מאמרים

פרטים

סוחר הזמין נסיעה אצל עגלון העיירה. יעד הנסיעה היה היריד הגדול בלייפציג והסוחר ידע שכדי להצליח למכור את סחורתו, עליו להגיע בשעה מוקדמת כדי שיוכל להציב את סחורתו במקום טוב.

 

כיוון שכך התנה עם העגלון תנאי כפול: אשלם לך רק אם נגיע בזמן, אך אם לא, לא אשלם לך.

 

ניאות העגלון והשנים יצאו לדרך.

 

אלא שהיו אלו ימי החורף הקשים וסערה פקדה את האזור. עם הסערה הגיעו הגשמים ולאחריהם השלגים, ותלאות המסע החלו להיערם עליהם ככדור שלג.

 

בתחילה התפרק גלגל העגלה, ולאחר שתוקן ניתק היצול ממקומו.

 

העגלון גידף וקילל אך הצליח לתקן את התקלה והמשיך בדרכו. אלא שקילומטרים ספורים לאחר מכן, מת אחד הסוסים.

 

שוב עברו שעות ארוכות עד שנמצא סוס חילופי. העגלה חולצה מהבוץ בו נתקעה, ויצאה שוב לדרכה. כעת המשיכה הנסיעה ללא תקלות, והשנים הגיעו אל לייפציג אל היריד.

 

אלא שהיה זה מאוחר מידי.

 

סוחרי היריד כבר עסקו בקיפול הדוכנים והקונים כבר מזמן לא נראו באתר.

 

הודיע הסוחר לעגלון כי עם כל הצער שבדבר אין הוא מוכן לשלם לו מאומה. יתירה מזו, עליו לשמוח כי הוא אינו תובע אותו על הכסף שהפסיד.

 

כך, אמר העגלון, אני אתבע אותך.

 

פנה העגלון לרב העיר ותבע את סוחר לדין תורה: הוא עשה את המאמצים, ואין זו אשמתו שאחרו את היריד.

 

הרב שמע את דברי הסוחר, ברר שוב את התנאי שסוכם בין שני הצדדים ופסק לטובת הסוחר.

 

כעס העגלון ואמר: זה הוא דין תורה?!

 

כן, השיב הרב, כך הוא דין התורה.

 

ומתי ניתנה התורה, שאל העגלון

 

בחודש סיוון, ענה הרב.

 

כעת הכל מובן אמר העגלון. התורה ניתנה בימי הקיץ, בהם הדרכים מיושבות ואין כל מניעה לנסוע בנחת. אכן אילו היה ניתנת התורה בחודש שבט למשל, מסתבר כי משה רבינו היה כותב אחרת בתורה, ומזכה אותי בדין התורה.

 

סיפור זה מהווה משל מצויין לאותם טענות כי הצעידה בדרך הישר והטוב היא תלויית זמן, מקום, נסיבות, ואנשים.

מי לא מכיר את המשפט הבא: אילו רק הייתם מכירים את האיש, את המקרה, את המצב וכו' הייתם מסכימים איתי שכך היה צריך לעשות.

 

זו השקפה שאינה נכונה. הדרך הישרה והטובה – נכונה תמיד, ועל האדם לצעוד בנתיבה מבלי להתחשב במשתנים חדשים שעשויים להאיר את התמונה, לדעתו, באור אחר. 

פרטים

במחנה העבודה בסיביר שהה הצדיק רבי יעקב גלינסקי, ביחד עם צמרת השלטון הליטאי שהודח בידי הרוסים והושלך לכלא. מלבד רבי יעקב שהו שם שרים, שופטים, מפקדים צבאיים בכירים – גנרלים ומצביאים.

 

באחד הבקרים כשקם רבי יעקב מוקדם כדי להתפלל בסתר את תפילת השחרית, הוא מבחין באחד הגנרלים קם גם כן, מביט מסביבו בחשש, ומתגנב לפינה כשהוא מוציא משקית שנא עמו מדי גנרל מקומטים ודהויים.

 

האיש לבש את הבגדים במהירות, והחל לנהוג בצורה משונה. הוא הניע את ידיו כמפקד במסדר, ביצע תנועות של פקודות, הצדיע אל מול המון החיילים אותם כנראה דימיין ממולו, ובתנוחה הדורה הביט אל ההמון שנראה היה, בדמיונו לפחות, כמעריץ אותו.

 

לאחר דקות ספורות פשט הגנרל את בגדיו, שב ולבש את בגדי האסיר, חזר למיטה והשים עצמו כישן עד שהעירו אותם הסוהרים לעבודת הכפייה. רבי יעקב התמה ניגש לאיש וביקש לברר את פשר התנהגותו. בתחילה סירב האיש לשתף פעולה אך לבסוף התרצה: אני, כך אמר, הייתי מצביא גדול. תחת פיקודי עמדו מאות ואלפי חיילים. כעת שהודחתי והושלכתי לכלא אני חושש שהמשטר הקומוניסטי יצליח להפוך אותי לעבד נרצע, לא רק בהיבט הפיסי אל בעיקר המנטלי. הבגדים שאני לובש כל בוקר ותנועות הפקודה שאני מבצע, מזכירים לי בכל יום מחדש שאני לא סתם אסיר נקלה, אלא שאני גנרל בצבא ליטא.

 

כעת ביקש הגנרל לברר אצל רבי יעקב מדוע הוא מתעורר בשעה כה מוקדמת.

 

גם אני כמוך, ענה לו רבי יעקב, בן מלך. אני משרת אצל הבורא. במשך היום כולו אינני חופשי ואני משועבד ונאלץ לעבוד עבודת פרך. אולם מידי בוקר אני קם, מניח תפילין ומתפלל כדי לזכור מי אני ומה אני – בן מלך, של מלך מלכי המלכים.

 

[על פי 'והגדת' לרבי יעקב גלינסקי, ה' יאריך ימיו בטוב ובבריאות].

פרטים

רחם נא.. ועל מלכות בית דוד משיחך.. ועל הבית הגדול והקדוש

 

המשיל על כך המגיד מדובנא משל נפלא:

למלך גדול היה טבח מומחה שידע לבשל לו אוכל משובח במינון חומרים מדוייק כך שלא יזיק לקיבתו הרגישה של המלך.

 

המלך ידע כי בריאותו תלויה בטבח המעולה שלו ושמר עליו מכל משמר. אילו ייעדר הטבח מלאכתו יאלץ לאכול המך אוכל העלול להזיק לבריאותו.

 

ויהי היום, והטבח החל להזדקן. ידיו החלו לרעוד וגופו אותת כי אין הוא במצב תקין. דאג המלך מאד והזמין את הרופא החכם ביותר בעולם כדי שירפא את הטבח.

 

לרופא הגדול היה שם של אדם משכמו ומעלה והילה סבבה סביב אישיותו. כאשר הגיע אל הארמון ביקש ממנו המלך כי ייכנס לביתו של הטבח ולא יצא ממנו עד שירפא את החולה.

 

שהה שם הרופא ימים ארוכים ובינתיים בארמון התלחשו להם המשרתים: מתי נזכה לראות את פניו של הרופא הגדול, מתי נוכל לחזות בו במציאות?

 

כעס המלך ואמר: אעדיף שלא תראו אותו כלל. אם הוא מגיע לכאן סימן הדבר שהטבח מת ובריאותי בסכנה. עדיף שלא נראה אותו אך נדע שמצבינו שפיר.

 

והנמשל

כאשר היה דוד המלך חי, שפט את העם משפט צדק ולמד תורה לא היה זקוק כלל עם ישראל לבית המקדש שיכפר עליהם. כאשר היו פריצי הדור אומרים מתי נחזה בבית המקדש היה אומר להם כביכול הקב"ה: מפני מה אתם צריכים את בית המקדש? דוד המלך בקדושתו מגן עליכם. אם יגיע בית המקדש, סימן הדבר שדוד כבר איננו.

 

זהו פירוש הפסוק "ועל מלכות בית דוד משיחך.. ועל הבית הגדול והקדוש".

פרטים

המלכת את חבירך? נשאל אדם ביום הדין. מדוע יש להמליך את החבר, מה תועלת יש בכך?

 

ראובן, איש עסקים בינוני נקלע בעסקיו לעבודה משותפת עם יהודי בשם שמעון. עשו השנים את עסקם המשותף, ונפרדו איש לדרכו. בחן ראובן שוב את העיסקה המשותפת ולפתע הגיע למסקנא כי שמעון רימה אותו כדבעי. לא היתה כאן עיסקה משותפת אלא עיסקה חד צדדית לטובת שמעון. הלך ראובן ממורמר וחיפש את שמעון לתובעו בדין. אלא שבינתיים מצא הוא בדרכו את לוי ידידו משכבר הימים שהכיר גם את שמעון.

 

שמעת מה עשה לי שמעון? שח ראובן ללוי בחמת זעם, הוא רימה אותי, ועשה אתי עיסקה שאינה הגונה.

 

שירבב לוי את שפתיו בתמיהה ואמר: מעניין מאד, אתמול פגשתי את שמעון אצל רב העיר, וראיתי כיצד הרב משבח אותו, ונותן לו כבוד.

 

ידע ראובן כי לוי אינו אדם שיבדה דברים מליבו וחזקה על סיפור זה שהוא אמת. בטחונו עזב אותו לרגע והוא אמר ללוי: אתה יודע מה, אולי אתה צודק אני צריך לבדוק שוב פעם את העניין. הלך שמעון כשהוא טרוד לדרכו וכעבור שלשה ימים פגש שוב את לוי.

 

לוי קידם את פניו בברכה ושאל אותו אם יש חדש בעניין שמעון.

 

לא, הודה ראובן, עדיין לא בדקתי את הנושא.

 

אני חייב לספר לך, אמר לוי, שאתמול הייתי אצל שנים מגדולי הדור בעניין כל שהוא, ופגשתי שם את שמעון. הקירבה והכבוד שהוא זכה להם שם היו משמעותיים במיוחד. זמן רב לא ראיתי שגדולי הרבנים כיבדו אדם כמו את שמעון.

 

ראובן הקשב ללוי, ופניו חוורו. הוא ידע שלוי אדם הגון שאינו מספר שקרים ודמעות החלו לזלוג על עיניו: מדוע פערתי את פי כנגד רבי שמעון, הלא ברור שהוא לא טעה ולא רימה אותי באותו עסק, כיצד יכולתי לחשוב על כך?

 

הסופר הרב דוד זריצקי שכתב את הספר "משלי החפץ חיים" – ליקוטי משלים של החפץ חיים, מביא את הסיפור הזה כאשר הנמשל הוא כי לעתים קרובות אנשים מסתכסכים ושונאים האחד את רעהו. הבסיס לאיבה זו נובע מתחושת העליונות שיש לאדם אחד על חבירו. הוא סבור שהוא עדיף ממנו, וממילא שהוא מתקשה להבין כיצד הלה לא ממלא את מבוקשו או מעז לרמות אותו. ברם אם יראה אדם את חבירו כגדול ממנו בכל עת [כמו שכתוב באיגרת הרמב"ן – וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך], הוא יגלה מהר מאד כי ייתכן שחבירו לא באמת רימה אותו, שנא אותו, או פגע בו. אדרבה, הוא ימצא צדדים להקל. 

פרטים

בהפטרת שבת הגדול נאמר כך: "כי אני ה' לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם".

 

הפסוק הזה שנראה מעט סתום בקריאה ראשונה מתפרש על ידי משל.

 

באחד הימים הגיע כפרי אל העיר הגדולה כדי לרכוש פריט עליו שמע בכפרו רבות. מראה. אורחים מן העיר הגדולה סיפרו לכפריים הבורים, כי בחנויות הגדולות ניתן למצא סוג של זכוכית בה ניתן לראות את את תמונת המתבונן בה.

 הכפריים התקשו להאמין. עד לאותו יום, הם הכירו את בבואתם על ידי ציורים, לעיתים יפים יותר ולעיתים פחות, אך על המצאה כזו שמראה את תמונת המתבונן כמו רגע לא שמעו מעולם.

 

מכל מקום, הכפרי הגיע אל חנות גדולה וביקש מן המוכר לרכוש מראה. הוא הוציא את כל חסכונותיו, והמוכר הציע לו מראה גדולה וממורקת.

 

התבונן בה הכפרי ונטל את כספו בחמת זעם תוך כדי שהוא מפטיר:

"ידעתי שמרמים אותי, הבאת לי מראה מקולקלת. מי שניבט במראה הוא אדם מכוער, עם בגדים מלוכלכים ושיער סתור".

 

צחק המוכר לבורותו של הכפרי השוטה ואמר לו: סכל, המראה תישאר תמיד אותה מראה, היא בסך הכל משקפת את מה שניצב מולה. אתה מכוער, מלוכלך וסתור שיער ואת זה קיבלת, אם תתייפה, תלבש בגדים נקיים, ותסדר את שיערך תגלה שגם במראה תקבל תמונה זהה.

 

הנהגתו של הקב"ה אתנו כמוה כמראה. לעולם אין בה שינוי. הסיבה שבכל זאת אנו נמצאים בגלות הקשה, היא משום שאנו איננו מתנהגים כיאות, ואז נראה לנו שהקב"ה מתנהג אתנו קשה מידי, כאשר למעשה הוא מתנהג אתנו בדיוק לפי מידתינו.

זה הוא מאמר הפסוק: "ואני ה' לא שניתי", כלומר לעולם לא השתנתה הנהגתי עמכם. הסיבה שפוקדים אתכם צרות בתקופת הגלות היא משום ש"אתם בני יעקב לא כליתם" כלומר לא כליתם לקיים את המוטל עליכם מבחינת קיום המצוות.

 

[על פי הרב שלמה לוינשטיין]. 

פרטים

עלילות וויליאם בעיר הגדולה

ווילאם היה כפרי פשוט שמעולם לא ביקר בעיר הגדולה. את בקתתו היה מאיר בעזרת מנורות נפט, ואת מימיו שאב מן הבאר. המסחר בכפר ששכן באחת הפינות הנידחות בעולם, התנהל באמצעות חליפין של סחורות - וויליאם היה נותן כדי חלב אותם שאב מפרתו תמורת מסמרים משכינו ג'ורג', את מה שנותר מן המסמרים החליף בבשר מהשוחט הכפרי. כך התנהלו להם חיי הכפר בנחת ובשלווה כאשר וויליאם וחבריו כלל אינם מודעים למודרנה המתחולל בעבר לגבולם.

 

באחד הימים נאלץ וויליאם לצאת אל העיר הגדולה כדי לבקר את אחד החברים שחלה ואושפז בבית החולים הגדול שבעיר. היה זו פעם ראשונה שאדם כל שהוא מן הכפר הוסע לעיר הגדולה, אולם לאותו בן כפר היו קרובי משפחה בעיר והם סידרו את אישפוזו בבית החולים. וויליאם הגיע אל בית החולים כשבאמתחתו שני כדי חלב חמים – סגולה לכל מחלה – ולא הצליח להבין מדוע הרופאים חמורי הסבר סירבו לקבל ממנו את כדיו. הוא הבטיח לרופאים כי החלב איננו גנוב והוא שאוב הישר מפרתו הפרטית, אולם הרופאים הביטו בו בתימהון ואפילו לא ענו לו. החבר הסביר לוויליאם שהיום הרופאים משתמשים במן נוזל מיוחד שהורג חיידקים והוא מעבר אליו באמצעות צינור המוחדר לגופו. וויליאם צחק מכל לב על דמיונם של הרופאים העירוניים אך נאלץ לקבל העובדה כי כדי החלב יוותרו ברשותו.

 

בלית ברירה יצא וויליאם ממבנה בית החולים ובהזדמנות הראשונה ביקש להחליף את החלב בסחורה אחרת. גם כאן הפתיעו אותו העירוניים שאמרו לו כי בעיר הדברים מתנהלים אחרת, ובעבור החלב שלו הוא יוכל לקבל מטבעות, ואתם הוא יוכל לרכוש סחורה. וויליאם משך בכתפיו והסכים לקבל עשרים מטבעות תמורת שני כדיו. המטבעות שקשקו בידיו והוא חש לפתע כי הוא אדם עשיר. לא פחות מעשרים מטבעות היו כעת באמתחתו. הוא נכנס לחנות הראשונה והכריז כי הוא מבקש לרכוש אותה. את כל החנות. בעל החנות הביט בו בעניין ושאל אותו

 

"כמה היית רוצה להציע בעד החנות"?

 

"עשרים מטבעות", השיב וויליאם בביטחה.

 

בעל החנות געה מצחוק והגיש לוויליאם פנס קטן. הנה, אמר המוכר, קח לך פנס בעשרה מטבעות. בלחיצת כפתור תוכל להאיר את החדר בחשיכה. וויליאם הנרגש הודה לאיש על החפץ הנפלא ויצא החוצה להמשיך וליהנות מנפלאותיה של העיר המוזרה אך המרתקת.

 

בתוך שיטוטיו הגיע וויליאם לבנין שתור ארוך התנהל בפתחו. הוא ניגש לאנשים ושאל אותם לפשר הדבר. "כאן זה תיאטרון', הסבירו לו, "בשעה הקרובה תעלה ההצגה".

 

"ומה המחיר"? התעניין וויליאם שכעת כבר ידע שאת הכל ניתן לרכוש בכסף

 

"עשרה מטבעות".

 

וויליאם שילם ותפס את מקומו על אחד המושבים. לאכזבתו הרבה, היתה קדמת הבמה חשוכה וריקה ורק ווילון אדום גדול תלוי היה מעליה. אלא שעד מהרה עלה המסך ועולם שלם נגלה לפני וויליאם הנרגש. שחקנים, בתים קטנים, יערות צבעוניים, חיות, וליצנים הציגו על הבמה וויליאם נותר פעור פה. מעולם הוא לא ראה דבר כזה. לפתע עלתה במוחו מחשבה מבריקה. הלא בכיסו מונח פנס, והאולם חשוך. אם במצב כזה ההצגה כה מוצלחת בוודאי תהיה יפה יותר לאור בוהק. הוא הוציא את הפנס וכיוון את אלומתו אל מול הבמה.

 

הקולות הנרגזים של האנשים לא אחרו להגיע.

 

"תכבה את הפנס", צעקו.

 

"למה"? שאל וויליאם בתמימות, "אני רוצה לראות טוב יותר".

 

"שוטה שבעולם", צחקו האנשים, "בתיאטרון רואים רק בחושך. כאן אי אפשר לראות באור".

 

***

 

לעיתים כאשר אדם נמצא עמוד בתוך החושך - דווקא שם הוא מצליח לראות האור, להתחזק, ולצאת משם לדרך חדשה. דוגמא יפה לכך ניתן למצא בפרשת יתרו. הפרשה נפתחת בהגעתו של חותן משה אל מחנה בני ישראל. מדוע הגיע יתרו? דרשו חז"ל "וישמע יתרו" – מה שמועה שמע ובא? מלחמת עמלק וקריעת ים סוף. כלומר יתרון שומע על הניסים שנעשו לבני ישראל, והם מעוררים אותו להתגייר ולהגיע לעם ישראל. יתרו שהיה בחושך, במקום הנמוך ביותר מבחינה רוחנית – כהן מדין לעבודה זרה, ראה את האור והפך למאמין כאשר שמע את הניסים הגדולים.

 

פרטים
קח כמה שאתה לא רוצה
או
סופה של האמת לנצח
 
יצחק היה איש עסקים ששהה בחוץ לארץ רבות לצורך מסחרו. למעשה הוא שהה יותר בחו"ל מאשר בביתו. בחגים הגדולים היה מגיע ארצה - לבית, וכך גם מעת לעת לקראת שבת. אשתו קיבלה בהבנה את היעדרויותיו התכופות של בעלה, שכן היו אלו ימים בהם הפרנסה לא הגיעה בנקל, והפרנסה עלתה בקושי רב, אם בכלל.
 
באחד הימים, ויצחק כדרכו שוהה בחו"ל, החל חומו לעלות והוא חש שלא בטוב. רופאים שהוזעקו למיטתו שבאכסניא נאלצו לבשר לו כי ימיו ספורים והוא ניצב על שערי מוות. יצחק לא היה אדם צעיר, ואת הבשורה הקשה קיבל בשלווה כשבראשו מתרוצצת רק מחשבה אחת: כיצד ידאג לאשתו ולילדיו שנותרו בארץ הרחוקה. 
 
בכיסו היה סכום כסף עצום אותו הרוויח בעיסקה האחרונה, והוא ידע שאם יגיע הסכום הזה ליעדו יוכלו אשתו וילדיו לחיות את שארית ימיהם בשלווה, אלא שבאותם ימים הטלפון עדיין לא הומצא, בטח שלא האינטרנט, וליצחק לא היתה כל אפשרות להודיע באופן מיידי למשפחתו על מצבו ועל הכסף הממתין להם. 
 
בצר להם פנה אל האכסנאי אותו הכיר במשך שנים וביקש ממנו להעביר את הכסף למשפחתו אשר בארץ. הוא אמר לו: כל מה שאני מבקש ממך הוא לקחת את הכסף ולתת להם מתוכו כמה שאתה רוצה. 
 
האכסנאי חשב שהוא לא שמע טוב: כמה? חזר ושאל
 
כמה שאתה רוצה, הגיעה התשובה שוב מהאדם הגוסס.
 
האכסנאי לא האמין למזלו הטוב, והזמין מיד שני עדים ועורך דין כשהוא חוזר על השאלה בפניהם: רבי יצחק היקר, כמה תרצה שאתן למשפחתך מתוך הסכום הנמצא בכיסך?
 
כמה שאתה רוצה, היתה התשובה שוב.
 
העורך דין אישר כי דבריו של יצחק נאמרו בצלילות הדעת, והעדים חתמו על המסמך. 
 
לאחר יומיים שבק יצחק חיים, והאכסנאי מיהר לעלות עם הכסף שהיה בכיסו של רבי יצחק לארץ, אל משפחתו של המנוח.
 
בדרך, ספר האכסנאי את השטרות וגילה כי יצחק השאיר סכום של מאה אלף זהובים, סכום עצום באותם ימים. הוא חייך לעצמו בהנאה, וכאשר הגיעה האנייה לנמל מיהר למשפחתו של יצחק.
 
האלמנה התקשתה לקבל את הבשורה המרה וקרעה את בגדיה. גם הילדים התאבלו מרה, ולאחר השבעה הזמינו את האכסנאי אליהם הביתה שיספר להם על ימיו האחרונים של אביהם. האכסנאי תיאר להם באריכות את שעותיו האחרונות של אהובם ולבסוף כחכח בגרונו ואמר: יש עוד עניין אחד. צוואתו של אביכם. 
 
הבנים תלו עיניים באיש, והלה מיהר לשלוף את המסמך החתום ואמר: חשבתי על כך בדרך והגעתי למסקנא כי הייתי רוצה לתת לכם 500 זהובים. את השאר, 99,500 זהובים אטול לעצמי. 
 
האלמנה והילדים הוכו בהלם ובאלם. הם הביטו באיש שעמד מולם ולא האמינו למשמע אזניהם. ללא כל בושה ביקש האכסנאי החצוף לגזול את כספי הירושה שלהם ולהותיר בידיהם 500 זהובים אומללים. כעבור דקות ספורות התאוששו הבנים והחלו לדבר עם האכסנאי קשות. הם ניסו לטעון בפניו כי אביהם היה על ערש דווי והוא ניצל את חולשתו ואת עצביו הרופפים, אך האכסנאי לא נבהל. הוא שלף שוב את המסמך עליו חתום היה עורך דין ידוע ומוכר, והמילים "הצוואה נמסרה בצלילות דעת מלאה" נכתבו במפורש שחור על גבי לבן. 
 
בצר להם פנתה האלמנה עם ילדיה לרב העיר ותינתה בפניו את צרתה. ממה תחיה? כיצד עולל לה זאת בעלה החכם? הרב ביקש לראות שוב את המסמך, ואז ביקש מן האכסנאי להתייצב לפניו.
 
מה אמר לך המנוח? שאל הרב
 
לתת לאשה ולילדים כמה שאני רוצה, ענה האיש בתקיפות.
 
וכמה אתה רוצה? שאל הרב
 
500 זהובים, ענה האיש בהתרסה
 
לא, אמר הרב, כמה אתה רוצה מן הסכום לעצמך?
 
99,500 זהובים ענה האיש
 
ובכן את זה עליך לתת לאשה ולילדים. המנוח היה אדם חכם והוא ביקש ממך לתת להם כמה שאתה רוצה, הוא ידע שאתה חמדן ותרצה את רוב הסכום, ועל כן ציווה עליך לתת את אותו סכום שאתה רוצה למשפחתו. כעת תן להם את 99,500 הזהובים, ולעצמך קח 500 זהובים על טירחתך בהבאת הצוואה היפה ארצה. 
 
***  
 
בהלכה היהודית מוכרת פסיקת 'כל דאלים גבר' כלומר כאשר יש וויכוח בין שני בעלי דין ואין איש מהם מחזיק בחפץ, פוסקת הגמרא כי החזק יותר גובר. כיצד ייתכן? האם חז"ל מעודדים אלימות? מסביר הרא"ש, אחד מן הראשונים את פשר העניין: "וסומכים על זה שמי שהדין עמו קרוב להביא ראיות, ועוד שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר ממה שמוסר האחר נפשו לגזול".
 
כלומר, אנו סמוכים ובטוחים כי האמת תצא לאור מפני שאנו מניחים בביטחון מלא כי מי שהדין עמו יצליח להביא ראיות וימסור את נפשו על ממונו. במילים אחרות – סוף האמת לנצח. 
 

פרטים

איש עשיר שהיה מפורסם ברכושו הרב מפורסם היה לא פחות כקמצן מובהק. מעודו לא תרם האיש פרוטה לצדקה ואת הקבצנים הועניים היה מסלק מביתו בצעקות. באחד הימים שמע העשיר הקמצן דפיקות על דלת ביתו והנה שכנו מבקש ממנו כוס בהשאלה. העשיר חפץ לשלוח את שכינו לכל הרוחות אך הלה התחנן כי אורחים הגיעו אל ביתו וחסרה לו רק כוס אחת. כמשכון הוא יפקיד מטבע זהב גדולה. ניאות העשיר בלב כבד וחיכה בציפייה לבוקר לקבל את כוסו בחזרה או להשתמש במטבע.

 

עם בוקר נשמעו שוב הדפיקות בדלת והשכן ניצב בפתח כשבידו שתי כוסות: לפני שעה קלה, הסביר השכן, שמעתי רעש במטבח, וכשניגשתי לשם גיליתי שהכוס שלך הולידה עוד כוס. ההסבר היה נשמע מעט מוזר, אך העשיר הקמצן לא שאל שאלות רבות, שמח, ולקח את שתי הכוסות אל המטבח. כעבור שבוע הגיע השכן שוב, וביקש שמיכה בהשאלה. גם הפעם הפקיד הוא מטבע זהב, והעשיר נענה לו, כשהפעם הוא עושה זאת בשמחה ובקלות.

 

ואמנם ההשאלה השתלמה. עם בוקר שומע העשיר את דפיקות השכן, ובשמחה הוא מגלה כי בידו אכן שתי שמיכות. "השמיכה שלך, הולידה שמיכה חדשה, ועל כן היא שלך" אמר השכן.

 

שבוע נוסף חלף והשכן דופק שוב: האם אוכל לשאול ממך את מנורת הזהב שלך?

 

בוודאי, ענה העשיר. והגיש לשכינו את מנורת הזהב הגדולה שעמדה בסלון.

 

עם בוקר התעורר העשיר והמתין בציפייה לשתי מנורות זהב יוקרתיות. אלא שהבוקר חלף, והשכן לא נראה באופק. המתין העשיר יום ויומיים אך השכן ומנורת הזהב נעלמו.

 

ניגש העשיר לביתו של השכן וביקש לברר היכן היא מנורתו. השכן ניגש לעשיר ובקול חלש וסדוק אמר כי... המנורה נפטרה. הוא פרץ בבכי והסביר לעשיר כמה טובה היתה מנורתו וכו'. העשיר לא האמין למשמע אזניו. רק כשהוא ראה ששכינו מדבר ברצינות התחיל לצווח לכיוונו: הייתכן, מאימתי מנורה עשויה להיפטר? מה זה השטויות האלו?

 

"מי שמאמין שכוס יכולה להוליד, וששמיכה יכולה להמליט, כדאי שיאמין כי גם מנורה יכולה למות" ענה השכן.

 

את המשל הזה מספר המגיד מדובנא, כשהוא מבקש להסביר בכך את האיסור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה. אדם מתבקש לא להחמיר על עצמו היכן שלא צריך, וכמובן לא להקל במקום שאין להקל בו. שינויים, הוספות, ופרשנויות, עלולות להוביל בסופו של יום לעברי פי פחת. 

 

פרטים
לא תמיד חייבים עונש: לעיתים מכה אדם על חטא כאשר הוא מבין לבד מה הוא עולל.
 
בתהילים נאמר "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע". 
 
את משמעו של פסוק זה הסביר הבעל שם טוב במשל.
 
בארץ אחת חי מלך גדול ששלט על כפרים רבים. באחד הימים שמע המלך כי כפרי אחד נטל את תמונתו של המלך ורגם אותה באבנים, ולא נחה דעתו עד שהשחית את דיוקנו של המלך ודרך עליו ברגליו. 
 
שרי המלוכה ביקשו להינקם מן הפושע ולצוות להוציאו להורג אך המלך ביקש להענישו בצורה אחרת. הוא לקח את הכפרי אל ארמון המלוכה והפך אותו לאחד ממשרתיו הבכירים. הכפרי המוקסם הסתובב בארמון ומעת לעת נתקל במלך והשתומם על גדלותו המופלאה. גם המלך קידם את הכפרי בסולם הדרגות והעלה אותו לדרגת יועץ. 
 
כעת כאשר היה הכפרי קרוב למלך הבין את חומרת מעשהו. אל מול עוצמתו הכבירה של המלך הוא לא הצליח בשום אופן להבין כיצד העז למרוד בו. בכל יום שעבר גדל צערו של הכפרי והוא לא מסוגל היה לסלוח לעצמו. 
 
הקדוש ברוך הוא שהוא מלך רחמן לא יגמול לעבריינים בעונש פיזי מהיר וקשה. להיפך הוא יתגלה בפניהם ויראם את עוזו וכבודו. כאשר יראו הם את ה' "אל נקמות הופיע" תהיה זו חוויה קשה עבורם והם יצטערו צער רב על מרידתם במלך כה גדול ונישא.  
 

פרטים

"לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך, פתוח תפתח את ידך"

בפשטות, על פי קריאה ראשונה מבקשת התורה לא לנהוג בקפצנות, ואדרבה, לפתוח את הלב ואת הכיס ולסייע לאותם אומללים הזקוקים לעזרה.

 

בעל ה'עטרת צבי' קורא בפסוק זה קריאה חדשה ומעניינת. אך קודם כל תיאור קצר מעולם החי.

 

באפריקה, בג'ונגלים הגדולים, ישנם לא מעט קופים המהווים פיתוי רב לציידים המבקשים ליהנות מעורותיהם, מבשרם, וממכירתם לגני שעשועים. אולם כיצד ניתן לתפוס קוף זריז הנע במהירות מסחררת בין ענף לענף בצמרות העצים?

 

לשם כך הגו הציידים רעיון מתוחכם. הם הציבו על הענפים הנמוכים צנצנות זכוכית שקופות מלאות באגוזים מן הזן האהוב על הקופים. הצנצנות היו בעלות פתח צר והפקק הוסר מהן. הקופים היו מבחינים בצנצנות יורדים אליהן ומכניסים את ידיהם לתוכם כדי ליטול מהם את האגוזים. לאחר שהיה הקוף חופן מלא הכף אגוזים מנסה היה להוציא את ידו מתוך הצנצנת, אך אז היה מגלה להוותו כי  אגרופו הקמוץ לא עובר מבעד לפתח הצר.

 

הקוף, שאינו נבון במיוחד, לא מוכן לוותר על המזון הטעים ומנסה בכל דרך לחלץ את ידו עם השלל הטמון בה. כל מאוויו של הקוף נתונים בשעה זו למאבקו כנגד צנצנת הזכוכית והוא לא מבחין כיצד מתקרבים אליו הציידים בשקט, ולוכדים אותו בקלות. כעת כשהקוף כבר לכוד הוא נאלץ להוציא את ידו הריקנית מתוך הצנצנת ואילו היה לו מח אנושי הוא היה בוודאי מהרהר: הלא בסוף יצאה ידי ריקנית, מדוע אם כן לא הוצאתי אותה כך בזמן והייתי מציל את עצמי?!

 

האדם עוזב את עולמו לאחר מאה ועשרים שנה כשידיו ריקניות. את כל הכסף, הזהב והרכוש אותו צבר, הוא משאיר כאן ולא נוטל עמו מאומה. גם בהיבט הפיזיולוגי, אדם כידוע מת כשידיו פתוחות ואין בהם מאום. השאלה שצריכה להטריד כל אחד היא, מדוע אם בסוף, כאשר נפרד האדם מן העולם הוא לא לוקח עמו מאומה, לא יפשוט את ידו קודם לכן ויתן מהונו לנזקקים?

 

זו היא כוונת הפסוק: 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך' מדוע? מפני שלבסוף "פתח תפתח את ידך", אתה תיאלץ לצאת מן העולם כשידיך פתוחות ללא כלום, ואם כן מדוע לא תפשוט אותם לעניים קודם לכן?

 

 

פרטים

הגנב הצדיק: מה רוצים ממנו – הלא בסך הכל עושה וא את מלאכתו.

 

לפני זמן קצר נפטר לבית עולמו אחד מגדולי הדרשנים בעם היהודי, שריד לדור קודם, הלא הוא הצדיק רבי יעקב גלינסקי זצ"ל. רבי יעקב היה יהודי מלא חיות, הומור, ופקחות ודרשותיו הנלהבות שיצאו מן הלב נכנסו לליבות השומעים. במאמר זה נזכיר רעיון שאמר בהקשר לשעבוד מצרים.

 

אחת מן השאלות האמוניות היא מדוע נענשו המצרים על היחס שלהם כלפי עם ישראל, הלא כך נגזרה הגזירה בברית בין הבתרים "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"? שאלה זו יפה לכל צרה או מאורע קשה שעבר על בני ישראל כאשר אנו מאמינים כי הכל מאתו יתברך והמוציא לפועל אינו אלא שליח מאת ההשגחה העליונה?

 

הסביר זאת רבי יעקב במשל.

 

באחת העיירות גר לו יהודי שהתפרנס ממלאכת... הגניבה. הגנב היה בעל מקצוע בדיוק כמו החייט, הסנדלר ושאר בעלי מלאכה. השכים לבית המדרש שחרית וערבית ובלילות היה עושה מלאכתו נאמנה. אם היה יהודי מגלה כי ביתו התרוקן ידע כי אין טעם בפנייה אל הגנב אותו פגש למחרת בבית הכנסת שהרי אין הוא אלא עושה את מלאכתו ומתפרנס מיגיע כפיו. באחד הבקרים עלה יהודי בשברון לב אל הרב ושח את צרתו: הלא אתמול היה יום שלישי, יום שנכפל בו 'כי טוב', והרב אמר שהוא יום של מזל, והנה ביתי התרוקן מנכסיו.

 

אכן אמר הרב, המזל האיר את פניו, אך לא לך כי אם לגנב.

 

הרב החליט כי הגיע הזמן לשים לדבר סוף. לא ייתכן שהגנב ימשיך להזיק לתושבי העיירה והוא המתין לשעת כושר. יום כיפור הגיע, ובדרשת 'כל נדרי' עלה הרב והרעיש עולמות על איסור הגניבה, ועל כך שאין יום כיפור מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו.

 

הרב התבונן בגנב שעטור היה בטליתו וראה כי הוא מוזיל דמעות כמים בתפילתו. שמח הרב שהדברים פעלו ובמוצאי יום כיפור כאשר בא הגנב להתברך מפיו, האיר לו הרב פנים ואמר לו "לך אכול בשמחה לחמך כי כבר האלוקים את מעשיך".

 

- אמן, ענה הגנב בדבקות.

- מהיום והלאה נגמרו הגניבות הא? שאל הרב

- חס ושלום, אמר הגנב, למה הרב מקללני, האם הרב מבקש להכרית את מטה לחמו?

- חשבתי שחזרת בתשובה אמר הרב

- אם אדם מצליח במלאכתו, אמר הגנב, מדוע שיחליף אותה?

- אז על מה התפלל כל כך חזק? להצליח בגניבות? שאל הרב

- לא, אמר הגנב, בוודאי שלא, אני מבין שהקדוש ברוך הוא לא היה חפץ בתפילה כזו. מה שביקשתי בכל לב היה שכל מי שייגזר עליו שיהיה נגנב השנה, שיהיה זה דרכי.

 

נאנח הרב על טפשותו של הגנב ואמר: הגזירה אכן נגזרת, אך לך אין כל היתר לעשות את מעשה העוול שלך. כאשר אדם עושה רעה לזולת אין הוא עושה זאת מחמת שנשלח על ידי הקב"ה, אלא מחמת שנאה, רצון להרע, או להרוויח את אשר לרעהו, ועל זה בוודאי מגיע לו עונש. אילו היה הוא מלאך שנשלח על ידי הגבורה אולי היו הדברים אחרת...

 

פרטים
חז"ל הורונו: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות". לפעמים מזכה הקב"ה את האדם בשכר גדול עבור קיום מצוה, בלי שישקיע בה מאמץ גדול. דוגמה לכך משמשת מצות הדלקת נרות שבת. ללא הכנות גדולות, ובהשקעה כספית זעירה, מדליקה עקרת הבית מדי ערב שבת את נרותיה. השכר המובטח לה כאשר היא מקפידה על קיום המצוה בעקביות ובדייקנות, הוא מילוי פיסגת מאוויה של האם היהודיה: בן תלמיד חכם. "הרגיל בנר, הויין ליה [יהיו לו] בנים תלמידי חכמים ".
 
מהו הסוד הטמון במצוה זו, שנראית לנו כענין של מה בכך?
חייבים אנו לומר שיש במצוה זו תוכן עשיר, שאינו נראה לעין בהתבוננות שטחית. ננסה איפוא לרדת מעט לעומק הענין, ונגלה את טיבו של האור המיוחד שנרות השבת מפיצים סביבם.
 
במבט ההלכה ניתנה למצות הדלקת נרות חשיבות מיוחדת במינה. עני שאין לו כסף לרכוש אתרוג או תפילין, אין דורשים ממנו בדרך כלל להוציא את שארית כספו כדי לקיים את המצוה. נרות שבת הם יוצאים מן הכלל. חז"ל קבעו שחייב אדם לחזור על הפתחים כדי שיוכל לרכוש נרות לשבת, וכל זה למה? משום שהנרות מביאים לידי שלום בית. כאשר שורר חושך בבית, עלולים בני הבית להתקל וליפול, ומצב רוח קודר ישתרר בבית. לשלום בית נודעת חשיבות עליונה, במיוחד כשמדובר על אוירה של שבת.
 
נרות השבת, קבעו חכמינו, הם האמצעי שבו משרים אוירה של שלום בין כתלי הבית. אך הקשר בין "אור" ו"שלום" אינו מסתיים בכך. 
 
כשם שקיים חושך ואור במובן הגשמי, כך קיים חושך רוחני, שרק אור רוחני מסוגל להאיר אותו. ההולך במקום חשוך אינו מסוגל לראות את אשר לפניו, אך יותר מזה: החושך גורם לטשטוש ולבלבול. מי שחסר לו אור רוחני, המבהיר לו את תוכן החיים, לוקה בכפליים: את התכלית האמיתית בחיים אינו יכול לראות, ואת מקומה תופס הבלבול והטשטוש. זהו טבעו של העולם הזה מי שחי חיים ללא תוכן רוחני, חייו מבולבלים ומטושטשים, אינו יודע להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר. 
 
בלבול זה גורם למצב תמידי של התנגשות ומריבה. אנחנו זקוקים לקרן אור שיאיר לנו את הדרך בעולם הזה. כאשר כל אחד מכיר את מקומו ואת תפקידו בעולם, נוצר הבסיס לשלום.
 
איש אינו יכול לתקן את העולם כולו. על כל אחד מוטל התפקיד להאיר את פינות ביתו באור האמת, ולדאוג לכך שבבית שלו ישרור השלום, הרחק מן החושך של הרחוב.
 
כאשר האשה מדליקה נרות, היא ממלאת את הבית באורה. אור זה הוא אור גשמי, אולם קדושת השבת מעניקה לו עומק רוחני. 
 
היא מברכת "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת". המצוה האלהית מקדשת את ההדלקה. לפעולה הגשמית הפשוטה מתווסף מימד רוחני. האור הגשמי מביא לבית את השלום הפיזי, והאור הרוחני החבוי בו מפיץ בבית את הבהירות הרוחנית. 
 
זוהי אוירה של שבת.
 
מצוה זו היא זכותה של האשה היהודית, משום שהיא זו שעוסקת בצרכי הבית. תפקיד האשה היהודית לבנות בית שהוא מעון לשכינה, בית של שלום וכבוד הדדי. בבית זה שהיא עמלה לבנותו ולשכללו במשך כל ימות השבוע, היא מדליקה את הנרות עם בוא השבת, והיא מפיצה בו את אור השבת. בעזרת אור זה היא מחוללת מהפיכה בבית. לא יותר "עולם הזה" הדומה לחושך, לא יותר חיים שכל כולם נהירה אחר האנוכיות, שבהם אין אדם רואה אלא את עצמו בלבד. אור השבת מאיר את האפיקים הרוחניים, מבהיר את ערכי החיים האמיתיים. 
 
אכן, מן הבית הזה, שנרות השבת מאירים אותו במשך השבוע כולו, ראויים לצאת בנים תלמידי חכמים. 

פרטים

חולה הגיע אל הרופא כשהוא נאנק ממכאוביו. הרופא ביקש ממנו להקיז דם אל תוך כלי, והודיע לו כי ישמור היטיב את תכולתו שכן בעוד שלשה ימים יבחן שוב את מראה הדם ועל פיו ידע מה היא מחלתו. קיבל האיש את ההוראה ומסר את הצלוחית לבתו כשהוא מזהירה לשומרה היטיב.

 

הנערה שמרה אכן על הדם אלא שלמחרת לא הסבה מספיק תשומת לב לצלוחית וחתול שעבר במקום ליקק מן הקערה ושפך אותה על פיה. נבהלה הנערה וידעה כי אביה יכעס. חשבה אנה ואנה והחליטה להקיז מדמה אל הקערה, שהלא כך הדמים נראים היינו הך.

 

עם בוקר היום השלישי הופיע הרופא וביקש לראות את הדם. הוא שאל שוב אם הדם נשמר כיאות והאב הבטיח לו שאכן כך. הרופא התבובן היטיב בדם והביט בחרי אף באב: האם אתה לועג לי, הלא לפי הדם אתה מעובר ויש תינוק בבטנך!

 

כעס הרופא ועזב את הבית ברוגז. קרא האב לבתו והחל לחקור אותה. לאחר זמן קצר נשברה הבת והודתה כי החליפה את הדם. היא ביקשה מאביה כי יסלח לה.

 

על כך אני סולח, אמר האב, הדבר עשוי לקרות, אך כעת התברר כי את מעוברת ולא שמרת את עצמך וזהו פשעך הגדול.

 

והנמשל

מחבר המשל מסביר כי מסיפור זה אנו למדים כי לעיתים אדם מנסה להכשיל את חבירו אך הוא לא מודע לכך כי בסופו של דבר הוא מכשיל את עצמו. אילו היתה הבת מספרת לאביה כי הדם נשפך בטעות ומודה ולא מנסה להטעות אותו, לא היתה מגיע למצב בו היא נאשמת על עוון חמור בהרבה. 

פרטים

החגים חלפו עברו, גם תקופת 'אחרי החגים' כבר תמה, ואנו נכנסים לשגרה המכונה 'שגרת חורף'. תחושת נמנום שורה על כולם, והרגעים המרוממים שחלפו עלינו בחגים, כבר נדמה, חלפו מאתנו ואנו הופכים שוב ליהודים של יום יום. אלא שהאמת איננה כזו, גם אם נכנסנו כעת לימים של שגרה רושם הימים הגדולים שעברו עלינו אך זה לא מכבר נותר בנו, ועקבותיהם משפיעים עדיין על חיינו.

 

המשיל על כך רבי חיים מטשרנוביץ משל: נער אחד חלה במחלה מסוכנת וחייו החלו לזלוג ממנו אט אט. ההורים שכמעט נואשו הוציאו את כל כספם על רופא מומחה מהעיר הגדולה, והוא רשם תרופה לנער ולאחר שעות ספורות בא לבחון את השפעתה.

 

הוא מישש את אמת היד, הקשיב לדופק, חייך ואמר להורים: אני שמח לבשר לכם כי בנכם הבריא.

 

ההורים הביטו עליו כעל משוגע. הנער שכב קודח מחום, חיוור, אפטי, ונראה היה בעולמות אחרים. גופו לא שידר כל אותות של שיפור, ונראה היה בבירור כי הוא נמצא על סף מוות. הם חשבו שהרופא מבקש אך לעודד אותם. אלא שהרופא אמר: ההבדל ביני לביניכם פשוט ביותר. אני רופא ואתם לא. לאחר שנתתי את התרופה ביקשתי לבדוק את אחד המדדים החשובים ביותר והוא מהירות וחוזק הדופק. אם התרופה פעלה הרי שהציפייה היתה כי גם בדופק יחול שינוי.

 

כאשר האזנתי לחוזקו וקצבו של דופק בנכם התברר לי למעלה מכל ספק כי אכן חל שינוי מן הבדיקה הקודמת וכיוון שכך, התרשמתי כי התרופה אכן פעלה. כעת זה רק עניין של ימים או שעות עד שבנכם ישוב לאיתנו ויבריא לחלוטין.

 

בימים הקדושים של אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה, נטלנו מלא חופניים רוחניות ושפע שמימי אל קרבינו, כעת פועלים אלו את פעולתם באיטיות אך בעקביות. לנו נדמה כי אין כל שינוי במצבינו הרוחני, אך לאמיתו של דבר חלים בנו שינויים פנימיים המחלחלים אט אט החוצה אל חיינו. 

 

 

פרטים

מצויים אנו עדיין סמוך ונראה לפטירתו של המגיד הצדיק רבי יעקב גלינסקי, ומן הראוי להביא דברים משמו של הרב ויהיו לעילוי נשמתו.

 

הגמרא במסכת נדרים אומרת: נאמר בקוהלת "עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול, וסבב אותה, ובנה עליה מצודים גדולים, ומצא בה איש מסכן וחכם, ומלט הוא את העיר בחכמתו"

 

'עיר קטנה' זה הגוף

'ואנשים בה מעט' אלו איברים

'ובא אליה מלך גדול וסבב אותה' זה יצר הרע

'ובנה עליה מצודים גדולים' אלו עוונות

'ומצא בה איש מסכן וחכם' זה הוא יצר הטוב

'ומילט את העיר בחכמתו' על ידי תשובה ומעשים טובים. 

 

המשיל הרב גלינסקי בשם הסבא מסלבודקא על כך משל.

 

צבי יצא לשוטט ביער והנה מבחין הוא בציידים האורבים לצודו. מיהר הצבי לברוח ולהסתתר מאימת החץ והציידים בעקבותיו. ניסה הצבי לנוס אנה ואנה ולא הצליח – הקרנים הגדולות שעל ראשו הסתעפו לכל עבר ולא איפשרו לו להתפתל בין ענפי היער כפי שהיה רגיל בעודו עופר צעיר ונטול קרנים. ראה הצבי כי כלתה אליו הרעה, ניגש אל סלע גדול, הטיח את קרניו בהם ושברם. כעת יכל הצבי להציל את חייו ונעלם חיש במעבה היער.

 

האדם נמצא ביער, והציידים, היצר הרע, מבקש את חייו. איך הוא עושה את זה? באמצעות כלי הנשק שברשותו - הלא הם העוונות. העבירה מטמטמת את ליבו של האדם ומצמיחה לו 'קרניים' שליליות. לאדם קשה מאד לשוב, שכן העוונות – הקרניים הגדולות לא מאפשרות לו לחמוק מסבך הצרות הרוחניות והגשמיות אליהן נקלע.

 

אז מגיע היצר הטוב – ומצא בה איש מסכן וחכם, ומילט את העיר בחכמתו. שואל רבי יעקב בשם הסבא: מה תעזור כאן החכמה?! הלא בסופו של יום 'הקרניים' נמצאות ומונעות ממנו להתקדם? ומסביר הרב כי היצר הטוב פוקח את העיניים והאדם מבין כי אין כאן כל קרנים. הכל נמצא בדמיונו. ברגע שהוא עושה תשובה ומעשים טובים, נעלמות העבירות ומוכחדות מן העולם.

פרטים

מה המעלה ב'דור שהוא כולו חייב', ומה הוא 'חמורו של משיח'?

 

אמר רבי אלכסנדרי, ריב"ל רמי: כתיב וארו עם ענני שמיא כבר אינש, וכתיב עני רוכב על החמור, זכו - עם שמיא, לא זכו – עני רוכב על החמור.

 

פירוש: לפנינו שני פסוקים המדברים ביאתו של המשיח. האחד מתאר את בואו של המשיח על עננים, והשני מתארו כעני על חמור. כיצד מתיישבים הדברים? אלא, שאם זכו ישראל יבא המשיח על עננים, אך אם לא זכו יגיע בצורת עני על חמור.

 

להבנת הדברים ניעזר במימרת חז"ל נוספת: אין משיח בה אלא בדור שכולו זכאי, או בדור שכולו חייב. מילא בדור שכולו זכאי, אך מדוע לדור בו כולם חוטאים ועוברים עבירות יגיע המשיח?

 

לפי הנאמר במימרא הראשונה - דור שכולו חייב יזכה לביאת המשיח על גבי חמור שהרי נאמר 'לא זכו – עני רוכב על החמור'. מה עניינו של חמור זה?

 

מסביר המהר"ל, כי הכוונה היא לחומר, לפשטות, שלא כמו הנחש שהוא כולו ערמומיות ואין בו כל ישרות. מכאן יש להבין גם את האנלוגיה בין שני מאמרי חז"ל. כאשר מדובר בדור שכולו חייב, הרי שמדובר בדור שאין בו עקמומיות. הכל ברור. להבדיל מדור בו יש גם טוב וגם רע בו מתערבב הטוב ברע, והרע מתורץ בטוב ופועל בחסותו, בדור שכולו חייב האנשים יודעים שהם נמצאים בשפל המדרגה ואין הם מנסים להסתתר תחת מעטה של טוב כלשהוא. דור כזה ראוי לביאת המשיח, ולכן המשיח יופיע בו על 'חמור' כלומר על חומר שהוא סימבול לישרות, לפשיטות ולאנטי עקמומיות.

 

[על פי מכתב מאליהו, ג, עמ 222]

פרטים

באחד מלילות שבת כאשר הרב שלום שבדרון זצ"ל דרש על הנושא 'והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה' ניגש אליו יהודי אחרי הדרשה וביקש לספר את הסיפור הבא: אחרי מלחמת העולם הראשונה התעשרו יהודים רבים, וביניהם אני. עסקתי ביהלומים ובכל בוקר התייצבתי במשרדי ששכן בבנין משרדים ענק ברוסיה.

 

באחד הבקרים יצאתי כדרכי למשרד כשבידי מזוודה טעונה ביהלומים. והנה אני שומע קריאה מבית כנסת סמוך – "עשירי למנין, עשירי למנין". ניגשתי וגיליתי שאני החמישי. כעסתי על האיש ופניתי לצאת אלא שהוא התחנן לפני והסביר לי כי זהו יום הזיכרון של אביו והוא מוכרח לומר עליו קדיש.

 

בלית ברירה ישבתי וקראתי תהילים עד שכעבור עשר דקות הגיע אדם נוסף כך שהיינו כעת שישה אנשים. החלטתי לצאת שוב, אך האיש שבכניסה אמר: אילו היה זה יום היארצייט של אביך היית רוצה שאשאר? אנא תישאר בשבילי.

 

השתכנעתי, והשלמתי עם העובדה כי חלק מהתכניות שלי לבוקר זה התבטלו. רק בשעה שמונה וחצי התאסף המנין והתפילה החלה. כל העת חיכיתי שמא יגיע יהודי נוסף ואוכל לצאת מוקדם אך לא כך קרה ונאלצתי להישאר עד סוף התפילה. בשעה מאוחרת הגעתי לכיוון המשרד אלא שאז אני רואה את אחד ממכרי רץ לכיווני וצועק לי: הסתלק מכאן מיד, הסתלק!

 

התברר כי זמן קצר קודם לכן השתלטו הבולשביקים על הממשל ברוסיה, פרצו אל בורסת היהלומים, הרגו יהודים שעבדו שם והחלו לאסוף את שלל היהלומים.

 

הסתובבתי במהירות ועוד באותו יום הצלחתי להיחלץ מרוסיה עם כספי. אילו לא הייתי ממתין עד לסוף המנין, קרוב לוודאי שלא הייתי היום בין החיים כדי לספר סיפור זה. הרב זכאי שהביא מעשה זה הסמיך לכך את הפסוק בתהילים "פועל ישועות בקרב הארץ" [עד, יב].

פרטים

בשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד

 

פירוש אימרה זו יובן באמצעות סיפור אמיתי, שהובא בספר 'אוצר המעשיות' לרבי ראובן בן יעקב.

 

עשיר אחד, קמצן מופלג וכילי מוצהר, הקפיד כל חייו לא ליתן פרוטה לעני. את כספו שמר היטיב לעצמו, ומעולם לא הוציא מכיסו כסף למטרת חסד. באחד הימים התהלך העשיר ברחוב כשהוא נוגס מעוגה אותה אפו משרתיו. והנה מעד העשיר והעוגה נפלה מידו והתלכלכה בעפר. באותה שעה עבר שם עני וביקש מן העשיר נדבה. לקח העשיר את העוגה המאוסה ונתנה לעני שאכלה בתיאבון. 

 

באותו הלילה חלם העשיר חלום מוזר. בחלומו הוא מבקר בבית קפה מפואר - אין כמוהו ליופי, ובית הקפה עמוס באנשים מכובדים האוכלים ושותים לתיאבון.  הריחות שעלו מן המעדנים שחולקו על ידי המלצרים גירו את תיאבונו של העשיר והוא ביקש מאחד המלצרים להגיש לו תפריט.

 

כבר, אמר לו המלצר, נגיש לך את מנתך.

 

כעבור מספר דקות הופיע המלצר עם צלחת ועליה עוגה. העשיר התבונן בעוגה והופתע לראות את העוגה המלוכלכת אותה השליך לעני באותו יום.

 

מדוע הבאת לי עוגה מלוכלכת שאל העשיר בזעם את המלצר.

 

אין לך במה לשלם, ענה המלצר.

 

מיד הוציא העשיר מכיס מכנסיו ערימה גדולה של מזומנים והגיש אותם למלצר. הנה תשלום לכל הארוחה.

המלצר חייך בסלחנות ואמר לעשיר. הכסף הזה שהבאת לא שווה כאן מאומה. אתה מחזיק כסף לא מקומי. המזומן היחיד הסחיר פה, הם המזומנים אתם גמלת חסדים בעולם החיים. אתה, הצלחת לצבור סכום מועט מאד מסוג זה באותו עולם – עוגה מטונפת – ורק איתה אתה יכול לסחור.

 

בבוקר כשהתעורר העשיר הבין היטיב את המסר של החלום ושינה את דרכיו מן הקצה אל הקצה. 

פרטים

דרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה? ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה? ואף הקב"ה תמה עמהם[סוכה נב,א].

 

דרשה מפורסמת זו מעלה את התמיהה המתבקשת מדוע בוכים הצדיקים? מילא הרשעים חשים תסכול איום על שלא הצליחו להביס יצר השקול לחוט השערה, אך הצדיקים שהכניעו את הדחף הרע הנדמה כהר צריכים היו לשמוח?

 

המשיך על כך המגיד מדובנא משל:

עשיר גדול ביקש לגמול צדקה עם רעהו העני. הציע לו סכום נכבד במתנה אך העני שהיה בעל כבוד עצמי סירב לקבל. אמר העשיר: ראה, איני נותן לך את הסכום במתנה אלא בהלוואה. קנה סחורה במחיר נמוך, מכור  במחיר גבוה יותר וכך תוכל להחזיר לי את ההלוואה.

 

לזאת ניאות העני. רכש סחורה בכל הכסף, הציע אותה למכירה במחיר גבוה והצליח למוכרה בתוך זמן קצר. עם הכסף בידו הגיע העני לעשיר כשהוא שמח וטוב לב והחזיר לו את ההלוואה והעשיר תמה: כיצד הצלחת בתוך זמן קצר כל כך?

 

ומה באמת התרחש? העשיר הוא זה שארגן את כל השתלשלות הדברים. הוא ניגש בסתר לסיטונאי ושילם לו כסף כדי שימכור לעני סחורה במחיר הפסד, ומשם ארגן קבוצת רוכשים שיקנו מן העני את הסחורה במחיר המפולפל אותו ביקש.

 

גם במלחמת החיים הדברים מתנהלים כך. אדם מתגבר על היצר ומקבל שכר על מלחמתו ונצחונו עליו. השכר הזה אינו מבייש אותו שכן הוא חש שהוא הצליח בכוחות עצמו ויכל ליצר הקשה. אכן לעתיד לבא כאשר הקדוש ברוך הוא שוחט את היצר אל מול פניהם של הצדיקים, הם מבינים כי למעשה הם נלחמו ב'הר גבוה' והם לא היו מסוגלים לנצחו לבד אלא רק בעזרת הקדוש ברוך הוא שסייע להם מבלי שהרגישו, וכמו שאומרת הגמרא "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו".

 

הרגשה זו גורמת לצדיקים תחושה קשה של קבלת שכר לחינם, שהרי הניצחון הושג רק בעזרתו של ה', וחוויה קשה זו היא הגורמת להם לבכי.  

פרטים

עשיר גדול יצא עם עגלונו בדרך אל העיר הגדולה לרגל עסקיו. ארוכה היתה הנסיעה ולעת ערב עצרו שני הנוסעים בצד הדרך, לבשו בגדי לילה ונמו את שנתם. עם הנץ החמה התעורר העגלון, ובמהירות לבש את בגדיו של העשיר. לאחר מכן עלה לעגלה ישב על כסאו המרופד של הגביר והחל לצעוק לעבר חבירו 'קום עגלון, צריך כבר לצאת לדרך'.

 

העשיר פקח את עיניו ולא האמין למראה. העגלון יושב על כסאו לבוש בבגדיו. הוא ניסה להסביר לעגלון כי בינתו נסתתרה, אך העגלון רק כעס יותר וצעק: 'קדימה עגלון, עלה ונסע'. לעשיר לא נותרה ברירה והוא לבש את בגדי העגלון והוביל את הכרכרה אל עבר העיר.

 

משם פנו השנים ישר אל בית הדין. האחד צועק אני הוא העשיר ואתה הוא העגלון והשני צועק, לא כן, כי אם אני העשיר ואתה העגלון. רב העיר הקשיב לשני הצדדים וביקש מהם לחזור למחרת. לשמש בית הדין אמר כי לא יכניס אותם אלא רק לאחר שעתיים של המתנה.

 

ואמנם למחרת הופיעו השנים בבית הדין וצעקותיהם הרקיעו השמימה. 'חצוף' זעק האחד, 'איך חטפת את עגלתי ואת בגדי', ואילו חבירו משיב בקול ניחר: 'גנב איך אתה מעיז לבא ולומר שאתה העשיר, האם זאת התודה שלך על כל השנים'?

 

לאחר שעה של צעקות התעייפו השנים וישבו דוממים על ספסל ההמתנה כשהם זעופים וממומרים. הדקות חולפות והעייפות כמו גם הרעב החלו להשתלט עליהם.

 

אז נשמעה קריאתו של רב העיר בקול רם מתוך החדר: 'יכנס נא העגלון'.

 

העגלון האמיתי ננער משרעפיו וקפץ ממקומו. אך אבוי, לפתע הוא נזכר כי כבר יום שלם הוא איננו עגלון...

 

אולם כעת כבר היה מאוחר מידי...

 

עד מהרה הודה האיש בפנים מבויישות על מעשהו והתנצל בפני אדונו.

 

סיפור אמיתי זה התרחש אצל בעל הנודע ביהודה, והוא מלמדינו על אופיו וטבע מהותו האמיתית של האדם, כך שבשעה שאין הוא שם לב צפה ועולה דמותו האמיתית. על האדם לעמול כי הטוב יהיה אצלו פנימי, ומובנה בנפשו, ולא רק חיצוני, מוצג, ומשוחק. 

 

פרטים

נאמר בתהילים:

שפטני אלהים וריבה ריבי מגוי לא חסיד, מאיש מרמה ועוולה תפלטני [מג,א].

 

משל למה הדבר דומה?

שלשה נערים למדו בבית הספר. הראשון, ראובן היה מתמיד גדול, ובעל מידות טובות ונאצלות. השני שמעון, לא היה מתמיד גדול אבל כאשר היה יושב בשיעור היה משתדל להקשיב ואף מתנהג כשורה. לעומתו היה השלישי לוי אוטם אזנו משמוע את דברי השיעור ולא רק זאת אלא היה גם מפריע, מדלג על השולחנות ומקפץ על הכיסאות משל נמצא הוא בחדר משחקים.

 

באחד הימים הוזמנה אסיפת הורים והורי שלשת הילדים הגיעו לשמוע את חוות דעתו של המחנך אודות בנם. לאביו של ראובן לא חסף המחנך בשבחים והפליא את יכולתו הרבה להקשיב ולהתנהג כיאות. אביו של שמעון שמע מהמחנך כי בנו מסוגל ליותר וכל כך חבל שאין הוא מנסה להתמיד ולהצליח כמו חבירו ראובן למשל. אביו של לוי כבר ידע מה מצפה לו ואף המורה לא האריך בדברים אלא אמר: אין לי יותר מה לעשות עם בנך. כמעט והרמתי ידיים.

 

יצא אביו של שמעון וקרא לבנו וגער בו: מדוע לא תואיל להשקיע בלימודים ולנסות להיות כמו חבירך ראובן, הנה ראה את אביו כמה הוא שמח וכמה הוא שבע נחת מבנו. מדוע אתה כה מצער אותי?! הציץ שמעון באביו ואמר לו: אבא, מדוע אתה משווה אותי לראובן? הן אמת שלידו אני חלש, אולם ראה אותי אל מול לוי, והשווה את עצמך את אביו של לוי. נחשב אני צדיק וחסיד לעומתו, מקשיב ומתנהג כראוי, ואף אתה אינך שפוך ומיואש כאביו של לוי...

 

כאשר בא הקדוש ברוך הוא בטענה על ישראל מדוע אין הם צדיקים כאבותיהם הקדמוניים עונים בני ישראל בפסוק המובא לעיל: שפטני אלוקים וריבה ריבי - מגוי לא חסיד מאיש מרמה ועוולה תפלטני – כלומר שפוט אותנו ביחס לגוי שהוא לא חסיד, לא צדיק אלא רשע ואיש מרמה. לעומתו אנחנו נחשבים לצדיקים גמורים. והן אמת שעוד רחוקים אנו מדרגתם של אבותינו הקדושים, אך בבואך לשפוט אותנו, אנא ראה לנגד עיניך את את אנשי המרמה, בוחרי העוולה, והעמד אותנו – המשתדלים לעבדך – למולם [על פי דברי הרב זכאי].