קשור בידיו ורגליו, ולעברו מונפת סכין החודרת לבטנו ומבצעת בה חתך רחב, כשדם מתפרץ לכל עבר.

הוא זועק: רצח.

מן העבר השני נמצא חלון דומה רק ששם רואה אדם מנתח עם חלוק רופאים מניף את הסכין לעבר אדם השוכב עקוד על מיטה.

הוא אומר: מה רבה מומחיותו של רופא זה.

 

מה היה ההבדל בין שני האנשים, נקודת המבט. שניהם ראו את אותו מעשה, רק שזה ראה אותו מצידו של 'הנדקר', וזה ראה אותו מצידו של 'הדוקר'.

 

כך גם באשר לכל מעשי האדם. אפשר למצוא בכל מעשה טוב את צידו החיובי, ואפשר גם לגלות ברבים מהמעשים צדדים שליליים, השאלה היא רק מאיזו זוית ראיה מסתכלים על המעשה.

 

בכחו של האדם להביא לכך שבשמים ידונו אותו לכף זכות ויראו את מעשיו באור חיובי, הדבר תלוי באופן שהוא מביט על מעשי הזולת, בדרך שהוא דן את חברו כך ידונו אותו. ועל זה אמרו חז"ל "הדן חברו לכף זכות דנין אותו לזכות".

פרטים

יחזקאל, עזרא, וניסים היו שלשה סוחרים שיצאו לרגל מסחרם לנסיעה הרחק מארצם.

השלשה היו חברים טובים, עבדו ביחד, כאשר הם מפרים האחד את השני. יחזקאל היה בעל הרעיונות. עזרא הצטיין במשא ומתן, וניסים היה מומחה בחשבונאות

ואמנם הצליחו השלשה בעסקיהם, קנו בזול סחורה שאין עליה קופצים במקום אחד, ומצאו מקום בו יש ביקוש למה שרכשו, ועשו 'קופה יפה' – מאות דינרי זהב, שגם לאחר החלוקה לשלשה יוותר לכל אחד רווח נאה.

 

היה זה לקראת חודש ניסן, והשלשה החליטו לחזור לחג הפסח לביתם.

 

הם שכרו עגלה, ויצאו לדרך הארוכה, שעל פי רוב אורכת לא פחות משלשה שבועות.

 

בימים היו נוסעים ומתקדמים, ובלילות היו ישנים בעגלה או בפונדק שמצאו על אם הדרך. כך בכל השבוע, חוץ משבת. אז היו משתדלים למצא פונדק או אכסניא יהודית, כדי שיוכלו לנוח, לרחוץ את גופם, להתפלל בבית כנסת, ולסעוד סעודת שבת ראוייה.

 

באחד מימי שישי הגיעו השלשה בסמוך לאכסניה יהודית, והחליטו לקבוע בה את מושבם. אלא שבניגוד לפעמים קודמות, היה זה לאחר נסיעה מתוחה בה שררה אווירה בלתי נעימה. הם רבו האחד עם השני בעקבות עניינים פעוטי ערך, כאשר כל אחד מנסה להוכיח כי הוא תרם יותר מאחרים להצלחה בעסקים.

 

הם ירדו מן העגלה כשהם סרים וזועפים ונכנסו אל תוך האכסניה. לאחר שקיבלו את המפתח לחדרם אמר לפתע ניסים: והיכן נניח את הכסף?

מה זאת אומרת השיבו עזרא ויחזקאל, בחדר, ליד הראש שלנו.

 

ניסים הביט עליהם בכעס ואמר: אני כבר לא יודע. אני לא אהיה כל הזמן ליד הכסף, ואני חושש שהוא ייעלם.

 

יחזקאל ועזרא נפגעו בעליל מדבריו, אך שאלו: ומה אתה מציע?

ניסים הציע הצעה פשוטה: נפקיד את הכסף אצל בעל האכסניה הנראה אדם ישר, ותנאי נקבע אתו: עליו להחזיר את הכסף רק במעמד שלשתנו.

 

השנים הסכימו אתו, ופנו לבעל  האכסניה שנענה בשמחה.

 

השבת חלפה עליהם בלי ארועים מיוחדים, ובמוצאי שבת, ניגש ניסים לבעל האכסניה וביקש את הכסף. בעל האכסניה הזכיר לו את התנאי שהתנו אתו, אך ניסים הרגיע אותו שהכל בסדר, ולראייה צעק אל חבריו שהיו בחדר:

יחזקאל, עזרא, הוא יכול להביא לי את הכסף?

השנים, שכל העניין היה מיותר בעיניהם מתחילה ענו: כן בטח אין בעיה.

 

בעל האכסניה הגיש לניסים את חבילת המעות התפוחה, וניסים הודה לו ויצא מן האכסניה. שם הוא עלה על סוס מהיר שהכין מבעוד מועד ונעלם בענן אבק למקום בלתי ידוע.

 

חלפה שעה, ועוד שעה, ועזרא ויחזקאל מתחילים להתארגן ליציאה ומחכים לניסים. כאשר בושש הוא מלהגיע החלו לחפש אותו, ורק כעבור שעות נוספות התחוורה התעלומה. ניסים ברח עם כל הכסף. שדד אותם כפשוטו.

 

לצאת אחריו כבר לא היה רלוונטי שכן הוא עשוי היה להימצא – בתוך חמש שעות משעת יציאתו – כמעט בכל מקום בטווח של עשרות קילומטרים.

מאוכזבים פנו השנים לבעל האכסניה ודרשו ממנו את כספם.

 

בעל האכסניה הזכיר להם בקול רועד כי הם אישרו לו להביא את הכסף לניסים, אך עזרא ויחזקאל אמרו לו: לא מעניין אותנו מה שהסכמנו. עשינו אתך תנאי, ואתה לא עמדת בתנאי. הבאת את הכסף לאחד מאתנו, כאשר לא כולנו נמצאים במעמד החזרת הפיקדון. כעת עליך לשלם את כל הכסף.

בעל האכסניה פרץ בבכי, אך השנים לא וויתרו. הם הרגישו שהחוק עומד לצידם בענין הזה, והחליטו למצות את הדין עם האיש המסכן ולהשיב לעצמם את הממון שאיבדו.

 

בצר לו פנה בעל האכסניה אל הרב המקומי וביקש את עזרתו. הרב הקשיב ואמר כי לכאורה צודקים השנים בתביעתם, אך הוא מציע לו להגיד להם דבר פשוט. הרב לחש לו ובעל האכסניה הבין וחייך. אבן נגולה מעל ליבו.

 

למחרת כאשר שבו יחזקאל ועזרא ודרשו ממנו את הכסף אמר להם בעל האכסניה:

למעשה כל הכסף נמצא אצלי. אני אשמח לתת לכם אותו. אבל היה תנאי – רק במעמד שלשתכם. אנא קראו לניסים, וברגע שיגיע תקבלו את כל הכסף.

השנים ניסו להסביר כי ניסים ברח, אף בעל  האכסניה חזר ואמר: רק במעמד  שלשתכם, ושני הסוחרים החמדנים נאלצו לסגת מדרישתם בבושת פנים.

 

____________ 

 

על האדם לדעת כי מה שנגזר עליו יתקיים גם אם הוא ינסה לעשות תחבולות ונסיונות להתחמק מכך. יונה הנביא כידוע ניסה לברוח מלפני ה' מאחר שלא רצה שתהיה תביעה על עם ישראל, אך לבסוף הגיע באמצעות הדג אל היבשה והוכיח את נינווה שאף חזרו בתשובה. קיימת אמנם חובת ההשתדלות ועל האדם לעשות הכל כדי להצליח ולהשיג את מטרותיו, אך לצד זאת עליו לדעת כי אם נגזר עליו דבר  מה, לא יוכל הוא לשנות את אותו דבר בעזרת דרכים לא ראויות, שכן בסופו של יום הדבר יתרחש בין אם ירצה בכך ובין אם לא.  

פרטים

לעתים נתקל אדם בקושי מסויים, במכשול, ולבו מר עליו, אולם עליו לדעת כי הכל נעשה בהשגחה ולמעשה לטובתו הוא. לפעמים ניתן גם לחוש בכך, ולראות כיצד ההשגחה מסובבת זאת.

 

דוגמא כזו ניתן ללמוד מן הסיפור  הבא:

קבוצת נערים נשלחה לרגל רדיפות הנאצים ימ"ש מגרמניה לאנגליה. כאשר פרצה מלחמת העולם השניה הוגלו לאוסטרליה כל בני הקבוצה עם עוד אלפי נתינים גרמניים משום שהאנגלים החשיבו אותם לנתיני ארץ אויב וחשדום למרגלים.

את הדרך לאוסטרליה עשו אלפי הגולים בספינה קטנה וישנה, כאשר הדוחק והצפיפות יצרו תנאי קיום קשים ביותר.

 

צרה נוספת שהצטרפה למסע התלאות - האנגלים העלו על אניה זו גם עבריינים אשר עונש המאסר שלהם הומר בתפקידי שמירה באניה. פושעים אלה היו מתגנבים בחשאי ומחטטים במזוודות הנוסעים כל חפץ בעל ערך היו שודדים, ואת הנותר זרקו לים כדי לטשטש את העקבות.

 

בוקר אחד גילתה צוללת גרמנית את הספינה האנגלית ואנשיה החלו לירות לעברה פגזי טורפדו.

 

הפגז הראשון החטיא את המטרה, השני כבר היה מטווח היטב ועשה את דרכו הישר אל מדחף הספינה, לפתע הרים גל גדול מאד את הספינה וכך חמק עבר לו הפגז מתחתיה מבלי לפגוע בה.

 

את רחשי לבם של נוסעי הספינה שצפו במתרחש קשה לתאר אם כי ליבם עדיין פרפר מדאגה לבאות ולמטח הבא, אך למרבה הפלא נפסק הירי והצוללת הסתלקה מהמקום.

 

לאחר ארבעים שנה התפרסמו בעתון גרמני זכרונות של מפקד הצוללת הגרמנית, ושם הוא מספר על הפלא שהפגז השני לא פגע, ומוסיף ומספר שם שתוך כדי ההפגזה הבחין צוות הצוללת בחפצים מוזרים שהושלכו מהספינה.

 

מיד ניתנה פקודה לצאת ולאסוף את החפצים.

 

מתברר שהיו אלו מזוודות הנוסעים, שאותם השליכו העבריינים שנסעו בספינה.

 

תוך כדי בדיקת תכולת המזוודות נמצאו בהן מכתבים הכתובים בגרמנית, ומכאן הסיקו מפקדי הצוללת שהאניה המופגזת מובילה שבויים גרמניים וחדלו מלהתקיפה.

 

הנה רק  40 שנים אחר כך, הבינו לפתע ניצולי האנייה כי הקושי הגדול בצורת העבריינים שהוכנסו לאנייה הציל למעשה את חייהם [ילקוט לקח טוב]. 

פרטים

ההיסטוריה האנושית רצופה מעשי הרג וטבח מחרידים. שימוש ברצח וטבח אינו זר לאנושות כלל. גורמים רבים לאורך ההיסטוריה בחרו לסלק את יריביהם מן העולם באמצעות הרג ורצח, מתוך קשת רחבה של מניעים: פוליטיים, אידיאולוגיים, לאומיים אנוכיים וכו'.

 

העם היהודי עצמו ספג אסונות טבח והרג נוראים: מסעי הצלב, אינקווזיציה – עם מדורות האוטו־דה־פה, פרעות ת"ח ות"ט (פרעות איומות ביהודי אוקראינה ופולין בידי גדודי קוזקים מרצחים בראשות חמילניצקי בשנים 1648-1649),ועוד. ובכלל, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו.

 

אבל עם כל זאת השואה היתה אירוע מיוחד שאינו עומד באותו קנה מידה של שאר הצרות והאסונות. טרגדיה שהשכל האנושי מסרב לעכלה.

 

ואמנם בהקשר זה היה מן הראוי לקיים את מאמר הפסוק (עמוס ה, יג) "והמשכיל בעת ההיא ידום". אולם, מאחר וקמו מחרפים, ולצד סימן השאלה על מאורעות השואה הציבו אף סימן קריאה, נוצר הכרח לקום ולהראות כי 'הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט' (דברים לב, ד).

 

על מנת להסביר את אירוע השואה, חשוב להגדיר תחילה את השאלות המרכזיות הניצבות בפני המבקש להבין את מהלך הדברים:

1)     לנוכח הנחת היסוד שלנו שאלוקים אמור להיות "פועל צדק", וכמאמר הכתוב הנ"ל "הצור (-אלוקים), תמים פעלו וכל דרכיו משפט". כיצד הוא איפשר את הטרגדיה הזו, ולא התערב להצלת הקרבן?

2)     שמא נאמר שזהו עונש שאלוקים השית על אותם קרבנות. עולה השאלה, איזה עוול מצדיק עונש נוראי שכזה?

3)     ואם נאמר שאכן ישנו עוון שמצדיק עונש שכזה, כיצד נענשו אנשים הנחשבים כאנשי בריתו של אלוקים, אלו הצדיקים,כפי שמקובל להתייחס לכך?

 

תפקידנו הוא להסביר כיצד מתוך הנחת היסוד היהודית, לפיה האלוקים הוא טוב ופועל צדק, התאפשרה המציאות העגומה כפי שהתגלתה בשואה. על מנת להסביר נקודה זו, נשתמש בכמה כללים בהשגחת ה', על בסיס הסיכום הנמצא בספרי "דרך ה'" ו"דעת תבונות" לרבי משה חיים לוצאטו -הרמח"ל. (כמובן שאת כל השגיאות בהבנת הרמח"ל יש לתלות בהבנת הכותב בלבד). אך ראשית נפתח בשאלה יסודית ביותר: מדוע ברא אלוקים את האדם?

 

א. התשובה לשאלה זו נעוצה בכך שהקדוש ברוך הוא בהיותו הטוב והשלמות האמיתית, רצה להטיב את ההטבה המקסימלית האפשרית. ולכן ברא את האדם.

 

הטבה זו השגת שלמות רוחנית, שמשמעותה היא התדבקות היצורים בבורא.

 

ב. אם כן נשאלת השאלה,  מדוע הקדוש ברוך הוא לא העניק לנו את השלמות הרוחנית מיד. שהרי ברור שהמצב העכשוי עדיין איננו השלמות המיוחלת, מפני שעולמנו זה, אינו המקום להשגת שלמות רוחנית. יתר על כן, הסביבה בה אנו חיים כלל אינה המקום המתאים להנאה והטבה מושלמת. כפי שכבר הוזכר, עולמנו זה, מלא בצרות, יסורים וטרגדיות. ומהי אם כן המטרה שבגללה אנו נמצאים כאן?

 

ג. המטרה בכל זה היא משום שהנאה המוענקת חינם למי שאינו ראוי לה, הרי היא כאכילת 'לחם חסד' שיש עימה בושה. הקדוש ברוך הוא מבקש להטיב לברואיו הנאה שלמה, ולכן נברא האדם במצב הנוכחי, כדי שיזכה בשלמות הרוחנית ובהנאה השלמה בזכות ולא בחסד.

 

ד. במֶה המצב הנוכחי – שנקרא גם 'העולם הזה', תורם לקניית השלמות בעצמנו?

 

ה. להסבר ענין זה ניתן להשתמש במשל הבא: גנב מוקף שוטרים, כאשר אינו גונב אין זה משום שהוא ישר אלא מפני שהוא נבון. נמצא, שכדי להוכיח את מידת הישרות מוכרח שמה ש'כדאי' לעשות ומה ש'נכון' לעשות לא יהיו באותו צד של המתרס. כלומר, רק במצב ש'כדאי' לגנוב, ללא חשש מרשויות החוק, ואף על פי כן אינו גונב מפני ש'לא נכון' לעשות זאת- אזי ההמנעות מגניבה מהווה הוכחה על ישרות.

 

ו. באותה מידה העולם הזה שנברא לצורך קניית השלמות הרוחנית מוכרח שיבנה על פי הדגם הנ"ל, שמה שכדאי לעשות ומה שנכון לעשות לא יהיו באותו צד של המתרס, ואדם שינהג על פי הנכון, למרות שהתנהגות שונה עשויה להראות ככדאית ומשתלמת, הוא יזכה לשלמות הרוחנית.

 

ז. מכיון שראינו במשל שאדם המוקף בשוטרים, שהעבירה על החוק לא משתלמת לו, ולגביו אם כן ה'כדאי' וה'נכון' נמצאים באותו צד של המתרס. באותה מידה עלינו להבין גם בנמשל, איזה מצב ייחשב שהנכון והכדאי נמצאים בו באותו צד של המתרס, ובאיזה מצב הם נמצאים משני צידי המתרס.

 

ח. בנמשל, מצב שה'נכון' וה'כדאי' הם באותו צד של המתרס, הוא מצב שבו כל אדם בעולם מכיר ויודע בבירור שהקב"ה הוא הבורא היחיד. ולא זו בלבד, אלא שהוא גם השליט היחיד בבריאה כולה. ואין דבר שיוכל למנוע מרצונו לצאת אל הפועל. אילו כך היה המצב בעולם, והכרה זו היתה ברורה ומוחשית, ברור היה ש'כדאי' ו'נכון' לנהוג בהתאם לרצונו. במקרה כזה,לא היתה בחירה חפשית, ולא היתה הוכחה מהתנהגות זו על בחירה בשלמות רוחנית.

 

ט. לעומת זאת, כל סיבה שמאפשרת לטעות ולחשוב שניתן להמרות את פי הבורא ולהרויח, כלומר, כאשר ניתן לטעות ולחשוב שישנם גורמים שמונעים מרצונו לצאת אל הפועל במובן כל שהוא, וממילא, הבורא אינו בעל הבית היחיד בבריאה ולכן התנהגות בניגוד לרצונו עשויה להשתלם. כל מצב כזה מאפשר בחירה, והאדם נבחן אם הוא נוהג כפי ש'נכון' לנהוג, או כפי שיש מקום לטעות ש'כדאי'  לנהוג. הכרה זו שרק הבורא הוא בעל הבית היחיד השולט על כל, כפי שהוסבר לעיל, היא ההכרה העומדת בבסיס ההכרזה שלנו:"שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד' (דברים ו, ד).

 

י.על מנת להדגים שישנן כמה אפשרויות לטעות ולהתעלם מיחוד הבורא, נביא מספר דוגמאות מתוך הטעויות שאירעו במהלך ההיסטוריה, בהם טעו בני האדם וסברו שבורא העולם אינו השליט היחידי:

1) אמונת עובדי העבודה זרה בנוסחה הקלאסית המוזכרת בתורה[1] לא סתרה אמונה בכח עליון שברא את העולם! אך הם סברו שהבורא מרומם ונעלה מהעיסוק בנושאים הגשמיים-ארציים, ולכן מסר את ניהול העולם לידי פקידים, כוכבים ומזלות שמספקים את השפע לעולם. מתוך הנחה זו, הם התמסרו לעבודת הכוחות הללו, על מנת לשמור על לויאליות ותקשורת תקינה עימם.

ההתמסרות הגיעה לממדים שעלולים להדהים את בני דורנו, עד כדי זביחת בניהם ובנותיהם כקרבנות למולך. מאידך גיסא ובמקביל, הם זנחו את עבודת הבורא, והרשו לעצמם להתחמק מקיום רצונו, לאחר ששכנעו את עצמם שהוא אינו מעורב בנעשה כאן. חשוב להדגיש שהכפירה באחדות הבורא הכלולה בתיאוריה זו, קיימת בשני מישורים: המישור הבסיסי-עובדתי, בו כפרו עובדי העבודה זרה בשלטון היחיד של הבורא בבריאה, ו'הציבו' לצידו שליטים נוספים. והמישור העמוק-רעיוני הטמון בבסיס התיאוריה, שהרי באמונתם שהבורא מרומם מעיסוק גשמי, טמונה טעות גסה לפיה הבורא אינו מרומם מהברואים הרוחניים והוא אקוולנטי עימם. התפיסה הזו היא שורש לכל טעותם, מכיון שהם תפסו את הבורא כאחד הכוחות השותפים ב'משחק' של היקום, ולכן הוא עוסק רק בחלק מהיקום (-החלק הרוחני), בעוד הוא מניח חלקים אחרים (-את העולם הגשמי) לשליטים אחרים. כאשר האמת היא שהבורא כלל אינו חלק מה'משחק', שהרי גם העולם הגשמי וגם העולם הרוחני התחדשו על ידו, והוא נעלה מעליהם, כפי שנאמר (תהילים קיג, ה-ו) "המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ", ומכיון שהוא מרומם ונעלה לאין שיעור גם ביחס לדברים הרוחניים, על כן אין אפשרות לטעות ולהפריד בין שלטונו בעליונים לשלטונו בעולם הגשמי.

 

2) הפרסיים הקדמונים טענו שלא יתכן שממקור אחד יצאו גם הטוב וגם הרע, ולא ניתן להסביר את כל התופעות המתרחשות לנגד עינינו בהסבר אחד שיקיף את כולן. על כן הם דגלו בתיאוריה לפיה ישנן שתי רשויות = שני שליטים, האחד הוא מקור הטוב והחיובי, והשני מקור הרע. דוגמא קיצונית לתיאוריה הזו מוזכרת בתלמוד (סנהדרין לט.), ולפיה היו שטענו שגוף האדם עצמו נוצר על ידי שני בוראים, החלק העליון – המכובד, נוצר על ידי בורא הטוב, ואילו החלק התחתון – הבזוי, נוצר על ידי בורא הרע. [כמובן שלפי תפיסה זו, הם לא ראו צורך לתקן את הרע בעולם, שנשלט לפי דעתם על ידי רשות נפרדת, ולא כלולה בפרוגרמה של בורא הטוב התערבות ברשות השניה (בעוד שבאמת – כפי תפיסת היהדות – כל הבריאה נוצרה על ידי בורא אחד, ובתכנית הבריאה כלול גם תיקון הרע שבה) ולכן הפרסים נטו מקיום רצון הבורא]. ישעיהו הנביא כבר התייחס לטענות מן הסוג הזה כשאמר (מה, ז) "יוצר אור ובורא חשך, עשה שלום ובורא רע, אני ה' עשה כל אלה". כלומר, גם האור וגם החושך, גם השלום (-שלמות) וגם הרע, כולם מקורם בבריאת הבורא היחיד.

 

3) התפיסה המטריאליסטית – בת זמנינו, המאמינה בגשמיות מוחלטת של העולם, והיא כופרת ודוחה את קיומה של ישות מתכננת מטַפיזית. גישה זו, שכבשה את העולם במאה ה-19, מקורה הוא בתיאוריה הדרוויניסטית.

 

יא. כאמור, הפרסים לא הבינו כיצד יתכן שהטוב והרע יגיעו ממקור ראשית אחד, ולכן טעו לומר ששתי רשויות שונות שולטות בעולם. ואילו ישעיהו הנביא אמר 'יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע, אני ה' עשה כל אלה'. אדרבה, יודעים אנו שהבורא רצה את יצירת הרע, והיא חלק מהתכנית הכללית של הבריאה. אלא שעדיין צריכים אנו להבין, כיצד מתיישבים הטוב והרע יחדיו, ומה הצורך בקיומו של הרע. ועל מנת לבאר זאת יש צורך להסביר ראשית כיצד פועל ומתהווה הרע בעולם.

 

יב. קודם בריאת העולם, יצר הבורא את "עולם החוקים", שדרכם הוא משפיע לעולם, ומה שיש בחוקים ישנו גם בעולם. לדוגמא: ישנו חוק שאחראי על המים, ההשפעה שעוברת דרכו גורמת שיווצרו מים בבריאה. וישנו חוק שאחראי על העשב, וההשפעה הזורמת דרכו גורמת ליצירת העשבים. וכך הוא על פרט מהנמצאים בבריאה, וכן על כל צורה של הנהגת הבורא שקיימת בבריאה, הכל מושפע דרך החוקים שעשויים בהתאמה לכך. ומראש ובכוונה תחילה נבראו החוקים הללו בצורה בלתי מושלמת, על מנת שיווצרו דרכם דברים שניתנים להפסד וקלקול. ניתן להמשיל זאת למכשירים האלקטרוניים של ימינו שמתוכננים מראש מסיבות כלכליות להיות חשופים לבלאי גבוה. ולענייננו, משמעות הדבר שהבורא מצידו משפיע ישירות שפע של חיות והטבה בלבד, וכל עוד שהוא משפיע דרך החוקים את השפעתו (ולא באמצעות החוקים, עיין הערה בסוף הסעיף), הרי מה שנוצר דרך החוקים קיים ומתפקד. אולם כאשר הקב"ה מסיר את השגחתו, באה לידי בטוי העובדה שהתוצר הוא בלתי שלם, וחשוף לבלאי, ואז נתנת אפשרות לרע, שהוא כוח ההפסדים, לנגוס בו. וכעין הפסוק האמור בשירת האזינו(דברים לא, יז) "והסתרתי פני מהם והיה לאכול".

 

הערה: יש להדגיש שהקב"ה אינו פועל באמצעות החוקים, אלא דרך החוקים. כלומר, השפעת הקדוש ברוך הוא היא אך ורק השפעת קדושה וטוב, אלא שהוא מעביר את ההשפעה הקדושה הזו דרך החוקים, שמשמשים כמסכים [-וילונות] שמכסים ומסתירים את קדושת השפעתו. וכך השפעת הקדושה והכרת אחדות הבורא הולכת ונסתרת, הולכת ומתמעטת דרך כמה שלבים, שלב אחרי שלב, מסך אחרי מסך, עד שהיא מגיעה לעולמנו הזה בהסתר גדול, ומאפשרת היווצרותם של בריות גשמיות ושפלות כפי המציאות של הברואים בעולם הזה. משל למה הדבר דומה, לתמונה, ניקח לדוגמא תמונה של פיל. כל זמן שתמונה שלמה וברורה, כל אחד רואה שמדובר בפיל. כאשר יגזרו את התמונה לשניים, עדיין לא יהיה קשה לכל בר דעת להבחין שמדובר בפיל, אך כאשר יחלקו את התמונה לפאזל, יהיה צורך בהתבוננות ובעבודת הרכבה כדי לדעת על מה מדובר, וככל שיחלקו את התמונה לפאזל מורכב מחלקים רבים וקטנים, כך תהא התמונה מעורפלת ובלתי מובנת יותר ויותר, וידרש מאמץ רב כדי להבין מה טמון בה, ולראות את התמונה מאוחדת וברורה. כך בנמשל, בעולמות עליונים תמונת אחדות וקדושת הבורא ברורה ללא ספקות ובלבולים. ככל שעוברת השפעתו דרך עולמות חוקים, שתפקידם להסתיר מעט מעט את קדושת השפעתו, כך הולכת התמונה ומתערפלת, ואורה מתמעט, עד שכאשר היא מגיעה לעולם הזה, היא מתאימה להיווצרות עולם גשמי [-מגושם ושפל], שהמימד הרוחני שבו נסתר, והכרת הבורא ואחדותו אינה מובנת מאליה. (וכאשר הדבר ממשיך הלאה ואורו יתברך נסתר לגמרי, אז מצב זה מתאים להווצרות הרע המוחלט, שהוא אך ורק כוח ההפסדים).

 

יג. כעת יש לשאול, מדוע אכן נברא העולם בצורה לא מושלמת, כדי לתת מקום לרע? ולפי איזה מדד נקבע מתי הוא מסיר את השגחתו ומניח לרע לפעול?

 

יד. כדי להשיב על שאלה זו נחזור לפתיחה, הבורא ברא את העולם על מנת להיטיב הטבה שלמה, שהיא הדבקות בו. לצורך זה נברא העולם הזה, שבו יש אפשרות לרכוש את ההטבה בדין ולא בחסד, מכיון שהטבת חסד, אינה הטבה שלמה. אלא ש'אליה וקוץ בה', הלא לפי מתכונת זו יתכן שהאדם יזכה בהטבה, ויתכן, אם יקלקל את מעשיו, שלא יזכה בהטבה כלל, גם לא בהטבה שאינה מושלמת. אך כיון שההטבה השלמה לבריות היא המטרה של בריאת העולם, ורכישת השלמות בעולם הזה היא אמצעי להשגתה. ועל מנת שהאמצעי לא יחרוג ממסגרת יעדי המטרה, לכן, גם כאשר האדם אינו רוכש את הטובה בעצמו, הבורא דואג לכך שהעולם יבא לתיקון, והבריות יֵצאו מידי דָּפְיָם [-יתקנו את חטאיהם], באופן שבסוף התהליך הבריות והבריאה יגיעו למצב טוב.

 

טו. לאחר שחטא האדם חטאים גדולים, דהיינו בעלי משמעות מרכזית לכלל העולם, כגון 'חטא אדם הראשון' שהוא חטא משמעותי לכל העולם, ו'חטא העגל' שהיה חטא מרכזי לגבי עם ישראל, מכאן ואילך פועל הבורא להבאת העולם ובריותיו לידי תיקון באמצעות שני מסלולים מרכזיים, האחד בהשתתפות רבה יותר מצידנו, והשני בהשתתפות מרובה יותר מצידו, ובהשתתפות פחותה יותר מצידנו.

 

טז. על מנת להבין את הדרך הראשונה, נקדים את מה שכבר הוסברלעיל על כך שקיימים בעולם סוגים שונים של טעויות / בחירה ברע, כגון טעות עובדי עבודה הזרה הקדמונים, שהאמינו בא-ל אך סברו שמסר את ניהול עולמו למזלות וכוחות הטבע, וכגון טעות הפרסיים שהאמינו בשני א-לים, הטוב והרע. זאת לעומת התפיסה האתאיסטית, הכופרת בישות רוחנית מכל וכל. ומכאן שישנן דרגות שונות של רע בעולם, ואין הרע במהלך ההיסטוריה בנוי כמקשה אחת, שהרי אינה דומה כפירה חלקית לכפירה בכל. אולם תפקידנו הוא למחוק את הרע מעט מעט, כפי יכולתנו.

 

כיצד עושים זאת? בכל מצב של בחירה, דהיינו לפי כמות (דרגת) הרע ולפי חוסר ההכרה בבורא שישנה בזמן נתון, עלינו להכיר שהבורא הוא בעל הבית יחיד בעולמו, ולפעול כפי המתבקש מהכרה זו. כל זאת בהתאם למצופה בדרגה זו.

 

על ידי הבחירה הנכונה של דרגה מסויימת, רכשנו את אותה רמת ידיעה של יחוד ה' הכלולה בדרגה זו, ועל כן הכשרנו את עצמנו להתקדם לדרגה הבאה [כדוגמת ילד העולה מכיתה א' לכיתה ב' לאחר שרכש את הידיעות המתאימות], וכיון שכן, הקדוש ברוך הוא אכן מעניק לנו את ההארה ברמה הבאה על כל התנאים הנלוים אליה. משמעות הדבר, שכאשר ישנה הארת פנים מרובה, כלומר, שאנו נוהגים כראוי וזוכים לידיעה ברורה יותר ביחוד ה', משפיע עלינו הקדוש ברוך הוא תנאים רוחניים וגשמיים המסייעים לנו להתקדם, וכפי שמוזכר בתורה (ויקרא כו, ג-ו) "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם: ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו: והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם: ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם" וכו'. משמעות הפסוקים שהקדוש ברוך הוא משפיע, במצב שעם ישראל הולך בחוקותיו, שפע של גשם, מזון, וסילוק אויבים.

 

אמנם ההשפעה שדיברנו עליה עד עתה, היא ההשפעה שעוברת דרך 'עולם החוקים' שכבר דובר בו בסעיפים הקודמים, כאמור עולם החוקים נברא חסר, כלומר, שעשוי באופן שהדברים הנוצרים באמצעותו – שייך בהם 'בלאי', ואכן על ידי חטאינו נוצר חסם שאינו מאפשר להשפעה לעבור דרכם כראוי. וכשאין ההשפעה עוברת, מתרחש תהליך בלאי וקלקול בתוצרים של עולם החוקים בעולמנו הזה. וכאשר אנו מתקנים את מעשינו, אנו גורמים להתרחבות מחודשת של עולם החוקים, וההשפעה חוזרת לזרום דרכם כראוי.

 

מסלול תיקון זה נקרא 'הנהגת המשפט', שבו הקדוש ברוך הוא תלה את התיקון במקביל למעשינו, כאשר אנו נוהגים כראוי ההארה [-השפעה] מתגברת, ועמה שיפור התנאים הגשמיים –בדרך אל הדרגה הבאה. וכאשר חלילה אין אנו נוהגים כראוי, ההארה מתמעטת.

 

לסיכום: בהנהגת המשפט הנהגת הבורא בעולמו תלויה בבחירתנו ובמעשינו, כאשר אנו בוחרים בטוב – מכירים ביחודו, ובכך שהוא המשפיע היחיד, ומתנהגים בהתאם, גם הנהגת הבורא פועלת כך, השפע זורם כראוי, והעולם מתקדם אל תיקונו שלב אחרי שלב. אך כאשר חלילה בוחרים בתפיסת עולם אחרת, אף הוא מנהיג את העולם בהתאם – ומראה שהתנהגות כזו מוליכה להפסקת השפע, ולדרך ללא מוצא, כפי שיפורט בהמשך.

 

יז. הקדמה:

כבר הוסבר בתחילת הדברים שהנסיון שבפניו עומדים בני האדם בעולם הוא האם יכירו ביחוד הבורא, או יטעו לחשוב שישנם גורמים אחרים שמעורבים בניהול העולם. כעת יתבאר שגם השכר שלו זוכים העומדים בנסיון, הוא גילוי יחוד הבורא בשלמותו, והוא הוא השלמות הרוחנית שהוזכרה לעיל. מדוע השכר הוא בשטח זה של גילוי היחוד? מפני שכפי שהוסבר העמידה בנסיון [=העבודה] נדרשת מהבריות כדי שלא יטעמו טעם בושה בקבלם טובות מהבורא חינם, וכדי שיזכו לשלמות בכוחם הם. לצורך זה קיימת האפשרות לטעות ולתלות חסרון שליטה בבורא, ועל ידי עבודת הבחירה מגלים בני האדם את השלמות. מבין מכלול המאפיינים שאנו מסוגלים לתאר בהם את הבורא, כגון חכמה, טוּב, רחמנות, גבורה, שליטה, אחדות וכו', רק במאפיין האחדות ישנה אפשרות של הצגת חסרון, והשלמתו על ידי בחירה. לדוגמא במאפיין ה'חכמה', גם כאשר מכירים על מאן דהו שאינו סכל, עדיין לא עומדים בכך על הכרת חכמתו. וכך בכל שאר המעלות והמידות, שלילת החסרון אינה מביאה לידי הכרת המעלה. רק במאפיין ה'אחדות', כאשר מגיעים להכרה ברורה שאין שליטה כל שהיא בעולם מבלעדי שליטת הבורא, הרי עמדנו על מעלת אחדותו בשלמותה. ולכן בחר הבורא בחכמתו להציב את הנסיון לברואים בתחום זה של גילוי יחודו.

 

כעת יש צורך להסביר, כיצד גילוי יחוד הבורא מהווה שכר? ואיזו הנאה גילוי זה גורם?

אמנם, אין אפשרות לאדם בהיותו בעולם הזה, להבין על נכון את ההנאה ואת סוג ההנאה שנועדה לצדיקים לעתיד לבא, מפני שמערכת המושגים והתפיסה העומדת לרשותנו כעת, אינה תואמת למערכת שתעמוד לרשותנו בעת קבלת השכר. על כן אין אנו מתיימרים להגיע להבנת השכר העתיד, אלא רק להעניק משל שימחיש מעט, כיצד העמקת ההבנה ביחוד הבורא יכולה לגרום להנאה לאורך זמן.

 

משל למדען ניוטון, שניצבו לפניו מספר רב של תופעות טבע טעונות הסבר, ועלה בידו למצוא נוסחה אחידה שתבאר את מכלול התופעות. כלומר, הוא תיאר את כח המשיכה שפועל מאחוריהן (במבנה מתמטי). כעת, מבלי להצמד לאמת ההיסטורית, כיון שהיו עדיין תופעות שלא התאימו לנוסחה של ניוטון, עד שעמד אחריו המדען איינשטיין והציע הסבר מקיף שיסביר את כל אוסף התופעות בצורה מעמיקה. כאמור, הסבר זה אינו הוספת טלאי מקומי שנועד להסביר תופעות בודדות שלא התאימו לתיאוריה של ניוטון, אלא זהו הסבר בעל רדיוס רחב יותר שמקיף את כל התופעות הרלוונטיות יחדיו, מה שהופך אותו ליפה ואלגנטי הרבה יותר, ככל שהוא מורכב יותר, ומארגן כמות גדולה של תופעות לכדי נוסחה שלמה ואחידה.

 

נמצינו למדים שאלמלא אותן תופעות בודדות שלא התאימו לנוסחה הניוטונית, היינו ממשיכים להסביר את עולם הפיזיקה בצורה פשטנית למדי, ולא היינו מגלים את היופי האמיתי הטמון בו, כפי שלבסוף גילה איינשטיין. במידה זאת גם בעניננו, אילו היו חוקי הבורא מתנהלים בצורה פשטנית, כפי שהיינו מצפים שיתנהלו: צדיקים מקיימי חוקי הבורא היו מקבלים שכר מיידי, ורשעים העוברים על רצונו היו נענשים לאלתר, היה די בהסבר פשטני למדי וחד אינפורמטיבי כדי לבאר את מכלול התופעות בתחום זה. אולם כעת, כאשר ההתנהלות נראית בלתי מסודרת, יש צדיק וטוב לו, וצדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו, ורשע ורע לו. ממבט ראשון נראה שקיימים כאן קטבים מנוגדים מכמה כיוונים, ונדרש הסבר עמוק מאוד ומורכב כדי להסביר את כל המערכת, וכיצד כולה תואמת לאחדות הבורא. כמובן שהסבר זה יהיה מקיף, כולל, יפה ואלגנטי, ויגרום – בהתאם למערכת התפיסה שתעמוד לרשותנו באותה עת – להנאה מרובה לעומד על סודה.

 

'הנאה' בכלל נגרמת בעיקר על ידי השתלבות הרמונית של מערכות מורכבות, וככל שהדבר מורכב יותר, וההרמוניה של הרכבתו מושלמת יותר, ההנאה שהוא גורם גדולה יותר. מי שיביט על ציור חד גווני, כגון ירוק פשוט ששולט בכל הציור, ישתעמם במהירות. המאזין לקונצרט המורכב מתקיעה חד גוונית של חצוצרה, הנאתו תהיה אפסית. עבודת אומנות מהנה או קונצרט מהנה נוצרים על ידי מורכבות גדולה, והתאמה מלאה בין חלקי המורכבות[2].גם בעניננו ההנאה המובטחת בשכר העתידי, תכלול את ההבנה הבסיסית בדבר יחוד הבורא, וכיצד כל התנהלות העולם, לאורך כל ההיסטוריה, הן בחלקים הנחשבים כטובים והן בחלקים הנראים כרעים, היתה מכוונת לתכלית זו של גילוי היחוד בשלמות על כל גדריו. הנאה זו אף תוסיף ותתעצם כאשר במשך ימי העולם הבא נוסיף העמקה על גבי העמקה בהבנה זו.

 

נתקדם שלב נוסף: כאשר המדע החדיש מגיע להבנה כוללת ואלגנטית להסברת מכלול תופעות טבע, הלא אין ספק שכך פעל העולם כבר לפני אלפי שנים. תיאורטית, כבר אז היה ניתן להבין את מכלול הבעיות, ואת הפתרון הכולל. אך מכיון שלצורך זה נדרש מוח אדיר, שיוכל להכיל את כל המכלול ללא הדרגה, נותרה אפשרות זו בתיאוריה בלבד. ולמעשה עבר העולם תהליך ארוך של ניסוי וטעיה, כאשר לאחר כל שלב בהתקדמות הגיעה ההכרה שעדיין ההבנה פשטנית מידי, ואינה מקיפה את כל התופעות הרלוונטיות. התפכחות זו הובילה בסופו של דבר לנוסחה חדשנית ומקיפה יותר.

 

במובן דומה במקצת, גם גילוי יחוד הבורא, שהוא כאמור השכר העתידי, היה ניתן להשגה – באופן תיאורטי, כבר בתחילת התהליך. כדי שהשגה כזו תתרחש, היה צורך להבין את מושג הרע בכללותו, ולשלול אותו באמצעות הכרת היחוד המוחלט. כמובן שאי אפשר לקלוט ולהבין את כל ההשגה הזו כראוי אלא באמצעות כוחות מוח ונפש אדירים, וברמה רוחנית גבוהה מאוד. לדוגמא, אדם הראשון לפני שחטא היה מסוגל לכך. וכן מובא שהאפשרות הזו היתה קיימת בפוטנציה רק בדורות מסויימים. אך מאחר שאפשרות זו לא נוצלה, ומאחר שהבורא חפץ לתקן את עולמו בכל מקרה, גם אם אין בני האדם מנצלים כראוי את האפשרות שהעניק להם לתקנו, נוצר הכרח להגיע להשגת יחוד הבורא בדרך הקשה של ניסוי וטעיה.בדרך זו, אנו צריכים להכיר את הרע ולפגוש אותו בפועל ממש, והרע צריך להתגלות עד מקסימום הרוע הגלום בו. ורק אז כאשר העולם יראה כרע מוחלט, וכסותר את יחוד הבורא וטובו, יהיה ניתן להגיע להבנה שלמה ומקיפה של יחוד הבורא בכל גדריו, כפי שהוסבר לעיל, שככל שהפרטים נראים סותרים ובלתי מובנים, ההסבר המקיף שמבאר ומיישב את כולם הוא נאה ומושלם.

 

תיקון זה לא נעשה ממש על ידינו [כפי שמתוקן העולם בדרך 'הנהגת המשפט' שהוזכרה לעיל], אלא הבורא מתקן את העולם על גבינו, כלומר, הקב"ה מראה שהתפיסה שבה בחרנו לפיה העולם לא מתנהל על פי ייחוד ה', כפי שהסברנו מושג זה לעיל, אלא בצורה שסותרת במובן המקסימלי (כפי שיובהר להלן). העולם על פי תפיסה זאת מובילה אותו אל פי התהום ולדרך ללא מוצא. הקב"ה יראה לנו זאת שלב אחר שלב, עד שישללו כל האפשרויות האחרות, כפי שגם יתבהר בחלק השני של מאמר זה. ואז בסוף יתבררו גדרי היחוד במלואם, מתוך הרע עצמו. אולם בינתיים, מכיוון שהעולם צריך להתנהג באופן כזה שנראה שאין יחוד ה' שולט, (ועוד במובן המקסימלי של המושג), וזאת על מנת להראות כיצד מתוך הרע מגיעים חזרה לשלימות, אזי באותו זמן גם הצדיקים סובלים. שאם לא כן, משמעות הדבר שאין זה הרע המקסימלי, שהרי אם רק הרשעים סובלים, אז הרע, כלומר כוח ההפסדים, ממלא תפקיד חיובי שמתאים יותר להנהגת המשפט. ואז ממילא גדרי הרע לא יוצגו במלואם,ולכן הטוב (השלמות) לא יהיה ניכר במלואו,ותיקון העולם לא יהיה מושלם.שכפי שהסברנו  שעל מנת להבין את הטוב והשלימות נדרש להבין את הקטבים במקסימום ריחוקם.במובן זה בתיקון שמתבצע בעולם ידיעת האמת תגיע בדרך הקשה, ותהיה כרוכה בתשובה או בקבלת יסורים עד שתיוודע האמת המוחלטת.    

 

יח. לסיכום הענין נמצא, שישנה הנהגה נוספת שבה מנהיג הבורא את העולם כדי להביא אותו ואת בני האדם על תיקונם. בהנהגה זו, כאשר אין בני האדם מתקנים בעצמם את העולם [על פי ההנהגה הראשונה], מתקן אותו הקדוש ברוך הוא עצמו, תיקון זה, עיקרו לא נעשה בזכותנו, אלא על גבינו [ואף על פי כן, גם תיקון זה נעשה במידה מסויימת בזכותנו, מפני שהוא נעשה בזכות הצדיקים שבדור, כפי שיבואר להלן]. כלומר: הקדוש ברוך הוא מראה לנו שהדרכים שבחרנו בהן מביאות אותנו לדרך ללא מוצא, ואז מתברר שלא משתלם לעבור את פי ה', ואז נודע יחודו יתברך, שהוא המנהיג את העולם ואין מונע ממנו להוציא את מטרתו אל הפועל, ומכח זה הוא משגיח על עולמנו, והוא מסובב את כל הנעשה בו. גילוי זה עצמו הוא ראשית השכר המובטח.

 

אולם בשונה מהנהגת המשפט שבה הרע משמש בעיקרו בתפקיד "טוב", שניכר יותר שהוא מחזיר את הרעים לכיוון הנכון. בהנהגה זו שבה שולט הסתר פנים מוחלט, סובלים גם הצדיקים [אולם הם יקבלו שכר לעתיד לבא כיון שסבלם שימש למטרה החשובה של תיקון העולם]. ובאמת גם באופן זה ישנה מטרה טובה לרע, מכיון שכל עיקר בריאתו של הרע היא כדי להראות עד כמה ההתרחקות מאור פני הבורא היא רעה, כדי שעל ידי זה יובחן היטב הטוב הגלום בהארת פניו. ומכיון שסבלם של הצדיקים משמש להבאת הגאולה, נמצא שגם בצורת תיקון זו ישנו שיתוף מסוים של הבריות בתיקון העולם [אם כי לא באותו מובן שבהנהגת המשפט, שבה קיימת תלות מלאה בין מעשי הבריות לבין ההארה המושפעת לעולם].

 

והנהגה זו מתחלקת לשני חלקים, עיקרה נוהג – בצורה שאינה גלויה כל כך – במשך כל ימות העולם, ומכוונת את העולם כל העת לכיוון תיקונו הכללי. כך שגם בשעה שפועלת הנהגת המשפט – שהיא הנהגת שכר ועונש, מאחוריה עומדת ההנהגה השניה ומכוונת ושומרת שהכיוון ישאר תמיד חיובי – לעבר התיקון. אךהחלק השני הוא כאשר הנהגה זו פועלת בצורה גלויה בסוף תהליך תיקון העולם, אז הנהגה זו ניכרת בצורה בולטת יותר, כאשר נבאר.

 

יט. כיצד שני דרכי הנהגה אלו שייכים לנושא שלנו - השואה?

כדי להשיב על שאלה זו, חשוב להבחין בשלשה ציונים חשובים בתולדות התיאוריה הדרווניסטית:

1) עד המאה התשע עשרהרוב המדענים היו מאמינים באלקים. האמונה של אנשי המדע באלקים התבססה על הטיעון המוכר בשם הוגה הדעות וויליאם פאליי: Argument from Design (הטיעון מכח תכנון), לאמור: כל דבר מתוכנן מעיד על כך שיש לו מתכנן. הדרוויניזם היתה התיאורה המדעית הראשונה שקראה תיגר על האמונה, והכניסה את העולם למעמד של כפירה מבוססת, עד שהמאה התשע עשרה נקראה בפי אישים שונים  'המאה ללא אלקים'.

 

2) כאשר אנו מנתחים את תיאוריית האבולוציה, יש להבחין ולהבדיל בין תאוריות המתארות הסטוריה אבולוציונית לכדור הארץ לבין האבולוציה על פי הנוסח הדרוויניסטי. בעוד שעצם התיאוריה בדבר היסטוריה אבולוציונית של החיים על פני כדור הארץ אינה מתנגשת חזיתית עם הידיעה הקודמת בדבר בריאת עולם על ידי בורא, הדרוויניזם, ובמיוחד הניאו דרוויניזם שמתעקש על מקריותן המוחלטת של המוטציות – נועדו מעיקרן להתנגשות חזיתית, כאמור.

 

3) יש להבחין עוד ברעיון העומד בבסיס הפילוסופיה הדרווניסטית, והיא שרידות החזקים/ המתאימים. והיוצא מתיאוריה זו הוא שלילת החמלה והרחמים – במידה זו או אחרת, הבאה לידי ביטוי בכל התחומים החברתיים. מפני שבעולם המבוסס על פיזיקה, כימיה וסטטיסטיקה – אין מקום למושג "צריך לעשות", והוא משולל כל יסוד. האפשרות היחידה לקיומו של מושג זה היא עקב אמונה בישות שמכוונת את העולם למטרה מוגדרת. אין כוונת הדברים לומר שכל מאמין בדרווניזם הוא בהכרח רוצח אכזר, חסר רחמים וחמלה. אך אין ספק שעל פי תפיסה זו אין מקום לכפות את הזולת למעשים שמבוססים על רחמים, מפני שלא קיימת מחוייבות כלשהי לעשות או לא לעשות דבר מה.

 

מי ש"תפס" ויישם את רעיונות התיאוריה הזו באופן המעשי ביותר היה הצורר הנאצי – היטלר ימח שמו. הדבר התבטא במכתבו המפורסם, ובראיונות שהעניק לראושנינג (שיחות עם היטלר, מצוטט באנצ׳ העברית ערך אנטישמיות עמוד 530):  הוא התבטא בפירוש "אמנם כן ברברים אנו, תואר כבוד הוא לנו, אני משחרר את בני האדם מכבלי הרוח, מהעינויים הנאלחים והמשפילים של חזיון שוא שנקרא "מצפון ומוסר״, כי שני מומים הטילה היהדות בבני אדם: בגוף על ידי המילה, בנפש על ידי המצפון שאינו אלא המצאה יהודית... החוצפה של היהודים היתה להלחם בטבע, כי הטבע הוא אכזר... המלחמה על השלטון בעולם נערכת רק בינינו, בין שני המחנות הללו בלבד, בין הגרמנים והיהודים, כל השאר אינו אלא מראית עין כוזבת״.

 

המילים הללו שהחוצפה של היהודים להלחם בטבע, כי הטבע הוא אכזר, נובעת מהתפיסה הדרווניסטית החברתית של הנאצים. היות שהעולם התפתח והגיע למורכבותו על ידי המנגנון הדרווניסטי, שבו התפתחות המוטציות מתרחשת באכזריות, כאשר היצורים השרידים יותר מתפתחים על חשבון החלשים. כך שמלבד חוסר המחויבות של היצורים למושג 'צריך' בעולם הנוצר מאליו, כפי שהוסבר לעיל, קיימת גם אכזריות מובנית בבסיס התפתחות העולם.

 

בל נחשוב שהיתה זו גחמה של מטורף אחד. רעיונות אלו קנו שביתה בלב האומה הגרמנית הנאורה, שהחזיקה במספר הגדול ביותר של פרסי נובל, ושקמו מתוכה אנשי הגות ורוח שהאמינו בתיאוריה אכזרית זו בצורה מוחלטת, כגון האינטלקטואל הבכיר עד מאוד, פרופ' מרטין היידיגר ימח שמו.

 

כ. כפי שהסברנו למעלה קיימות שתי דרכי הנהגה בעולם: בהנהגה השניה הנקראת 'מידת היחוד' כאשר אין אנו עושים את מה שצריך, מראה לנו הקדוש ברוך הוא שמעשינו מוליכים למבוי סתום. וכן התבאר שבהנהגה זו, כאשר אין אנו מתקנים בעצמנו את העולם, הבורא עצמו דואג לתיקונו, והוא מתקנו 'על גבינו'. המצב שבו עמד העולם בזמן השואה הוא מצב מתאים להנהגה זו, כפי שיוסבר להלן. ובשני מישורים התאימה השואה לצורת הנהגה זו: 1. ניתן לרע לפעול בה באופן משוחרר, כאשר הרע מראה את עצמת רשעותו. 2. היה זה שלב לקראת מבוי סתום שאליו הוליכה התיאוריה הדרווניסטית. בני האדם לא סברו שתהיינה השלכות שליליות לאמונתם בתיאוריה זו. באה השואה וטפחה על פניהם והראתה שדרווניזם מוליך לדרווניזם חברתי, בכל כיעורו ואכזריותו.

 

מדוע אכן יש להניח שהשואה התרחשה בזמן שמתאים ל'הנהגת היחוד'? הסיבה לכך היא שלמרות שאין אנו מתיימרים לדעת מתי יסתיים התהליך הנוכחי של העולם, בבא גואל לעולם. אך זאת ברור לנו, שככל שהעולם נמצא בשפל מוסרי וריחוק מקסימלי מהבורא, הרי העולם נמצא בתחתית, ואז הוא הזמן המתאים להנהגת היחוד שמראה את הרע במלא כיעורו, ועד היכן הוא מוליך את העולם, ובכך נפתח הפתח לביעורו של הרע מהמציאות.

 

מבחינה אובייקטיבית, מתוך מכלול הדרגות שקיימות בריחוק מהבורא ומיחודו, הדרגה הנמוכה ביותר היא הכפירה הטוטלית, כפי שהציגו אותה דרווין והצועדים בדרכו, וכפי שהוסבר דירוג זה בפרקים הקודמים.לכן ניתן להניח שהתפשטות האמונה הדרווניסטית, מתאימה לשלב שבו נוהגת הנהגת היחוד, המביאה לידי תיקון העולם באמצעות התחזקות הרע עד למקסימום.

 

בניגוד לשאר אירועי האלימות ההמוניים שהתרחשו בעולם, בהם ניסו בני אדם להתפטר מאויבים פיזיים או אידיאולוגיים באמצעים אלימים. הנאציזם לא פעל רק לחיסול יריביו, אלא השקיע מאמץ ומחשבה בשטניות עצמה, באכזריות לשמה, וברוע לשם רוע. וכפי שגם מתברר מתוך כתבים נאציים, ודברי היטלר שהובאו לעיל. מאמץ מחשבתי זה אף התבטא בפועל בצורה שאינה ניתנת לפקפוק. מצב כזה הוא ללא ספק התגלות של הרע בכיעורו ובעצמתו.

 

ובמצב זה, של התחזקות הרע והסתר הפנים, גם הצדיקים סובלים למען תיקון העולם, וכפי שכבר התבאר.

 

סיכום:

בניגוד לתפיסה הרווחת, לפיה אלוקים מנהל את העולם בסגנון ארגון האו"ם, ככח על שאחראי על זרימת חיים תקינה בעולם. האמת שונה היא בתכלית: מבחינת האו"ם, כל זמן שכל אדם חי את חייו כתקנם, ואין איש מפריע לרעהו, זהו המצב האידיאלי. וכאשר ישנו בריון שמפריע לחיי שכניו, חובת האו"ם ככח שלטון מרכזי להתערב ולמנוע את זממו. לעומת זאת, הבורא מצפה מברואיו שיחיו באופן שיוביל להכרה ביחודו, יתדבקו בו, ויגיעו לשכרם. צורת הניהול שהוא מנהל את העולם, אף היא מותאמת למטרה זו. בין השאר נובע מכךשאין הכרח שבכל מקרה הבורא יתערב, ככח עליון, כאשר בריון מציק לשכניו, לפעמים אדרבה, אי התערבות, 'הסתר פנים' המאפשר לרע לפעול כרצונו, היא זו שתלמד את בני האדם מה קורה כאשר הם עוזבים את דרך ה', ומהן התוצאות המרות של השיטות השונות שבחרו לעצמם כתחליף לעבודת האלוקים. וכך תכוון אותם לתיקון עצמם ומעשיהם. כפי שהוסבר, 'הסתר פנים' שכזה עלול להתרחש בעיקר לקראת סיום תהליך תיקונו הכללי של העולם, וכפי התנאים שהתבארו.

 

בפתח הדברים הצבנו שלש שאלות בקשר לשואה:

1) מדוע אלוקים לא התערב בטרגדיה זו?

2) על איזה עוול מגיע עונש נורא כל כך?

3) מדוע סבלו גם הקרובים אל הבורא וההולכים בדרכיו?

 

כעת הדברים ברורים: כאשר העולם קרוב לתיקונו הסופי, היה צורך להשתמש בשיטה זו של 'הסתרת פנים' כדי לאפשר לרע להתגבר בכל כוחו, התגברות זו של הרע היתה מכוונת בדיוק כנגד אותן אמונות פסולות שהאמינו בהן לפני השואה, קרי: כנגד אמונת הדרווניזם שהיטתה את בני האדם מדרך ה', היתה השואה התגברות של דרווניזם חברתי במלא כיעורו. טרגדיה זו לא באה כעונש על החטא, אלא כתמרור מכוון לעבר המטרה. וכאמור, במצב זה גם הצדיקים סובלים, וסבלם ממהר את תהליך תיקון העולם, כאשר בסופו של דבר שכרם ישולם עבור הקרבן שהקריבו לצורך גילוי כבוד ה' בעולמו.

 

הערות:

יא. טעויות אלו נגרמו כאמור מחמת כח הבחירה, הנוצר מהצבת ה'כדאי' וה'נכון' משני צידי מתרס. על ידי בחירה שגויה במה שנראה כ'כדאי' התרחקו רבים מבני האדם מן השלמות הרוחנית, שהיא תכלית הבריאה. מפני שסדר הבריאה כך הוא: 1) על האדם מוטל להכיר את יחוד ה' – שהוא השלמות הרוחנית, ולא לטעות באחת ממיני הטעויות ששוללות את יחודו המוחלט. 2) מוטל עליו לנהוג על פי הכרה זו ולקיים את רצונו של הבורא היחיד. קיום רצונו נעשה על ידי המצוות המעשיות, שתפקידן הוא לחזק אצל האדם את ההכרה ביחוד ה'. 3) בסוף התהליך הוא מגיע לשכר, שהוא הכרה מוחלטת ונעלה ביחוד ה', ודבקות בבורא.

 

·          רוצה לתקן את העולם

·         מאפשר לחטוא עד המקסימום

·         מאפשר לרע להתגבר עד המקסימום

·         בתגבורת הרע גם הצדיקים סובלים

·         ניתן להבחין מעט בתוצאות המיידיות שחטאים מסויימים אינם משתלמים.

·         בסוף התהליך, ולאחר מלך קשה כהמן – יגיעו למסקנה הסופית שאין משתלם מלשמוע בקול ה'.

 


[1]לפחות בחלקם.

[2]אמנם אין הכרח שכל מורכבות תגרום הנאה לכל אחד, אך כל סוג הנאה, לפי טעמו של הנהנה, נגרמת על ידי המורכבות וההרמוניה שבה.

פרטים

במה שונה השבת שניתנה במתנה לישראל מכל שי המוענק לאדם? במתנת השבת, המקבל נדרש לקחת חלק אקטיבי במתנה, עליו 'לעשות' את השבת ולקדשה.

 

בקידושא רבא אנו אומרים: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" [שמות לא] מדייק הרב חיים פרידלנדר שמדברי הפסוק משמע שמלבד ההימנעות ממלאכה שהיא בבחינת 'סור מרע', נצטווינו גם על עשייה חיובית.

 

יש להבין מה טיבה של עשייה זו?

במסכת שבת  שנינו: "אמר לו הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם. מכאן אמר רבי שמעון בן גמליאל הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו".

 

הצורך להודיע לישראל על השבת אינו רק כדי שידעו את ערך המתנה שמקבלים, אלא כדי שידעו כיצד 'רוכשים' אותה. אין זו מתנה מוגמרת, אלא צריכים אנו 'לעשותה'. ככל שתגדל יותר הידיעה אודות המתנה כן יגדל ערכה בעינינו.

 

בפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו' נצטוינו לזכור את השבת ולקדשה. בנוסף לזה ישנו העניין של 'קבלת שבת'.

 

מדוע יש צורך לקבל את השבת ולקדשה? הלא קדושתה קבועה ועומדת מאז ששת ימי בראשית ועד סוף כל הדורות, מהו איפוא החלק שעלינו לפעול בעניין זה של קדושת השבת?

התשובה לשאלה זו היא ההכנה הרוחנית לשבת היא הנקראת 'קבלת שבת', והיא היא המקדשת את יום השבת.

 

לשבת אם כן יש ערך אקטיבי: יש צורך 'לעשות' את השבת, לקדש אותה, ומכאן ששונה היא מכל מתנה אחרת בה אנו רק 'מקבלים' דבר מה.

 

בספרי המוסר מסבירים כי להתכונן כראוי לשבת ישנה חשיבות מיוחדת.

 

שכן שונה שבת מהימים הנוראים או משאר המועדים. בכל אלה ההתעלות מורגשת יותר, ואף גדולה יותר, כתוצאה מההכנה לקראתם המתבקשת באופן טבעי כמעט.

 

לעומת זאת השבת, כיון שהיא חוזרת ובאה מידי שבוע ליבנו גס בה, והיא הופכת להיות דבר שבשיגרה, ולכן ישנו זלזול בהכנה לקראתה. אולם לאמיתו של דבר קדושת השבת עליונה מכל הקדושות ומכל המועדים ואפילו מיום הכיפורים, לפיכך חובת ההכנה לקבלה כראוי היא חשובה כפליים ואם לא נתכונן לשבת כראוי נקבל ממנה מעט מזעיר.

[ילקוט לקח טוב]

פרטים

הגמרא במסכת סנהדרין כותבת כי כדי לחייב אדם בדין, נדרשים שני עדים. ראיות נסיבתיות, הוכחות הגיוניות, ותחושה ברורה כי כך התרחש המעשה לא מספיקים.

 

נדרשים שני עדים שראו את המעשה. בין פרשני התלמוד ידועה האימרה, כי העדים הם כמו 'המשקפיים של בית דין", כלומר באמצעות העדים רואה בית הדין את המעשה כפי שהתרחש.

 

לאור זאת מעלה הגמרא תיאור בו נראה אדם רודף אחרי חברו כשבידו סכין חדשה, ובעיניו תאוות רצח וזיק של טירוף, והם נכנסים אל תוך מערה.

 

מיד אחריהם נכנסים שני עדים ורואים את האחד עומד מעל חברו כשבידו סכין נוטפת דם, והשני מוטל על הקרקע ללא רוח חיים. נדמה כי הסיטואציה ברורה: זה שמחזיק את הסכין רצח את האדם המוטל על הארץ.

 

אולם אומרת הגמרא, אי אפשר לחייבו, מאחר שלא היו עדים שראו את מעשה הרציחה בפועל.

 

מן הגמרא הזו ניתן ללמוד מוסר השכל.

 

לא כל מה שנראה במבט ראשון הוא אכן מה שהתרחש, או שנדמה שהתרחש. לפעמים יכולים להיות מניעים נסתרים, פעולות חבויות, ואפילו מחשבות וכוונות בלתי גלויות שמשנים את כל התמונה.

 

בהקשר לכך יש להעלות סיפור קצר וחביב אותו קיבלתי מחבר.

 

ילדה קטנה וחמודה אחזה בשתי ידה תפוחים עסיסיים ואדומים.

 

אמה ניגשה אליה ושאלה אותה: תוכלי לחלוק אתי בבקשה תפוח אחד?

 

הילדה התבוננה באמה כמה רגעים ולבסוף נגסה מן התפוח הראשון.

 

מיד אחר כך נגסה גם מהתפוח השני...

 

האמא הרגישה איך החיוך שעל פניה נסוג, הדם הציף את לחייה, והיא ניסתה להסתיר מבתה את התאכזבותה מההתנהגות הבלתי נימוסית הזו.

 

אלא שאז ניגשה הילדה הקטנה לאמה, הגישה לה את אחד התפוחים ואמרה לה: הנה אמא, זה יותר מתוק, קחי לך.

 

במשפט אחד השתנתה כל התמונה, התחוורה כל הסיטואציה.

 

האם התמלאה אהבה לבתה וייסרה את עצמה כיצד חשדה בה.

 

כל אמירה, מעשה, או מחשבה על מעשה עשויים לקבל משמעות שונה לגמרי. ייתכן שחסרים לנו חלק מהפרטים, חלק מהמחשבות, חלק מהכוונות.

 

 

אנו מייחסים מניעים זדוניים לקרובינו כאשר לא התמונה השלמה לא פרוסה לפנינו. חלקי תמונה לא רק שלא מהווים תמונה שלמה, הם עשויים לעוות את תגובת הזולת. 

פרטים

 ירחמיאל חש שליבו כבר לא יעמוד במתח. ההודעה כי המלך צפוי לבקר אצלו בבית, בכבודו ובעצמו, היתה בשורה שהוא התקשה לעמוד בה.

 

הוא אמנם היה אדם אמיד, מעשירי הגליל, ובכל זאת, לא כל אדם זוכה בחייו לארח את המלך.

 

ירחמיאל התחיל להתכונן לביקור הממלכתי כבר ביום בו הגיעה אליו ההודעה. במשך שלשה חדשים הוא הריץ את עבדיו משרתיו הרבים לבדוק אצל יודעי דבר מה בדיוק אוהב המלך, מנה ראשונה, שניה, ושלישית.

 

גם הקינוחים זכו ליחס מיוחד, וסוגי הסלטים השונים. לאחר שהתשובות שקיבל השביעו את רצונו החל במסע הרכש.

 

הוא שלח את עובדיו לקצב ששמו יצא לתהילה בכל הגליל. לשליח ניתנה הוראה לא לחסוך בכסף ולהבטיח לקצב תשלום מיוחד, אם יבטיח להביא את הנתחים היפים ביותר שיעלו באמתחתו.

 

כך גם אצל הירקנים, הדייגים, האופים, והקונדיטורים. לבישול עצמו נשכר שף בעל מוניטין מעולים.

 

אז, כשהחלק הקולינרי היה מאחוריו, החל ירחמיאל לתכנן את מראה הסביבה. הגנן שלו עבד שעות נוספות, והמעצבת פנים של ביתו תכננה את כל  הרהיטים מחדש.

השולחן נוקה וצוחצח והחלונות הוברקו.

נותרה רק שאלת הכלים. אשתו של ירחמיאל הזכירה לו כי במחסן שלהם שוכן אחר  כבוד סט צלחות מזהב טהור אתו לא עשו שימוש מעולם מחשש שינזק.

ירחמיאל התרגש והודה לאשתו: אם לא עכשיו, כשהמלך מגיע, אימתי נשתמש בכלים??

יום קודם בואו של המלך הועלו כלי הזהב והונחו אחר כבוד על השולחן.

 

גם המלצרים לבשו את הבגדים המיוחדים שנרכשו עבורם כששמו של המלך חרות באותיות זהב בפינת כל בגד, והתזמורת עמדה הכן.

שעת השין הלכה וקרבה, ואכן בשעה 12 בצהריים נראה ענן אבק מרחוק.

ירחמיאל ידע, זוהי שיירתו של המלך. ואמנם כעבור שעה קלה הופיעו הפרשים, החצוצרנים, המרכבות, ובתווך המרכבה של המלך.

המלך ירד וחילץ את עצמותיו, הביט סביב ונהנה ממראה עיניו. הכל סודר על הצד הטוב ביותר. ירחמיאל ניגש, נישק את ידו בהכנעה והזמינו אל ביתו.

המלך נכנס אל הבית ושוב נהנה מהסדר המופתי, ממדי המשרתים ומהריחות הנעימים שעלו מן המטבח.

 

המלך התיישב והמלצרים ניגשו והחלו למזוג את המזון היקר והמשובח לצלחות.

המלך ניסה לטעום, ואז ארע הדבר.

 

הוא הדף את הצלחת ממנו והלאה ואמר: פוי, מה זה הדבר הזה?!

נשמתו של ירחמיאל כמעט ופרחה. שלשה חדשים של תכנונים, והמלך לא מרוצה. הוא גם לא הבין, כיצד ייתכן, השף המומחה ביותר בגליל הוזמן לבשל, לא ייתכן שהוא הקדיח את מזונו!

ירחמיאל ניגש למלך ושאל בקול שבור מדוע אין האוכל מוצא חן בעיני הוד מלכותו.

 

המלך השיב: האוכל בסדר, אבל תראה את הצלחות...

ירחמיאל התבונן וראה כי הצלחות אמנם עשויות מזהב, אך הן מטונפות משהותן הארוכה במחסן. מה שווה כל האוכל, שמע  את קולו של המלך, אם הוא מוגש בכלים מלוכלכים?

 

משל זה נאמר על ידי החפץ חיים, והוא ממחיש את המציאות הכה מוכרת לכולנו, בה אדם עשוי להתנהג כיאות, לעזור לחבר, לנהוג בנימוס, אלא שכאשר הוא פותח את פיו יוצאים ממנו דיבורים לא יפים, לשון הרע, רכילות, מילות גנאי וכו'.

 

כל הדברים הטובים שאכן קיימים בו, מקבלים טעם לוואי שכן הם שוכנים בתוך כלי שאינו נקי. ייתכן שהם בתוך צלחות מזהב אולי, אבל למרבה הצער הן מטונפות. 

פרטים

מציצית ועד כיסא הכבוד, סודה של ההתניה הקלאסית

הגמרא אומרת: "תניא, היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר:(שמות כ"ד) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" [מנחות מג].

מה מבקשת רבי מאיר להעביר לנו בשרשרת הדימויים שהציב? שלתכלת יש זיקה אל כיסא הכבוד? מדוע אם כן לא אמר באופן בלתי אמצעי, כי התכלת מכוונת אל כיסא הכבוד בדרך כל שהיא?

מה היא רשימת הדימויים הללו? והאם זה משנה לנו שתכלת דומה לים, והים לרקיע וכו'?

 

ההתניה של פאבלוב

איוון פטרוביץ פבלוב היה פיזיולוג רוסי שחי בראשית המאה הקודמת. את חייו הקדיש פבלוב לחקר מערכת העיכול, ואף זכה בפרס נובל על כך, אבל עיקר פרסומו בא לו בעקבות 'ההתניה הקלאסית' אותה גילה, בדרך אגב במהלך מחקריו.

מה היתה התגלית של פבלוב ששינתה את פני מדע הפסיכולוגיה? פבלוב הבחין כי כלבו מרייר בכל פעם שהוא מגיש לו פרוסת לחם. תגובת הרוק למראה או לריח המזון היא תגובה טבעית שמשותפת לכל האורגניזמים ביקום. פבלוב כינה אותה בשם 'תגובה לא מותנית' שכן היא לא מותנית בלמידה או בניסיון קודמים, אלא קיימת באורגניזם מטבע ברייתו.

אבל אז הבחין פבלוב כי הכלב מרייר גם כאשר הוא שומע את צעדיו בבואו להגיש לו את מזונו, כלומר הכלב קישר את צעדיו של בעליו, למנת המזון הממשמשת ובאה והחל לרייר בהתאם. פבלוב ערך ניסוי, בו הוא השמיע צליל פעמון ומיד אחריו החדיר באמצעות צינור אבקת מזון לכלב, ולאחר 3 פעמים השמיע את צליל הפעמון מבלי להחדיר את המזון. פיו של הכלב התמלא רוק, והוא הגיב באי שקט ובתנועה.

המסקנה של פבלוב היתה, שהכלב פיתח 'תגובה מותנית', כלומר צלצול הפעמון היה גירוי מותנה [בהבאת המזון], ותגובת הכלב היתה תגובה מותנית לצלצול. הוא קשר את הצלצול עם הבאת המזון, וגופו הגיב בהתאם. במוחו נוצרה אסוציאציה בין הפעמון, לבין המזון.

 

גירוי רוחני

הניסוי של פבלוב אינו מוגבל לבעלי חיים בלבד כמובן, והוא נכון גם לבני אדם. מאוחר יותר הרחיבו חוקרים נוספים את ממצאיו של הפיזיולוג הרוסי והוכיחו כי בתהליך משתתפים גם אלמנטים נוספים כמו למידה, זכירה, ציפייה וכו'.

כאשר רבי מאיר אומר שתכלת דומה לים, הוא מבקש לייצר שרשרת אסוציאציות [גירויים מותנים] אל התכלית שהיא כיסא הכבוד, האלוקות – השכינה.

רבי מאיר ידע שלא ניתן סתם כך לבקש מאדם להיזכר בכיסא הכבוד והוא פיתח סדרת גירויים מתוחכמת: התכלת דומה לים, הים באופן אסוציאטיבי מזכיר את הרקיע, ואיך אפשר לחשוב על הרקיע מבלי שכיסא הכבוד מופיע?

כאשר האדם יתבונן על חוטי התכלת, הוא באופן כמו אוטומטי, יגיב עם מחשבה על האסוציאציה הבאה וזו תביא אותו בסוף להבנה כי המקור לכל הוא כיסא הכבוד.

 

מקורות: מבא לפסיכולוגיה, הוצאת האו"פ, עמ' 9-11.

פרטים

ועל נסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים.

פסוק זה המופיע בתפילת שמונה עשרה מלמד אותנו אמת גדולה אך פשוטה בחריפותה: אם יתבונן האדם יוכל לראות כי בכל עת, ערב ובוקר וצהריים, מלווה אותו יד ה', וניסים מתרחשים עמו.

 

סיפור מעניין על נס שהתרחש בשכונת גאולה בירושלים, מובא בספר טובך יביעו ואוצרות האגדה.

אברך אחד שהתפלל בפעם הראשונה בחייו בשטיבלאך של זכרון משה בירושלים מה שלא עשה מעודו גם בתקופת לימודיו בישיבה, הבחין בסוף התפילה בקבוצת לומדים שישבה באחד החדרים.

 

הוא הרגיש דחיפה מיוחדת להתקרב אליהם ולראות מה הם לומדים, למרות שגם תכונה זו של סקרנות אינה נמנית בשום אופן על תכונותיו הטבעיות.

 

הוא ניגש אל שולחן הלומדים, ולפתע נתקף בהתרגשות עזה: על הגמרא שהיתה מונחת לפני הלומד שישב בסמוך לדלת הוטבעה חותמת מסויימת, שהיתה מוכרת לאברך מימי ילדותו.

 

הוא התקרב יותר אל הגמרא, ולתדהמתו הוא נוכח לדעת שלא מדובר בחלום. החותמת נושאת את שמו של סבו ז"ל שהיה תלמיד חכם גדול בדור שלפני השואה.

 

התדהמה היתה גדולה, כיון שלפי כל מה שהיה מקובל עד כה במשפחתו, הרי שהש"ס עליו רשם סבו את הגהותיו הושמד ואבד מן העולם בתקופת השואה.

 

צער רב נגרם למשפחה כתוצאה מאובדן הש"ס, כיון שההערות שרשם סבו על הדפים היו מחכימות במיוחד. והנה הנכד נתקל לפתע בחותמת סבו על הגמרא.

 

בתום השיעור ניסה האברך לברר אצל בעל הגמרא, מהיכן בא ש"ס זה לידו, והלה סיפר שלאחר המלחמה ניגש אליו פלוני והעניק לו את כל הכרכים במתנה, וביקש שיעלה אותם לארץ ישראל.

 

"מאותו זמן נמצא הש"ס אצלי" אמר הלומד מזכרון משה, "ואשמח מאד להשיבו לידי המשפחה"

כמובן שהשמחה במשפחה היתה עצומה, אבל עיקר הנס התרחש מאוחר יותר.

 

בבדיקה שנעשתה בכל דפי הש"ס, התברר שהדף היחיד שעליו התנוססה החותמת של הסבא של האברך, היה הדף בו למדו אז בשיעור בזכרון משה.

 

בכל אלפי הדפים לא היתה חותמת נוספת, ומסבב כל הסיבות סיבב שהאברך שלא התפלל מעודו בזכרון משה, יגיע לשם דווקא ביום ההוא, וימצא את לומדי השיעור דווקא בדף ההוא, עם החותמת, וכל זאת כדי להחזיר את התורה לאכסניה שלה.

 

בסיפור היפה והאמיתי הזה, ניתן היה לחוש את הנס בקלות, לראות אותו, למשש אותו... מה שנדרש מן האדם הוא לזהות את הנס גם בכל יום, בשעות בוקר צהריים וערב 'רגילים'.