מאמרים

פרטים

סוחר יהודי בעיירה קטנה יצא מביתו אל יריד שנערך בעיר הגדולה.

הוא ידע שעליו למהר להגיע ליריד כי הוא נמשך זמן קצר מאד ואם יאחר הוא עלול להחמיץ את ההזדמנות לעשות עסקים טובים.

כאשר ראה האיש עגלה רתומה לסוס מתקרבת אליו הוא אותת לעגלון שיתקרב אליו כדי להעמיס את סחורתו על העגלה ולנסוע עמו ליריד. כאשר התקרבה אליו העגלה הבחין שהעגלון הוא גוי זקן והסוס חלש וכחוש וסירב לעלות על העגלה.

העגלון הבין מיד את העניין ואמר לו אם הנך חושש שלא תגיע עמי בזמן ליריד דע לך שאני מיטיב להריץ את סוסי יותר מכל חברי הצעירים.

ליתר בטחון הנני מוכן להתחייב לך בשטר שאם נאחר ליריד אפצה אותך על כל הפסדיך.

לאחר שחתם הגוי על שטר התחייבות העמיס היהודי את הסחורה ויצא בלב שקט לדרך.

לפתע קדרו השמים גשם עז ניתך ארצה, הדרכים השתבשו והעגלה שקעה בבוץ. לאחר שעות רבות של מאמצים הצליחו לחלצה והמשיכו בדרכם.

רק לאחר עיכובים רבים ותלאות שונות הגיעו סוף סוף אל היריד אך היריד נסגר כבר...

כאשר נוכחו לדעת שאיחרו את המועד שלף היהודי את שטר ההתחייבות ודרש מהעגלון לפצותו. הלה טען להגנתו שהעיכוב לא נגרם עקב חולשת הסוס וזיקנת העגלון ולכן הוא אינו חייב לפצותו.

לעומתו טען היהודי שבנוסח השטר אין סייגים ונימוקים ולפיכך הוא עומד על דרישתו.

לאחר ויכוח ממושך ניאות העגלון לקבל על עצמו את הכרעת הרב המקומי. פנו השניים אל הרב והעלו את טענותיהם הרב שמע התבונן בשטר עיין בספרי הפוסקים ולבסוף פסק לטובת היהודי.

הגוי נדהם לפי איזה ספר חוקים דנת אותי? שאל העגלון את הרב

לפי דין תורה השיב הרב.

כעת הכל מובן אמר העגלון, הרי התורה ניתנה בקיץ כיצד אפשר לפסוק על פיה על מקרה שאירע בחורף?

הסיפור הזה שהובא בספר 'ילקוט לקח טוב' מתאר יפה את הדיון המוכר על הרלוונטיות של התורה. עלינו לדעת כי חוקי התורה הינם נצחיים ואקטואליים לכל זמן ולכל תקופה.

אנו מאמינים כי התורה לא תהא מוחלפת והקדוש ברוך הוא שברא את העולם אחרי שהסתכל בתורה כמו שאומר המדרש [איסתכל באורייתא וברא עלמא – הסתכל בתורה וברא את העולם] קבע חוקים אמיתיים ונצחיים שהם היחידים המתאימים לקיומו של העולם.

אין שינוי בחוקי התורה בעקבות שינויים חברתיים או תרבותיים. האנשים אולי זזים ימינה ושמאלה אבל התורה וחוקיה לעולם עומדים.

מלבד זאת, בספר הנ"ל מביא עוד שבתפילת שחרית לשבת אנו אומרים כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כלומר אצל הקב"ה אלף שנים נחשבות ליום אחד.

נמצא שאם התורה ניתנה בסיני לפני כשלושת אלפי שנים מבחינת הקב"ה יש להחשיב זאת כאילו ניתנה התורה לפני שלושה ימים וכי אין הקב"ה יכול לחקוק חוק שיחזיק מעמד שלושה ימים??

האם אין הטענה שהתורה ניתנה לפני אלפי שנים וחלילה לא רלוונטית כעת - מגוחכת כטענת הגוי שבסיפור??

פרטים

איזהו חכם הרואה את הנולד, אומרת המשנה במסכת אבות.

על האדם לראות את תוצאות מעשיו, אך מוטל עליו יותר מכך: הוא צריך לזכור מה מצבו, ומה הם התנאים החסרונות והיתרונות העומדים לרשותו ועל פי כך להתנהג.

האדם חייב לזכור מה ניצב לפניו, ומה מוטל עליו.

כדי להבין זאת כדאי לקרא את המעשה הבא שסופר על ידי הרב אהרן זכאי שליט"א.

מסופר על הגאון רבי אברהם אבלי שכיהן כרב בעיר וילנא לאחר פטירת הגר"א שפעם בא אליו עובר אורח והתחיל לתנות לפניו את צרותיו.

לדבריו, הוא עני ואביון ואין לו במה לפרנס את משפחתו.

מלבד זה יש לו שתי בנות שכבר הגיעו לפרקן ואין לו במה להשיאן הוא ביקש אפוא מאת רבי אברהם אבלי שיעשה עמו חסד וייתן לו מכתב המלצה לעשירי היהודים בוילנא, שיעזרו לו במצווה זו של הכנסת כלה.

נענה לו הרב ונתן לו את המלצתו.

לאחר שבועות אחדים מצאו את אותו אדם מוטל שכור ברחוב ומכתב ההמלצה של רבי אברהם אבלי מתגולל על ידו.

לקחו את המכתב והביאו אותו אל הרב ואמרו לו יראה רבנו על מי הוא ממליץ לטובה, ולמי הוא נותן מכתבים...

ענה רבי אברהם ואמר: וכי מפני שוטה זה שקלקל אשנה אני את מעשי ואת דרכי ולא ארחם על הבריות?

לאחר שנתפכח אותו אדם משכרותו בא שוב לרבי אברהם אבלי וסח לפניו את צערו כי אבד ממנו מכתב ההמלצה, והוא מבקש שייתן לו מכתב אחר..

נענה רבי אברהם אבלי ואמר לו מתוך חיוך, תודה אני חייב לך, כי על ידך אני מבין את הפתגם השגור בפי ההמון - פלוני שכור הוא כלוט.

מעודי הייתי תמה, מפני מה מדמים את השכור דווקא ללוט והלא אף נח שתה ונשתכר כמו שנאמר בבראשית ט "וישת מן היין וישכר" ולמה לא יאמרו שכור כמו נח, שהיה עוד קודם ללוט?

אבל אתה הנחת את דעתי ותירצת את תמיהתי.

נח שתה לאחר שכבר השיא את בניו ואת בנותיו, ועל כן אינו נקרא בשם שכור, אבל אתה לוט שעדיין יש לך שתי בנות להשיאן איך אתה מרשה לעצמך להשתכר? ולכן נקרא כל שכור על שם לוט...

פרטים

'אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא'.

הגאון מוילנא מסביר כי 'צלם אלוקים' היינו הנשמה. וכך כותב הגאון: "ואמר 'ויברא' והיא בריאת הנשמה והוא בצלמו' והוא עיקר האדם כי הגוף נקרא בשר האדם.

נשמה זו טהורה היא. כי החלק אלו-ה ממעל, שהרי נאמר 'ויפח באפיו נשמת חיים', ואמרו חז"ל, מאן דנפח מדיליה נפח' [מי שנפח מעצמו נפח, כלומר הקב"ה נפח באפם של ברואיו מעצמו ממש].

מובן אם כן, אומר בעל 'הלקח טוב', מה רבה היא חביבותו של אדם שנברא בצלם, שכן זכות גדולה היא לנו להיות קשורים לבורא באופן נפלא זה, ובמיוחד נכונים הדברים באשר מדובר בנשמת ישראל.

אין ספק בכך איפא, שככל שנהיה מודעים ליקר ולנכבד שהושם בגופנו נחיה את חיינו ברוממות.

מסופר על גוי הולנדי שהגיע לארץ במגמה לעשות כאן פעולות התנדבות כדי לכפר על פשעי האומה ההולנדית כלפי העם היהודי בתקופת השואה.

נתנו לו תפקיד במוסד שבו היו מאושפזים מקרים קשים של פגועי מוח. בעבודתו שם הבחין באשה חרדית שהגיעה למוסד בכל יום. היא היתה ניגשת אל אחת המיטות שבה שכב בחור מגודל כאבן שאין לה הופכין ומושיבה אותו.

אחר כך היתה מוציאה מתיקה כיפה וציצית ומלבישה אותו בהם וקוראת לפניו פסוקים מתוך סידור.

מחזה זה שחזר מדי יום היה נראה מוזר מאוד בעיניו, עד שיום אחד הוא שאל אותה: האם הינך סבורה שלבחור זה יש תועלת כל שהיא מהטורח הזה שאת טורחת למענו?

תשובתה המאלפת של האם לא איחרה לבוא: אמנם לגופו איני מועילה מאומה שכן הוא אינו מבין מה נעשה סביבו, אולם בטוחני שלנשמתו יש קורת רוח מרובה ממעשי עמו.

הלה הופתע לשמוע מושגים כגון גוף ונשמה, התעניין למד ולבסוף התגייר. כיום הוא תלמיד חכם.

אם נתבונן ונחשוב נשאל את עצמנו האם דבריה הקולעים של האם אינם מהווים הפתעה כלשהי גם לנו? הרי איננו רגילים לחשוב בך ולפעול פעולות בהתאם לכך? אע"פ שבהשקפה אנו מאמינים בצדקתה?

אשרינו הגדול תלוי במידה רבה בהשתדלותנו להביא בחשבון תדיר את צלם אלוקים שבקרבנו, ולא זו בלבד אלא להשיב אל הלב שהנשמה היא ה"אני".

זכינו ש'נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה', ועל כן, 'כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי' על הזכות הגדולה הזו.

פרטים

באסא מלך יהודה נאמר וגם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים [דברי הימים ב' טז].

רבי שמואל יצחק שור בעל מנחת שי העיר על כך: למה הזכיר הכתוב לאסא את דרישתו ברופאים לגנאי, והרי אמרו ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, כלומר מותר לאדם לגשת לרופאים כדי להירפא?

אף הוא השיב: אדם שחלה מצווה לפנות לרופא ולציית לו בכל אשר יאמר, אך יחד עם זאת עליו להתפלל לרופא כל בשר ולזכור כי אין הרופא אלא שלוחו של מקום והכל בידי שמים.

אך החולים המצויים היום פונים לרופא פלוני ולמחרת אומרים רופא אלמוני טוב הימנו ועוברים את האחד ודורשים אל השני, ושוב מחרתיים חוזרים לרופא שלישי ולא מתפללים להקדוש ברוך הוא, בזה הם מוכיחים כי שמו מבטחם ברופאים ולא ברופא חולי עמו ישראל.

זהו שאמר הכתוב על אסא וגם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים, ברופאים הרבה, ולא האמין שהרופא שלו הוא רק שלוחו של הקדוש ברוך הוא.

מסביר בעל 'ישועה והצלחה' כי יש לחולה לשים מבטחו בהשם יתברך ואף אם הרופא אומר לו שמחלתו אנושה וחשוכת מרפא אין להיחפז בקבלת דברי הרופא כעובדה מוגמרת, כיון שיתכן שהרופא טועה וגם אם לא טעה, ביד הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו לשנות הטבע ולרפאו.

והנה מסופר על הגאון ר' אליהו מוילנא זצ"ל שבן אחותו נחלה והגיע עד שערי מות.

באה אחותו לפני אחיה הגאון ודמעתה על לחייה בבקשה שיתפלל עבור בנה יקירה.

אף הוא נענה לה ואמר כן אעשה אחותי והשם יתברך ישלח לו רפואה שלמה בתוך שאר חולי עמו ישראל.

אך האשה במרת נפשה לא זזה ממקומה וכשכולה מתמוגגת בדמעותיה חזרה ואמרה, אבל יקירי אחי הרופא כבר אמר נואש לחייו, וחס ושלום אין תקוה...

כך - נענה הגר"א - כך אמר הרופא? אבל לא כן אמרה תורתנו הקדושה. התורה אמרה 'ורפא ירפא' ודרשו רבותינו 'מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות'.

כלומר, לרפא בלבד ניתנה רשות לרופא, אבל לא לחוות דעות ולהחליט החלטות ולייאש, לא מהן ולא מקצתן.

לכי אפוא לשלום ואל תתייאשי מן הרחמים. יהא לבך סמוך ובטוח שהחותך חיים לכל חי ירפא את בנך ברפואה שלמה במהרה.

ובעניין זה יש בנותן טעם להביא סיפור נוסף [שהובא בשאל אביך ויגדך] על תלמיד חכם גדול שסבל ממחלה מסוימת וכל זמן שהוא נתקף בה היה הוא במצב מסוכן מאד וזקוק מיד לרופא.

פעם אחת חש בהתקף כזה בליל שבת ובקושי רב ניגש לטלפון והתקשר לרופא שלו, וזה ענה לו שהוא מיד בא אליו אבל לפני שהרופא הניח את שפופרת הטלפון שאל את החולה בעצם מנין לך מספר הטלפון שבו התקשרת אלי, הרי אין אני בביתי עכשיו כי אם בביתו של חולה אחר?

מסתבר כי החולה חייג מספר מוטעה אבל מהשמיים סיבבו כך שיחייג מספר לא נכון, ובדיוק היה זה מספר הטלפון של החולה האחר שבביתו נמצא הרופא באותה שעה. אם היה מחייג את המספר הנכון הוא לא היה מוצא את הרופא.

זו היא דוגמא מצוינת ל'ניתנה לרופא רשות לרפאות' רק בעזרת השם. 

פרטים

האמונה האמתית בקדוש ברוך הוא אינה זקוקה לניסים ולחוויות מטא-פיסיות כמו שסבורים חלק מפשוטי העם או מן האתאיסטים הגדולים. האמונה היא קבלת עול מצוות יומיומית והבנה כי יש למעלה מישהו שמשגיח מחיה ממית וגומל טוב לעובדיו וחלילה להיפך. להיפך, אמונה בעקבות ניסים לא תמיד 'תופסת' שכן אז עלול להגיע 'נס' הפוך שיסיט את לב האדם למקום אחר.

ולמרות זאת, מי שמעוניין יכול לראות בכל יום ניסים בבחינת 'על ניסיך שבכל יום עמנו ונפלאותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהריים'.

ולפעמים הניסים הינם גלויים ומוכיחים באופן חד וחלק כי יש מנהיג לבירה. כמובן שגם את המקרים הללו ניתן להסביר באמצעים טבעיים, שהרי לאדם כידוע ניתנה כח הבחירה, אולם אדם בעל לב מבין ורגיש ובעל יכולת התבוננות נכונה יגלה את יד ה' באירועים השונים.

אחד מן המקרים הללו הוא הסיפור האמיתי הנ"ל, אודות ימיה הקשים והאיומים של מלחמת העולם השניה. הוא סופר באחד מימי השואה האחרונים והנה הוא לפניכם:

אחד מן האתרים הידועים לשמצה היה מחנה ההשמדה אושוויץ אליו הובאו רבבות יהודים מידי יום ושם בתאי הגזים השיבו את נשמתם לבוראם. סביב המחנה היו ממתינות לעיתים קרובות נשים פולניות, שונאות ישראל ותאבות בצע, שחיכו לקרבנות היהודים העושים את דרכם האחרונה כדי להציל מהם דברי ערך ותכשיטים. באחד הימים, הובאה למקום אישה יהודייה אצילה שהחזיקה בידה מעיל פרווה כבד וחבשה כובע על ראשה. הפולניות מעבר לגדר חמדו את המעיל ואת הכובע וביקשו מהחייל הנאצי שליווה את השיירה שיאפשר להן לקחת אותו. החייל 'האדיב' כמובן הסכים אך האישה סירבה בכל כוחה. אחרי שציוויו של החייל לא עזר קפצו הפולניות מעל הגדר ומשכו בכח את המעיל של האישה והיא נאבקה כחיה פצועה, אך ללא הועיל. שתי הגויות גברו עליה ועזבו את המקום עם המעיל. האישה המשיכה לצרוח, אך היא נלקחה משם וזמן קצר לאחר מכן נשרפה על קידוש ה'.

בינתיים הגיעו הפולניות אל ביתן והחלו לחטט בכיסי המעיל. לשמחתן מצאו שם תכשיטים וחפצי נוי אולם כשסיימו לפשפש בכיסיו חשו שהמעיל עדיין כבד. בעזרת מספריים הן פרמו את הבטנה וגילו להפתעתן תינוקת יהודיה יפה אותה החביאה האשה בבטנת המעיל. אמרה אחת הפולניות לרעותה: 'לך הלא אין ילדים, קחי את התינוקת ומעט מן הרכוש ואני אקח את היתר'. החלוקה הנפשעת בוצעה והתינוקת היהודייה גדלה בבית האישה הפולניה בלי לדעת כלל שהיא למעשה בת לעם היהודי. השנים חלפו, התינוקת גדלה לילדה מוכשרת ועם סיום לימודיה התיכוניים נרשמה ללימודי רפואה. עד מהרה הפכה לרופאת ילדים מפורסמת ושמה הלך לפניה. עברו שנים נוספות ו'אמה' הפולנייה של הרופאה מתה. עם תום הלוויה ניגשה אליה חברתה של האם וסיפרה לה את מוצאה האמיתי. הרופאה התקשתה להאמין אך הפולנייה הזקנה לקחה אותה לביתה והביאה לה את התכשיטים ששדדה מהאם. על אחד התליונים היתה חקוקה כתובת בשפה אותה לא הכירה והיא שהיתה המומה מהגילוי החליטה לבדוק את משמעותה. כבר באותו יום, רכשה כרטיס נסיעה לארה"ב ושם נסעה לאחת השכונות החרדיות. שם בשכונה, כשהיא לא יודעת למי לפנות החליטה להציג את התליון ליהודים הדתיים הראשונים בהם תיתקל. ואמנם כעבור דקות ספורות פסעו מולה שני יהודים חסידים והיא ניגשה אליהם ובאנגלית בעלת מבטא זר שאלה האם יוכלו לומר לה מה חקוק על התליון הישן? 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', אמרו לה היהודים החסידים ולקחו אותה לאדמו"ר שלהם. האדמו"ר התרגש מהסיפור ואמר לה: עד כה טיפלת בילדים גויים, כעת תטפלי בילדים יהודים מהעם שלך.

הצעירה שראתה את פניו הלוהטים והקדושים של הרבי, חשה שהגיעה אל מקומה האמיתי, החליטה שהיא ממלאת אחר דבריו של האדמו"ר ועלתה לירושלים. בישראל נישאה ליהודי כשר והיתה לרופאת ילדים מוכרת מאד בירושלים.

אבל הסיפור המרתק לא מסתיים כאן. באחד הימים טיילה האשה עם בעלה במרכז העיר והנה נשמע פיצוץ גדול בקרבת מקום. היה זה הפיגוע הקשה במסעדת 'סבארו' בו קיפח מחבל ארור מתאבד את חייהם של. "כדאי שארוץ לשם", אמרה הרופאה לבעלה, "אולי אוכל לסייע עם הפצועים". השנים מיהרו למקום, ובתוך כדי הסיוע רואה הרופאה אדם זקן שמסתובב כנשוך נחש בין הפצועים כשהוא סופק את כפיו וקורא בשמה של מישהי. הרופאה ניגשה אל הישיש וזה סיפר לה כי שהה עם נכדתו במקום וכעת הוא אינו מוצא אותה. הרופאה עלתה עם האיש לאחד האמבולנסים שמיהרו לבית החולים ושם החלה לחפש את הילדה בין הפצועים כשהיא מתפללת בליבה שהיא אינה בין ההרוגים. כעבור זמן לא רב גילתה הרופאה לשמחתה הרבה את הילדה במחלקת 'הפצועים הקלים' ומיהרה לבשר לזקן כי נכדתו בריאה ושלמה למעט פצעים קלים. בתוך כך הבחינה בתליון שהיה ענוד לצאוורה של הילדה שהיה זהה לתליון שהיה ברשותה. שניהם היו בעלי צורה דומה ועל שניהם חקוק היה הפסוק 'שמע ישראל'.

הרופאה הנסערת פנתה לזקן ושאלה אותו מהיכן התליון המיוחד. האיש שהיה עדיין נרגש מהצלתה של נכדתו סיפר לה כי בצעירותו גר בפולין שם לו ולאשתו היתה בת אחת. כשהגיעה השואה האיומה והשנים נלקחו למחנות המוות הכין הבעל שני תליונים זהים, כאשר את אחד מהם הביא לאשתו ואחד מהם נותר אצלו. האשה שלקחה אתה את התינוקת נרצחה על ידי הגרמנים והוא שהצליח להינצל בדרך לא דרך עלה ארצה והקים משפחה מחדש. את התליון השני שנותר ברשותו העניק לנכדתו.

הרופאה ההמומה ביקשה מהזקן להמתין בבית החולים ומיהרה לביתה. כעבור זמן קצר חזרה עם התליון השני וסיפרה לזקן כי למעשה הוא אביה וכי בגלל התליון המיוחד והכתובת העברית שכל כך סקרנה אותה חזרה לכור מחצבתה ולאביה שבשמים.

 

פרטים

מה היא טעות קטנה? את השאלה הזו כולנו מכירים בווריאציות שונות. א מה אם לא נהגנו כהוגן בעניין זה? אזה מה אם לא ענינו נכון על השאלה הזו, אפשר להחליק...

אבל ישנה טעות ביחס לטעות הזו.

ישנן טעויות שעלולות לעלות מחיר יקר, ישנן טעויות שאסור לטעות בהן. האם אדם היה טועה וכותב בטעות עוד אפס ליד המספר 1000 בשיק? האם הוא היה לוקח תרופה שעוד גרם ממנה היה מסכן את החיים שלו?

זו טעות קטנה, אבל כה גורלית.

קראו את המשל הבא.

שון חי את חייו בשלווה יחסית כמו עוד מיליוני זוגות ברחבי העולם. הוא היה נשוי לאשה בשם אמה, עבד כגנן בבית הספר המקומי, ובסך הכל היה מרוצה בחלקו. דבר אחד הוא לא ידע, אמה אשתו, הייתה אישה פסיכוטית, מסוכנת, שלא חדלה מלזמום מזימות כיצד תוכל להיפטר ממנו. מה היה חשוב לה כך להיפטר מבעלה? מדוע פשוט לא התגרשה ממנו? מסתבר כי שון, כעובד בית ציבור – גנן בבית ספר – חתום היה על ביטוח חיים בסך 3.5 מיליון סטרלינג – סכום כסף עצום. עם מותו של שון, נדרש הביטוח הלאומי של המדינה להעביר לידי יורשו הקרוב את הסכום העצום הזה, כשבמקרה הזה זוהי כמובן אמה – רעייתו.

אמה לא הספיקה לחשוב על דרכים כיצד להעביר את בעלה מן העולם, עד שרעיון חלף בראשה. שון נוהג היה לשתות מידי סוף שבוע בירה ללא אלכוהול. הסיבה לכך הייתה פשוטה: שון סבל מסכרת בדרגה בינונית, לא ברמה המסכנת את חייו, אך בהחלט כזו העשויה לסבך אותו עם שתיית אלכוהול. התכנית של אמה אם כן הייתה פשוטה. היא תחליף את הבירה נטולת האלכוהול ששותה שון, בבירה עם אלכוהול בלי שישים לב. היא פנתה לתזונאי ורוקח וביקשה מהם להכין לה חומרים אלכוהוליסטים שטעמם אינו מורגש, וכשהחומר בידה רכשה בקבוק בירה עם אלכוהול, אליו הוסיפה את כמות האלכוהול העצומה שהשיגה, והגישה אותו לבעלה.

שון שתה לתומו את הבירה, בלי לבדוק לעומק את הבקבוק, ולאחר זמן קצר התלונן על תחושות גירוד קשות. הוא החוויר ואחר התעלף. אמה מיהרה להזמין אמבולנס שהבהיל את שון במצב קשה לבית החולים. האישה 'המודאגת' נסעה עם האמבולנס ולא חדלה למרר בבכי: מה יהיה עם בעלי, מה יהיה אתו? איך זה קרה פתאום? בבית החולים גילו הרופאים כי בדמו של שון קיים ריכוז גבוה של אלכוהול. השוטרים הגיעו אל ביתה של אמה וראו כי שון שתה 'בטעות' מתוך בקבוק עם אלכוהול. הם לא האשימו את אשתו: "טעות כזו קורית לעתים קרובות", הסביר רופא בית החולים, "אנשים שאסור להם לשתות אלכוהול או לאכול סוכר מכניסים לגופם את החומרים האלו בלי לשים לב".

אמה נשמה לרווחה. היא הצליחה להתגבר על החשד שעשוי היה ליפול עליה, וחיכתה לשמוע את הבשורה על מותו של שון. כפי שציפתה יצא אליה הרופא בפנים חמורות סבר ואמר כי יש בידו בשורה קשה: "בעלך נפל לתרדמת, בעקבות קריסת הכבד. איננו יודעים מתי יצא ממנה אם בכלל". לא זו הייתה הבשורה שאמה ציפתה לשמוע. "כמה זמן הוא יכול לשכב כך"? שאלה. "שנים ארוכות", השיב הרופא בקול עצוב.

הגיע הזמן לעבור לתכנית ב', חשבה האישה הרעה. היא חזרה לביתה והדפיסה מכתב אותו הכינה לפני שבועות ובו היה כתוב כך: "אני מודיע בזאת, כי אם אגיע למצב בו חיי לא יהיו חיים, ואשכב בבית החולים כמו אבן, אבקש שלא להאריך את חיי ולא לחבר אותי למחונת ההנשמה. אינני מעוניין לסבול". אמה לקחה את הדף, זייפה עליו את חתימתו של בעלה אותה הכירה היטיב, והופיעה בבית החולים בפנים מודאגות. היא הגישה לעובד הסוציאלי את המכתב ואמרה: מצאתי את זה במכתבה של בעלי, אינני יודעת מה זה אומר.

העובד הסוציאלי התבונן במכתב ואמר: לפי מה שכתוב כאן, בעלך מבקש שלא לחבר אותו למכונות הנשמה. אני חושב שעל פי החוק הקיים כאן במדינה, מותר לו לבקש כזה דבר, מאחר שאיננו הורגים אותו, אלא רק לא מחיים אותו. אמה פרצה בבכי ואמרה: אני רוצה שהוא יחיה, גם כצמח. אני אבוא לבקר אותו בכל יום. העובד הסוציאלי משך בכתפיו ואמר: אם זה מה שהוא ביקש, צריך למלא את רצונו. דבריו של האיש שימחו את אמה והיא אמרה מיד, טוב, אם זה החוק, זה החוק, אינני רוצה חס ושלום להתנגד לחוק".

המפנה המהיר שחל באשה שלפניו עורר חשד אצל העובד הסוציאלי שלא אמר כלום אך מאוחר יותר בחן שוב את הפתק של שון. הוא שם לב לדבר  מעניין. שון כתב שהוא אינו רוצה שיחברו אותו למכונת הנשמה. עם האות ח במקום כ – למכונת הנשמה. טעות כתיב קטנה אבל מעניינת. הוא התקשר לקצין הבטיחות של בית החולים וזה עירב את המשטרה. הטעות הייתה נראית להם לא חשובה במיוחד, אולם בכל זאת הם החליטו לנסות ולבצע בדיקה.

כבר למחרת קיבלה אמה שיחת טלפון מהעובד הסוציאלי שביקש להיפגש אתה, כדי לבחון את מצבה הנפשי לאור האסון, ובמיוחד לאור העובדה שבעלה עומד לסיים את חייו. אמה נענתה בשמחה ללא כל חשד, והגיעה לחדרו. העובד הסוציאלי, סיפר לה כי הוא רוצה לטפל בה בעזרת טכניקה שנקראת 'כתיבה חופשית'. "עלייך לכתוב כל מה שעולה בדעתך, את כל מה שאת רואה בחדר למשל, ואנחנו נבחן ביחד את התוצאות". אמה התבוננה סביבה וראתה את מכונת הקפה הגדולה אותה הניח שעה קודם לכן העובד הסוציאלי. היא כתבה: "עובד סוציאלי, שולחן, מאפרה, מחונת קפה, פגישה". העובד הסוציאלי התבונן בכתיבה וראה שהיא טעתה 'שוב' וכתבה 'מחונת קפה' במקום 'מכונת קפה'. הוא ביקש ממנה להמתין בסבלנות, וכשחזר היו אתו שני קציני משטרה שהודיעו לאמה כי היא עצורה בגין ניסיון להרג בעלה.

­­­­

 

פרטים

"והחזיקה בו ונשקה לו, העזה פניה ותאמר לו" [משלי ז].

'והחזיקה בו' - מתחילה היא תחזיק אותו שלא ילך מאתה ויעזוב אותה, 'ונשקה לו' - אחר כך ונשקה לו כלומר מתדבק עמה באהבה, 'העזה פניה ותאמר לו' - כי מתחילה אינה אומרת לו כלום, רק אחר כך שרואה שאין מתגבר עליה אלא הולך ומתדבק עמה, אז תאמר לו כי יצר הרע אינו מתחיל תיכף להפציר לעבירה, אלא מראה תחילה אהבה אחר כך אומר לו את דבריו [הרב אהרן זכאי שליט"א בשם הגר"א].

ובעניין זה מספר הרב על הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שפעמים רבות נהג להתריע מפני שיטותיו המחוכמות וכליו של היצר.

במדרש בראשית רבה כב מצא משל נפלא בעניין זה, והיה מדגים באופן מוחשי ביותר את הצורות המעשיות של הנמשל.

מובא במדרש שבשוק של רומי היו כלבים ערמומיים, היה הכלב רובץ על פתח חנותו של האופה משים עצמו כישן ולוטש עיניים בהחבא אל המגשים העמוסים בדברי מאפה מפיצי ניחוח.

מה רוצה הכלב? שאל ר' חיים, והדגיש את המילה האחרונה בהתכוונו ליצר הרע, לחמנייה אחת! האם האופה האדם יניח לו זאת? בוודאי לא! הוא שומר על הלחמניות לבל יחטוף הכלב אף אחת מהן.

הכלב בשוק של רומי היה משים עצמו כישן אך ברגע קטן של היסח הדעת היה הופך תבנית שלמה. במהומה שהייתה קמה היה הכלב חוטף לחמנייה אחת. כשהייתה המהומה שוככת היה האופה עורך את המאזן, נו רק לחמנייה אחת, לא נורא ...

כך הוא דרכו של היצר הוא רוצה להכשיל את האדם רק בפרט אחד, כדי שמחר יוכל להכשילו בפרט נוסף.

הרי כך אמרו חכמינו ז"ל במסכת שבת: כך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה.

אך איזה בר דעת מיושב בדעתו יניח ליצר להכשיל אותו?

אבל חובת הלבבות אומר: 'אתה ישן לו והוא ער לך', יש ליצר סבלנות של ברזל

הוא מחכה לרגע של היסח הדעת, ואז ברגע הזה הוא מחולל מהומה. הוא מכניס את האדם למצבים פתאומיים שבהם נדמה לו שהוא עומד להפסיד הרבה יותר.

אחר כך כשהכל שקט עושה האדם את חשבון הנפש ומתברר לו שהיצר הצליח להכשיל אותו רק בפרט אחד.

אומר האדם: לא נורא, האסון אינו גדול, אבל הוא אינו יודע שזה כל מה שרצה היצר מלכתחילה. הוא השיג את מטרתו והצליח. 

פרטים

בני אם יפתוך חטאים אל תבא [משלי א, י].

לכאורה יש להעיר, אומר הרב אהרן זכאי, שהיה צריך הכתוב לומר אם יפתוך חוטאים ומדוע אמר חטאים?

אולם הכוונה היא שאם האדם שקוע חלילה בחטאים ועוונות, אל לו להתייאש ולומר, כאשר אבדתי אבדתי ולהמשיך לחטוא.

לא, במצב כזה עליו להתחזק ולשוב בתשובה ושב ורפא לו.

זהו שאומר הכתוב בני אם יפתוך חטאים – כלומר, אם יפתו אותך להתייאש בגלל החטאים שעברת, אל תבוא, כלומר אל תובא ואל תשמע ליצר הרע אלא עליך לשוב בתשובה, כי כל זמן שהאדם חי יכול הוא לתקן עצמו ולשוב בתשובה.

ורבותינו במדרש איכה רבתי [ג, לה] אמרו, נמשלה התפילה כמקווה ונמשלה תשובה כים.

מה מקווה זו פעמים פתוחה פעמים נעולה, כך שערי תפילה פעמים נעולים פעמים פתוחים, אבל הים הזה לעולם פתוח, כך שערי תשובה לעולם פתוחים.

ומסופר על הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל שהזדמן פעם בשעה מאוחרת בלילה לביתו של סנדלר וראהו יושב ועושה את מלאכתו לאור הנר ההולך ודועך.

מדוע עודך יושב ועובד, שאל אותו רבי ישראל הלא השעה כה מאוחרת, והרי גם הנר עוד מעט ויכבה ולא תהיה בידך אפשרות לפעול מאומה?

אין בכך כלום, ענה לו הסנדלר בתשובתו המפורסמת, כל זמן שהנר דולק עוד אפשר לפעול ולתקן.

רבי ישראל התרגש מאד לשמע דברים אלה, ודן קל וחומר לעצמו: אם לצרכו של הגוף צריך לעבוד כל זמן שהנר דולק, ואפשר לפעול ולתקן לאורו, לצרכה של הנשמה על אחת כמה וכמה שעל האדם לעבוד ולתקן מה שאפשר, כל זמן שנר ה' נשמת אדם מאיר.

ומסופר שימים רבים שמעו את רבי ישראל מתהלך בחדרו ומשנן לעצמו בהתרגשות עצומה: כל זמן שהנר דולק עוד אפשר לפעול ולתקן.

 

פרטים

אם ללצים הוא יליץ, ולענווים יתן חן [משלי ג].

אם ללצים הוא יליץ - כי לץ הוא היפוך של עניו, שהעניו הוא מן הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים.

והלץ הוא היפוך זה שמחרף ויליץ לכל אדם והקדוש ברוך הוא יתן אותו לחרפה שיליצו אחרים ממנו. וזהו 'אם ללצים' - אם יתחבר ללצים 'הוא יליץ' על ידי אחרים, ו'לענוים' השומעים חרפתם ואינם משיבים ומכניעים את עצמם לכל אדם בעולם, 'יתן חן' יתן הקדוש ברוך הוא לו חן בעיני הבריות. [ספר אוצרות האגדה בשם הגאון מוילנא].

ובעניין הענווה ונתינת חן ראוי להביא הסיפור הבא:

במרחק מה מן העיר וילקומיר היה גר יהודי שהודבק לו הכינוי 'ליב הבזוי'. וכל זאת למה? מפני שהיה בחיצוניותו מגושם בור ועם הארץ.

באותה העת שימש גדול תלמידי הגאון מוילנא רבי שלמה, כרבה של וילקומיר. פעם היה זה בערב שבת בימות החורף הקרים כשהדרכים משובשות, שב רבי שלמה לביתו ולפתע עמדה העגלה מלכת. משהו התקלקל בה והסוסים העייפים נעצרו גם הם.

שבת קרבה ולרבי שלמה לא הייתה כל ברירה אלא לגשת לביתו של 'ליב הבזוי' היהודי היחיד שהתגורר באזור שכולו גויים.

משהגיע הוא לביתו של ליב, ניסה ליב להציע לרב לנסוע עוד כברת דרך ולשהות בשבת בבית מלון כיאה לרב, אבל השעה הייתה מאוחרת והרב הפציר בו שיואילו לארחו.

ליב הסכים. שעות חלפו השבת פרשה כנפיה על הבית. ליב קיבל את פניה בדקדוק הלכה לא כבעל בית פשוט אלא כגאון וצדיק נסתר.

רבי שלמה הבחין חיש מהר כי מארחו הוא אדם דגול ושאל אותו על עניינים שונים בהלכה. תשובותיו של ר' ליב היו מופלאות, אולם בקשה אחת הייתה לו כי לא יספר מאומה על שראה ועל הידוע לו

חלפו שנים יום אחד יצא רבי שלמה מבית הכנסת, בדרכו נתקל בלוייה מצומצמת כשמספר זעום של מלווים הולכים אחר מיטת הנפטר.

התעניין הרב מיהו הנפטר, ואז נודע לו כי אדם זה אינו אלא ר' ליב.

מיד קרע הוא את בגדיו ציווה על אנשי החברה קדישא להוביל את המיטה אל בית הכנסת וביקש להכריז בשמו כי כל תושבי העיר צריכים לבוא ללוייה.

בשעת ההלויה הודיע הרב קבל עם ועדה כי הנפטר ר' ליב הבזוי היה גאון וצדיק נסתר.

"ולענווים יתן חן".

פרטים

רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו [פרק ג משנה ב].

תומס הובס, היה אחד מגדולי הפילוסופים של אנגליה, שחי במאה ה-17. הוא היה גם מדען, ותרם רבות למחקר עודות גוף האדם ומדעי הטבע, אולם עיקר פרסומו הגיע מהגותו הפוליטית והמוסרית שהשפיעה רבות על הפוליטיקה בעולם המערבי.

אם ננסה לתמצת את התיאוריה של הובס נוכל לומר כי לא הייתה לו הערכה רבה לבני אדם. הוא סבר שכולנו אנשים אנוכיים, שמונעים מתוך רצון להשיג רווח כל שהוא, או מרצון להישרדות מול פחד המוות.

כולנו גנבים

הובס למשל שאל: למה אנחנו נועלים את הדלת בכל לילה לפני השינה? והשיב כי אנחנו יודעים היטיב כי האנשים האחרים ישמחו לגנוב את כל אשר לנו. יהיו שיאמרו, שאולי רק חלק מהאנשים הם גנבים ומפניהם אנחנו מתגוננים, אך הובס היה משוכנע שעמוק בליבנו – כולנו היינו רוצים רק לשדוד ולדאוג לעצמינו.

למה אנחנו לא עושים את זה? בגלל שלטון החוק שמרסן אותנו.

בספר המפורסם שלו 'לויתן' הסביר הובס מדוע חשוב כל כך שלטון ריבוני המחזיק בסמכותו את כל מנגנוני החברה. בלעדי סמכות זו, יאלצו בני האדם לחיות ב'מצב הטבע', כלומר בעולם ללא חוקים ללא סמכות. עולם כזה משוכנע הובס, יתאפיין ברצח גניבה ושחיתות. כולם ינסו לשרוד וכדי לעשות זאת יפגעו בכל דרך באחרים.

גם האדם החזק ביותר מועד לכישלון במצב כזה, שכן באחד הלילות הוא יהיה חייב לישון, ואז יבא אדם חלש וערמומי ויכניע אותו. לאנשים השואפים לשרוד, אומר הובס, אין אימון בזולת והם יחששו כל העת כי הללו מנסים 'לתקוע להם סכין בגב', ולאו דווקא מטאפורית. 

אז מה עושים בכל זאת? מייצרים 'אמנה חברתית', בה בני האדם נכונים לוותר על חלק מחרויותיהם בתמורה לביטחון שישיגו באמצעות השלטון. אין דבר חשוב יותר מן הריבון השולט ללא מיצרים במדינה, סבור הובס. ללא זה יכולים כולם פשוט לצפות למוות אלים ומהיר בידי חבריהם.

על העיוורון

בשנת 1995 פירסם הסופר הפורטוגלי זוכה הנובל ז'וז'ה סראמאגו את ספרו המפורסם 'על העיוורון'. בספר מתוארת תופעה בה בני האדם לוקים בעיוורון מיוחד [בו הם רואים רק לבן], ובהדרגה מדביקים הם האחד את רעהו.

בתחילה, מנסים השלטונות לטפל בתופעה על ידי שליחת העיוורים הלבנים להסגר, בתוך בית ספר נטוש, אך לאט לאט פושט העיוורון גם לשומרים, ומשם לכלל האזרחים וראשי השלטון.

הספר המרתק מתחקה בעיקר אחרי הקבוצה הראשונים של העיוורים, בני בלי שם, וביניהם רופא העיניים אליו הגיעה העיוורת הראשונה, אשתו [היחידה שלא לוקה בעיוורון במהלך כל הספר], בחורה צעירה במשקפיים כהים, נהג מונית, ילד פוזל, כלב המוכנה 'כלב הדמעות' ועוד.

כבר בימים הראשונים, בבית  הספר אליו הופנו קבוצות העיוורים הראשונות, משתלט עיוור פושע החמוש באקדח על המרחב, ונוטל לעצמו בכח הזרוע את כל האוכל שהרשויות מניחים בפתח בית הספר. אשת הרופא, היחידה שמסוגלת לראות, לא מצליחה להישאר אדישה נוכח מעלליו ורוצחת אותו במספריים.

בהמשך כאשר, גם השומרים נדבקו במחלה המסתורית יוצאים העיוורים לרחוב ואז מתגלה הגהינום בהתגלמותו. אנשים מגששים את דרכם ברחובות, מנסים למצא מזון בעזרת חוש המישוש, ומוכנים לרצוח, לשדוד ולפגוע באחר רק כדי להשיג עוד קורטוב של מזון ומים. התיאורים בספר, הופכים להיות קשים ומחרידים ככל שמתקדמת העלילה והחבורה הקטנה מנסה למצא את דרכה בהובלת אשת הרופא הרואה.

הספר של סראמאגו מהווה אליגוריה מדהימה לתיזה של הובס אודות טבע האדם החי בעולם ללא שלטון וללא ריבון.

חיים בלעו

אלא שלתומאס הובס ולז'וז'ה סארמאגו קדם מתברר בהרבה מאד שנים רבי חנניה סגן הכהנים.

רבי חנניה לא רק אומר שאנשים יתנהגו באופן שאינו ראוי כאשר לא יהיה שלטון, כשאנרכיה תשתולל בארץ. הוא אומר באופן הגלוי ביותר: 'איש את רעהו חיים בלעו'. אנשים יהפכו למפלצות, לחיות אדם, ליצורים החיים ב'מצב טבע' בו כל מה שנדרש הוא לשרוד גם במחיר פגיעה באחר.

התיאוריה של הובס זכתה ללא מעט ביקורת. הוא הפך את השלטון – גם העריץ – לקדוש. הוא לא האמין בדמוקרטיה. האם ידע הובס כי במאות שיבואו אחריו יקומו 'אנשי שלטון' כמו היטלר, סטאלין, פרנקו, מוסוליני וקים ג'ונג און הצעיר החינני מצפון קוריאה וירצחו מאות מיליוני בני אדם? קשה להניח.

אצל רבי חנניה מכל מקום אין אנו רואים תמיכה בשלטון כזה. הוא היה מודע היטיב לסכנות הכרוכות בריבונות כל יכולה כמו שרצה הובס, אבל הוא גם מודע גם לחשיבות שלה כשהיא פועלת ולכן הוא מורה: 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות', כלומר תשאף, תקווה, כי השלטון ישרוד. איזה שלטון? כל שלטון, גם המושחת ביותר, שכן בלעדיו נקבל את הגהינום של 'על העיוורון'.

האם זה השלטון האידיאלי? בוודאי שלא, אולם כל עוד הוא קיים, הוא עדיף על האלטרנטיבה.

מקורות

היסטוריה של הפילוסופיה, נייג'ל וורברטון, הוצאת ספרי עליית הגג

על העיוורון, ז'וז'ה סאראמגו, הוצאת הקיבוץ המאוחד

 

פרטים

"בני תורתי אל תשכח ומצוותי יצר לבך" משלי ג].

יש לפרש מביא הרב אהרן זכאי שליט"א, בהקדם דברי היערות דבש שיש כת פוקרים האומרים כי עיקר המצוות היא תכליתן ואין צריך לקיימן במעשה.

למשל? ציצית מטרתה היא לזכור כל המצוות לכן יזכור המצוות ואינו צריך להתעטף בטלית... וכן שמירת שבת להודות כי בו שבת צור עולמים והמודה בזה אינו צריך לשמור שבת וכיוצא בזה....

לכן בא הפסוק ואומר בני תורתי אל תשכח, ואל תאמר שדי לך בזה כשתלמד התורה ותדע טעמי המצווה ושוב אינך צריך לקיים המצוות בפועל, אלא ומצוותי יצור לבך - לקיימם במעשה כראוי.

ובהקשר לכך הסבירו בספרים את הדברים לגבי שאלת הרשע מה העבודה הזאת לכם? על פי משל.

בכפר אחד חלה איש מסוים מבני הכפר במחלה ממארת, הוזעקו אליו בני הכפר והמציאו לו תרופות ביתיות שונות אך הכל לשווא.

אז נאלצו להזמין רופא מומחה מן העיר הסמוכה. הרופא בא ולאחר בדיקה קפדנית קבע את המחלה ומסר מרשם לאשת הכפרי וציווה עליה לתת את התרופה שש פעמים ביום, כפית אחת בכל שעתיים, ולמחרת יבוא לבקר את החולה שנית.

האשה הכפרית שלא הבינה שעם המרשם הזה צריכים לגשת לבית מרקחת ולקבל את התרופה, לקחה את הנייר של המרשם גזרה אותו לששה חלקים וכל חלק ממנו שמה בכוס מים חמים בכל שעתיים ונתנה לחולה.

למחרת כשניגש הרופא שנית לבקר את החולה ולראות את מצבו, השתומם לראותו במצב רע מאד, שאל את האשה הכפרית:

האם נתת לחולה את התרופה?

והיא ענתה בתום לב: נתתי הכל עד הסוף.

משביקש הרופא להראות לו את הצלוחית של התרופה ענתה כי אין לה כל צלוחית רק שגזרה את הנייר ונתנה לו אותו בכוס פעם בכל שעתיים כמו שפקד עליה.

צחק עליה הרופא ואמר לה, הוי פתאית וכי תאמיני שהנייר הזה הוא מרפא, הרי רק מה שכתוב בו מרפא - והיא התרופה.

כן הדבר אצל הרשע הפתי שטוען מה העבודה הזאת לכם, שאין צריך לעשות מה שכתוב בתורה, אלא רק לזכור עלי ידי חזרות בפה בלבד.

 

פרטים

אחד הפתגמים הידועים ביותר, הוא 'אין חכם כבעל ניסיון'. מה שפחות ידוע הוא, שהמשפט הזה שמיוחס לחז"ל בפרקי אבות או במדרשים כלל לא נאמר על ידם.

הניב הזה, מצטרף למספר רב נוסף של "אמרות חז"ל", שהכל משוכנעים ללא צל של ספק כי הם נאמרו על ידי חכמינו במשנה או בגמרא, אולם הדבר אינו נכון.

הנה מספר דוגמאות מתוך הספר 'אמרות חכמה' לרב נתנאל אבני:

אין דבר העומד בפני הרצון

אותיות מחכימות

כבדהו וחשדהו

כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו

סוף גנב לתלייה

צרת רבים חצי נחמה

אל תיקרי מהונך אלא מגרונך

מרבה דברים מרבה שטות ועוד רבים ראה שם [עמ' שסה].

ומכל מקום, אין ספק כי המשפט הזה שהשתרש בשפה העברית מצוטט על ידי רבנים וסופרים רבים, וגם אם אין לו מקור בדברי חז"ל, חכמה וודאי יש בו.

וראה בספר 'אור דוד' [עמ' קנז] שמצא מקור לכך בדבריו של איוב: בישישים חכמה ואורך ימים תבונה [יב, יב], כלומר החכמה והתבונה הינם פונקציה ישירה של גיל ושל וותק במסדרונות החיים.

מדוע הניסיון מוסיף חכמה? מה יש באיש בעל הניסיון שאין בצעיר חסר הניסיון?

נשיא אוניברסיטת בר אילן בדימוס הפרופ' משה קוה – פיזיקאי בעל שם עולמי ויהודי המקפיד על קלה כבחמורה, סיפר לי שכאשר הוא נשאל על ידי נכדיו דבר מה, הוא לא ממהר להשיב להם. לאחר שמיעת השאלה משיב הנשיא הנכבד לפעוטות כי עליו לחשוב על השאלה, ואז בתום מספר ימים הוא מנסח תשובה אותה יוכל להבין גם הנכד הצעיר ביותר.

"משמעותו של הפתגם 'אין חכם כבעל הניסיון' הוא שלאדם עם הניסיון יש את היכולת להעביר תשובה במילים שגם זה שאינו בעל ניסיון יוכל להבין. אם אתה לא מצליח להסביר טוב את עמדתך בצורה שהשומע מבין – אות הוא כי גם אצלך העניין אינו ברור כל צרכו".

ולמה לאיש בעל הניסיון יש יכולת להסביר טוב יותר? מדוע לאדם שצבר ותק וידע יש כלים חזקים יותר לצעוד במשעולי החיים?

בשיחה אתו פרופ' קוה הסביר כי ככל שהאדם הנבון מתבגר כך הוא צובר ניסיון ויודע מה הוא לא צריך לעשות, הוא יודע על מה אסור לבזבז את הזמן, ובמה יש להתמקד. הוא חוסך הרבה מאד זמן יקר, ולא נצמד לאלמנטים העלולים להסיח את דעתו.

ולמעשה אלו ממש דברי חכמים במשנה שבמסכת קנים:

"זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים דעתם מיושבת עליהם; זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם".

מדוע זקני עמי הארץ מיטפשים יותר וזקני החכמים מחכימים יותר? כי החכמים יודעים ממה יש להתרחק ובמה יש להתמקד, הם הלא צעדו בכיוון הזה כל חייהם וככל שהזמן עובר – צברו יותר ניסיון וידע מה היא הדרך הנכונה.

עמי הארצות לעומת זאת, ממשיכים בדרך האיוולת בה הלעיטו את עצמם, וככל שהם מזקינים כך הם מבוססים בה יותר, שיטת האלימינציה שמסייעת כל כך לתלמידי חכמים – פועלת אצלם הפוך, והם מסננים כל דבר חכמה. 

פרטים

בני האדם במקרים רבים, לא מצליחים לראות את מהלכיה של ההשגחה העליונה. הרציונל העומד מאחורי זה הוא כמובן כח הבחירה. אילו ניתן היה להבין הכל, לאדם לא הייתה כל הנעה לעבור עבירה או לא לקיים מצוות.

ולמרות זאת, הקדוש ברוך הוא אומר במפורש, אם תתאמצו, אם תנסו לעשות צעד אחד, גם הקטן ביותר גם אני אבא לקראתכם ואעזור לכם. ויתרה מכך: אם אף תרצו תוכלו לראות את זה.

כאשר האדם עושה מצדו את ההשתדלות יוכל אחר כך לראות את יד ה', אם רק ירצה בכך.

הסיפור הבא שמבוסס על מעשה ישן ומעובד מחדש, מתאר יפה את ההתאמצות החיובית המינימלית שמובילה בהמשך לשכר ולתגמול רב.

לשוטר שלומי גפני לא היה מזל. לפעמים נדמה היה שהוא בחר במקצוע הבלתי נכון. שוטר בלי מזל הוא כמו כנר עם אצבעות מחוספסות, כמו זמר עם קול צרוד. המקרים בהם נקרא השוטר גפני לנזיפה אצל מפקד התחנה הלכו והצטברו. באחת הפעמים תפס גפני נהג שנסע במהירות מופרזת, וסיכן את העוברים והשבים, אלא שאז התברר כי לנהג חסר היה תעודת זהות. הוא הבטיח לשוטר כי ביתו נמצא בקרבת מקום והבטיח לשוב בתוך דקות עם התעודה. גפני מתברר, שכח לרשום את מספר הרכב, והנהג נעלם לבלי שוב.

במקרה אחר נשלח השוטר שלומי לפקח על הפגנה של עובדי מפעל ממורמרים. שלומי ניסה למנוע מהם להתפרע בשערי המפעל, אבל לאחר כעשרים דקות נצפה לפתע השוטר עומד אתם ביחד ומפגין כנגד הנהלת המפעל. למפקדו הישיר הסביר כי הוא גילה את דודו בין המפוטרים והוא לא היה מסוגל לעמוד מנגד. בפעם אחרת הוזעק השוטר לעצור רשת של מבריחים, ולאחר מבצע נועז הצליח לחלץ את התיקים בהם על פי החשד הוברחו החומרים המסוכנים. המבריחים אמנם הצליחו להימלט הסביר שלומי למפקד, אולם הצלחתי לחלץ מהם את המזוודות. מפקד התחנה פתח את המזוודות והתאכזב לגלות בתוכם ערמות של בגדים, שכללו גרביים, גופיות, ופיג'מות...

אין פלא שקידומו של שלומי הואט, ולמעשה נעצר והוא נשאר בדרגה של שוטר פשוט. למרות טוב לבו שחיבב אותו על חבריו השוטרים, לא הצליח שלומי להתקדם ולו במעט בסולם הדרגות – מה שגם השפיע על משכורתו כמובן. השנים נקפו, ובאחד הימים החליטו שלושה מחבריו הטובים של שלומי לקיים אסיפה דחופה בקשר לחברם המסכן. לא ייתכן שהוא לא מצליח להתקדם, בעוד צעירים ממנו כבר מקבלים דרגות של קצינים ומפקדים. מלבד זאת ידעו החברים, גם משכורתו לא גדלה ובגילו היה לדבר משמעות. לאחר העלאת רעיונות שונים החליטה הקבוצה על רעיון נועז. הם החליטו לביים שוד, אליו יקלע 'בטעות' השוטר גפני, ולאחר שיצליח למנוע את השוד, יקבל צל"ש, וקידומו יובטח.

הרעיון נשמע פשוט ואפילו מבריק, אלא שהיישום שלו דרש הרבה תכנון. שלשת השוטרים באו בדברים עם שלשה פושעים מדרג נמוך שיצאו ונכנסו מבתי המעצר, והבטיחו להם סכום כסף נאה אם יסכימו 'לנסות' ולפרוץ לבנק שבשכונת מגוריו של שלומי בחצות הליל. על פי התכנון, שלומי ילכוד את השלשה, הם יכנסו לבית המעצר לזמן לא ארוך במיוחד, ושלומי יקבל שבחים על פעולתו הנועזת. הלילה הגדול הגיע, ושלשת 'השודדים' כיסו את פניהם בכובעי גרב והמתינו לסימן מ'שותפיהם' השוטרים ששלומי מתקרב.

בשעה 10 בערב התקשר אחד מהשוטרים שענה לשם נדב, לשלומי וביקש ממנו להצטרף אליו לסיור בשכונה. שלומי לא היה בתורנות שמירה באותו ערב, אך מאחר שלבו היה רחב, לא יכל לסרב לנדב שהסביר לו כי הוא חש שעמום רב להסתובב לבד. השנים טיילו בניידת ושוחחו על דא ועל הא, כאשר נדב מתמרן את הרכב באיטיות לאזור בו שוכן הבנק. אלא ששלומי חסר המזל לא הסכים לפנות לאזור ההוא מפני שלדבריו, האזורים הפחות בטוחים בשכונה נמצאים בכיוון ההפוך. נדב נאלץ להתחנן לפניו, לחלוף לפחות עם הניידת ליד הבנק רק כדי לראות 'שהכל בסדר'.

השעה הייתה חצות בדיוק כאשר הניידת גלשה באיטיות לרחוב הצדדי בו שכן הבנק. שלשת השודדים המדומים קיבלו הודעה בטלפונים הניידים שלהם כי הניידת מתקרבת, והחלו להתעסק עם מנעול הדלת כאשר כובעי גרב מכסים את ראשם. נדב קלט אותם מרחוק, וציפה ששלומי שישב לצידו יזנק מהמכונית ויעצור את שלשת השודדים. אלא ששלומי הביט בהם ואמר לנדב: האנשים האלה כנראה צריכים להוציא כסף מהכספומט שבתוך הכניסה לבנק, והדלת נתקעה להם. מסכנים.

נדב לא ידע את נפשו. כמה חוסר מזל יכול להיות לבן אדם. הוא ניסה להסב את תשומת לבו של שלומי לכובעי הגרב, ושלומי אכן שם לב. הוא אמר: איזה קור בחוץ, אנשים כבר שמים כובעים על כל הפנים כדי להתחמם. מסכנים. בשלב הזה החליט נדב להרים ידיים. אם שלומי גפני לא מצליח להבין שמדובר כאן בשוד למרות כל מאמציו ומאמצי חבריו, הוא כבר לא יכול להועיל.

אלא שאז עצר שלומי את המכונית, התבונן היטיב לתוך הבנק ולחש לנדב: ישנו ריצוד של אור בתוך הבנק. נדב אימץ את עיניו אך לא ראה דבר. שלומי יצא מהמכונית, והלך אל הסמטא החשוכה שהיתה מאחורי המבנה של הבנק. נדב הלך בעקבותיו והשנים נחרדו לגלות חור קטן בגודל גוף של ילד בקיר האחורי של הבנק. שלומי שהיה בעל מבנה גוף רזה, הצליח להידחק פנימה, ולאחר דקות ספורות הצטרף אליו נדב. השנים פסעו באפלה והתקרבו לאט לאט אל מקור האור. האם מדובר בשוד כספות מתוחכם? התשובה התגלתה מהר מאד: שלשה צעירים בעלי חזות ערבי עסקו בחיבור חומר נפץ אל אחת משורות המושבים שנועדו להמתנת הקהל. שלומי לא היסס, זינק על השלשה, ובעזרת גורם ההפתעה ובסיועו של נדב הצליח לעצור אותם מבלי שהספיקו להפעיל את חומר הנפץ.

עם בוקר הוזמן השוטר גפני למפקד המחוז, שם הוענק לו צל"ש על מניעת אסון שעלול היה לעלות בחיי אדם רבים. נדב וחבריו המאושרים תפסו, שאילולי ניסיון הסיוע המדומה שלהם, לא היה מגיע שלומי לעולם אל הבנק, ומצליח להבחין באותה אלומת אור קטנה שהצילה את חייהם של אנשים כה רבים.

 

פרטים

האקסיומה הזו כך נראה לא מאד ברורה לכולם. רבים חושבים כי גם אם עשו משהו שאינו הגון, צפו במשהו שאינו ראוי, עשוי הדבר להישכח ולהיעלם מהם.

הם טועים. הדברים הללו נשארים חרותים בקרבם ועשויים להזיק להם רוחנית בשלב מאוחר יותר.

תורת הפסיכולוגיה המודרנית שהתפתחה במאה ה-19 ובמאה ה-20 לימדה אותנו כי בתת מודע מסתתרים רבדים נוספים בנפש האדם, ואלו פועלים ביום פקודה לטוב ולמוטב.

שום דבר לא נשכח ושום דבר לא יורד גם אחרי כביסה, ליבון והתמרקות.

דלתות התשובה כמובן לא ננעלו, וזהו חידושה של היהדות, אבל למרות זאת, כדאי לדעת, סוף מעשה במחשבה תחילה. דברים לא טובים, צפייה בתכניות שאינן ראויות נותרות בנפש האדם ולא תמיד קל להיפטר מהם.

המשל המשעשע הבא עשוי להבהיר נקודה זו.

אנטולי ומקס, היו שני גנבים פשוטים. הם לא היו מתוחכמים במיוחד, אבל לפעמים דווקא חוסר התחכום הופך את הדברים לפשוטים יותר. מעשי השוד שלהם היו מתכננים במשך זמן קצר, והביצוע כולו היה אורך לא יותר מדקות ספורות. היה בכך סיכון גדול מחד, שכן דברים רבים יכלו להשתבש, אולם מאידך, המהירות שבה ארך האירוע כולו, היה מאפשר להם להיעלם מהזירה בתוך זמן קצר.

זמן רב עסקו השנים במלאה המפוקפקת בה התמחו, עד שבאחד הימים הגיעו למסקנה כי אספו די לעצמם, וכי הסיכון רב על התועלת. הם החליטו לבצע שוד אחד גדול נוסף, ומהכסף הרב יפתחו בחיים חדשים, קלים ופשוטים יותר. כמו תמיד הם המתינו לשעת הכושר וזו לא אחרה להגיע. ממקורות יודעי דבר הם שמעו כי השגרירות הצרפתית שבעירם, מתעתדת להעביר ביום שישי הקרוב, למעלה ממיליון יורו מבניין הקונסוליה אל שדה התעופה בשעת הצהריים, ומשם במטוס מאובטח אל פריז שבצרפת.

ההשתלטות על המטוס נראתה להם מסובכת. הם כפי שכבר נאמר, לא אהבו דברים גדולים ומפוארים מידי. ביצוע פשוט ומהיר תמיד קל יותר ובטוח יותר. בשעה היעודה המתינו השנים עם טרקטור גדול אותו 'שאלו' מאחד מאתרי הבנייה באזור, כשעל הכף הגדולה המחוברת אליו נח אופנוע. בדיוק בשעה אחת, יצאה המכונית המשוריינת מבניין השגרירות בדרכה לשדה התעופה. אנטולי שנהג בטרקטור מיהר לדלוק אחריה, וברמזור הראשון, כאשר המכונית נאלצה לעצור, הסיע את הכלי הכבד הישר אל דלתותיו האחוריות של הרכב המשוריין.

מעוצמת החבטה נעקרו הדלתות ממקומן, ומקס ואנטולי זינקו אל תוך המכונית הם פירקו את השומרים ההמומים מנשקם, אספו את הכסף וזינקו לעבר האופנוע שנח על כף הטרקטור. אלא שאז ארע דבר בלתי צפוי. אחד השומרים שלף מכיסו חפץ שנראה כמו אקדח צעצוע וכיוון אותו אל פניו של אנטולי שחש כי סופו הגיע. השומר לחץ על ההדק, אלא שבמקום קליע אקדח, פרץ מן הלוע חומר נוזלי צבעוני ושטף את פניו של אנטולי.

אנטולי פרץ בצחוק, עלה על האופנוע והשנים התרחקו במהירות מסחררת מן המקום. בדירת המסתור ספרו השנים את הכסף, ושמחו להיווכח כי המציאות עולה על הציפיות. קרוב למיליון וחצי יורו חדשים נחו על השולחן ולשנים לא נותר אלא להימלט מן העיר במהירות. בינתיים ניגש אנטולי אל הכיור בחדר האמבטיה כדי לשטוף את פניו מן הלכלוך שדבק בו, ונחרד לגלות שפניו נצבעו בצבע כחול עז שאינו יורד. הוא שפשף את פניו בסבון, ואז באקונומיקה – אך מאום לא ארע. הצבע נותר על פניו כאילו הוא נולד עם עור כחול.

שני החברים ערכו בירור עם 'מומחים' מעולם הפשע, שגילו את אזניהם כי הצרפתים הצליחו לייצר חומר מיוחד, שאינו יורד אלא כעבור חמישה חודשים. בדרך זו 'מסומנים' אסירים, ושאר עבריינים אחריהם מבקשים הרשויות לעקוב.  אין ברירה, אמר מקס, תהיה חייב להישאר בבית כעת חמישה חודשים. ומה אעשה? שאל אנטולי, תמצא תחביב, ענה מקס. יצירה בפלסטלינה או ציור.

אנטולי נהם בכעס בתגובה, אך גם הוא ידע, ברירה אחרת אין לו. פרצופו הכחול יבלוט ברגע שרק יצא לרחוב, מלבד העובדה שהצרפתים הרכיבו קלסטרון ממה שזכרו בתקיפה. הוא שלח את מקס לרכוש עבורו דפי נייר גדולים - 'בלוקים' של ציור, מכחולים וערכת צבעים והחל לנסות את כוחו בציור. במשך ימים ארוכים היה אנטולי מתבודד עם עצמו מול כן הציור ומנסה את כוחו ביצירת נופים קסומים, נהרות והרים, עצים ושבילים. בתחילה היו הציורים מטושטשים חסרי חן, וללא כל אסתיקה, אך עם הזמן הלכה מיומנותו והשתכללה. ניתן כבר היה להבחין בקומפוזיציה, בקווי מתאר, ובתמונות האחרונות נראה היה כבר כי הם צויירו ביד אמן. אנטולי מצידו התאהב בתחביבו החדש ולא חדל מלצייר.

באחד הימים, קרא אנטולי בחוברת ציור שהשיג כי הציירים הגדולים מתמחים בציורי פורטרט ובעיקר בדיוקן עצמי. במילים אחרות, אמנים דגולים התפרסמו בעבר ביכולת שלהם לצייר את עצמם בדיוק מושלם. אנטולי, שלרשותו עמד זמן רב, הציב מול עצמו מראה, ובמשך שעות ארוכות צייר את עצמו. לאחר שסיים, הביט בתוצאה וחייך חיוך רחב. הציור היה זהה לבבואתו באופן מושלם. מסתבר, חשב אנטולי לעצמו, שפיתחתי בינתיים אמן גדול. עם תום חמשת החודשים בהם ירד הצבע מן הפנים שלי, המשיך אנטולי להרהר, אוכל להציע את שירותי כצייר דגול ופורץ דרך.

במחשבות נעימות אלו, עלה אנטולי על יצועו, ולא שמע את שותפו נכנס לדירה. 12 שעות מאוחר יותר, בשעת בוקר מתקדמת התעורר אנטולי, והופתע לגלות כי ערימת הבלוקים ששכנה בחדר העבודה שלו נעלמה. האם מישהו פרץ לבית וגנב את הציורים? תהה אנטולי. הוא לא היה צריך לתהות זמן רב. מקס שותפו חזר כשהוא מחייך חיוך רחב ובידו ערימת מזומנים. מזל טוב, הכריז מקס, הציורים שלך מכניסים לנו כסף. מסתבר, כי מקס ביקש להפתיע את שותפו, ומכר את כל הציורים לגלריה לאומנות ששכנה בעיר. אנטולי שמח, ושאל: ומה הם מתכוננים לעשות עם הציורים? הם יוצגו בתערוכה שתישא את השם 'האיש בכחול', ענה מקס. מדוע 'האיש בכחול', שאל אנטולי ולפתע תפס: הדיוקן העצמי שלו. הוא צייר את עצמו מן המראה, ובלי לשים לב צייר גם את פניו בצבע כחול עז. זה הסוף שלנו הוא מלמל.

מקס התקשה להבין על מה מדבר שותפו, אך כעבור דקות ספורות נשמעו נקישות רמות בדלת. קצין משטרה בכיר הגיע בלוויית שלשה שוטרים שמיהרו להניח אזיקים על ידיהם של שני הפושעים. איך ידעת? שאל מקס, והקצין השיב: אני חובב ציור. ביקרתי בתערוכה, ונדהמתי לגלות תמונה מוכרת של אדם צבועה בצע כחול. התמונה המוזרה הזכירה לי במהירות את השוד הצרפתי שטרם פוענח, מכאן ואילך הייתה הדרך אליכם קצרה.

פרטים

כאשר מספידים אדם גדול שנפטר, מדברים הרבה על מידת האמת שלו ומזכירים את אמרת חכמים בשבח האדם ש'פיו וליבו שווים'.

שכן אין לך דבר הבזוי מאדם שהמציג מצג מסויים כלפי חוץ אך בליבו הוא נוהג וחושב אחרת. על החזיר הפסול לאכילה אמרו חכמים כי הוא פושט טלפיו כאומר 'ראו טהור אני' אך למעשה הוא טמא ומשוקץ.

לעיתים נדמה כי מדובר במידה קלה, אך כל אדם שיבחן את עצמו יוכל לגלות כי אין זה כה פשוט. ברבדים מסויימים כולנו מרמים את סביבתינו ומפגינים התנהגות מסויימת שאינה עולה בהכרח עם מה שאנחנו חושבים.

סיפור מעניין שעשוי להמחיש את התופעה הזו [אם כי כמובן בדרגה קיצונית] הוא תיאור הפיגוע שאירע בכיכר וושינגטון.

הפיצוץ שהגיע מכיכר וושינגטון, נשמע היטיב גם ממרחק מאות מטרים. האזרחים הרבים ששהו בקירבת מקום, הבינו מיד כי מדובר בהתקפה טרוריסטית נוספת כנגד העם האמריקני, ורובם נשאו את רגליהם בבהלה והתרחקו מהאזור. אריק לא היה אחד מהם. אריק, סטודנט צעיר, שהחל את התמחותו ברפואה זמן קצר קודם לכן, מיהר עם הישמע הפיצוץ בניגוד לזרם האנשים אל אזור הפיצוץ כדי לראות האם יוכל לסייע במשהו. כשהגיע למקום ראה התקהלות של אנשים קטנה שבמרכזה שכב גבר אמריקני שדימם מכל גופו. אריק ניגש אליו במהירות כשהוא מכריז כי הוא רופא, אך אז הבחין בזווית עינו בגבר נוסף העומד בפינת הרחוב ומביט בעצבנות לכל עבר. חושיו של אריק אמרו לו כי זה הוא המחבל ובראשו חלפה במהירות השאלה האם לרדוף אחריו או לטפל בפצוע. ההתלבטות לא ארכה הרבה זמן והוא רכן לעבר האיש המדמם והחל לנסות לעצור את קילוחי הדם, כשהוא קורא לאנשים מסביבו לרדוף אחרי האיש החשוד מפינת הרחוב. הפצוע באופן מעורר השתאות ביקש מאריק לעזוב אותו ולרדוף אחרי המחבל שהספיק להיעלם אך אריק לא שמע לו והמשיך לטפל בו עד שכעבור דקות, ארוכות מידי, הגיע אמבולנס שהוביל את השנים אל בית החולים. לשמחתם של אנשי ההצלה ושל אריק הגבר המדמם היה הפצוע היחידי בפעולה הרצחנית.

בבית החולים שיבח צוות הטראומה את אריק ואמרו לו כי בטיפולו המיידי הציל למעשה את חייו של האיש ששמו התגלה כ-ג'ון. אריק שמח שהפצוע אציל הרוח שהסכים לוותר על חייו רק כדי שהטרוריסט הנפשע ילכד – ניצל, אך בליבו עדיין פעמה תחושת האכזבה על כך שאיש הטרור הצליח לברוח. אריק, שהרגיש מחוייבות כלפי האיש שהציל, החליט להמשיך ולבקר אותו, וכך מידי שבוע הגיע אל המחלקה בה שהה ועקב אחרי התקדמותו של ג'ון. בכל פעם התפעל מחדש מהאיש שהסכים לוותר על חייו תמורת לכידת המחבל, וגם בביקוריו תינה את צערו בפניו שאותו מחבל אכזר לא נתפס. "צריך להעניש אותם בעונשי מוות", אמר ג'ון, שעדיין לא יכל להתרומם מן המיטה, "האנשים הללו פוגעים באמריקה, והופכים את החיים שלנו לסיוט מתמשך. חבל שלא מתתי כדי שהאיש השפל הזה יתפס".

אריק לא יכל שלא להסכים איתו. האיש היה נראה במצב קשה עד מאד ותחושותיו היו רק הגיוניות. הוא המשיך לבקר אותו, והצטער מאד לשמוע מהרופאים כי ג'ון נפגע קשה בשתי כליותיו וזקוק יהיה להשתלת כליה באופן הדחוף ביותר. כשביקר אותו אריק באותו יום, סיפר לו ג'ון כי שמע את הבשורה מהרופאים וכי הוא מקווה שימצא אדם שכליותיו יתאימו לגופו. אריק ניסה לברר בעדינות האם יש לו אחים או בני משפחה אחרים שיסכימו לבחון את האפשרות לתרום את כליתם עבורו, אך ג'ון סיפר לו כי הוריו נפטרו זה מכבר, וכי יש לו אח תאום אחד בלבד המתגורר באפריקה ולפעמים באירופה וכי הקשר איתו אבד: "הוא כנראה כלל לא יודע שאני פצוע, ובטח שאינו יודע שאני זקוק בדחיפות להשתלת כליה", אמר ג'ון.

אריק ביקש את כתובתו של האח התאום והבטיח כי ינסה לעשות מאמץ כדי להגיע אליו, אך ג'ון הבהיר לו כי מאמציו הינם לשוא: "לא שמעתי ממנו מזה כשנתיים, הוא חי שם במן כת סגורה כזו, ואין לי כל אפשרות להגיע אליו, הניסיון שלך נידון לכישלון". אריק לא אמר נואש, והחליט לנסות ולהגיע לאיש בכל דרך. הוא פנה למספר חברים המומחים בתקשורת המונים, ושיתף אותם בסיפורו הנוגע ללב של הפצוע האציל. הקבוצה החליטה להפיץ את הסיפור ואת הקריאה לאח בכל רשתות התקשורת ועד מהרה הופיעה הבקשה לעזרה בחדשות, ברשתות האלקטרוניות, בהודעות שבמסכי הטלפונים וגם בכתבות עיתונאיות. אריק וחבריו קיוו שה'רעש התקשורתי' הזה יגיע עד לאזניו של האח שיסכים לתרום את כליתו לג'ון השוכב על ערש דווי.

שבוע לאחר השקת הקמפיין התקשורתי הופיע אריק שוב בבית החולים וניגש כהרגלו למיטתו של ג'ון, הפצוע שאימץ. ליד מיטתו של ג'ון עמד אדם, שדמה לו מעט בתווי פניו וג'ון אמר: אריק תכיר, צ'ילד אח שלי התאום. הקמפיין התקשורתי הרחב שהרצת הגיע אליו והוא מיד הגיע כדי לתרום לי את הכליה שלו שמתאימה במאה אחוז לגופי. אינני יודע כיצד להודות לך. אריק היה נטול מילים וגופו חישב לקרוס. אלא שלא היה זה בגלל ההפתעה הנעימה שבאיתור האח האובד אלא בשל העובדה כי הוא קלט שהאיש שעמד לפניו ושהציג את עצמו כאחיו התאום של ג'ון, היה המחבל שאותו קלט בזווית עיניו בורח מזירת האירוע.

אריק נפרד מהשנים בנימוס ופנה במהירות למשטרה הפדרלית האמריקנית. הוא סיפר להם את מה שידע וכבר באותו יום התגלה הסיפור במלואו. גם ג'ון וגם צ'ילד היו אמריקנים מלידה שהשתייכו לקבוצת טירור איסלאמית קיצונית. כמו עוד אמריקנים מרירים הורעלו מהטפות הסוכנים האיסלמים הקיצוניים והחליטו לשתף פעולה ב'השמדתו של המערב החוטא' כלשונם. באותו יום, החליטו השנים להפעיל פצצה רבת עצמה בכיכר וושינגטון ולקפח את חייהם של עשרות אזרחים. למרבה המזל הפצצה התפוצצה קודם הזמן, והאיש היחידי שנפצע היה אחד האחים המחבלים. האח השני הצליח להימלט לפני הגעת כוחות הביטחון וג'ון הפצוע הציג את עצמו כפטריוט אמריקני שכמעט והקריב את חייו למענה של האומה.

 

פרטים

נאמר בתורה: "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם" [שמות לא].

הפסוק הנ"ל, מסביר הרב אהרן זכאי שליט"א, בא לרמז לנו שנשתדל ללמוד תורה בשבת יותר משאר ימים. למה?

"כי קודש היא לכם", היינו, בגלל הנשמה היתירה הבאה בשבת, ולכן יכולים להבין יותר ולהשיג יותר חכמה בשבת מאשר בשאר הימים.

ומפני עוד טעם חייבים ללמוד בשבת יותר מאשר בשאר ימות השבוע, שבימות החול רודף אדם אחרי מזונותיו ואינו יכול ליישב ללמוד אבל בשבת אין לאדם אלא ליישב וללמוד תורה.

ואם אינו יודע ללמוד ילך לבית הכנסת ושם ישב ויאזין לשיעור תורה, שלא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה, ולא כדי לשוטט אנה ואנה ולא כדי לשמוע חדשות העולם וכיוצא בזה, וכל העוסק בשבת בדברים בטלים עונשו חמור שהוא מחלל את השבת ומזלזל בנשמה היתירה שיש בו.

מוסיף הרב בשם ה'מעם לועז' שכאשר, ישאל הקדוש ברוך הוא ביום הדין הגדול והנורא את האדם: עסקת בתורה? לא יוכל להצטדק ולומר רדפתי אחרי מזונותיי, ולא הייתי יכול לעסוק בתורה, שכן אז ישאל אותו הקדוש ברוך הוא ולמה לא עסקת בתורה בשבת? ולא יהיה מענה בפיו...

במקרה כזה הוא יענש הן על השבת והן על שאר ימות החול, שכן נימוקו שינמק שלא למד מפני פרנסתו אינו כלום, שהרי גם בשבת לא למד.

מעלת לימוד התורה ביום שבת היא לאין חקר ושיעור, וכמו שכתב הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל בס' בן איש חי בשם המקובלים כי הפעולה שנעשית מעסק התורה ביום שבת היא פי אלף יותר מהנעשה בעסק התורה של ימות החול.

מספרים על הצדיק רבי נטע מאברוץ' שמאז עמד על דעתו מנע עצמו מלישון בלילי שבתות, ומדי שבת בשבתו היה לומד תורה בהתמדה, והשתדל לסיים בו ביום כל כ"ד הפרקים של מסכת שבת.

האנשים היו שואלים אותו: מדוע הנך מדיר שינה מעיניך בכל יום השבת? כלום אין זה בבחינת עינוי נפש, ובשבת הרי מצוה להתענג?

היה משיב רבי נטע לשואלים: מספרים על הקיסר הצרפתי נפוליאון שמעולם לא היה ישן בשעות היום. למה?

הוא הסביר כי "בשעה שאני ישן איני קיסר וחבל להחמיץ את מעמד המלוכה שבידי אפילו לשעה קלה"...

אף אני עושה כן, סיים רבי נטע בחיוך, הנני משתדל להיות ער בכל שעות השבת מכניסתה עד צאתה, כי חבל לי להחמיץ את שבת מלכתא אפילו לשעה קלה.

פרטים

שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וַאֲתַעֵבָה תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי [תהילים קיט].

כאשר האדם מרמה ומשקר הניזוק המרכזי בסופו של יום הוא – הוא עצמו.

מפורסם המשל על אותו אדם שנגזר עליו מוות ברעב והוא הגיע למצב בו החל לאכול את בשרו. ובמילים אחרות, האוכל הגיע ממנו עצמו ובכך התקרב מותו. הסיפור הנחמד הבא, עשוי ללמד אותנו מה הוא כוחו של השקר ובעיקר כיצד פוגע השקר בסופו של יום בבן אדם עצמו, גם אם הוא לא תמיד רואה את התוצאות מיד כמו בסיפור.

גיבורי הסיפור הם שני חברים בשם גוסטב ויורי שהעסק המשותף שלהם הניב פירות יפים והכניס להם כסף רב מידי שנה.

איך זה עבד? העסק שלהם התבסס על רעיון גאוני, שכמו כל הדברים המבריקים היה למעשה פשוט מאד: הם הקימו תחנות דלק פרטיות ברחבי הארץ. מה זה אומר? אנשים רבים, בעלי רכבים יוקרתיים, וגם רגילים, לא אהבו להגיע אל תחנות הדלק הגדולות, ולהמתין בתור עם כל האנשים הפשוטים. הם רצו משאבת דלק צמודה לביתם.

גוסטב ויורי סיפקו להם את הלוקסוס הזה. ליד כל בית הם הקימו משאבה קטנה, ובעזרת רשת צינורות, כמו גם משאיות הטעונות בחביות גדולות היו מעבירים את הדלק לאותם משאבות פרטיות. האנשים היו משלמים מעט יותר על הדלק הפרטי שמגיע עד אליהם, אך זה השתלם להם מסתבר, וכך גם לגוסטב ויורי, שהרוויחו הון רב ממספר המנויים הגדל והולך.

חלפו מספר שנים, ובראשו של יורי החלו לחלוף מחשבות בלתי כשרות. הוא הרגיש שהוא מקדיש זמן רב לעסק, יותר משותפו גוסטב, זאת מלבד העובדה שאת הרעיון של הקמת רשת משאבות פרטיות הביא הוא. "גוסטב מתעשר על חשבוני, למרות שיכולתי להיות עצמאי כבר מזמן, ולגרוף את כל הרווחים לכיסי" חשב יורי, וההרהורים נקרו בראשו.

___

גוסטב היה בן של פועל עני, וההתעשרות המהירה בעקבות רעיון הפעלת המשאבות הפרטיות, העלו אצלו את התחושה כי הוא כנראה אדם מוצלח במיוחד. אבא שלי, סבא שלי, אחים שלי, ודודים שלי, נשארו במעגל העוני, ואילו אני הצלחתי לצאת ממנו, חשב לעצמו גוסטב, והבין כי הוא ניחן בכישורי מסחר גדולים.

הוא החליט למנף את ההצלחה בדרכים בלתי כשרות. אחת למספר ערבים, היה מגיע גוסטב למפעל בהיחבא, ממלא מספר חביות ענק בדלק, ונוסע למפעל קטן נוסף שהקים בלי ידיעתו של שותפו – יורי. שם היה מערבב את הדלק עם מים, ומכפיל למעשה את הכמות. את הדלק הזה היה מוכר באפן פרטי ללקוחות ששמחו לשלם בכסף שחור סכום נמוך בהרבה, מבלי שידעו שהדלק שבידיהם מורכב 50 אחוז ממים.

גוסטב לא ידע שהלקוחות 'התמימים' שלו לא משתמשים בדלק אותו מכר להם כדי להתניע את מכוניותיהם ואת משאיותיהם, אלא גם הם היו סוחרים אתו בדיוק בשיטה שלו. את הדלק היו מערבבים עם מים ובכך מכפילים את הכמות. כעת היה הדלק מורכב רק מ-25 אחוזים של בנזין אמיתי, ושלשת רבעי מים. את הנוזל היו מוכרים ללקוחות נוספים במחיר נמוך במיוחד מבלי שהם ידעו כי הם קונים דלק שמורכב ברובו ממים.

____ 

יורי לא הפסיק לחשוב על עבודתו שלא זוכה להכרה ראוייה לדעתו, והחליט לעשות מעשה. הוא החל לברר על שווקים פרטיים בהם נמכר דלק שלא בדרך רשמית ולאחר זמן לא רב גילה, כי קיימת קבוצה שמוכרת דלק במחיר אפסי. יורי קבע אתם פגישה, הסביר להם כי הוא מסוגל לספק להם דלק בכמויות, ואלו קבעו אתו כי מידי חודש יפרוק אצלם חמש חביות ענק, עליהם ישלמו לו מחיר נאה.

יורי חש שהוא עושה מעשה שאינו הגון, וקולות שונים התרוצצו בקרבו, אך לבסוף גבר עליו יצרו, והוא לחץ את ידם של עברייני הדלק. בחודשים הבאים, היה יורי מתגנב מידי חודש בשעת ליל מאוחרת למפעל, מטעין חמש חביות ענק מבלי שאיש יבחין בכך, ונוסע למפעל הקטן של הקבוצה ששילמה לו תמיד במזומן סכום נאה, שנכנס הישר לכיסו של יורי, מבלי שייאלץ להתחלק על כך עם גוסטב.

____

עסקיו של גוסטב ירדו פלאים. בחדשים האחרונים כמעט ולא הוזמן ממנו דלק, והאנשים אתם היה עובד הסבירו לו שהם כבר לא זקוקים לכמויות שהיה מביא להם בעבר. גוסטב ניסה לברר מה ארע, אך הטיפוסים המפוקפקים אתם עבד לא ששו לחלוק אתו את תכניותיהם.

גוסטב נאלץ לשכור חוקר פרטי שיברר מה ארע. החוקר דרש סכום גבוה, אך התוצאות שהשיג היו שוות את המחיר. מתברר, כך סיפר החוקר, כי האנשים שהיו עובדים אתך, מצאו ספק אחר, שמוכר להם כמות גדולה של דלק, במחיר נמוך יותר, ובאיכות הרבה יותר טובה. גוסטב הבין, כי תרגיל ערבוב הדלק במים התגלה, והאנשים מצאו ספק שמוכר להם דלק טהור.

אין בררה, הבין גוסטב. עליו להשיג גם כן את אותו דלק במחיר נמוך, או לנסות לנטרל את אותו סוחר חדש שמאיים על עסקיו. החוקר הפרטי נכנס שוב לפעולה, ולאחר בירורים רבים, מצא כתובת אליה ניתן לשלוח הודעות. גוסטב מיהר וקבע עם האיש האלמוני פגישה במטרה 'לרכוש' כמות ענק של חביות דלק במחיר מוזל. האלמוני מיהר להסכים, והשנים קבעו במפעל הקטן שגוסטב הקים מחוץ לעיר.

____ 

רוחו של יורי היתה טובה עליו. עסקיו מתרחבים וכעת קיבל הזמנה נוספת מגורם נוסף שביקש לקנות חביות דלק כאשר כל הכסף מגיע לכיסו בלבד, מבלי שגוסטב, העצל, יראה מכך פרוטה. שעת חצות שנקבעה לשעת המפגש הגיעה ויורי נסע במכוניתו לכתובת אותו נתן לו האלמוני. הוא הגיע למפעל שנראה נטוש, דפק שלש פעמים כמוסכם, והדלת נפתחה מבפנים.

גוסטב?!

יורי?!

מה אתה עושה פה?! שאלו שניהם במקביל, והתשובה הכתה בהם באחת. הבושה שאפפה את פניהם של שני הרמאים לא ניתנת לתיאור גם בידי אמן המילים הגדול ביותר.

 

פרטים

טעויות קטנות עשויות לשנות חיים שלמים, ומשגים קלים עלולים להשפיע על השתלשלות ארוכה של אירועים מבלי שנוכל אף לשער את תוצאותיה.

לא פעם נשאלים יהודים שומרי מצוות, או אישים העוסקים בקירוב רחוקים: מדוע אתם מתעקשים על הפרטים הקטנים האלו? לשם מה זה חשוב? מה זה משנה אם שומרים שהמצה לא תחמיץ במשך 18 דקות או 20 דקות, אם "הכזית" נאכל במשך 4 דקות או 5 דקות, אם השבת נכנסת בשעה 4:34 או 4:36? נו באמת, לא הגזמתם...

הסיפור המשעשע הבא, עשוי כך נראה לשפוך קצת אור על חשיבותו של הדיוק, ועל ההבנה כמה כל טעות קטנה עשויה להיות קריטית.

שלשת הצעירים, ברנרד, לואי, ונורל, לא היו סמל של הצלחה בחיים. בגיל 27 מצאו את עצמם גרים בדירה ישנה בדרום העיר, משלמים בקושי דמי שכירות, ולא מצליחים למצא עסק ראוי  לשמו כדי להתפרנס. בתחילה ניסו השלשה לפתוח עסק עצמאי ביחד, אך חוסר תבונה עסקית, ואולי חוסר מזל, גרם לכך שהעסק כשל והם נאלצו לסגרו כשהם בחובות.

זו הסיבה שהטלפון שהגיע אליהם בלילו של יום שני הפתיע אותם עד מאד. על הקו נשמע קול נוקשה שאמר, "אדון פבלובה? בנך הקטן אנדריי נמצא בידינו, היום בשעה עשר בערב נודיע לך על דרישותינו". ברנרד שענה לטלפון ניסה לענות לאיש המוזר מעבר לקו, אך זה כבר  ניתק את השיחה והאפרכסת נשארה תלויה בידו. הוא קרא לחבריו וסיפר להם על השיחה המוזרה, וביחד הגיעו למסקנה כי מדובר כפי הנראה במתיחה או משהו מן הסוג הזה. אלא שהטלפון צלצל שוב, וברנרד שענה שוב, שמע את הקול הקשה שאמר "פבלובה, אני לא צריך לומר שלא כדאי שתתקשר למשטרה, אחרת העסק יגמר רע".

הטלפון שוב נותק והשלשה התכנסו מסביבו וניסו להבין מה עומד מאחורי השיחות המוזרות. הם ניסו לבצע חיוג חוזר אך שמעו תקליט כי 'לא ניתן לחייג למספר זה'. יכול להיות שזו מתיחה? שאל נורל. השלשה החליטו לבדוק אם אדם בשם פבלובה באזור מגוריהם. בדיקה בספר הטלפונים לא העלתה דבר. השכונה הענייה בה גרו לא איכלסה משפחה בשם פבלובה. הם החליטו להרים טלפון לאחד מידידיהם בעבר שהיה עיתונאי מצליח, ולשאול אותו האם הוא שמע על השם הזה אי פעם. החבר ענה לשאלתם בצחוק מהול בבוז: "מה לכם ולפבלובה, מאיפה אתם מכירים אותו"?

אנחנו לא מכירים ענו השלשה במבוכה, סתם אנחנו מנסים לברר את מספר הטלפון שלו. מספר הטלפון שלו חסוי, ענה החבר, אם כי לי יש אותו, כעיתונאי. בשביל מה אתם צריכים אותו? השלשה גמגמו משהו על כך שהם מחפשים עבודה ויש להם מה להציע לו. החבר העיתונאי צחק שוב, ואמר: לא נראה לי שהוא צריך אתכם, אבל קחו את המספר שלו, רק אל תגידו לו מהיכן קיבלתם אותו. השלשה רשמו את המספר ונדהמו לגלות: המספרים של פבלובה ושל דירתם היו זהים מלבד הספרה האחרונה: 8 במקום 0. החוטפים החליפו ספרה אחת והתקשרו אליהם בטעות.

מה נעשה? שאלו השלשה את עצמם, האם נלך לספר לפבלובה מה ארע? האם הוא לא יחשוב שהם חלק מצוות החוטפים? לאחר מחשבה ארוכה הבינו השלשה שאין להם באמת ברירה, והם נסעו לביתו של פבלובה לכתובת אותה נתן להם העיתונאי. כבר בכניסה לבית הבינו השלשה כי פבלובה מודע לכך שילדו נעדר. שתי ניידות עמדו בכניסה לבית ושטרים נראו נכנסים  ויוצאים ממנו. "זה אסון" אמר לואי, "החוטפים הזהירו שלא להתקשר למשטרה". הם מיהרו אל דלת הכניסה וביקשו לשוחח עם מר פבלובה בדחיפות. סוכן הבית הודיע להם כי פבלובה עסוק בעניין דחוף אך השלשה אמרו לו כי הם מבקשים לשוחח אתו בקשר לבנו.

שתי דקות לאחר מכן הכניס אותם פבלובה לחדר העבודה שלו ושמע מהם כי ראשית כל עליו לסלק את המשטרה בדחיפות. החוטפים איימו כי אם המשטרה תעורב - סופו של בנך יהיה מר הסבירו לאיש. פבלובה יצא אל השוטרים ואמר בחיוך כי בנו נמצא אצל בן הדודה, וכי חלה כאן אי הבנה מצערת. השוטרים עזבו את  המקום, והשלשה סיפרו למר פבלובה את השתלשלות העניינים. פבלובה ספק את כפיו בייאוש ואמר: אני אבוד, אני אבוד.

מדוע שאל נורל, תשלם את הכסף ותקבל את בנך בחזרה, אתה הלא עשיר.

זה בדיוק העניין השיב פבלובה בקול מיואש, עסקי קרסו כליל ואיש עדיין לא יודע זאת. אנשים בטוחים שאני עדיין עשיר ולכן כנראה גם הבן שלי נחטף. אין לי אפשרות להשיג יותר מכמה אלפי דולרים. בטח שלא מאות אלפי דולרים ובטח של מיליוני דולרים. מה אעשה?

יש לי רעיון אמר ברנרד. תן לנו לטפל בעניין.

בדיוק בשעה עשר התקשרו החוטפים כפי שהבטיחו לביתם של החברים, וברנרד שענה לטלפון שוב אמר: מדבר פבלובה, כמה אתם רוצים ואיפה? החוטף אמר בלחש, אנחנו דורשים מיליון דולר, ואנחנו ניפגש בגשר הישן שבוואדי הגדול מחוץ לעיר. איך תזהה אותי? שאל ברנרד, תלבש מעיל אדום וכובע בצבע אפור, ענה החוטף.

ברנרד הבין מדוע בחר החוטף את האזור ההוא: המקום היה שמם וניתן היה לצפות ממנו למרחקים גדולים ולבחון האם הוא מגיע עם כוחות משטרה. בשעה היעודה הגיע ברנרד למקום כשהוא לבוש במעיל אדום וכובע אפור, והמתין דקות ארוכות עד שראה עגלה קטנה רתומה לסוס מתקרבת לעברו. מן העגלה ירדו שלשה אנשים חמושים שהחזיקו בידיהם ילד קטן. אתה פבלובה? שאל אחד מהם בקול שאותו הכיר ברנרד מן הטלפון. כן השיב ברנרד. האיש הנהן בראשו, גם הוא זיהה את קולו של ברנרד מהטלפון ואמר, הנה הילד. איפה הכסף?

ברנרד הביט בילד ואמר: אתה צוחק עלי? זה בכלל לא הילד שלי, אני לא מכיר אותו. החוטף הציץ בו באי אמון, וראה בפניו כי הוא לא משקר. אילו היה הוא האבא, היו פניו מראים זיק של התרגשות. ליתר ביטחון הוא גם פנה לילד ואמר לו: מי זה האיש הזה? תאמר לי מיד. הילד פרץ בבכי ואמר: לא ראיתי אותו בחיים שלי, אני רוצה את אבא שלי.

ברנרד הביט בחוטף בבוז ואמר, חטפתם את הילד הלא נכון. אין לי מושג מי זה. הסתובב והתחיל ללכת. החוטף פלט קללה מפיו, ואמר לאנשיו קחו אותו לעיר ותשחררו אותו, חטפתם ילד של משפחת עניים. מטומטמים. ברנרד הסתובב ואמר, אני מוכן לקחת אותו אתי ולחפש את הוריו. אבל כסף לא תראו ממני. מבחינתי אתם יכולים להשאיר אותו אצלכם. ברנרד הסתובב והתחיל ללכת שוב, אך האיש דחף את הילד המסכן לעברו של ברנרד, הסתובב ונעלם עם חבריו בענן של אבק.

 

פרטים

נאמר במדרש כה תאמר לבית יעקב - אלו הנשים, ותגד לבני ישראל - אלו האנשים וכו'.

למה לנשים תחילה? שהן מזדרזות במצוות, דבר אחר - כדי שיהיו מנהיגות בניהן לתורה [שמות רבה כח ב].

מסביר הרב אהרן זכאי שליט"א, כי האם היא אשר זוכה להיות פלטרין של שותפות נפלאה במשך תשעת ירחי עיבורה והיא המזכה את העולם בפלא החיים החדשים.

היא המקשיבה ראשונה להתעוררות החיים החדשים בקרבה, והשמחה והדרוכה לקראתם ביחוד לב, וכל עצמה צפייה ליום הגדול של הלידה הברוכה, ובבוא היום המקווה והמיוחל ההוא הרי היא כולה קודש לשם מילוי השליחות הגדולה של הבאת היצור האנושי החדש לאור עולם כבן נוסף לאומה הקדושה.

והלידה היא לה ולמשפחתה ולאומה מעמד גדול של גילוי דור חדש, תא חדש בבניין עדי עד של בית ישראל.

אדם חדש שבשבילו נברא העולם, ואולי גם יהיה אותו יחיד גדול שעליו נאמר 'צדיק יסוד עולם'.

אכן ברגע הלידה מקופלים עולם ועולמות, ועליונים ותחתונים מחרישים לדעת מה ומי באמת נולד באותה שעה.

ולאם תפקיד מרכזי בחינוך בניה לרוחניות וליראת שמים.

שכן תפקידה בתור אם לא יסתיים עם הלידה ואף לא ההנקה והטיפול בשלימות גופו של ילדה, אלא היא תתחייב כאם לדאוג תמיד גם להתפתחות הרוחנית של פרי בטנה.

גם אם אין עליה המצווה ללמד את בנה תורה ש[זה מוטל על האב], הנה מכל מקום ראוי לכל אשה להשתדל שלא יהיו בניה עמי הארץ [ספר החינוך תי"ח] וזו זכותן וחובתן הטבעית של אמהות בישראל, לגדל בניהם לתורה, כי הבורות והעם ארציות הן לא רק העדר מעלה, אלא אסון גופני נפשי, והאם הישראלית מוכנה תמיד לשמור על צאצאיה מכל חשש סכנה לגוף ולנפש גם יחד.

הסיפור הבא ממחיש את גודל תפקידה של האם.

בתום מלחמת העולם כאשר יתומים רבים ל"ע הובאו למנזרים, נודע להרב מפונביז' זצ"ל שלמנזר פלוני נלקחו כמה מאות ילדים יהודיים.

הוא שם פעמיו מיד להצילם. בבואו לשם נתקל בהתנגדות גדולה. מנהל המנזר אמר לו - יש כאן יתומים קטנים מכל העולם איש אינו יודע מי יהודי ומי לא, הילדים עצמם קטנים ולא ניתן לברר זאת כלל.

הרב עמד על דעתו וביקש להכנס הוא כבר יגלה מיהו יהודי, אולם מנהל המנזר סירב. אין שום דרך לזהות מי יהודי וחבל על הזמן.

הרב התחנן כי לכל הפחות יתן לו לראות את הילדים למשך דקה אחת, ששים שניות.

לגלג המנהל מה תעשה בהם? הוא הכניס את הרב לאולם הגדול בו היו אז כל הילדים. הרב עמד בפנים והכריז בקול: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד.

נשתררה דממה אף ילד לא הבין מה הוא אמר, ופתאום קפצו כ-200 ילדים, ניגשו אליו באומרם מאמע מאמע [אמא אמא].

אלו יהודים אמר הרב וקיבל רשות לקחתם.

הרב הסביר לכומר שהיה נרגש עד לדמעות, כי כל אמא יהודיה משכיבה את בנה לישון באמירת שמע ישראל, ולכן הם נזכרו באמם וביהדותם.

פרטים

כאשר עושה אדם מצווה שמח הוא בה, ונמלא אושר על הזכות שהתגלגלה לידו, אולם מהסיפור הבא שסיפר הרב אהרן זכאי ניתן ללמוד כמה יש לשמוח גם על מניעה מעבירה.

סוחר יהודי אחד היה גר בעיירה שסמוכה לעיר פרשבורג. סוחר זה היה עשיר גדול אך כגודל עושרו כן גודל קמצנותו. לקבל ממנו סכום כסף לצדקה או לצרכי צבור קשה היה כקריעת ים סוף.

אלא שימי השפע של הסוחר לא ארכו כי הנה נהפך עליו הגלגל והוא הפסיד את כל כספו. הגיעו הדברים לידי כך שהלחם אזל מביתו, אך אז סרבו בני העיירה לסייע לו שכן זכרו היטב כיצד נהג הוא עמם בימי עושרו וקמצנותו.

כשנוכח האיש כי בני עיירתו לא יושיעו אותו בעת צרתו קם ונסע לפרשבורג לשאול בעצתו של החתם סופר. בא אל הרב והנה עלה בדעתו רעיון לבקש הלוואה מן החתם סופר. שטח את מצוקתו באזני הרב וסיים: אנא רבי יציל נא אותי ואת שמונת ילדי התלויים על צווארי. הנה היום הזדמן לי עסק טוב ואילו היו בידי אלף זוזים יכולתי לבצע את העסקה, ובעזרת השם להרוויח ממון. ילווה נא לי הרב את הסכום הזה ובעזרת השם אחזיר לו את הכסף במהרה.

שמע החתם סופר את תחינתו של האיש ואת בקשתו ולבו נכמר, הן בידו לסייע לנפשות מישראל וכיצד יוכל להשיב ריקם את פני האיש המבקש? את כל כספו ייתן לו לאיש.

אך לפתע נזכר כי אין בידו אפילו מטבע אחת, הן רק אתמול חילק לעניים את כל כספו, ומנין ייקח כסף לעזור לאיש היושב כאן לפניו? בכל אופן החליט לעזור לו, קם ממקומו ניגש לארון והוציא כמה כלי כסף יקרים. מסרם לסוחר שירד מנכסיו ואמר לו: מכור את הכלים הללו ובעזרת השם תזכה לברכה והכסף שתשיג תמורתם יביא לך הצלחה מרובה.

קשה לתאר כמה מאושר היה האיש בשובו לביתו. הוא מכר את הכלים שקיבל מהחתם סופר וקנה בכסף סחורה. ברכת החתם סופר התקיימה והאיש עשה חיל בעסקיו. עד מהרה השתפר מצבו הכלכלי והוא שב והיה עשיר כבתחילה. יום אחד הגיע הסוחר לפרשבורג ושם פעמיו אל ביתו של החתם סופר וכשעיניו נוצצות ומביעות אלפי תודות אמר לרב: רבי קדוש אני הוא אותו סוחר שמסר לו הרב את חפציו היקרים. ברכתו של הרב התקיימה והשם יתברך שלח ברכה והצלחה בעסקי, ועתה באתי להחזיר את החוב.

שלף הסוחר כסף מכיסו את סכום שוויים של הכלים שמכר בשעתו הושיט את הכסף לרב, ואחר אמר גם מתנה הבאתי לרב כאות תודה על שהציל אותי ואת בני ביתי מחרפת רעב. הוא הוציא מכיסו קופסה נאה, פתח את הקופסה ומתוכה התנוצצה לה אבן חן יקרה.

"יואיל נא הרב לקבל את תשורתי", אמר, והגיש לחתם סופר את האבן היקרה. נטל החתם סופר את האבן בידו והתבונן בה בעין בוחנת אל מול האור. איזו אבן נפלאה מלמל, והביט בזהרורי האור המרהיבים שהפיצה האבן מלאכת מחשבת, מחירה בוודאי עצום ורב.

שוב הניף את האבן אל מול החלון ממנו בא האור, ושוב השמיע קריאות התפעלות. איזו אבן נפלאה איזו אבן נפלאה. באותה עת שהו בחדר כמה מתלמידיו של החתם סופר, הללו עקבו בהשתאות אחר רבם המתלהב מאבן החן, ומשראו כי הרב ממשיך להתפעל ולהתרגש לחשו זה לזה: רבית, רבית, נשך, איך הרבי מרשה לעצמו ליטול את האבן ולקחת רבית – התפלאו.

בינתיים מוסיף החתם סופר להתלהב ממראה האבן היקרה, ככל שגברה התפעלותו כן גברו הלחישות הנרגשות שבאו מצד תלמידיו עד אשר הגיעו קולות הלחש לאזניו, ובין הלחישות רועמת במיוחד המלה רבית.

הפנה החתם סופר מבטו לעבר תלמידיו, בת צחוק השתפכה על פניו ובקול מלא חיבה פנה אל התלמידים: נו אמרו אתם מתי היה מזדמן לי לקיים את המצוה של איסור נטילת רבית? והמשיך, הקדוש ברוך הוא זימן לי את האבן היקרה הזאת וזוהי רבית.

יפה היא האבן להפליא ולערכה הכספי אין ערוך, ואני ברוך השם מקיים מצוה ואיני נוטל אותה, איני נוטל את הרבית, וכי לא אשמח בשל כך? קח לך רבי יהודי את האבן היקרה, פנה החתם סופר אל הסוחר שעמד נדהם בפינת החדר. אתה לא התכוונת חלילה להרע לי, אתה רצית באמת להודות לי באמצעות המתנה. ייתן השם ותעשה חיל בעסקיך גם בעתיד, ובמלים אלו הניח החתם סופר את האבן הטובה בידי בעליה הסוחר.

פרטים

סבלנות היא מידה שאינה נרכשת בקלות, אך יחד עם זאת יקרה היא מפז. בספר ישועה והצלחה מובא סיפור על אדם שהצליח לרכוש את התכונה הזו ואף נקרא על שמה.

וכך מובא המעשה.

אחד האנשים שהיו ידועים בירושלים בסבלנותם ובענוותנותם המרובה נקרא רבי שבתי סבלן.

מפורסם היה צדיק זה במידותיו התרומיות ובעיקר במידת הסבלנות עד שמעולם לא הצליחו להביאו לידי כעס.

מעשה שהיה בערב חג הפסח כאשר רבי שבתי שהתפרסם גם ביראת השמים הגדולה שלו, טרח ויגע כבכל שנה להכין כל צרכי הסדר, ולפני התקדש החג הניחם על השולחן בזהירות רבה כדי שבבואו מבית הכנסת יהיה הכל מוכן ומזומן ובני הבית יוכלו לגשת מיד אל שלחן הסדר.

התברך רבי שבתי באשה צדקנית כמותו, שמרוב אהבתה למצוות השתוקקה לישב כבר לשלחן הסדר והמתינה בקוצר רוח לשובו של בעלה מהתפילה.

בינתיים התיישבה לה עקרת הבית ליד השולחן המסודר והתבוננה בהנאה יתירה במצות ובבקבוקי היין, בחרוסת ובמרור וביתר חפצי המצוות.

לפתע אירע דבר לא צפוי. רגלה של האשה נתקעה במפה הגדולה שהשתרכה עד לשיפולי השולחן וברצותה לשחרר את הרגל משכה מבלי משים את המפה וכל מה שהיה ברגע זה על השולחן נפל על הרצפה בקול רעש גדול.

בקבוקי היין נשברו, מהמצות כמעט לא נשארה חתיכה אחת שלימה, וגם כל הסימנים התפזרו לכל עבר.

נדמה שהנה לפנינו 'סימן מובהק' לכעס ולמריבה שיבואו עוד מעט קט.

בשמחה רבתי ובאווירה מרוממת פוסע רבי שבתי סבלן בדרך לביתו, ובעיני רוחו הוא רואה כבר את השולחן הערוך הממתין לו.

מה חשכו עיניו כאשר נתקל בבוקה ומלבוקה של שאריות היין האדום שהתערבו עם החתיכות השבורות של המצות המהודרות שאפה ביגיעה רבה.

מה עשה רבי שבתי, צעק על אשתו, פלט כנגדה מילים לא יפות, עלב בה?

לא.

הוא ניגש אל מה שהיה פעם שלחן ליל הסדר הניח את ראשו עליו ואמר: אני מבטיח שלא אעשה זאת יותר, כאומר, האשמה למה שקרה מוטלת אך ורק עלי, אם אני הייתי בסדר זה לא היה קורה, ולכן מבטחני לעשות תשובה ולא לשנות באיוולתי ולא לעסוק עוד בדברים הרעים שבגינם קרה מה שקרה.

ויש כאן בנותן טעם להביא את הנאמר בתלמוד במסכם פסחים כי שלשה חייהם אינם חיים, הרחמנים, והרתחנים ואניני הדעת.

כלומר אדם הכועס לא רק פוגע בנפשו ובנשמתו, אלא גם איכות חייו נפגעת, וכפי שקובעת הגמרא 'חייו אינם חיים'.