פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

"כצאן לשאול שתו מות ירעם, וירדו בם ישרים לבקר וצורם לבלות שאול מזבול לו" [תהילים מט טו].

מסופר בתלמוד: רב ביבי בנו של אביי, היה לעתים נפגש עם מלאך המוות.

בין היתר סיפר לו מלאך המוות שפעם הוא אמר לשלוחו: לך ותיטול את נשמתה של מרים קולעת שער הנשים ותביא לי.

הלך והביא את נשמת מרים אומנת התינוקות.

נזף בו מלאך המוות: אני אמרתי לך מרים קולעת השער ומה הבאת לי מרים אחרת?

אמר לו: אם כך אלך ואחזיר.

אמר לו המלאך: הואיל והבאת שיישאר כך, ותהיה מרים האומנת במניין המתים.

שאל רב ביבי את המלאך: האם יש לכם רשות להמית אדם לפני זמנו? השיבו המלאך: ולא כך כתוב [משלי יג] ויש נספה בלא משפט?

שאל שוב רב ביבי: והרי נאמר [קהלת א] 'דור הלך ודור בא' היינו שלכל אחד יש זמן קצוב באיזה דור הוא?

השיבו המלאך: אין אני מוסר את מתים חריגים אלו שנפטרו לפני זמנם לידי מלאך דומה שומר המתים, אלא הם שטים בעולם חופשי, עד שימלאו ימיהם ורק אז נמסרים לידו.

המשיך רב ביבי ושאל: סוף סוף בשנים החסרות שלהם מה אתה עושה, למי אתה מוסרם?

השיב המלאך: אם ישנו תלמיד חכם אשר הוא מעביר על מידותיו והגיע זמנו למות, אזי אני נוטל את השנים הללו וזוקפם לזכותו שיאריך ימים ושנים [חגיגה ד].

ועל פי המעשה מביא הרב זכאי לפרש את הפסוק בדרך זו: "כצאן לשאול שתו" - כצאן המתאסף לדיר כן הרשעים יכנסו לשאול בלא זמנם.

"מות ירעם" - אחרי המוות ירעם מלאך המוות וכמו שאמר שם המלאך לרב ביבי שהם מתגלגלים עד שימלאו שנותיהם.

ומה עושים עם אותן השנים? - על זה ממשיך הכתוב "וירדו בם ישרים לבקר" התלמידי חכמים המעבירים על מידותיהם הם רודים ומושלים באותן שנים. 

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

הסיפור המדהים הבא, טומן בחובו מוסר השכל עצום. מה יכולה מילה אחת, או אירוע אחד קטן לעשות. אנשים עלולים להמשיך בכיוון אחד – חד סטרי לאורך כל חייהם, בלי לממש את יכולותיהם המופלאות, ורק אירוע קטן או שימת לב של מישהו עשויים היו לשנות את כל חייהם ולעתים גם את חייהם של מעגלים רחבים יותר המושפעים מכך.

אבל למה להאריך, ניגש לסיפור עצמו. 

גילי שרמן היה תלמיד חלש בלימודים, או 'בינוני' כפי שהגדירו אותו מוריו. להבדיל מהמקרים הסטנדרטיים, המורים לא נהגו לומר להוריו של גילי "הוא כישרוני, חבל רק שהוא לא מתאמץ". להיפך, הם אמרו: "אנחנו לא יודעים עד כמה הוא מסוגל, יכולותיו השכליות חלשות".

ההורים של גילי קיבלו את דברי המורים בהבנה, וגם הם מצידם לא השקיעו הרבה בבנם, ואת עצמם ניחמו: לא נורא, הוא יגדל ויהיה בעל מלאכה פשוט, אולי נגר, אולי סנדלר, אין בכך כל רע. כך חלפו להם מספר שנים, כאשר גילי זוכה בכל שנה בתואר הלא מחמיא, עצלן הכיתה, הבלתי מעורער. מובן שהדבר פגע גם במעמדו החברתי. מי רוצה להיות חבר של עצלן הכיתה?!

באחד הימים מתבשרים התלמידים כי המורה הקבוע, מר חצרוני, לא יגיע לבית הספר, בשבוע הקרוב. הסיבה: מר חצרוני לקה בווירוס מדבק שבעטיו הופיעו פצעונים בכל חלקי גופו. הרופא הודיע למחנך כי הוא ייאלץ לשכב עשרה ימים לפחות במיטתו כשהוא נוטל אנטיביוטיקה. כדרכם של ילדים, למרות סבלו של המורה המסכן, שמחו התלמידים מאד על ההודעה הלא צפויה, וחיכו בקוצר רוח ל'ממלא מקום' שיחליף את המלמד הקבוע.

צלצול הפעמון נשמע, והתלמידים נכנסו בקוצר רוח לכיתה, שם המתין להם בחור צעיר וממושקף שהציג את עצמו כמר נחומי, ממלא המקום. "מורה צעיר, נוכל לשגע אותו" חשבו התלמידים. מר נחומי ביקש לפתוח את ספרי הלימוד, אלא שהתלמידים הוציאו במופגן את ארוחת הבוקר שלהם. זה ספר הלימוד שלנו, הסבירו לממלא המקום ברצינות. המורה נראה היה נבוך, וניסה לחשוב כיצד להגיב, אלא שבאותו שניה צלצל הטלפון שבכיסו. "איך שכחתי לנתק את המכשיר" כעס המורה על עצמו, והושיט את ידו לכפתור הכיבוי, אלא שאז הוא ראה שמדובר בטלפון חשוב מאביו הקשיש. הוא ענה במהירות ושמע שאביו מבקש ממנו להתקשר לשלשה מספרי טלפון חשובים, ולשלוח מכתב לכתובת מסויימת בעיר בת ים לצורך תרופה דחופה שהוא זקוק לה. המורה הצעיר אמר לעצמו את המספרים ואת הכתובת, סיים את השיחה ורשם אותם על דף קטן.

עוד הוא מנסה לחשוב כיצד להתמודד עם הכיתה המרדנית, נכנס משב רוח קל של אוויר מהחלון והדף הקטן החליק על פני הריצפה. אחד מהתלמידים הרים את הפתק הקטן ויצר ממנה במהירות מטוס נייר. המורה ביקש ממנו את הנייר אלא שהתלמיד החצוף, לא שעה להוראתו 'והטיס' את המטוס הקטן הישר אל עבר החלון ומשם החוצה אל החצר הגדולה. מה עשית? צעק המורה בכעס ובתסכול, היו אלו טלפונים חשובים ביותר, כיצד אמצא עכשיו את הדף?

052398477, 050989213, 077651065, אלו המספרים שלך המורה, והכתובת היא רחוב רוטשילד 43 כניסה ב, קומה 2 דירה 10. המורה, וגם התלמידים התבוננו לעבר מקור הקול, וגילו שהיה זה לא אחר מהתלמיד, גילי שרמן – מי שנחשב לעצלן הכיתה. בשקט שנוצר, ביקש מר נחומי מאחד התלמידים לרדת לחצר ולנסות למצא את הפתק. כעבור דקות ספורות שב התלמיד עם הפתק, והמורה השווה את המספרים הכתובים עם מה שאמר התלמיד שרמן, ונוכח כי הילד צדק בדיוק מוחלט. איך עשית את זה? שאל המורה, והילד הסביר במבוכה שכאשר המורה מלמל לעצמו את המספרים הוא הצמיד לעצמו בראש כל מספר למשהו שהיה מוכר לו, כמו למשל 3 ל- שלשת אחיותיו, 7 לשבעת ימי השבוע, 2 – לשני הכדורירגל שברשותו וכן הלאה.

"הוא בטח הציץ בפתק ורשם לעצמו" אמר ברשעות אחד התלמידים, והכיתה פרצה בצחוק משחרר, מה יותר פשוט מזה? אבל המורה היסה אותם והסביר לתלמידים כי הילד שבכיתתם ניחן לא רק בזיכרון מופלא, אלא בכישרון ובחכמה כיצד יש לתפעל אותו. הוא הקריא לילד עוד סדרת מספרים ארוכה, וזה חזר על כולם שוב בדיוק מופלא. בימים הבאים, ביקש ממלא המקום מגילי לחזור על סיכומים וחלקים מהשיעור, והנער הפליא את שאר התלמידים. כאשר שב מחנך הכיתה הקבוע מר חצרוני, כעבור עשרה ימים, הוא הבין כי 'כוכב' חדש התגלה בכיתה. הילד שנחשב לעצלן הכיתה, זכר את השיעורים כמעט מילה במילה, ומסוגל היה לשנן ולצטט בעל פה קטעי לימוד ארוכים.

חלפו שנים רבות, וגילי שרמן הפך לאחד האנשים המוכרים בארץ. עד מהרה הוא התפרסם כמי שזכה בשיא גינס לזכירת 400 חפצים שהוצגו לפניו בזה אחר זה, הוא גם היה מסוגל לבצע עיון מהיר בעמוד ספר טלפונים כשהוא חוזר על כל המספרים בדיוק מופלא. הוא הוזמן לכנסים והרצאות, ואנשים בכל רחבי העולם ביקשו ללמוד את שיטתו, ואת היכולת המופלאה בה ניחן. בתוך שנים ספורות קודם גילי שרמן לדרגת פרופסור, ומחקריו והישיגו זיכו אותו בפרסים עולמיים שפרסמו את שמו בכל רחבי העולם

_________

באחד הימים הופיע בבית הספר אורח מכובד: פרופסור גילי שרמן שביקש להיפגש עם המנהל. עד מהרה כובד האורח המיוחד בכוס קפה והמנהל שאל ביראת כבוד: במה זכינו לביקור? "שמעתי שאתם מחפשים מורה לכיתה ז, והייתי מבקש להמליץ על מחנך המוכר לי, המתאים לתפקיד" אמר שרמן.

במי מדובר? שאל המנהל. במר נחומי, השיב הפרופסור. מהיכן אתה מכיר אותו? שאל המנהל. כל מה שיש לי, השיב פרופסור שרמן, הוא בזכות האיש הזה. אני הייתי הילד שנחשב לעצלן הכיתה. הורי ומורי תכננו שאעבוד במלאכת כפיים מאחר שמח כפי הנראה – אין לי. אבל אז ביום אחד, נכנס המורה הזה לכיתה, גילה את יכולת הזיכרון שלי, והסביר לתלמידים אבל בעיקר לי עצמי, שיש לי כישרון, ויש לי יכולת. בפעם הראשונה מישהו אמר לי משהו אמיתי שהאמין בי. מאז לא וויתרתי לעצי והגעתי לאן שהגעתי. מורה כזה ראוי ללמד אצלכם.

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

פעמים רבות נדרש אדם לתרום תרומה כל שהיא למוסד תורני, או לקרן גמילות חסדים, והוא, כדרכם של אנשים, לא נענה תמיד באופן מידיי. לא קל לאדם להוציא כסף מכיסו ולהעביר אותו לידי גוף שממנו, כך הוא יודע, לא 'יצא' לו מאומה.

האמונה כי התרומה לדבר שבקדושה, תורה או חסד, גומלת בסופו של יום עם הנותן עצמו, אינה שקועה כך נדמה, עמוק בליבם של האנשים, ואולי המעשה הבא, שאגב אירע במציאות, עשוי לחזק ולאשש את האמונה החשובה הזו.

ברנרד היה יהודי שעבר את מאורעותיה הקשים של השואה, את מחנות המוות, את עבודות הפרך, וחווה כמו רבים אחרים את הפרידה ממשפחתו שנספתה על ידי הצורר הנאצי. כשהסתיימו ימי הזוועות של המלחמה הארורה, יצא ממנה ברנרד כשהוא פגוע באמונתו, כמו רבים אחרים כידוע, ובחר להפנות עורף ליהדותו ולעמו. הוא פגש באשה שעברה מסלול דומה לשלו, ויחד החליטו להקים את ביתם בארץ ניכר, רחוקה מקהלים וסממנים יהודים, ללא כל שייכות וזיקה לדתם ועמם.

ואמנם הקימו השנים משפחה באותה ארץ רחוקה, ואף נולדו להם שלשה ילדים שכלל לא ידעו שהם יהודים. ברנרד וזוגתו גידלו אותם כמקומיים לכל דבר, ומעולם לא הזכירו להם כי קיים עם יהודי וכי הם שייכים לעם כזה. באחד הימים, פנה ברנרד לבנו הבכור ואמר לו: "השבוע ימלאו לך 13 שנים, ואני רוצה שנחגוג את היום הזה באופן מיוחד. אנו נצא לשדרת  החנויות הגדולה בעיר, שם תבחר לך מתנה ככל אשר תחפוץ, יהא מחירה אשר יהא".

הבן, שאולי התפלא מה יום מיומיים, לא שאל שאלות, ברך על מזלו הטוב ויצא עם האב לשדרה הגדולה. יחדיו ביקרו בחנויות שונות ומעניינות, והאב הצביע על משחקים שונים, מחשבים ומוצרי חשמל, אך הבן סירב. הוא חש שלא מצא את 'המתנה' שלו. בדרכם חלפו על פני חנות של יודאיקה – חפצי אומנות יהודים עתיקים, והבן ביקש מאביו להיכנס. בחוסר רצון ניאות האב, והשנים התבוננו בתצוגה של גביעי הקידוש, מגילות אסתר, ובשמים להבדלה. אלא שאז צדה את עיני הבן חנוכיית עץ יפהפייה שניצבה על פני מדף גבוה. היתזה זו מנורה מרשימה, העשויה מעץ עתיק, מגולפת ביד אמן עם פיתוחים שונים. יופייה של המנורה הפעימה את רוחו של הנער והוא ביקש מאביו כי ירכוש עבורו אותה. ברנרד נבהל מהבקשה המוזרה של בנו שגדל כגוי, וניסה להניא אותו ממנה: "זו מנורה ישנה של זקנים, בא לאחת מחנויות המשחקים הגדולות שם נמצא משהו שמתאים לגיל שלך". אך הבן בעקשנות של נערים הודיע כי הוא חפץ דווקא במנורה הזו, והזכיר לאביו כי הבטיח לו שירכוש עבורו מה שיחפוץ.

משך האב בכתפיו ושאל את המוכר למחירה של המנורה. אלא שלהפתעתו נענע האיש בראשו והודיע לו כי היא אינה למכירה. "המנורה לא כל כך עתיקה", אמר האיש, "אך הסיפור שלה הופך אותה לכל מיוחדת. היא נוצרה על ידי יהודי, אמן עץ, שהיה במחנות ההשמדה של הנאצים באירופה, שתחת עינם הבולשת של החיות הגרמניות הצליח לאסוף גרוטאות עץ ישנות, לגלף אותם ביד אוהבת ולבנות אתם מנורה יפה שבאמצעותה יוכל לקיים את מצוות נרות החנוכה ולחזק מאות יהודים בגיא ההריגה. המנורה שרדה את כל מאורעות השואה והתגלגלה לידי. הערך שלה גדול עבורי ומשום כך אינני מוכרה".

הבן ששמע את סיפורו של המוכר, משך את שרוולו של אביו, והודיע לו כי לאחר הדברים האלו, הוא חפץ רק במנורה הזו, ולא בכל מתנה אחרת. האב המתוסכל החליט 'לזרוק' מחיר חסר היגיון, ולשמוע את תגובתו של המוכר. ואמנם כאשר שמע המוכר את המספר העצום שהוצע, ניאות להיפרד מן המנורה, עטף אותה בעדינות והעסקה נחתמה. הילד המאושר הציב את המנורה בחדרו, וכל אימת שהיה חוזר מהלימודים היה משחק בה, מראה אותה לחבריו ומתגאה בה. למרות שכנער 'גוי' לא היה לו כל מושג מה משמעותה של המנורה, הוא חש כי היא מיוחדת מאד.

שבועות ספורים לאחר רכישת המנורה, שב הנער לביתו כהרגלו והחל לשחק עם המנורה המיוחדת. אלא שהפעם המשחק גבה מחיר: המנורה החליקה מידיו ונשברה לרסיסים. הילד פרץ בבכי קורע לב, והוריו שנזעקו למקום ניסו לנחמו: "זו מנורה מעץ", אמר האב, "ניתן אולי להרכיב אותה מחדש בעזרת דבק עץ מיוחד". הבן ניגב את דמעותיו והשנים התיישבו על הרצפה והחלו לאסוף את פסות העץ ולנסות להדביק אותם יחדיו. עוד הם עובדים והנה מאחד החלקים נשר פתק קטן. הבן העביר את הפתק שהיה כתוב בשפה זרה לאביו וזה קרא בה את הדברים הבאים.

"את המנורה הזו בניתי במסירות נפש עצומה ותחת תלאות איומות, ואינני יודע אם אזכה כלל להדליק בה נר אחד, ואף אם כן, את הנר ה... שני. כל יום שעובר גובה את חייהם של המונים פה, ואיש אינו יודע אם יזכה לראות את יום המחר. אבקש ממי שימצא מנורה זו, שידליק בה נרות לעילוי נשמתי ולעילוי נשמת משפחתי שאיש מהם לא נותר".

האב סיים לקרא את הפתק ולמרבה חרדתם של בני משפחתו נפל ארצה מתעלף. הם ניסו להעיר אותו אך הוא התעלף שוב ושוב. רק לאחר שרופא הוזעק למקום, ותרופה מרגיעה ניתנה לו סיפר להם ברנרד כי יוצר החנוכייה אינו אלא... אביו, שנרצח בשואה יחד עם כל בני משפחתו. הילדים ששמעו לראשונה בחייהם כי הוריהם זקניהם וזקנותיהם הינם יהודים, חשו כי המנורה הזו נשלחה אליהם כמסר מן השמים. הם החליטו לנסות ולהכיר מחדש את עמם ואת דתם, והעתיקו את מקום מגוריהם אל אזור בה שכנה קהילה יהודית גדולה. אט אט התקרבו הם בחזרה לצור מחצבתם עד ששבו באופן מלא ליהדותם. אילולי סיפור זה היה אמיתי, נדמה היה שאיש לא יכול היה לנבא, כי האב שבנה במחנות ההשמדה מנורה מגרוטאות עץ, יצליח שנים לאחר מכן להשיב את בני משפחתו ליהדות רק בגלל שנכדו יחפוץ בה כמתנה ליום הולדתו.

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

מצות שמירת שבת מתייחדת בכד שהלכותיה מגבילות מאד את פעולות האדם, אומר הגר"ש פינקוס זצ"ל באחת משיחותיו הנפלאות [הובא ב'לקח טוב'].

לא מצאנו בכל התורה כולה הקפדה על מעשים קטנים ביותר, כפי שאנו מוצאים לגבי שבת קודש .גם העונש על חילול שבת הינו חמור ביותר – חיוב סקילה על עניינים דקים. כל זה אומר דרשני. נראה שיש ייחוד מיוחד בהלכות שבת מה שמאיר מצוה יקרה זו באור יקרות.

האמת היא שישנו מקום נוסף שבו אנו מוצאים עונשים חמורים על סטיות קלות ועל עבירות שהן בדקי דקות, המקום הוא בית המקדש.

די אם נזכיר מקצת מן העבירות שהעובר עליהן במקדש חייב מיתה, כגון זר שהקריב, כהן מחוסר בגדים, או כהן שלא רחץ ידיו ורגליו לפני עבודתו, ובכלל מחוסר בגדים נחשב גם כהן שבגדיו מרושלים או מקוצרים, וכן אם נמצא בהם כתם.

בזמן בית שני היה כהן גדול נכנס ביום הכיפורים לקודש הקדשים כשחבל קשור לרגלו, מחשש שמא יפגום במחשבה כלשהי ומיד ימות...

כבר אמרו בפרשת קרח כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגווע [במדבר יז]. לכשנעיין בדבר נמצא שישנו רעיון משותף לשבת קודש שהוא זמן מקודש לבין בית המקדש המקום המקודש.

לביאור העניין נקדים משל ידוע, שאין להשוות ניתוח הנעשה באיבר חיצוני, לניתוח של איבר פנימי. כאשר רופא מנתח יד או רגל כדי לסלק מהם גידול או פצע, הוא אינו חייב לדייק במלאכתו כפי שנדרש בניתוח לב או מח, כי אם יחתוך באיבר החיצוני יותר מן הנדרש אין בכך סכנה בדרך כלל, מה שאין כן סטיה כלשהי בלב וסטיה זעירה ביותר בניתוח מח, עלולות להיות הרות אסון.

המסקנה המתבקשת היא שהדבר הפנימי הינו הרבה יותר רגיש מן החיצוני. בית המקדש הוא מוחו וליבו של העולם. בקהלת נאמר: "עשיתי לי גנות ופרדסים, ונטעתי בהם עץ כל פרי ".ופירש רש"י, שהיה שלמה מכיר בחכמתו את גידי הארץ, איזה גיד הולך אל כוש ונטע בו פלפלין, איזה הולך לארץ חרובין ונטע בו חרובין, שכל גידי הארצות באים לציון שמשם משתיתו של עולם, שנאמר [תהלים נ], "מציון מכלל יופי'', לכך נאמר עץ כל פרי. הרי שירושלים היא לב העולם וכך גם המקדש. לפיכך כל חריגה קטנה בבית המקדש, הינה חמורה ומחייבת מיתה.

הוא הדין לעניין השבת.

כשם שבית המקדש הינו מקום להשראת השכינה, כך גם שבת קודש.

אכן בערבית לשבת אנו מוסיפים בסוף ברכת השכיבנו, "ופרוס עלינו סוכת שלומך". תוספת זו היא בקשה להשארת השכינה כדרך שבית המקדש נקרא "סוכת שלם".

השוואה זו פותחת בפנינו פתח להבנת פרטים שונים בהלכות שבת, ומאירה את עינינו בהסתכלות מחודשת ומופלאה על יום השבת עצמו, ועל הזהירות המיוחדת בה.

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

דוד המלך אומר בתהילים: "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה" [מב].

הרב זכאי מפרש את הפסוק הזה בדרך רמז. כי הנה אדם הראשון מחמת שאכל מעץ הדעת קיבל קללה של 'בזיעת אפיך תאכל לחם' ועד היום כולם צריכים להתייגע עד שיגיעו לפת לחם.

וברור שדבר זה גורם צער לצדיקים שצריכים להתבטל מתורתם כדי להשיג מזון ומחיה.

זהו שאומר דוד המלך: 'היתה לי דמעתי לחם', הדמעות שלי נגרמות מחמת שצריך אני להתייגע על הלחם. וממשיך הכתוב 'יומם ולילה' שמחמת שאני מתייגע על הלחם אין ביכולתי לקיים 'והגית בו יומם ולילה', ועל זה אני מצטער ומוריד דמעות.

ובעניין זה מסופר על הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות זצ"ל שהיה מגדולי התורה בברודי שבגליציה ועם זאת ניהל עסקים רבים ומסועפים ונודע בימיו כעשיר כבפלג שחברו בו 'תורה וגדולה במקום אחד'.

נוהג היה רבי אפרים זלמן להסתגר מדי בוקר בחדר תלמודו למשך כמה שעות, ועד שלא סיים את פרק יומו הקבוע בלימוד, לא היה מתפנה לשום עסק בעולם.

יום אחד באו לביתו של רבי אפרים זלמן כמה סוחרים מעיר המחוז, בשעה שהלה ישב על תלמודו כדרכו בקודש.

מיהרה אליו אשתו והפצירה בו שיאות להפסיק את תלמודו, ולהיפגש עם הסוחרים לשעה קלה, שאם לא יעשה כן הוא עלול להפסיד במחי יד ממון רב.

השיב רבי אפרים זלמן לאשתו בלא שהסיר עינו מן הספר שלפניו, בפרשת חוקת נאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' [במדבר ט].

מלשון הכתוב אנו לומדים שבשעה שאדם יושב ועוסק בתורה, עליו לשים עצמו כמת לגבי כל עניני העולם הזה.

באין ברירה הלכו הסוחרים הנזעמים לדרכם, וכתוצאה מכך נתבטלה עיסקה גדולה שביקשו להציע לרבי אפרים זלמן והדבר גרם לו הפסד של אלפי זהובים.

אך למרבה ההפתעה הגיב על כך רבי אפרים זלמן בקריאת שמחה: ברוך השם ששילמתי היום כמה אלפי זהובים תמורת דף גמרא אחד...

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

הסיפור הבא, הוא עיבוד של משל מוכר מתאר לאן יכולה חמדנותו של אדם להוביל אותו. 'תפסת מרובה לא תפסת', אומרים חז"ל, ועוד אמרו 'איזהו עשיר השמח בחלקו'. היהדות מבקשת מהאדם לא לנסות להשיג מעבר למה שהוא נצרך, ולהסתפק במה שנתן לו ה'.

וואלרי בסך הכל ביקש לקנות פירות בשוק המקומי הסמוך לביתו, אך את מה שהתרחש בהמשך הוא לא צפה, וגם לא יכל לצפות.

הוא נעמד מול הדוכן, וביקש מן המוכר שיארוז לו מספר אריזות הכוללות, תפוזים, אגסים, דובדבנים, אגוזים ושקדים קלופים. המוכר, אדם מבוגר, חייך אל וואלרי ומיהר לספק את הבקשה. לאחר שהתפוזים, האגסים, והדובדבנים נארזו, אמר המוכר לוואלרי כי אגוזים ושקדים קלופים יש לו בתוך החנות, אך לא בכמות המבוקשת. הוא ביקש מוואלרי להמתין עד שהוא יקלף עוד מעט אגוזים ושקדים. "זה עניין של 6 דקות" הבטיח האיש המבוגר.

עד מהרה נשמעו הלמות הקורנס – הפטיש אתו קילף הזקן את הפירות. "מעניין שיש עוד אנשים שעובדים בשיטות האלו" חשב וואלרי לעצמו. אלא שאז ניתק חוט מחשבתו, שכן באותו רגע קרב למקום נער צעיר, שנראה היה כאילו הוא רק ממתין לרעש של הדפיקות, והחל לחפון פירות במהירות אל תוך הסל, כשלסיום הוא מנסה להימלט מן המקום.

וואלרי לא חשב פעמיים. הוא החל לצעוק: 'גנב גנב'. הזקן יצא מן החנות במהירות, וגם האנשים בסביבה התקהלו, והצעיר לא הספיק להימלט. בתוך שניות ספורות נחסמה דרכו והוא הובל בבושת פנים אל הדוכן, שם נאלץ להחזיר את הגניבה, ולהמתין לשוטר שאסף אותו בניידת. וולארי שמח, אבל לא בגלל המעשה הטוב. וואלרי עצמו היה אוהב ממון, וחמדן לא קטן. הסיבה לשביעות רצונו היתה, חוסר היכולת שלו לראות את הזולת נהנה מסחורה חינם בעוד הוא נאלץ לשלם. למעשה, אילו יכל, היה וולארי בעצמו גונב מן הפירות, אלא שלא היה לו אומץ לכך, וכאשר ראה שהדבר נעשה על ידי אחר, עלתה בו חמתו והוא מיהר להסגיר אותו.

בעל החנות מכל מקום, הודה לוואלי בעיניים נרגשות וביקש ממנו להיכנס אל תוך החנות. "אני רואה שאתה אדם ישר" אמר בעל  החנות, "ולכן אני רוצה לגלות לך משהו מעניין". הוא הרים את הפטיש ואת המברג איתם הוא היה מקלף את האגוזים והשקדים. "מה אתה רואה פה"? שאל את וואלרי.

"פטיש ישן, ומברג עוד יותר ישן", ענה וואלרי.

"לא", ענה האיש. "הכלים האלו שווים הון תועפות". הוא פרק את קת העץ של הפטיש מן הברזל והראה לוואלרי כיצד היא חלולה לגמרי. בתוכה היו מסודרים האחד על גבי השני עשרות מטבעות זהב ששוות, כך הסביר הזקן, מאות אלפי דולרים. המברג, אמר המוכר, שווה קצת פחות. גם בו הפריד האיש בין הברזל לידית, ובתוך החלק החלול נחו מספר שטרות. "כאן אני מחביא את הכסף המזומן שאני צורך מידי חודש, כמה אלפי שקלים", הסביר המוכר. "אתה היחיד שאני מראה לו את זה, וזה בגלל שריגשת אותי כשהגנת על הסחורה שלי".

"אילו היית יודע מה עובר לי בראש, לא היית כל כך מתרגש" חשב לעצמו וואלרי, אך לא אמר כלום. הוא היה אמנם אדם בעל יצר חמדנות גדול, אך פחד לעבור על החוק.

חלפו שלשה חדשים, וואלרי נקלע שוב לשוק כדי לקנות פירות. הוא התקדם לכיוון הדוכן של האיש ממנו קנה בפעם הקודמת והופתע לגלות התקהלות סביב החנות. הוא התקרב ונדחק בין האנשים וניסה לברר מה מתרחש. עד מהרה הוברר לו מה ארע. הזקן, בעל החנות, איבד לפני יומיים את הכרתו בעודו שוקל פירות ללקוחותיו, וכעבור שעות ספורות מת בבית החולים. בניו קברו אותו, ומאחר שהתגוררו במרחק גדול, ובטח שלא רצו למלא את מקומו כירקנים בשוק, החליטו למכור את תכולת החנות.

האנשים שהורכבו מתגרנים מקומיים, וגם מעוברים ושבים התגודדו סביב הדוכן והביטו על שני הבנים שמכרו את המשקל של החנות, את הכיסא, שעון קיר, קופה, ועוד פריטים – רובם ישנים ומעלים אבק כמו עוד הרבה חפצים שמסתובבים בדוכנים ישנים של שוק פתוח.

ליבו של וולארי החל להלום, הוא הבין כי שעתו הגדולה הגיע. הזקן סיפר לו, כך זכר, שאיש בעולם לא יודע על המטמון שטמון בתוך כלי העבודה, ומאחר שמת פתאם, לא הספיק מן הסתם לגלות את אזניהם של בניו אודות הרכוש הרב שנמצא בחנות. וואלרי פנה אל אחד הבנים ואמר: "שלום אני סנדלר, ואני זקוק לכלי עבודה, אולי יש לכם במקרה"?

הבן חשב ואמר כי הוא לא חושב. "אבא שלי היה ירקן, לא נגר".

"אולי בכל זאת" התעקש וואלרי. הבן הסכים לבדוק, וכעבור דקות ספורות חזר עם הפטיש הכבד. "הנה", אמר הבן, "יש לי כאן פטיש ישן, אתה יכול לקחת אותו בעשרה פרוטות, אין לי מה לעשות אתו". ליבו של וואלרי דפק בעוז, והוא חש שעוד רגע חייו משתנים. למרות זאת דחף לא מוסבר גרם לו לשאול: "אני צריך גם מברג, האם יש לכם מברג"?

הבן חזר שוב אל תוככי החנות, וחזר כעבור רגע עם המברג, כשאליו מצטרף גם אחיו. "הייתי נותן לך את המברג במתנה" אמר, אך אחי צריך את המברג, כי השבוע בדיוק נשבר לו המברג בבית. וואלרי כעס. הוא רצה גם את המברג שבתוכו היו כמה אלפי שקלים בודדים, והוא אמר בזעם, "אני לא מוכן לקנות את הפטיש הישן הזה, ללא המברג". האחים משכו בכתפיהם, ואמרו: "אל תקנה, מדובר בסך הכל בכמה פרוטות".

וואלרי הרגיש שהחלום שלו מתרחק ממנו, והוא חטף את המברג מידו של האח, והוציא מספר מטבעות מכיסו: "הנה, קח תקנה מברג חדש, הרבה יותר טוב". בשלב הזה החל האח שחפץ במברג לכעוס, ואולי גם לחשוד. "עכשיו אני לא מוכן למכור לך גם את הפטיש" אמר, וניסה למשוך את הפטיש בכח. וואלרי משך בחזרה, וכעבור זמן קצר של טלטלות ומשיכות נפל הפטיש ארצה, ותכולתו התפזרה. מאות מטבעות הזהב, הבהירו לאחים מדוע חפץ וואלרי לרכוש את כלי העבודה הישנים. וואלרי מצידו תפס, שאילולי התעקשותו וחמדנותו את אלפי השקלים הבודדים, יכל להיות היום אדם עשיר.

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

בתהילים נאמר: "הוצק חן בשפתותיך" [מה ג].

בספר 'אוצרות האגדה מביא בעניין זה מעשה נאה.

רבי יהודה ליב עריל - בעל אפיקי יהודה, ורבי יעקב  -המגיד מדובנא הזדמנו פעם ובאו שניהם למינסק לדרוש שם בבית הכנסת הגדול.

מפני גודל ענוותנותם התחילו מתווכחים ביניהם מי ידרוש קודם?

כל אחד מהם חשב שחברו גדול ממנו בתורה ובמעשים טובים ולו משפט הבכורה להיות דורש תחילה.

התערב בדבר רבי ברוך דיין ממינסק [מי שהיה תלמידו של הגאון מוילנא] ופסק להלכה כי מי שבא ראשונה למינסק הוא יהיה הדרשן הראשון, ומכיוון שרבי יהודה ליב בא מקודם - ידרוש הוא ראשון וכך אכן היה.

רבי יהודה הצטיין כדרכו בהקדמותיו ההגיוניות, בחקירותיו בלשון המקרא, ובסגנונו המלוטש. כשגמר את דרשתו שמעו השומעים את קולו של רבי ברוך דיין שקרא מתוך התפעלות: טוב! טוב!

אחריו עלה רבי יעקב המגיד מדובנא על הבימה, והתחיל את דרשתו בביאור כתובים ומאמרי אגדה על ידי משלים מחוכמים כדרכו הוא, והקסים את קהל שומעיו בסגנון דרשתו בלשון למודים שלו וגם בביאוריו שהיו נוחים להתקבל על הלב.

לאחר שגמר דרשתו פנה קהל השומעים לרבי ברוך דיין לשמוע את חוות דעתו על דרשתו של המגיד מדובנא, והוא ענה בקצרה: אמת! אמת!

שמע המגיד מדובנא את השומעים מתלחשים זה עם זה: דרשתו של מי מצאה יותר חן בעיני רבי ברוך דיין? שמלבד גדולתו בתורה היה גם חכם מחוכם.

ניגש רבי יעקב אליהם ואמר להם: למה אתם מתלחשים ומתווכחים והלא זוהי משנה מפורשת ברכות פרק ט' משנה ב', על שמועות טובות [על דברים טובים ונעימים] אומר ברוך: הטוב והמטיב [ומכאן אמירת 'טוב טוב'].

ועל שמועות רעות - על דברים וחידושים שאינם כל כך טובים אומר ברוך דיין: האמת ['אמת אמת'].

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

היהודי, להבדיל מהגוי מחוייב במצוות רבות. שש מאות ושלש עשרה מצוות, לא פחות, מוטלות על היהודי, לעומת 7, אצל הגוי. במה אם כן עדיף היהודי על הגוי? העול המוטל עליו קשה יותר, והמחוייבות שלו עוטפות אותו במשך כל שעות היממה.

אולי ניתן להסביר זאת על פי המשל של המגיד מדובנא בספרו אהל יעקב [הובא ב'לקח טוב']: משל לעני שהיה לו אח עשיר גדול שהיה שולח לו בכל שנה סך ידוע, הגיעו זמנים שבהם הפסיק העשיר לשלוח כספים לאחיו העני והלה שקע בחובות גדולים וחי חיי צער. לאחר כמה שנים בא העשיר עם סחורתו ליריד שהתקיים בעיר בה גר אחיו העני.

בבואו אל העיר הלך אל בית אחיו העני ואמר לו עשה נא חשבון כמה אתה צריך ואתן לך. הלך העני והכין לו חשבון מדויק של כל חובותיו בחנויות השונות של שכר דירה וכן של הוצאות שיש לו על נישואי בתו.

כשקיבל העשיר את החשבון לידו שילם לאחיו את כל הסכום שביקש, אבל ציוה עליו לאמור ראה אחי השתדלתי במיוחד לסיים את עסקי עמך עוד בטרם יתחיל היריד ואהיה טרוד במקח וממכר שלי, על כן אבקשך מאד שתניח לי בכל משך ימי היריד ולא תבוא אלי להטרידני בעניני חובותיך.

מיד לאחר ששילם העני את חובותיו, ראה כי עדיין מרובים צרכיו ואין הכסף שקיבל מאחיו מספיק לו. בינתים פתח העשיר את חנותו ביריד ובה הציע למכירה פיסות בד משי הנצרכות לבני אדם עשירים לצורך תיקון בגדיהם היקרים. עברה אשת העני על פתח החנות וראתה שם קונים רבים המשלמים במיטב כספם.

כאשר שבה לביתה החלה לפתות את בעלה שילך אל אחיו לבקש סכום נוסף. ענה לה העני הלא השבע השביע אותי שלא אבוא אליו ולא אטרידנו בימי היריד, ענתה לו האשה בחכמתה יש לי עצה כיצד תוכל לגשת אליו, הכנס אל החנות והתחיל לבדוק בסחורות כמו כל הקונים העומדים שם. כאשר תשאל אותו על הסחורה תבליע לו בתוך הדברים שאתה זקוק מאד לכסף.

עשה העני כעצת אשתו הלך לחנות והחל להפוך בסחורה. העשיר הבין את הדברים ואמר לו בערמה אחי מה זה תבדוק בסחורות ותחפש לך אריג? קודם לך לביתך ותביא את בגדי המשי שלך ואז אראה מה חסר בהם ואתן לך במה לתקנם, הלא עני אתה ובגדי משי אין לך, אם כן מה תחפש בחינם?!

היהודי משול לאותו עשיר בעל בגדי משי. כאשר יש לאדם בגדים יקרים אפשר לבדוק איך אפשר לתקן אותם, להוסיף עליהם וכדומה. כך היהודים שקיבלו את התורה והיו לעמו של הקדוש ברוך הוא, מחוייבים במצוות, בוחובות מוסריות.

לגוי שמנוער לגמרי ואינו תחת כנפי השכינה, אין לו תורה וחיובים, לא נותר אלא לשמור על הבגדים המעטים שיש לו, על השבע מצוות בני נח שיאפשרו לו חיים תקינים ותו לא.  

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

הכרת הטוב, היא אחת מהחובות הבסיסיות המוטלות על האדם. כולם כך נדמה, מודעים לכך כי עליהם להכיר טובה ותודה למי שגמל עמם חסד, ואין איש שיתעקש כי אין כל חובה כזו.

מדוע אם כן אנו מוקפים בכל כך הרבה אנשים שלא מסוגלים לעשות זאת? התשובה תלויה במודעות לנמען. כלומר כולם מודים שיש להכיר טובה, השאלה היא למי?

ראובן סייע למשפחתי? הוא עשה זאת רק כי לא היה נעים לו, שמעון הוכיח אותי? הוא עשה זאת כי הוא נהנה לפגוע בזולת?

המקרה החמור ביותר הוא אסירות התודה לבורא העולם. הקב"ה מיטיב אתנו כל יום כל שעה כל דקה: על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים.

אלא שבמקום לייחס את החיים, הבריאות, פרנסה לבורא עולם אנו מייחסים אותם לעצמינו: אנחנו השגנו את זה, הכישרון שלנו, היכולת שלנו, אלא שאנו שוכחים דבר אחד: כל האלמנטים האלו ניתנו לנו גם כן במתנה מאת אדון הכל.

המשל המשעשע הבא, מתאר יפה את הכרת הטוב עם הנמען הלא נכון.

כשג'סטין הציץ בעינית של הדלת, וראה כי מן העבר השני נמצא ריילי, הוא נאנח ופתח את הדלת בהשלמה. הוא ידע שריילי מגיע לבקש טובה נוספת, הוא ידע גם שהיא לא תהיה פעוטה, והוא גם ידע שהוא יצטרך למלא אותה בשלמות. ריילי נכנס, טפח על שכמו של ג'סטין בשמחה, והתיישב על הספה.

"אפשר קפה בבקשה", אמר ריילי. ג'סטין, בצעדים של השלמה צעד לכיוון המטבח והכין שני כוסות קפה. הוא התיישב מול ריילי וענה לשאלות ה'מה נשמע' הנימוסיות. הוא חיכה כבר לבקשה, והוא לא היה צריך להמתין זמן רב. "תשמע", אמר ריילי, לאחר רגע של שתיקה, "אני צריך הלוואה דחופה, יש לי בעיה של תזרים מזומנים עכשיו בעסק". ג'סטין ידע שעסק מכירת האופנועים המשומשים של ריילי תמיד היה בבעיה של תזרים מזומנים, שכן ריילי מעולם לא היה מסודר, והאופנועים המשומשים שלו עשו תמיד בעיות. הוא השתהה בתשובה ולבסוף אמר רק: "כמה"? לא הרבה, השיב ריילי, עשרת אלפים פאונד, ואני מחזיר לך אותם בתוך שלשה, ארבעה, מקסימום שישה חדשים. ג'סטין ידע, שששת החודשים עשויים להפוך בקלות ל-6 שנים והוא אמר: "תשמע ריילי, יש לי גם מצוקת מזומנים, אולי תיקח קצת פחות"?

ריילי הביט בג'סטין במבט מאשים ואמר: "כשהצלתי לך את החיים באפגניסטן, לא חשבתי בכלל על כסף, לא על עשרת אלפי פאונד, וגם לא על 50 סנט". ג'סטין נאנח. הוא ידע שאין לו מה להשיב. כשהיו הוא וריילי בחורים צעירים, גויסו במסגרת הצבא הבריטי למלחמה בכוחות הטאליבן באפגניסטן. השניים חלקו אהל משותף, ביחד עם מפקד החטיבה – ג'רמי ינקו. באחד הימים, תקף במפתיע כוח גדול של האויב את המחנה, והחטיבה הושמדה כמעט כליל. ג'סטין לא זכר הרבה מאותו לילה נורא, חוץ מאת האוהל שלו עולה בלהבות, ומישהו גורר אותו אל מחוצה לו כשהוא מכוסה בכוויות. שבועיים לאחר מכן, כשהתעורר במיטת שדה בבית החולים, נאמר לו שחבריו מתו כולם, וגופתו של מפקד הכוח הושחתה עד לבלי הכר. רק הוא וחבירו ריילי ניצלו. ריילי סיפר לו כי הוא גרר אותו ברגע האחרון כשהוא מסכן את נפשו בכניסה אל תוך האהל האפוף בלהבות, וג'סטין חש הכרת תודה עזה לחברו שהציל את חייו. באותו מעמד הם החליט כי יקיימו מידי שנה טקס קטן ואישי בבית הקברות שם נטמנה גופתו של מפקדם האהוב ג'רמי ינקו.

אלא שמלבד הטקס הקטן והחברות שהועמקה, גילה ג'סטין את הצדדים הפחות יפים של  הקשר העז. ריילי התגלה כאדם נצלן, שלא חדל לבקש טובות מחברו ג'סטין כשהוא מזכיר לו ללא בושה את הצלת חייו. בפעם הראשונה ביקש ריילי 100 פאונד. ג'סטין הלווה לו בשמחה, אך כעבור מספר שבועות, הגיע ריילי שוב ודרש מג'סטין לעשות עבורו עבודה שהוטלה עליו במסגרת לימודיו באוניברסיטה. הייתה זו עבודה קשה ומפרכת, אך ג'סטין זכר כי הוא חב לריילי את חייו וביצע את מה שהוטל עליו בשלמות. בפעם אחרת, הוא רכש מכונית קטנה לריילי, קנה מתנות לחמיו וחמותו, טס אתו לטיול על חשבונו, ונענה כמעט תמיד לכל גחמותיו. כשהיה מנסה לומר כי הדבר קשה לו היה ריילי פותח במשפט המנצח: "כשהיינו באפגניסטן, תחת אש צולבת, ואוהל בוער באש יכולתי גם כן לומר שזה קשה לי"!!. אחרי המשפט הזה לא יכל ג'סטין לומר כלום, והוא תמיד היה ממלא את משאלותיו של מצילו.

גם הפעם גייס ג'סטין 10,000 פאונד עבור חבירו והזכיר לו כי עליהם להיפגש כמידי שנה, בעוד כשבוע ליד קברו של ג'רמי ינקו, המפקד שאיבד את חייו באותה פעולה. ריילי השיב כי הוא זוכר היטיב את התאריך והוסיף כי הוא מבקש דבר מה נוסף. עוד כסף? שאל ג'סטין בייאוש. "לא", אמר ריילי, "משהו הרבה יותר גדול. אני צריך שתתרום כליה עבור אחי כריסטי שסובל ממחלת כליות קשה. אם לא הייתי מרגיש שהצלתי לך את החיים לא הייתי מעז לבקש ממך דבר כזה". ג'סטין חשב שריילי הגזים. הוא אמנם הציל לו את החיים, אך הוא כבר הודה לו על כך שוב ושוב. ריילי זיהה את הכעס בפניו של חברו, משך בכתפיו ורק אמר: "אתה לא חייב לתרום, אבל אם כך אני לא אגיע יותר לטקס הקבוע שלנו, ואני גם מבקש שהקשר בינינו יפסק. אם בן אדם שהצלתי לו את החיים לא מסוגל לתרום עבורי כליה קטנה שלא מסכנת לו כלל את החיים, אני מעדיף לוותר על כל החברות". ג'סטין חרק את שיניו ואמר בקול נמוך, "בסדר, בסדר, אתרום לאחיך כליה".

שבוע חלף,  והשנים הגיעו לבית הקברות אל מול מצבתו של המפקד האהוב ג'רמי ינקו. הם הופתעו לגלות שם אדם נוסף, מבוגר בעל פנים מצולקות מעשרות כוויות. הם התבוננו בו היטיב ולאחר רגע צעק ג'סטין: ג'רמי זה אתה? המפקד? הינו בטוחים שנשרפת!! ג'רמי התבונן בהם בפנים עצובות וסיפר: לאחר הפעולה הקשה בה מתו כמעט כל חיילי, הרגשתי אשמה כה כבדה והחלטתי לנטוש את הצבא, את המולדת, ולנסוע לארץ אחרת. להתחיל את החיים מחדש. לא הייתי מסוגל לשאת את פני למשפחות החיילים. נעלמתי ושמחתי שהצבא חשב שהגופה שהושחתה מהאש שייכת לי. גם כעת לא חזרתי אלא לכמה ימים לכמה סידורים דחופים הקשורים במותו של אבי שהלך לעולמו שבוע שעבר".

"דבר אחד מנחם אותי", המשיך המפקד לספר, "שהצלחתי להציל לך את החיים ג'סטין, נכנסתי לאוהל הבוער ומשכתי אותך החוצה. לפחות אתה ניצלת, היחיד. זו הסיבה שכל הפנים שלי מצולקות מכוויות". ג'סטין הביט בו כלא מאמין: אתה הצלת אותי, אתה משכת אותי? חשבתי שזה היה ריילי. המפקד נשף בבוז: "ריילי? מה פתאום, הוא ברח מיד שההתקפה החלה, הוא לא נשאר להילחם. תמיד התחמק מכל מטלה. זה החייל מוג הלב ביותר שפגשתי בימי חיי. אני לא מעוניין כלל לדבר אתך", פנה כעת ישירות לריילי, סובב את גבו ונעלם. גם ג'סטין סובב את גבו לריילי, ופנה לדרכו ללא אומר. אילו יכולתי, חשב לעצמו, להעביר את כל רגשי תודתי לאדם שבאמת הגיעו לו.

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

הסיפור הבא המלמד על אהבת ישראל, ועל הזהירות מנקימה ונטירה סופר על ידי הסופר הרב אהרן סורסקי.

כאשר עלה רבי שמשון אב בית דין זיקלין לישב על כיסא הרבנות בעירו התנה עם פרנסי הקהל שני תנאים: א. כל דבר בחיי הקהילה יישק על פיו ב. פרנסי הקהל לא יפנו אליו במשך ימות השבוע כדי שלא יתבטל מגירסתו אלא במוצאי שבת.

פעם אחת יצאה הרבנית לקנות אוכל לכבוד שבת. מצאה היא דג יפה ונתנה בו את עינה, שכן משובח היה, ומתאים לכבוד השבת. אך הנה באה כנגדה אשת גביר בעיירה ושילחה בדג את חכתה הוסיפה על המקח ורכשתו. נפלו דברים ביניהן ואשת הגביר של הקהילה הטיחה ברבנית כינוי מעליב ביותר. נפל והתפשט קול הברה בעיר אשתו של גביר פלוני פגעה בכבוד התורה אשת חבר כחבר, וכדי בזיון וקצף.

הגיעו הדברים לאזני הפרנסים אלופי הקהל שגמרו אומר כי מחוייבים למחות על עלבון התורה וצריך להענישה בלי להתיירא מתיגרת ידו של הגביר התקיף ,כפי שהתורה אומרת לא תגורו מפני איש. אך אין ספק שזה ענין חשוב לענות בו, וכפי שהתנו עם הרב לא יוכלו לעשות בזה מאומה בלא הסכמתו, וכפי שהתנו עוד אין שום אפשרות להביא הדבר בפניו לפני מוצאי שבת.

הלכו איפוא אל הרבנית וסחו לה דברים כהווייתם והוסיפו לבקש הימנה כי בבוא אישה הרב אל הבית במשך יום השבת תראה בחכמתה להביא הדברים אל לבו ולהכשיר את הקרקע לקראת התיעצותם עמו במוצאי שבת.

בליל שבת קדש כשחזר רבי שמשון זצ"ל לביתו מבית הכנסת ושני מלאכי השרת מלווין אותו הופתע מיד בהכנסו לראות את זוגתו שאינה יושבת אצל שולחנו הערוך שפירשה לקרן זוית ושולחן מיוחד עומד לפניה. שאל אותה מה רואות עיני? השיבה ואמרה לו: לפי שאיני ראויה להיות רבנית ולהסב ליד שולחן הרב, לפיכך ערכתי שולחן לעצמי תמה ושאל מפני מה אין את ראויה להיות רבנית? השיבה הרי פלונית אשתו של הגביר קוראת לי בשם וסיפרה לו כל המאורע.

התמרמר הרב ושאל כך כך העליבה אותך והבריות שותקים, והיכן כבוד התורה, ומה הגידו ראשי הקהל? נענתה וסיפרה לו הציבור נזדעזע עקב המאורע ראשי הקהל החליטו לקונסה אבל היו ידיהם כבולות לפעול מה מפני שגזרת אומר לבל יעשו שום דבר בעל משמעות ללא הסכמתך, ואי אפשר לשאול הסכמתך עד למוצאי שבת.

החריש הרב ופנה לעסוק בתיקוני שבת ולפתוח בסעודה אחרי שפייסה לרבנית ותשב אל מקומה הקבוע ליד השולחן. כיון שעמד לקדש על היין ונטל את הכוס בידו לפני שפתח בברכה נצנץ רעיון בלבו וישאל אותה אימתי היה המעשה? אמרה לו ביום השלישי העבר - דינסטאג בלע"ז.

התרגש רבי שמשון והניח את הכוס מידו ויקרא בקול גדול כמשתומם: דינסטאג דינסטאג ומיום השלישי עד עכשיו יש לך טינא בלב על אשה יהודיה ועדיין לא מחלת לה?

הרבנית נבהלה מאד לשמע קובלנתו של אישה הצדיק ותאמר כהרף עין מוחלת אני לה. העיר הרב לאשתו בכך לא סגי, אדם מישראל שנטרו לו טינה בלב מיום השלישי עד שבת חובה לפייסו. בואי ונפייסנה. נצבט לב הרבנית וכי לא די שזו גרמה לה בושה וחרפה והיא מוחלת לה?! אך דברי הרב קודש היו לה.

מיד התעטף הרב בפרווותו והרבנית במעילה ויצאו ללכת אל בית הגביר בחשכת הלילה, וכוס היין נשארה עומדת מלאה על השולחן. כיון שהתדפקו על בית הגביר נשמע מבפנים קול שאלה מי אתם? מיד הזדהה הרב בשמו והבינו כהרף עין שבא על עסקי אותו מאורע הביש שקרה לאשת הגביר עם הרבנית.

מאחר שידעו את תוקף גדולתו וקדושתו נתמלאו בני הבית פחד ורעדה בחששם כי יכה אותם בשבט פיו חלילה, ומי יינקה מאלתו, פתחו הדלת ונפלו לרגליו בבכיות ותחנונים שימחל ויסלח כי גדול עוונם מנשוא.

התייפח הרב וקרא לעברם וכי אתם צריכים לבקש מחילה מאתנו הלא אנחנו באנו לבקש מחילה מכם, על טינה זו שהיתה שמורה בלב הרבנית אשתי כלפי גברת הבית מיום שלישי שעבר. המה שמעו כן תמהו נתרגשו ונזדעקו וכי אתם צריכין לבקש מחילה מאתנו והלא אנחנו אשר מתוכנו יצאה המכשלה הזאת לפגוע בכבוד התורה, אנחנו חטאנו ולא אתם.

והיו הללו בוכים כנגד אלו הללו מפייסין כנגד אלו, עד שנתמזגו הקולות הקוראים מזה ומזה הכל מחולים לכם, ונתקרבו הלבבות בלא שמץ של חציצה. רק אז נתקררה דעתו של רבי שמשון זצ"ל וישב עם הרבנית אל ביתם ואל שולחנם לקדש על היין ולעשות את שבתו שבת שלום ומבורך.

ומספרים כי כאשר האדמו"ר בעל ברכת אברהם חוזר על הדברים כשהוא מרתת בכל אבריו וקולו המרעיד מנסר בהיכל קדשו דינסטאג דינסטאג פון דינסטאג ביז היינט האסטו טינא בלב אויף א יידישע טאכטער [תרגום יום ג' יום ג', מיום שלישי עד היום את שומרת טינא בלבך על בת ישראל], נזדעזעו כל השומעים ונרתעו לאחוריהם מאימת פגם של נטירה בלב אף לשעה קלה, והיתה חיתת גערתו זו טובה מאלף תוכחות ודברי מוסר.

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

אחד השירים הישראלים היפים נקרא 'אלוקי הדברים הקטנים' של רחל שפירא, כאשר בין המילים ניתן למצוא את הטקסט הבא:

"פנים בחושך, ריסים באור, שמיכה של ילד, נוצה, ציפור, דמעה נוצצת שהתייבשה...כף יד מושלמת בעננים, אלוקי הדברים הקטנים".

על האדם להודות על כל דבר קטן שהוא נמצא ולהבחין ולשים לב גם לפרטים שנראים זעירים ולא חשובים.

פרטים קטנים, גם אם הם נראים לא רלוונטיים, אזוטריים וחסרי חשיבות יכולים לשנות ולחרוץ גורלות. דוגמא יפה ומובהקת לכך ניתן ללמוד מן הסיפור הבא:

המשפט של הנס ורטהיימר משך תשומת לב מרובה. ורטהיימר הואשם בהריגת שותפו הבכיר ארתור בינג. היה זה בליל סתיו בסמוך למפעל שהיה בבעלותם. זמן קצר קודם לכן, נצפו השנים נפגשים בכניסה לבניין, מתווכחים בצעקות על נושא כל שהוא ומשם צועדים לעבר מכוניתו של הנס. שעה קלה לאחר מכן נמצא ארתור מוטל מת על ריצפת החניון, כשסימני אלימות ניכרים בו.

הנס נעצר כבר בשעות הערב, ובני משפחתו של ארתור דרשו שהדין ימוצה עמו. "לא יתכן שבשל ויכוח עסקי הוא ייטול את נפשו של שותפו", אמרו בלהט. מאידך בני המשפחה של הנס ורטהיימר האמינו בכל ליבם בחפותו של ראש משפחתם ולשם כך החליטו לשכור את שירותיו של עורך הדין המפורסם ביותר שבעיר. אלא שעורך הדין, שבחן את חומר הראיות הודיע לבני המשפחה כי הוא מסרב ליטול על עצמו את מלאכת ההגנה. לדבריו הוא לא הפסיד עד כה במשפטים גדולים, והוא אינו חפץ לעשות זאת בפעם הראשונה. הוא הסביר לרעייתו של הנס כי הסבירות שבעלה ימלט מהרשעה - נמוכה מאד.

מדוע היה עורך הדין כה משוכנע? לאחר שנעצר הנס טען באזני השוטרים בתוקף כי לאחר שחברו עלה למכוניתו, הגיע טנדר אפור גדול ממנו יצאו שני חמושים שפתחו באש לעבר ארתור. הטנדר עלה על המדרכה שממול השער ונעלם בחשיכה. המשטרה החרימה את מצלמות האבטחה שצילמו את השטח שמול שער הבניין, ושם נראה השומר עושה את סיבובו הלילי, אך כל טנדר אפור לא נראה בתמונות. עדותו של החשוד הופרכה בוודאות, ועורך הדין לא רצה לקחת על עצמו תיק שנידון לכישלון.

בני המשפחה המיואשים, לא ידעו את נפשם, וכאשר קיבלו טלפון מעורך דין צעיר ונטול עבודה שהסכים לקחת את התיק המפורסם על עצמו בתמורה לתשלום נמוך, ניאותו בלית ברירה. כבר באותו יום נפגש עורך הדין עם מר ורטהיימר וראה לפניו אדם שבור וכאוב על מות שותפו. מבירור שערך עלה כי מדובר באיש אמת שלא יודע להציג. הוא שמע ממנו שוב את הגרסה של הטנדר האפור, ושאל בעדינות האם ייתכן שהטנדר האפור לא חלף על פני השער של הבניין. וורטהיימר היה נחרץ: "הטנדר האפור בו נסעו המתנקשים חלף ממש בסמוך לשער הבניין". אז כיצד לא קלטו אותו מצלמות האבטחה? שאל עורך הדין. וורטהיימר פרס את כפיו בחוסר אונים והשיב כי בו לא חדלה השאלה מלנקר.

עורך הדין, שבחן שוב ושוב את השתלשלות האירועים הגיע למסקנה כי הסוד טמון במצלמות האבטחה, אלא שהן נבחנו היטיב על ידי התביעה ונראו אמינות. הוא צפה בהן שוב ושוב, וראה שבשעה שבה התרחשה ההתנקשות 10:30 בערב נראה השומר צועד הלוך ושוב ברחבה שלפני השער, כאשר חותמת השעה נראית בבירור בצד המסך. כל רכב אפור לא נראה בשטח. עורך הדין הריץ את הקלטת שוב לתחילתה וצפה בה שוב, כשהוא לא גורע את עיניו מן התמונות המשעממות בה נראה שער הכניסה של הבניין, הכביש שצמוד לו, והשומר שיוצא מידי עשרים דקות לסיור.

אלא שאז לכדה את עיניו התרחשות קלה, ובלתי חשובה לכאורה. בשעה 10:20, כלומר עשר דקות לפני האירוע, נראתה שקית ניילון עפה באוויר וחוצה את המסך. הייתה זו עונת הסתיו, כך ששקיות ניילון עשויות בהחלט לרחף באוויר ולנוע ממקום למקום, אך למרות זאת רעיון נועז נצנץ בראשו של עורך הדין.

הוא פנה למשטרה וביקש כי יוצא צו לפיו כל קלטות ההבטחה של שעות הערב במפעל יוגשו אליו מן החודש האחרון. אנשי האבטחה במפעל נענו ברצון והבהירו כי אין להם מה להסתיר, ועורך הדין קיבל לידיו 20 קלטות שתיעדו את שעות הערב. הוא התבונן בהם היטיב, ולאחר צפייה בכעשרה מהם חייך בשביעות רצון. הוא שלח הודעה דחופה לבית המשפט כי הוא מבקש לזמן לעדות את שומרי האבטחה במפעל בדיון הקרוב.

כעבור שלשה ימים, עמד עורך הדין באולם המשפט, כשמולו – על דוכן העדים - ניצבים שלשה מאנשי האבטחה במפעל. הנס וורטהיימר ישב על ספסל הנאשמים כשבעיניו כבה זיק התקווה, ובאוזניו הוא שומע מן הקהל את קריאותיהם הנרגזות של בני משפחתו של ארתור בינג המנוח. עורך הדין דרש להעמיד באולם שלשה מסכים והקרין את סרטון האבטחה מליל הרצח. השופט שכבר צפה בקלטת ביקש לדעת האם התגלתה ראייה חדשה, ועורך הדין הקפיא את התמונה על השעה 10:20 כאשר שקית ניילון חלפה באוויר ונלכדה על ידי עדשות המצלמה.

השומרים שעמדו על דוכן העדים חייכו בהקלה, ואמרו: "זה כל מה שיש לך, שקית"? עורך הדין לא הגיב והקרין סרטון נוסף, הפעם שלשה ימים קודם לכן. הוא נעצר שוב על השעה 10:20 ושוב נראתה שקית הניילון מתעופפת באוויר. כעת הוא הציג סרטון שלישי שבוע מלפני האירוע, ושוב נראתה השקית חולפת בשעה 10:20. "האם יכול להיות שכל לילה, בדיוק בשעה 10:20 יוצאת שקית ניילון למסע בחנין הבניין? שאל, והסביר: "השומרים מתעצלים לצאת לבדיקה אך כדי שלא ינזפו על ידי מעבידיהם, הם צילמו סרטון בו נראה אחד מהם עורך סיור באחד הלילות, וכך מידי לילה, הם מעתיקים את אותה קלטת, מאחר שכל השומרים לבושים באותם מדי אבטחה, לא ניתן לראות שמדובר למעשה באותו סרטון. רק שקית הניילון שהתעופפה שם במקרה חשפה את העובדה כי זהו סרטון כפול".

התמונות הברורות לא הותירו לאנשי האבטחה כל ברירה, והם נאלצו להודות כי ערכו הסדר ביניהם בו הם ישנים בלילה, ומשתמשים באותה קלטת בה נראה אחד מהם יוצא לסיור. המשמעות היא, הבין השופט, כי אין כל סרטון מליל הרצח, ובהחלט ייתכן שטנדר אפור חלף על פני השער, בדיוק כמו שאמר הנאשם. "אני מורה על שחרורו של החשוד וזיכויו מכל אשמה", הרעים השופט בקולו והוסיף: "אני מציע למשטרה לחפש טנדר אפור, שם הם ימצאו את הרוצחים האמיתיים".

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

מלך גדול וכביר חגג יובל למלוכתו והכריז כי כל המבקש דבר מה תתמלא משאלתו.

והנה ממרום כס מלכותו ראה את ההמונים המתגודדים להגיע ולבקש וביניהם עומד אדם דחוי העומד ממרחק ואינו מהין להתקרב.

הורה המלך להביאו לפניו וניסה להבין מדוע האיש לא התקרב. כיוון שעמד לפניו הבין המלך מדוע עמד האיש בפינה. מצורע היה וכל כולו מלא בפצעים דוחים.

האיר לו המלך פניו ושאל: מה מבוקשך?

הנה הזדמנות חיי, חשב האיש ואמר: אדוני המלך כל גופי מלא פצעים וגלדים בעקבות הפצעים והגירודים. איני מוצא קורת רוח אלא בגירוד כפייתי.

נכון הוא שהגירוד גורם לי לדימום וזיהום אבל לפי שעה הוא מרגיע ומשמח אותי.

מה מבוקשך? שאל המלך.

בעייה אחת לי השיב האיש. בחזה ובזרועות אני מגרד להנאתי, אבל לגב אני לא מצליח להגיע בקושי לעורף וזה מאד מפריע לי.

מה שאני מבקש המשיך האיש, הוא שהמלך יצווה להכין כף ארוכה כדי שאוכל להחזיק בידית שלה ולהגיע לכל מקום בגב.

חולה את בגופך ורפה בשכלך השיב המלך, כלום לא מוטב היה שתבקש שאצווה להביא לך רופא מומחה שירפא אותך מהצרעת האיומה?

נשא האיש עיניים מבוהלות ואמר: 'ולא יגרד לי? ולא אחכך? מה אעשה כל היום?

המשל הזה הובא בספרו של רבי יעקב גלינסקי זצ"ל מגיד המישרים, והוא מסביר: יש הרבה אנשים שממש מבועתים מהיציאה לגימלאות, או אפילו מיציאה מהשיגרה.

מה נעשה כל היום? עבור מה נקום בבוקר?

אולם לאדם המאמין, שומר התורה והמצוות, אין שאלה כזו. מקיים הוא את המוטל עליו, לומד תורה בזמנו הפנוי ומגשים את תכליתו.

מה הבעייה אם כך? שלא לכולם יש כלים. לא כולם רוכשים את הכלים כדי למלא את זמנם כראוי.

חז"ל אומרים ששלשה דברים באים בהיסח הדעת, משיח, מציאה, ועקרב. הם לפתע מגיעים. וההסבר הוא, שיש אנשים שכאשר יבא המשיח יהיה הדבר אצלם בגדר מציאה, הם יהיו מאושרים – סוף סוף נוכל להקדיש יותר זמן לתורה ולמצוות, אבל יש כאלו שהדבר יהיה עבורם  נטל: מה נעשה כעת בזמן הפנוי....

הבה וננצל את הזמן כעת, לרכוש כלים, כדי לדעת איך לנצל באמצעותם את זמנינו בצורה הראוייה ביותר. 

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

בתהילים נאמר: "שמחינו כימות עיניתנו שנות ראינו רעה".

מה כוונתו של דוד המלך נעים זמירות ישראל במילים אלו? בפשטות נדמה כי המשמעות היא פשוטה: אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא, שישמח אותנו, את אותם מספר ימים שבהם היינו מעונים, שבהם היינו בגלות הקשה.

אלא שזה מעט לא ברור.

האם אנו מנסים 'לפצות' על הימים הקשים במספרים של ימים שמחים, זה מה ששנה לנו את התמונה?

הרב שלמה קרליבך זכרו לברכה מסביר את העניין באופן נפלא.

כאשר אדם זוכה לשמחה, לא משנה מאיזה סוג, הוא חווה רגעים של אושר. אדם מתחתן, מחתן את בתו או את בנו, נולד לו ילד, הוא שמח, ללא ספק.

אולם השמחה הזו לא נשארת לאורך זמן. אדם שמח יום, אולי יומיים, כעבור זמן מה הוא חוזר לשגרה ושוכח מאותם רגעים שמחים ויפים.

לעומת זאת, כאשר אדם חווה אבל לא עלינו, הצער לא נשכח ממנו. הוא נותר בתוכו כל העת. כמו משקולת על גופו.

בראיון מרתק שנערך עם הפרופ' ישעיה ליבוביץ' ז"ל כשהיה בשנות ה-90 לחייו, נשאל הוגה הדעות החשוב שאלה אישית אודות שני ילדיו ששכל: איך אתה מתמודד עם פטירתם בגיל צעיר של בניך אורי ואלחנן?

הפרופ' ענה כי פטירתם של בניו נמצאת אתו ועם רעייתו גרטה כל יום. היא לא עוזבת אותם. זה מונח בתוך הלב, הם ישנים עם זה, קמים עם זה, וחיים עם זה.

גם הורים שכולים רבים, שאיבדו את בניהם או בנותיהם במלחמות ישראל ופעולות איבה, המספרים את סיפוריהם לרוב סביב ימי הזיכרון, מתארים חיים אחרים, חיים שהשתנו. בימי הזיכרון חייהם קשים ומרים והם לא מצויים בתוך ים של יגון אין סופי, אך גם בכל השנה שמחת חייהם חלפה, וימיהם אינם כשהיו.

כשאדם נזכר בחתונתו לעומת זאת, מה שקרוי יום נישואים, או אפילו יום הולדת בניו או בנותיו הוא שמח ללא ספק, אולם לא ניתן לומר שהדבר 'נמצא' אתו, 'חי' אתו.

אומר הרב קרליבך אם כן, אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שהשמחה שייתן לנו, תהיה כל כך עוצמתית וכל כך פנימית שתלווה אותנו בדיוק כמו שהעצב היה כל כך עמוק.

שמחינו, ה', כמו העינוי הקשה כל כך שסבלנו ושליווה אותנו.

בגאולה השלימה יהיה האושר כל כך רחב וכל כך פנימי, 'הנה ימים באים נאום ה', לא רעב ללחם, ולא מצא למים"...

פרטים

נכתב על ידי ד"ר אמיר שוורץ

  קל בינוני

1. לא חף מפשע
2. ארץ זבת חלב .....
3. לא יציב
4. יום מיוחד בטבת

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

מילת הגיון  קשה 

הר מקראי, עם מיכל בן 50 המחובר לשליט רוסי ( מלך בבלי)

תשבץ פירמידה טבת

1. האחרונה בא-ב
2. מחפש
3. בית הבקר
4. מחובר בחוט ומחט
5. ..., שערה, החוב
6. עגלה ערופה ברבים
7. חודש טבת חודש ה.......

הכין: ד"ר אמיר שוורץ

חידון טבת   תשעז פתרונות

  קל בינוני

1. לא חף מפשע
2. ארץ זבת חלב .....
3. לא יציב
4. יום מיוחד בטבת

מילים קפד ראשו וזנבו  בטנו

מילת הגיון  קשה 

הר מקראי, עם מיכל בן 50 המחובר לשליט רוסי ( מלך בבלי)

תשבץ פירמידה טבת

1. האחרונה בא-ב
2. מחפש
3. בית הבקר
4. מחובר בחוט ומחט
5. ..., שערה, החוב
6. עגלה ערופה ברבים
7. חודש טבת חודש ה.......

הכין: ד"ר אמיר שוורץ

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

במסכת ראש השנה נאמר:

בתחילה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם, כשקלקלו הביתוסים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין.

ובגמ' הקשתה: מה קלקול קלקלו הביתוסים?

פעם אחת בקשו ביתוסין להטעות את החכמים. שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז. אחד משלנו ואחד משלהם.

שלהם העיד עדותו ויצא. שלנו, אמרו לו: אמור כיצד ראית את הלבנה?

אמר להם עולה הייתי במעלה אדומים, וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים ראשו דומה לעגל, אזניו דומות לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונח לו בין ירכותיו, והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי, אם אין אתם מאמינים לי הרי 200 זוזים צרורים לי בסדיני.

אמרו לו: מי הזקיקך לכך, כלומר מי השיא אותך להעיד עדות זו ומדוע חשפת אותה בפנינו?

אמר להם שמעתי שבקשו ביתוסים להסעות את החכמים, אמרתי אלך אני ואודיע להם, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנים ויטעו את החכמים.

אמרו לו מאתים זה נתונין לך במתנה, והשוכרך ימתח על העמוד.

באותה שעה התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין ע"כ.

מעיר הרב פרץ בספרו 'אוצר פסקי מועדים' לשם מה האופן המוזר הזה של עדות החודש החשובה, למה הוא סיפר זאת כך?

מדוע הגמרא טורחת לספר לנו את הדבר באופן הזה?

ונראה שהדבר בא כדי לעורר את הנוכחים לחומרת הנושא. הוא סיפר בצורה מוזרה כזו ועל ידי כך עורר את תשומת הלב הנחוצה ובזכותו תוקנה תקנה חשובה שאין מקבלים עדות החודש אלא מן המכירים.  

לעיתים כדי לשנות משהו, לעורר על משהו, אין ברירה אלא להעיר את לב הנוכחים, לשנות אורח המחשבה הרגיל, ולגרום לכולם לחשוב על הנושא מחדש.

אורח המחשבה האוטומטי עלול לגרום לקרירות בעבודת ה' הנכונה, ובפעולה הרצויה.

מסופר כי כאשר הובילו בניו של יעקב את אביהם אל ארץ כנען כדי לקוברו ניצב עשיו וניסה להפריע להם להכניסו למערת המכפלה. הוא טען כי המקום שייך לו.

נפתלי שהיה קל רגליים רץ למצרים כדי להביא את השטר בו נכתב מפורש כי המערה שייכת ליעקב. בינתיים בנו של דן חושים שהיה כבד שמיעה שאל לפשר העיכוב ואז השיבו לו כי עשיו מעכב את הלוויה, וממתינים לנפתלי.

ועד שנפתלי יבא, יהיה סבא מוטל בביזיון? שאל חושים בפתיעה, נטל מקל והכה על ראשו של עשיו והרגו, ויעקב נקבר באין מפריע במערת המכפלה [המדרש מספר כי גם ראשו של עשיו התגלגל אל תוך המערה] .

מקשה הרב חיים שמואלביץ זצ"ל: הרי דבריו של חושים הינם פשוטים, מדוע איש לא חשב על כך קודם? האם מישהו לא הבין שאין זה ראוי שיעקב אבינו יהיה מוטל בביזיון עד שנפתלי יביא את השטר?

משיב הרב, כי חושים היה היחיד שלא היה מעורה בוויכוח מחמת כובד שמיעתו. הוא לא נכנס להלך המחשבה של וויכוח, הוכחה וכו'. הוא לא הספיק 'להתקרר'. הוא תפס מיד את הבעייה ופתר אותה. לעתים על האדם לעשות מעשה גדול ונועז כדי לשנות את מצב  העניינים הלכאוה אוטומטי. 

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

המשל הבא עשוי ללמד אותנו משהו על חוסר הטעם שלא לומר הטיפשות שביהירות וברצון להחצין לעיני כל את מעלותינו.

במדינת חלם הומלך מלך חדש – הלא הוא המלך גבריאל. צהלו אנשי חלם ושמחו כי אהבו מאד את גבריאל, וכפי שנהוג בחלם, כל מאורע דורש טקס שלם, וכל טקס דורש אסיפה של הזקנים במשך שבעה ימים ושבעה לילות.

ישבו הזקנים וחשבו: כיצד ניתן לכבד את המלך האהוב ולרומם את גדולתו? קם הזקן שבחבורה, ישיש בן 104 ואמר: נרכוש לגבריאל המלך נעלי זהב 23 קראט טהור כדי שיוכלו אזרחי המדינה להביט בפארו של מלכם האהוב ולהתפעל מיפיו.

ההצעה התקבלה, וצורף הזהב המקומי לא התרשל במלאכתו ועד מהרה הוציא מתחת ידו זוג נעליים, מבהיקים בזהבם, ומפעימים בזהרם אין כמותם ליופי בכל רחבי הארץ.

יום הטקס הגיע והוא כצפוי היה מרשים מאד. הרבה יין ושיכר נלגמו אל קריביהם של החלמאים, ובמרכז האירוע הוגשו למלך הנעליים היפות. שמח המלך במתנה ונעל את הנעליים החדשות וביקש לצאת לטיול בשוק. שמחו הנכבדים עד למאד – הן לזאת הם ציפו, ובהתרגשות רבה ליוו את המלך במדרגות היוצאות מביתו.

אלא שאז אירע משהו בלתי צפוי ומעציב במיוחד. כבר לאחר צעדים אחדים הביטו זקני העם בנעלי המלך וגילו כי ניטנפו בבוץ ובעפר. פסע המלך עוד כמה פסיעות והבוץ והאבק כיסה את פני הנעל לחלוטין עד שלא ניכר בהם כי הן עשויות זהב טהור. בשביל מה רכשנו את הנעליים?

חזרו כולם בבהילות לארמון והתכנסו שוב שבעה ימים ושבעה לילות. רק בלילה השביעי קם זקן מופלג בן 109 והעלה רעיון: ייצרו למלך כיסויים מיוחדים לנעליים, וכדי שידעו המון העם כי למלך נעלי זהב ינקבו באותם כיסויים חורים עגולים גדולים שנצנוץ הזהב יראה מהם היטיב. מצאה העצה חן בעיני המלך והשרים ועד מהרה הותקנו למלך הכיסויים החדשים, והקבוצה יצאה שוב לדרכה בלב נרגש ובציפייה מתוחה.

יצאה הפמליה לדרכה ושוב אירע משהו בלתי צפוי ומעציב במיוחד. כעבור עשרות מטרים בלבד כיסו שוב הבוץ והלכלוך את הנעליים המכוסות, ולמרבה הצער חדרו אף מבעד לחורים העגולים. נעלי הזהב של המלך שוב לא נראו לעין כל, והקבוצה שבה בעצב ובייאוש אל הארמון.

אין צורך לומר כי שבעה ימים לילות נוספים עברו על הזקנים וההצעה החדשה היתה: נעלי הזהב של המלך יכוסו שוב בכיסויים המיוחדים, ואת החורים הגדולים יסתמו בפיסות קש. כך לא תוכל זוהמת הרחוב לחדור אל תוך הנעליים. מיהרה צמרת סנדרלי המלך להתקין את הנעלים החדשות והקבוצה יצאה שוב לדרכה.

יצאה הפמליה לדרכה ושוב אירע משהו בלתי צפוי ומעציב במיוחד. הזהב נשאר נקי אך האזרחים לא יכלו לראות את הנעליים. הכיסויים ופיסות הקש חסמו כל אפשרות צפייה בתשורה המופלאה.

הפעם הודיעו הזקנים כי הם ישבו 30 ימים ו-30 לילות ולא יצאו מהארמון עד שיעלה פתרון מוסכם שגם יבדק בשטח.

ביום ה-27, התעורר קשיש בן 112 שישן רוב הימים בפינת החדר והעלה סוף סוף את הפיפתרון הנכון, החכם, והיעיל ביותר.

כולם הריעו לקשיש ששב לישון, ולמחרת יצא המלך לחוצות העיר כשהוא נועל את נעליו הרגילות ובידיו אוחז הוא את נעלי הזהב. פיתרון כל כך פשוט ונפלא, ומאותה עת לא היה יוצא המלך לרחובה של עיר מבלי שהוא אוחז בחזקה את נעלי הזהב ומנופף בהם כבמניפה.

האדם משוכנע כי אם יציג כלפי חוץ את מעלותיו, את כשרונותיו, ואת עשרו הוא יהפוך להיות מכובד יותר. לאמיתו של דבר, האדם הוא בסך הכל בריה חולפת שהכל עלול להינטל ממנה ברגע אחד. וכבר אמרו חז"ל 'בשעת פטירתו של האדם לא מלווים אותו לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעשים טובים', האדם שלא מכיר בכך ומנסה להציג את מעלותיו הוא בסך הכל דומה למלך האוויל שאת הנעליים מזהב שלו החזיק ביד כדי שכולם יוכלו לצפות בהן.

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

התיאור הבא אינו רק משל, אלא הוא סיפור שאירע [בשינוי פרטים מסויימים] במציאות. אין צורך להאריך בנמשל שכן הקורא הנבון יתפוס מיד את התוצאות העלולות לנבוע מאדם שלא מלמד זכות על זולתו. טעות אחת עלולה להוביל לשרשרת של טעויות, ומשם לשרשרת של מעשים מכוונים, אותם לא היה האדם מסוגל להאמין כי הוא מוכן לבצע. וכעת לסיפור.

תחנת הדלק של סמיון שכנה בדיוק מול תחנת הדלק של מישל, אך למרות התחרות הטבעית הקיימת בין שני העסקים, שמרו הללו בסך הכל על יחסים טובים. התחנות שכנו משני צידיה של צומת חשובה, ומאות ולעתים גם אלפי מכוניות עברו בהם מידי יום.

באחד הימים, נכנסה מכונית מדגם רינו קנגו לתחנת הדלק של סמיון, ובתוכה ישב אדם נחמד בשם ניקו שביקש למלא את טנק הדלק שלו. הוא פנה למסלול התדלוק העצמי, ושלף את ברז המשאבה כדי להתחיל לתדלק. מה שהוא לא ידע היה שהמשאבה מקולקלת או ליתר דיוק מערכת המחשוב שלה, ותחת המחיר הסטנדרטי של 2 דולר לליטר, גילה שהמחיר הוא דולר אחד. כלומר 50 אחוז מהמחיר המקורי. זוהי הנחה גדולה מאד, חשב ניקו ומיהר למלאות את טנק הדלק שלו במלואו.

את הגילוי הזה, חשב ניקו, אסור לו לשמור רק לעצמו, והוא חייג לשלשה חברים טובים שלו, וסיפר להם כי כדאי להגיע במהירות לתחנת הדלק של סמיון שם יש 'מבצע 50 אחוז על ליטר דלק'. שלשת החברים שמחו לשמוע על המבצע הגדול, מיהרו לתחנה ובדרך התקשר כל אחד מהם לחבר נוסף, כדי לידע אותו בנתון המרשים הזה. אלא שאחד מן החברים עמד בדיוק בתחנת הדלק של מישל, ממש מעבר לכביש, וביקש מן המתדלק למלא לו את המיכל. ההודעה על המבצע הגדול בתחנה ממול, הקפיץ אותו מהמכונית, והוא ניגש לעובד התחנה והורה לו לא להתחיל ולתדלק. העובד המופתע הוציא את ברז המשאבה והתעניין לדעת מה קרה. "בתחנה ממול, יש מבצע של 50 אחוז, אתה מבין שאני לא אשלם לכם פי שתים", אמר האיש והפליג לדרכו.

עובד התחנה מיהר למשרד וסיפר למישל כי התחנה של סמיון יצאה במבצע ענק של 50 אחוזים, וכי הדבר עלול להדיר את כל הלקוחות שלהם. פניו של מישל האדימו, והוא מלמל לעצמו: "ככה הוא עובד, אין בעייה, גם אני מכיר את המשחק הזה". שעה קלה לאחר מכן התנוסס שלט ענק בפתח התחנה של מישל בו נכתב: "מבצע שלא היה כדוגמתו, ליטר דלק ב-90 סנט". לא חלפה שעה ארוכה ותור ארוך של מכוניות השתרך בפתח התחנה של מישל.

סמיון התבונן מעבר לכביש בנחש הארוך של המכוניות נוכח התחנה של מישל, ושלח את אחד העובדים לברר מה ארע. עד מהרה שמע סמיון כי מישל מציע ליטר דלק בפחות מדולר, בעוד הוא מוכר עדיין במחיר של 2 דולרים. חמתו של סמיון עלתה במהירות והוא אמר לעובדים: "מישל הזה שובר את כל כללי המשחק, הוא הרי יודע שהליטר עולה לנו קרוב ל-2 דולר, איך הוא יכול למכור ב-90 סנט, אבל אם הוא משחק בצורה הזו, גם אני יודע לעבוד ככה".

לא חלפו דקות ספורות, והשלט האלקטרוני שהציג פרסומות לכל מי שביקר בתחנה של סמיון הודיע באותיות של קידוש לבנה: "ליטר דלק במחיר מדהים של 80 סנט". גם השמועה הזו חלפה במהירות, ובתוך כשעה חזרה להיות התחנה של סמיון מלאה. מישל שמע על כך, וזעמו הרקיע שחקים. הוא חש שסמיון מנסה לשבור לו את התחנה ויהי מה. הוא חייג למרכזיותיהם של מספר עיתונים וביקש לפרסם מודעות על פני עמודים שלמים כי ליטר דלק ימכר אצלו מעתה ואילך ב-50 סנט, כלומר בחצי דולר.

כשפתח סמיון בבוקר למחרת את העיתון וגילה את המודעות של מישל, חשכו עיניו. "המטורף הזה מישל, החליט לרצוח אותי כלכלית ולחסל לי את התחנה ואת הפרנסה", אמר לעצמו, "ואני חשבתי עד היום שהוא בן אדם ישר". כבר באותו יום, נפגש סמיון עם עיתונאי, עורך תחקירים מפורסם והודיע לו כי ברשותו מידע יקר ערך על הונאת דלק ענקית. הוא גילה לעיתונאי כי מישל מוהל את הדלק במעט מים, וכך מקבלים הלקוחות מוצר פגום, עליו שילמו מחיר מלא. העיתונאי החל להכין את הכתבה ולגבות עדויות, וגם התקשר למישל לבקש את תגובתו להאשמות.

מישל הבין במהירות, כי סמיון הוציא את דיבתו רעה, וחייג במהירות לידיד וותיק שעבד במשטרת ההגירה. הוא סיפר לו כי בתחנת הדלק שבבעלותו של סמיון עובדים שני פועלים זרים ללא אשרות שהייה חוקיות, אותם מעסיק סמיון במחיר זול במיוחד כדי לחסוך במשכורות העובדים. השוטר שמח לשמוע את המידע ושעה קלה לאחר מכן עצרה ניידת בתחנת הדלק של סמיון, עצרה את שני העובדים הזרים, וגם הורתה לסמיון להתלוות אל השוטרים לחקירה בתחנה המשטרה.

באותה שעה בדיוק הגיעו שוטרים ממחלק ההונאה והורו למישל להתלוות אליהם לחקירה בחשד לרמייה והולכת שולל של הלקוחות ששילמו במשך שנים על דלק, וקיבלו למעשה גם מים. מישל ניסה להסביר כי זו בסך הכל עלילה של יריבו ממול, אך השוטרים לא שעו לבקשותיו ואילצו אותו להיכנס אל הניידת. בתחנת המשטרה נפגשו שני היריבים והביטו האחד בשני בעיניים רושפות: "העללת עלי שאני מערבב דלק במים", סינן מישל בכעס ובשנאה אין סופית, "מענין מאיפה יודעת המשטרה שאני מעסיק עובדים לא חוקיים", ענה סמיון באיבה גלויה, "אתה מוכר ליטר דלק ב-80 סנט, מה אתה מנסה להרוג אותי", אמר מישל, "מי שמדבר, אתה מכרת ב-90 סנט", ענה סמיון. "רק אחרי שאתה שברת את השוק והתחלת למכור ליטר בדולר אחד" הזכיר לו מישל.

"על מה אתה מדבר", אמר סמיון, "אני מעולם לא מכרתי בדולר, מה אני משוגע"? מישל הופתע מההכחשה של סמיון אך עמד על שלו, "הלקוחות שלי סיפרו לי שאתה מוכר בחמישים אחוז, כלומר בדולר". סמיון הבין כי מישל לא ממציא את טיעוניו והחל לערוך סדרת טלפונים, כעבור דקות ספורות התבררה הטעות. משאבה אחת התקלקלה, וגבתה בטעות למשל זמן קצר בלבד דולר אחד לכל ליטר. "למה לא התקשרת לברר", שאל סמיון את מישל. רק כעת בתוך תחנת המשטרה ולפני הגשת כתבי אישום הבינו השנים ששיחה קצרה ביניהם, יכלה למנוע את כל שרשרת הטעויות, השנאה, והאיבה הזו שסיבכה את שניהם כהוגן.

­­­­­­­­­

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

חז"ל קבעו כי האדם, למרות שכנועו העצמי כי הוא אדם עקבי, הגיוני, ורציונלי, עשוי לטעות ולגלות כי הוא אינו מכיר אפילו את עצמו, ובטח שהוא לא מכיר את זולתו.

ומכאן: 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך', גם 'האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב', 'השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים', 'אין אפוטרופוס לעריות', 'הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם' ועוד מימרות חז"ל רבות הקובעות כי ישנם אלמנטים חיצוניים ופנימיים רבים שעשויים להטות לכוון ולסלף את כיווני החשיבה של האדם המשוכנע שהוא פועל באופן רציונאלי.

זו היא קביעה מרחיקת לכת, שעשויה להישמע יומרנית: האם האדם לא מסוגל לשלוט בעצמו? האם אדם לא יכול להאמין בעצמו, מדוע קנאה, שוחד, או כל אלמנט אחר מסוגלים להתגבר על דפוס המחשבה הרציונאלי? למה האדם מצווה להיזהר כל כך?

מסתבר כי אמירתם של חז"ל קיבלה אישוש אמפירי אחרי הרבה מאד שנים במחקריהם המפורסמים של זוכי פרס נובל טברסקי וכהנמן שייסדו את זרם הפסיכולוגיה של השיפוט האינטואיטיבי. החוקרים מוכיחים כי היוריסטיקות [קיצורי מחשבה] עשויים לשנות את דעתו של האדם בקלות רבה. הנה דוגמאות מתוך תיאור עבודותיהם של שני החוקרים.

באחד ממחקריהם, חולקו הנבדקים חולקו לשלושה קבוצות: קבוצת הביקורת קיבלה דף ריק עליו נתבקשו לכתוב 10 מילים בהן T השלישי ולאחר מכן 10 מילים בהן T במקום הראשון. קבוצה ההפחתה וקבוצת ההוספה קיבלו שניהם דף עם האות T ברקע. לקבוצת ההפחתה נאמר שהדבר עוזר להיזכרות, ולקבוצת ההוספה נאמר שהדבר מפריע. לאחר מכן נשאלו כל הנבדקים אם יותר שכיח בשפה האנגלית מילים שהאות T מתחילות בהן או שהיא האות השלישית במילה.

מה היו התוצאות?

קבוצת ההפחתה העריכה את השכיחות הנמוכה ביותר (3.8), לאחריה קבוצת הביקורת (5.4) וקבוצת ההוספה העריכה את השכיחות הגבוהה ביותר (6.1). המספרים מציינים דירוג מ- 1 (שכיחות גבוהה ל- T כאות שלישית) עד 8 (שכיחות גבוהה ל- T ראשונה).

מה היה לנו פה? בניסוי נבדקו כיצד הוספה או הפחתה של המידה בה החויה של קלות השליפה נתפסת על ידי הנבדק משפיעה על שיפוט השכיחות. בקבוצת ההפחתה הנבדקים קיבלו סיבה נוספת לכך שהיה קל להם לשלוף מהזכרון מילים שמתחילות באות T, ולכן הרגישו כי קיבלו עזרה והפחיתו מהמידה שבה היה נדמה להם כי המילים שכיחות. בקבוצת ההוספה הגורם שנתפס כמעכב הגביר לנבדקים את הבטחון שהיה קל להם לשלוף את המילים שמתחילות באות T. מתוצאות הניסוי ניתן ליראות כי תהליכי ההוספה וההפחתה השפיעו שיפוטי השכיחות של הנבדקים, ומכאן שחווית קלות ההיזכרות מהווה מקור מידע לשיפוטי שכיחות.

זו היא רק דוגמה לקלות בה ניתן לשלוט בדעותיהם ומחשבותיהם של בני האדם.

אם על ידי ניסוי כל כך פשוט הצליחו החוקרים לגרום לכל כך הרבה נבדקים לחשוב באופן מסויים, נסו רק לדמיין כיצד אלמנטים רבי עוצמה ומשקל, עשרות מונים מהמניפולציה הקטנה שנעשתה כאן – משפיעים על המח, על המחשבה ועל דפוסי החשיבה.

אז האם לא ניתן להתגבר על כך?

התשובה כמובן שלילית. האדם הוא בעל בחירה והוא מסוגל להכיר בקשיים הללו, ולנסות להתגבר עליהם, להתרחק ממגע איתם, ולהיזהר שלא יסיחו את דעתו ויובילו אותו למחוזות לא טובים אליהם הוא עצמו לא חפץ להגיע.

זו הסיבה שחז"ל מזהירים את האדם בויריאציות כל כך רבות. הם ידעו היטיב מה קלה היא ההשפעה על מוחו ויצריו של האדם. 

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

הגר"ש שבדרון זצ"ל מספר בספר שאל אביך [צוטט ב'לקח טוב'] את המעשה המרטיט והמיוחד ששמע מפי אדם שלמד בצעירותו בישיבתו המהוללה של החפץ חיים בראדין.

נוהג היה החפץ חיים זיע"א לומר שיחה מוסרית בביתו בליל שבת קדש בין קבלת שבת לתפילת ערבית. לשיחה זו היו מתקבצים ובאים כעשרים וחמישה מבין בחורי מישיבה.

והנה פעם אחת אמר החפץ חיים לבחורים שבאו לשיחה, שיש לו סוד אשר הוא חפץ לגלותו להם, אך אין הוא יכול לאומרו סתם כך בשיחה הרגילה, אי לזאת הוא מבקשם לחזור ולסור אליו בשעה שלש לפנות בוקר, ואז יגלה להם את סודו.

כיון ששמעו התלמידים שהחפץ חיים מתכונן לגלות באזניהם סוד, מיד עברה הידיעה בקרב כל בני הישיבה.

מבני הישיבה התפשטה הידיעה לבעלי בתים תושבי המקום, ותהום כל העיר ראדין, חלק מהבחורים לא עלו באותו לילה על יצועיהם ונשארו ערים כל אותו הלילה, אחרים בקשו שיעירו אותם בשעה היעודה.

בשעה שלש לפנות בוקר התמלאו ביתו של החפץ חיים וכל החצר שמסביבו בהמון אדם עד אפס מקום. הכל בקשו לשמוע את סודו של החפץ חיים.

ואז פתח הסבא קדישא את פיו ואמר בלשון קדשו: "אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא", כאן עצר את דבורו ותרגם כל מלה לאידיש. כך עשה גם כשהמשיך וציטט: "אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא".

"ולהחזירה בי, ולהחזירה בי". כולם עמדו בדריכות ושמעו את הדברים יוצאים מפי כהן גדול ולא הבינו מה כוונתו. הרי פסוקים אלה אומר כל איש ישראל בבוקרו של כל יום מימי חייו, מה איפוא החידוש שבהשמעת הדברים? מה פשר ההדגשה 'ולהחזירה בי'?

לאחר הפסקה קלה המשיך החפץ חיים וגילה את סודו: לא נאמר כאן 'אתה עתיד ליטלה ממני ולהחזיר לי נשמה', אלא 'להחזירה בי' במפיק ה"א נאמר כאן. משמעות הדבר, שאותה נשמה שתינטל מהאדם בסוף ימיו, אותה נשמה עצמה תוחזר לו לעתיד לבוא, באותו מצב שנלקחה ממנו היא תוחזר.

אם טהורה היא, היא תחזור טהורה אבל אם לא השלימה הנשמה את ייעודה היא תחזור פגומה. אם היא תהיה קרועה תוחזר לאדם קרועה.

אוי ואבוי, זעק החפץ חיים, 'ולהחזירה' עם מפיק ה"א, אותה הנשמה, כמו שנטלת ממני כך תחזיר לי -  נשמה פגומה נשמה קרועה!!

סיים החפץ חיים ואמר מצפים אנו לתחיית המתים, אבל עלינו לזכור שילבישו בנו אותן הנשמות, אויה לנו, מה גדול הביזיון, כולם יעמדו לתחיית המתים, משה רבינו אהרן הכהן, האבות הקדושים כל התנאים והאמוראים, כולם יחזרו לתחיה עם נשמות מאירות, ואני אלך עם הנשמה הפגומה שלי. אוי ואבוי לי, "ולהחזירה בי", "ולהחזירה בי", חזר ושינן, ושוב הדגיש, אותה נשמה שנוטלים אותה מחזירים, משגמר לומר זאת נשתתק.

זה היה הסוד של החפץ חיים.

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

את הסיפור המרגש הבא קיבלתי מחבר דרך הרשת, ואני חש צורך עז לשתף אתכם בו. מי שסיפר את הסיפור הוא הרב משה חזקיהו.

המסר הישיר העולה ממנו הוא, שאדם לא יכול לדעת לאן מעשה טוב שלו יכול להוביל. לפעמים נראה לו שהוא לא באמת יצר איזושהיא השפעה בעולם, אבל למעשה אין לו מושג מה כוחו של האפקט שהגיע ממעשהו.

והנה הסיפור.

היה זה לפניי כמה עשרות שנים.

חורף כבד פקד את ארה"ב. הגשם ניתך ללא הרף, וסופות הוריקן עזות הביאו להרס וחורבן של בתים רבים. עיירות שלימות סבלו מהצפות מים רבות, ובכבישים נוצרו שיבושים קשים.

לילה אחד, יצא לו יהודי תושב ארה"ב הלומד באחד הכוללים לנסיעה לעיר הסמוכה.

הוא החל בנסיעה כשמטר עז יורד כל הדרך.

והנה, בעודו נוסע בכביש המהיר, רואה הוא על צד הדרך , רכב תקוע החונה בשוליים ומסמן בידו לעזרה.

מי שנסע אי פעם בכבישים המהירים של ארה"ב יודע, כי מדובר בכבישיי ענק, עם מספר רב של נתיבים, שנוסעים בהם במהירות רבה, על כן הסיכוי שמישהו יעצור ויגיש עזרה בכבישים האלו קלוש מאד.

האברך היהודי רואה את הנהג המסכן תקוע בגשם העז והקור הכבד, ומחליט לסטות מנתיבו החוצה, על מנת לנסות ולהגיש לו עזרה.

היה זה צעד לא פשוט, ירידה לשוליים בכביש כה מהיר, ובפרט ביום חורפי שכזה, הינה מסוכנת ביותר, אך האברך ידע כי תורתנו הקדושה מצווה אותנו לגמול חסד עם כל אדם, על כן, עצר הוא את רכבו בצד וניגש להעניק עזרה.

הוא רץ אל הנהג ושאל במה ניתן לעזור, והנהג המסכן שכל כך שמח לקבלת העזרה, הסביר שיש לו פנצ'ר בגלגל ואינו מצליח לתקן זאת.

האברך טוב הלב לא חשב פעמיים, ובעוד גשם הזלעפות בחוץ לא פוסק לרגע, הפשיל שרוולים ובמרץ רב ירד מתחת לאוטו להחליף את הגלגל. הנהג ומלווהו הסתכלו בהתפעלות רבה על האברך שעבד במרץ ובהתנדבות, למרות הקור והגשם.

לאחר רבע שעה סיים האברך את החלפת הגלגל והורה לנהג להמשיך בנסיעה. הנהג ההמום הודה לו מקרב לב והיהודי רץ לרכבו כשהוא שטוף בגשם.

ברכב ישב כל אותה העת ליד הנהג, איש עסקים גדול ומצליח וביקש מהנהג לקרוא לאברך. הנהג צעק לאברך, והאברך הגיע שוב, ואז אמר לו איש העסקים : "תודה רבה לך אדון, אמור נא לי בבקשה, מה אוכל לתת לך בתמורה על כל מה שעשית למעננו בגשם השוטף ?"

"איני רוצה מאומה, עשיתי חסד כפי שציוה אותי בוראי עולם", אמר האברך, ועמד לחזור לרכבו.

"לא, רוצה אני לתת לך עזרה בכל דבר שנדרש לך...אמר שוב איש העסקים.

"אמרתי לך אדוני היקר, עשיתי מצווה ואיני חפץ לקבל מאומה בתמורה" השיב היהודי.

אך איש העסקים לא וויתר ואמר לו : "תקשיב טוב יהודי, הנני איש עסקים עשיר, וכעת אתה פוגע בי בכך שאינך נותן לי להשיב לך תמורה. אמור לי בבקשה, יש לך איזה חוב או צורך בעזרה כספית ?"

היהודי הנבוך ענה ;"יש לי משכנתא שלקחתי כל החיים , בשווי של 100,000 יורו, אך באמת שאיני רוצה תמורה על כך." אין בעיה, השיב איש העסקים " תן לי רק את כתובתך וחזור לרכבך."

האברך נתן לו את פרטיו ומיהר לרכבו ספוג במים.

והנה, לאחר כמה ימים, נשמעות דפיקות בביתו של האברך. בפתח הבית עמד שליח עם זר פרחים ענקי בידו. האברך הופתע , מי שולח לו זר פרחים עצום כזה במשך היום ? הוא הניח את הזר וראה שבתוכו מונחת מעטפה.

הוא פתח את המעטפה, ובתוכה הוא רואה כתוב: "תודה רבה על עזרתך המיוחדת בתיקון הרכב ביום חורפי, ובאמצע כביש מהיר. כאות תודה, ראיתי לנכון להעניק לך צ'ק על סך 100,000 יורו לכיסוי המשכנתא.

בהערכה רבה,

איש העסקים,

דונאלד טראמפ.

הרב משה חזקיהו שסיפר את הסיפור הוסיף: "אולי כעת נבין מדוע בחר ה' באדם זה להיות נשיא המעצמה הגדולה בעולם, למרות שכולם היו נגדו ולא האמינו שיבחר, וזאת מפני שבידו היתה הזכות של עזרה לתורה, והעמדת אברך בן תורה, אשר בזכותם עומד כל העולם.

מספיקה היא העזרה לאברך אחד שישב ויעמול בתורה, בכדי לזכות את האדם בשכר קטן - להיות נשיא המעצמה הגדולה בעולם, מפני שכוחה של התורה אדיר ומחזיק את כל העולמות.

אם רק היינו מבינים כמה גדול כוחה של התורה, ובפרט של לומדיי התורה, אשר מעלתם וגדולתם כה עצומה, שמחזיקים את כל העולמות וכל השפע היורד בעולם מגיע בזכותם, וכל השפע היורד לשאר העולם, נשלח על מנת לסייע להם, ומי שמסייע להם - זוכה בשכר ישיר מה'. 

פרטים

נכתב על ידי הרב עזריאל יונה

העולם הזה, כפי שחווה כל בן אנוש המתהלך בו, אינו קל.

לא מעט צרות וייסורים באים על האדם במהלך חייו, לעיתים נדמה כי כשל כבר כח הסבל, ואין האדם מבין מפני מה מגיעים אליו כל הקשיים הללו, ומפנה הוא אף שאלות כלפי מעלה, כלפי מי שמנהל את העולם.

בייחוד עולה התמיהה כאשר חש האדם כי העונש הקשה שהוטל עליו או על מי ממכיריו, 'גדול' מידי, שכן לאדם צדיק והגרון כמותו לא היה ראוי תגמול כזה. איך זה יכול להיות.

בפיוט על עשרת הרוגי מלכות הנאמר בחזרת הש"ץ של מוסף של יום הכפורים מובאים דברי חז"ל על הוצאתם להורג הנוראה של גדולי עולם: "שרפי מעלה צעקו במרה, זו תורה וזו שכרה וכו'?! ענתה בת קול משמים: אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים" וכו'.

בספר 'לקח טוב' הובא משל המסביר את הדברים.

פריץ אחד נזקק לבגד מיוחד במינו לרגל נשף גדול שעמד לערוך לחבריו הפריצים.

קנה אריג יקר מאד, נתנו לחייט יהודי שהיה באחוזתו והורה לו לתפור בגד נאה ומהודר.

ואמנם, היהודי השתדל בכל כוחו, ואכן שרתה הברכה בעמלו והצליח לתפור בגד שעין לא ראתה כמוהו.

כאשר הופיע הפריץ בנשף לבוש בבגדי תפארתו הללו הכל את מעשה האומנות שבתפירת הבגד הזה. היה שם אדם אחד שעינו היתה צרה בכבוד שנתנו לחייט היהודי על שהצליח במלאכתו, הלך אותו האיש אל הפריץ ואמר לו: האם נתת את לבך לכך שאורכו של האריג היקר שנתת לחיט היה יותר ארוך מהבגד שיצא מתחת ידו?

משמע אם כן שהיהודי לקח לעצמו חלק נכבד מהאריג היקר!! סיים האיש צר העין.

מיד קרא הפריץ ליהודי ותבע ממנו להחזיר לו את כל שאריות האריג.

השיב לו היהודי: אדוני הפריץ לא לקחתי לעצמי שום פיסת בד, הכל נמצא בבגד. על תמיהת הפריץ החל החיט להסביר לו, שמאחר שישנם קיפולים רבים בבגד היה צורך בכל אורך הבד אף על פי שהבגד עצמו קצר יותר.

אולם הפריץ נשאר בשלו: היכן שארית הבד? חזר ושאל בתוקף.

והיהודי בשלו: הכל נצרך לצורך הקיפולים הרבים. משראה החיט שאין הפריץ מבין את דבריו בקש ממנו שיפשוט את הבגד מעליו ואז תוכח צדקתו.

פשט הפריץ את הבגד ומסרו לידי החיט, והלה החל מיד לפרום את התפרים ,משראה זאת הפריץ עלתה חמתו עד להשחית וזעק מרה: מדוע אתה עושה זאת.

השיב החייט: ראיתי שאינך מבין את דברי, והנך עדיין חושד בי, והחלטתי לפרום את הבגד ולהראות בעליל שהבד שנתת לי נמצא כאן בשלימותו...

זהו שאמר הקב"ה למלאכים אם אינכם מבינים את גזרותי ושואלים 'זו תורה וזו שכרה'? אחזיר את העולם לתהו ובהו ואז תראו את השתלשלות המאורעות מאז בריאת העולם, ותבינו שהכל מחושב ומסודר ללא פגם.